איליה דבורקין הוא אדם עם חזון. בשערו הלבן והזקן התואם הוא נראה בדיוק כמו האדם המתאים לדמיין בגדול. החלום של איליה דבורקין הוא לתעד, להפיץ ולהזכיר את העושר העצום של תפוצות ישראל בשטחי ברית המועצות לשעבר. כנראה שאין מי שעשה יותר למען הגשמת החזון הזה ממנו. דבורקין הוא מייסד ומנהל המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג (לשעבר האוניברסיטה היהודית של סנט פטרסבורג). במסגרת המכון הוא מפעיל כבר קרוב ל-40 שנה את פרויקט התיעוד הענק שלו.
ההיסטוריה של היהודים ברוסיה ובשטחי האימפריה הרוסית לשעבר ארוכה כמו הגלות. על פי סברות מסוימות, יהודים ישבו באזור הקווקז כבר מאז ימי בית שני ואולי אף לפני כן. כצפוי, היסטוריה ארוכה כזו כוללת מגוון רחב של סיפורים: סיפורים של היטמעות מול היפרדות, לאומיות מול קוסמופוליטיות, סיפורים על רדיפות דתיות וסובלנות דתית, שעבוד מול אוטונומיה, ועוד נדבכים על גבי נדבכים אחרים.
באופן טבעי, הקהילות היהודיות בשטחי ברית המועצות לשעבר מעולם לא היו מונוליטיות. מרבית היהודים לאורך רוב שנות ההיסטוריה לא חיו בשטח רוסיה גופא, רוסיה של היום. למעשה, הדבר היחיד שמאגד אותם יחד היא העובדה הפרוזאית שעל כולם שלטה ברית המועצות דוברת הרוסית במשך כ-70 שנה. הקהילות היו שונות במוצאן האתני, בשפתן, בלבושן, אפילו במנהגיהן התרבותיים והדתיים. אין דין יהודי מהשטעטל של פולין או אוקראינה כדין יהודיה מבוכרה, יהודיה ממוסקבה או יהודי מערי הקווקז. את כל אלו בלעה לתוכה ברית המועצות.
בית הכנסת בעיירה סלונים. צילום: ולדימיר לוין, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
ואת העושר העצום הזה יצא איליה דבורקין לשמר. בשנת 1981 החל במה שנשמע כמו שיגעון – מסעות צילום לקהילות היהודים בברית המועצות. דבורקין נטל צלם ויצא – במימון עצמי כמובן – לאתר את היהודים ביישובים השונים שבשליטת רוסיה הסובייטית. המסעות נמשכו עד 1998, לאורך שנות הגלאסנוסט ופירוק ברית המועצות. במקומות רבים שאליהם הגיעו איליה וצלמיו הם פגשו רק את השרידים האחרונים של הקהילות היהודיות האלו, ששנים ספורות לאחר מכן כבר נפוצו לכל עבר. פרויקט הצילום של דבורקין מספק תיעוד ייחודי של אותן קהילות נעלמות.
צילום: V.A. Dymshits, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
חתול בעיירה גורודקובקה. צילום: יפים בבושקין, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
לא נוכל לפרט כאן את כל תולדות יהודי רוסיה, אבל נוכל לספק הצצה. המתיישבים היהודיים הראשונים באזורים שיהיו בעתיד תחת מוטת הכנפיים הסובייטית חיו ככל הנראה במושבות היווניות לחופי הים השחור בחצי האי קרים. על פי עדויות ארכיאולוגיות התיישבו שם יהודים לכל הפחות במאות הראשונות לספירה ואולי אף לפני כן. כידוע, אחוז נכבד מהיהודים שחיו תחת שלטון האימפריה הרוסית בשנים לאחר מכן חיו בפולין, אוקראינה, בלארוס והמדינות הבלטיות. יהודים אחרים הגיעו מהרפובליקות המרכז אסיאתיות.
פרויקט התיעוד של דבורקין הגיע לכל הקהילות האלו. באמצעותו תועדו מבנים קהילתיים כדוגמת בתי כנסת או בתי מדרש שאינם קיימים עוד. תועדו בתי קברות יהודיים עתיקים. תועדו מנהגים מקומיים, טקסים ומסורות תרבותיות שרווחו בקרב היהודים המקומיים. לצד התמונות הרבות הוקלטו גם ריאיונות וידאו עם אנשי הקהילות השונות, ותועדו אף ניגונים מקומיים ותפילות ייחודיות. דבורקין וצוותו תיעדו גם את חיי היום-יום היהודיים בלנינגרד של אותה תקופה, ובכלל זאת גם אישים ידועים מקהילות רוסיה. אחת מהם היא אידה נודל, אסירת ציון שהגיעה מאוחר יותר לישראל.
צילום: V.A. Dymshits, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומיתבית הכנסת בעיירה טיאצ'יב. צילום: V.A. Dymshits, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
אידה נודל בלנינגרד (היום סנט פטרבורג). מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
הפרויקט העצום אוצר בתוכו תיעוד משמעותי של החיים ברחבי ברית המועצות בנקודת הזמן הייחודית של שנות השמונים והתשעים. דבורקין מתגאה במיוחד בתיעוד מ"השטעטל האחרון של אירופה", צילומים מהעיירה שרגורוד (שרהורוד) שנמצאת היום באוקראינה. העיירה הייתה אחת הבודדות באזור שנכבשה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי רומניה ולא על ידי גרמניה הנאצית, וכך שרדו רוב יהודיה. שם הקליט צוותו של דבורקין נגן כלייזמר מקומי שניגן מניגוניהם המקומיים של תושבי העיירה היהודים.
בית בשרגורוד. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
חגיגה בלנינגרד (סנט פטרבורג). מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
חנוכה בלנינגרד. מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
גולת הכותרת של האוסף היא ללא ספק האוסף העצום – והייחודי – של תמונות, ראיונות וידאו, הקלטות וחפצים שמקורם בקהילות בוכרה. הקהילה שחיה בשטחי המדינות המודרניות אוזבקיסטאן וטג'יקיסטאן היא ככל הנראה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. אוסף נבזלין מחזיק אוצר בלום של היסטוריה יהודית ייחודית.
תושב טשקנט. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
בית ספר בבוכרה. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
חתונה בסמרקנד. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
יהודים בסמרקנד. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
הנגשת הפרויקט המיוחד הזה, המנציח את הקהילות השונות של יהודי רוסיה וברית המועצות כשעוד היו קהילות חיות ומתפקדות, לא הייתה מתאפשרת – ודאי ללא תמיכתו של מכון נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה של האוניברסיטה העברית. בזכותם יכולים המבקרים באתר הספרייה הלאומית לסקור בעצמם כ-10,000 תמונות מתוך פרויקט התיעוד, והיד עוד נטויה.
רבים מחוקרי הספרות העברית החדשה מציינים את ספרו הראשון של עמוס עוז, 'ארצות התן' (1965), כנקודת מפנה בתולדות הספרות העברית. קובץ הסיפורים אפוף המסתורין , הציב את הצעיר בן ה-26 מחולדה, עמוס עוז, בקדמת הבמה.
'ארצות התן' עורר את סקרנותם של רבים מהקוראים, וברצנזיות עיתונאיות מאותה שנה אפשר למצוא כמה וכמה מבקרים שהעזו 'לקחת סיכון' ולהכריז שהסופר הצעיר שלפניהם עוד עתיד לתפוס מקום מרכזי על במת הספרות העברית.
עמוס עוז, מתוך ראיון ב'על המשמר' לאחר צאת ספרו "ארצות התן" 1965
שנתיים לאחר מכן, עם צאת הספר 'מיכאל שלי' (1967), הפכה תחזיתם של המבקרים למציאות שאין לערער עליה: הספר 'מיכאל שלי' זכה לסקירות, ביקורות, רצנזיות ולימים גם מחקרים, והפך את כותבו לסופר מוערך ומרכזי.
אם כן, בזכרון ההיסטורי הפכו 'ארצות התן' ו'מיכאל שלי' לשתי היצירות החשובות המסמנות את ראשית פריצתו של עוז לתודעת הקוראים בישראל.
אך 'מיכאל שלי' לא היה הרומן הראשון שכתב עמוס עוז; קדם לו הרומן 'מקום אחר' (1966), שיצא בספריית פועלים כשנה לאחר 'ארצות התן'.
'מקום אחר', הרומן הראשון של עוז בן ה-27, זכה למעט מאוד התייחסות בצאתו. גם לאחר שנות דור, מעטים המחקרים שהוקדשו לספר הזה, וכל דיון בו נעשה אגב התבוננות בתופעות רחבות בספרות העברית, כגון מקומו של הקיבוץ בספרות וכו'. על הרומן הזה פסק בשעתו חוקר הספרות דן מירון בשלוש מילים: "רומן בוסר מוצלח".
כריכת הספר 'מקום אחר' בהוצאתו הראשונה. 1966
את עלילתו של 'מקום אחר' הגדיר אסף ענברי כ"מלודרמה אירוטית שהיא אופרה בפרוזה". העלילה מתרחשת על רקע חיי קיבוץ בדיוני בשם 'מצודת ים'. אשתו של ראובן חריש, גיבור הספר, נוטשת את בעלה ואת בתה. חריש מתנחם בזרועות אשת איש משכניו לקיבוץ. כנקמה, הבעל הנבגד מנהל רומן סוער עם בתו של חריש, נגה, שהרה לו, ומשמש לה ספק אב ספק מאהב.
מעבר לעלילה היצרית של 'מקום אחר', שהייתה יכולה לפרנס רומנים ירודים למכביר, מעניין לראות כיצד שרטט עמוס עוז הצעיר בספר זה את יחסו לשירה ולמשוררים:
גיבור 'מקום אחר', ראובן חריש, הוא משורר ידוע ומפורסם בתנועה הקיבוצית. שיריו מוכרים לכל, שורותיו מלאות הפאתוס הולחנו לא פעם ובשל כך הפך לגאוות הקיבוץ כולו.
בניגוד לדמותו המז'ורית ולשיריו מלאי האון של חריש, הציב עוז את דמותו של עידו זוהר, נער בן ארבע עשרה, גרום ומיוסר, מעין 'ורתר הצעיר' שלא מוצא את מקומו בחברה הקיבוצית. זוהר כותב שירי אהבה פתטיים לבנות המשק, באישון לילה במועדון לחבר, ומפרסם אותם בעלון הקבוצה.
את דמותם של שני המשוררים הללו, שכל אחד מהם, המבוגר ה'אולד פשן' והצעיר המיוסר פתטי בדרכו, יצר עמוס עוז מתוך חמלה – אך לא בלי סרקזם. נראה שברקע יצירת הדמויות עמדה תחושת הזדהות עמוקה, בד בבד עם תחושת בוז ליומרה של השניים לכתוב שירה.
דמות המשורר בספריו של עמוס עוז
כאן צריך לומר: שירה ומשוררים עניינו את עוז הפרוזאיקן מאז ומעולם.
הקוראים המושבעים שלו זוכרים בוודאי כי יצירתו בפרוזה רצופה לכל אורכה בדמויות של משוררים, או אנשים המתיימרים להיות משוררים: למשל נחמקין, המשורר הירושלמי מ'הר העצה הרעה'; יורם, הנער הצעיר המבוייש מבני עקיבא ב'מיכאל שלי'; גדעון האומלל מ'דרך הרוח; יובל דהאן הצעיר היומרני מ'חרוזי החיים והמוות', ועוד.
אולם דמותו של המשורר ראובן חריש מ'מקום אחר' זכתה מצד עוז ליחס מיוחד: בשרטוט דמותו שילב מספר קטעי שירים לדוגמה משירתו של חריש, על מנת ללעוג ליצירת ה'אנו באנו' הקלישאתית שלו:
לא צריך להתאמץ כדי לשמוע את הנימה הסרקסטית הלועגת של המספר לשורותיו הפומפוזיות של חריש. במהלך הספר הביא עוז עוד חמישה "ציטוטי" שירים כאלה, כדי להדגים את יצירתו המביכה והלא מותאמת של ראובן חריש.
מקובל לחשוב ששירים אלו נוצרו בידי עוז לצורך הרומן. כך למשל כתב אברהם בלבן:
עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של משוררי תקופת העליות.
ובמסה על יצירתיו הלא מוכרות של עוז, כתב אבנר הולצמן:
הצורך להתבטא בחריזה ובמשקל המשיך כנראה לפעם בו ומצא נתיב בשירים שחיברו, כביכול, כמה מגיבורי הסיפורים והרומנים שלו. אחד מהם הוא ראובן חריש, מן הדמויות הראשיות ברומן הביכורים מקום אחר.
בין שנטען בעבר על שיריו של ראובן חריש שעוז יצר אותם כבדיה לצורך הטקסט, ובין שנטען כי הצורך של עוז להתנסות בחרוז ובמשקל בא על סיפוקו באמצעות דמותו של חריש, מסכימים כולם כי "יצירתו השירית" של עוז ב'מקום אחר' היא רק תוצר לוואי ליצירתו בפרוזה.
אך לא כך הדבר.
הנה למשל השיר 'שרב' מאת הדמות הבדויה, 'המשורר ראובן חריש':
והנה לפניכם, מתוך ארכיון הספריה הלאומית, בכתב ידו של עמוס עוז בן ה-17 – עשור לפני פרסום 'מקום אחר' – אותו השיר ממש:
מתברר איפוא שאת שירו של ראובן חריש כתב עמוס עוז בנעוריו, כשהיה בן 17, והחליט לגנוז אותו לפי שעה עם ניסיונות פואטיים נוספים.
עוז לא פסק לכתוב שירה גם בשנים מאוחרות יותר בנעוריו, אך את השירים הללו לא פרסם, וניכר כי לא הצליח לגבש דעה ביחס לערכם האומנותי.
את שיריו מגיל 17 שלח עוז הצעיר בשנת 1958 לחיים גורי, המשורר המנוסה שהיה מבוגר ממנו ב-16 שנים, מתוך תקווה שיוכל להעריך אותם ולהשיא עצה לגבי עתידו כמשורר.
מתוך קובץ השירים ששלח עמוס עוז לחיים גורי
תשובתו של גורי היא תמצית האצילות, העדינות, ורדיפת האמת של המשורר. ממכתבו לעוז אפשר ללמוד על גישתו המעורבת ביחס לשיריו, גישה שיש בה יותר ביקורת מהערכה. וכך הוא כותב:
לעמוס שלום
קראתי את השירים וחיכיתי לך. אינני בר סמכא ואינני מסוגל לפסוק הלכות וודאי אינני רוצה להופיע כיועץ או כשופט או מבוגר הטופח על הכתף.
שונים השירים אלה מאלה. כולם כתובים במתח. מחושמלים…
אני בכל זאת יועץ לך כאדם המנסה זה שנים רבות לכתוב, לרסן, להתאפק, לבחור במילים בנות אוקטבות נמוכות יותר. להעדיף את התמונה, המטאפורה, מעגל הזרם הרעיוני על תארים.
הזהר מתאורים החונקים את השיר […]
עבור ביד זהירה מאד, כמו במגרפה על השירים, והיה כי נתקלת במליצות או במוסכמות עקור – אל תחוס. רוב השירים סובלים מעודף מתח אישי עצום. לך אל ההכללה, אל התמצית שהיא תחילתה וסופה של השירה. ישנם שירים שלמים שלווים יותר, מבוגרים יותר, בהם השתחררת מהכח שהוא חולשה, בהם הצעקה נשמעת מעבר הדומיה.
גמור לקרוא שורות אלה ושכח אותן.
תחזור אל עצמך. אתה משורר. אך הותר מעצמך. זאת אומרת, צא נגד הנטיות הקלות שבך אל סגנון מסויים.
שלך גורי
נ.ב
אל תנסה להתלבש על משקל. תן לצורה להבקיע אט אט מתוך הכאוס והתכנים. פעם בהזדמנות עבור כאן ונשתה קפה יחד.
הנ"ל
מתוך ארכיון חיים גורי, הספרייה הלאומית
חרף הסייגים במכתבו, חתם גורי את דבריו אל עוז הצעיר בקביעה הנחרצת: "אתה משורר".
חיים גורי באוניברסיטה העברית, 1952
נראה שתבונתו של עוז עמדה לו לקרוא מבין השורות את הסתייגותו הברורה של גורי, ולזנוח את השירה לטובת הפרוזה. עשור בלבד לאחר אותם נסיונות בוסר פואטיים, היה עוז לאחד הסופרים הבולטים ביותר בספרות העברית החדשה.
באמצע שנות השישים, והוא כבר סופר בשל, יכול היה עוז לשוב לשיריו מגיל 17 ולהתייחס אליהם כמשובת נעורים. עתה, מנקודת מבט רטרוספקטיבית, יכול היה לראות את המימד המופרז והפתטי שבהם.
אך במקום להסמיק, לקרוע, לזנוח או לגנוז ולהתנכר ליצירת נעוריו, בחר עוז לשבץ אותה בדמותו של משורר טרחן, פרי עטו, ובכך לקבור באופן סופי את חלומות נעוריו ביחס לשירה, ולגייס אותם לעשות לו שֵׁם כסופר צעיר.
עמוס עוז, 1973. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
במלאת לעמוס עוז 70, הוזמן חיים גורי לברך במסיבת יום ההולדת שנחגגה לו בערד.
וכך אמר:
לפני 53 שנים קיבלתי צרור שירים מידי משורר צעיר החי בקיבוץ חולדה בשם עמוס עוז […] עמוס החל כמשורר והיה לימים לאחד מגדולי הפרוזאיקנים של הספרות העברית החדשה. שירתו נבלעה לימים בסיפורים וברומנים שכתב והעניקה להם עושר נוסף וסמוי המעצים ומייפה אותם. אני אומר זאת היום בערד, מעלה באוב את הפגישה הראשונה שלי עם יצירתו של עמוס.
הייתה בהם, בשירי הביכורים האלה עצמת ביטוי, וסיוטי מראות וקולות, בצד חטאות נעורים של שימוש מופרז במקצת בתארים למינהם […]
הנער שהחל את דרכו כמשורר מיוסר מכאובים ופחדים היה לסופר מבוגר ובשל הממשיך את המסורת הריאליסטית בספרותנו ונותן בפי גיבוריו עברית המייחדת אותם […] בארץ קשה זו המקמצת לא פעם במחמאות רצוי לומר לו סמוך ליום הולדתו השבעים את "כל המילים הטובות שישנן, שישנן עדיין".
שורות אלה, מתוך סונטת אהב"ה (סונטות אהב"ה על פי הגימטריה של שמן הן סונטות בנות 13 שורות שיר) שהקדישה גולדברג לידידה הקרוב אריה לודוויג שטראוס, מבטאות את תחושת ההיקסמות הפלאית שליוותה את ארבע שנות היכרותם וידידותם של השניים: שנים מעטות במספר, אך אינטנסיביות באינטלקט וברגש, בעשייה ספרותית ובשיחה, בהערכה הדדית עמוקה, ובווידויי שתיקה.
לקריאת על התמונה לגודל מלא
בדידותה של משוררת
את רגש הבדידות של גולדברג ימצא הקורא בכל פינה ופינה במרחבי כתביה: ביצירתה בפרוזה בשירתה, במכתביה וביומניה. במחזור השירים הרטרוספקטיבי 'ילדות' מתארת גולדברג את תחושת הבדידות הראשונה כך:
אך מאז אותה בדידות מאושרת של הילדה הקובנאית העומדת בחצר הצריף בשמלתה הלבנה, ומאז 'שלוות הבדידות הגדולה על מרחב הנהר', בימיה הלבנים, הלכה וקיבלה בדידותה של גולדברג ביטוי אלים יותר ויותר ומפויס פחות ופחות. ביומניה מצויים תיאורים ארוכים וקשים מנשוא של תחושת הבדידות.
על רקע כל אותם גילויי בדידות רבים המנוסחים ביומניה ובשיריה, מובנת תחושת הפלא שליוותה כל מערכת יחסים משמעותית ומעמיקה של גולדברג עם ידידי אמת שבטחה בהם ובקרבתם, וכאלה היו לה במשורה.
קשריה עם המשורר טוביה ריבנר, לוו בתכתובת ארוכת שנים, שזכתה לראות אור בדפוס ('אולי רק ציפורי מסע: חליפת מכתבים' בעריכת גדעון טיקוצקי). ריבנר שהיה צעיר מגולדברג ב-13 שנים, זכה ליחס מקרב מצידה – משוררת ששמה כבר הלך לפניה. על קשרי הידידות עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), ועל אהבתה אליו כתבה היא עצמה בממואר היפהפה שהוציאה לאחר מותו "פגישה עם משורר".
אולם את המקום המרכזי והחשוב שתפס המשורר היהודי הגרמני אריה לודוויג שטראוס (1953-1892) בחייה של גולדברג ואת עשרות המכתבים שהחליפו השניים במהלך שנות ההיכרות ביניהם, לא רבים מכירים.
אריה לודוויג שטראוס
כשהייתה גולדברג בת 37 פגשה לראשונה את שטראוס שהיה מבוגר ממנה ב-19 שנים.
אריה לודוויג שטראוס נולד באאכן, עיר עתיקה המצויה בגרמניה, סמוך לגבול בלגיה והולנד, והיה ילדם הצעיר של זוג הורים סוחרים. מגיל צעיר גילה עניין וכישרון בכתיבה, ובגיל 15 פורסמו בעיתון ברלינאי שלושה שירים שכתב (תחת הפסבדונים פרנץ' קוונטין). בשנות מלחמת העולם הראשונה גוייס לודוויג שטראוס לצבא הגרמני ונפצע ברגלו, ולאחר סיום המלחמה למד ספרות באוניברסיטת ברלין. שם הצטרף לחוגי הציונים ולתנועת הפועל הצעיר. בתקופה זו היה שטראוס מרבה לכתוב עבור כתב עת למדעי החברה בעריכתו של מרטין בובר. הקשרים בין השניים הובילו להיכרותו של שטראוס עם אווה, ביתו של בובר, ולנישואיהם.
בשלהי שנות העשרים שב שטראוס עם משפחתו לעיר הולדתו אאכן, עם קבלת משרה כמרצה לתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטה הטכנולוגית. באאכן פרסם שטראוס מאמרים רבים, והפך למלומד ידוע.
עם עליית היטלר לשלטון החלו הנאצים לפטר מרצים יהודים מהאוניברסיטאות, וארגון הסטודנטים אסר על התלמידים לשמוע את הרצאותיו של שטראוס. "אף שהוסיפו לפקוד את הרצאותיו שומעים חופשיים ומבקרים מן החוץ, שטראוס לא השלה את עצמו שעתידם של היהודים עשוי להשתפר, ובעצה אחת עם אווה אשתו עזבו את גרמניה ועלו ארצה.
בשנת 1935 הגיעה משפחת שטראוס לירושלים והשתלבה בחוגי האינטליגנציה הגרמנית שנוצרו בעיר, אך כעבור שנתיים עברה המשפחה לקיבוץ הזורע על מנת להגשים את רצונו של שטראוס להיות חקלאי. חלומותיו של האינטלקטואל הגרמני לא הצליחו להחזיק זמן רב וכעבור שנתיים החל לשמש מורה בכפר הנוער בן שמן.
לודוויג שטראוס, עובד בשדות של קיבוץ הזורע 1937
שטראוס חלה במחלת לב שאילצה אותו לשוב לירושלים, ומשנת 1950 החל לשמש מרצה בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית שהיה שותף בהקמתו. מתלמידיו המובהקים היו דן פגיס ויהודה עמיחי.
בשנים אלה, שנותיו האחרונות, כאשר כבר היה חולה, הכיר שטראוס את לאה גולדברג שהחלה ללמד באוניברסיטה בשנת-1952. ככל שמצבו הבריאותי הידרדר, היא נקראה להחליפו ולמלא את חובות ההוראה שלו. כאשר כבר לא יכול היה לשאת בנטל ההוראה, ירשה גולדברג את משרת המרצה בקתדרה לספרות השוואתית.
שני גולים בארצם
מעניין לקרוא במכתבי גולדברג לידידה הצעיר טוביה ריבנר, את חוות דעתה הבלתי מסוייגת של לאה גולדברג מבני הזוג שטראוס, ידידיה החדשים, ובפרט מאישיותו הייחודית של אריה לודויג שטראוס.
במכתב מאפריל 1952 כותבת גולדברג לטוביה ריבנר על דבר מחלתו של שטראוס:
לודביג הוא אחד האנשים היקרים לי ביותר והרגשה זאת של אוזלת יד ביחס לכל מה שעובר עליו היא נוראה. תודה לאל שיש לו אופי כל כך הרמוני. גדולת נפש זאת היא האושר הגדול ביותר שניתן לו.
ובמכתב אחר היא כותבת לריבנר:
אשר ללודויג: אני הייתי לפני שבוע בירושלים וביקרתיו בבית החולים. הוא היה ער עד מאד, מצב רוחו היה טוב למדי, אך הרושם שלי קשה ואני מלאת חרדה. ביום ב' אהיה אצלו שוב (אני מרצה במקומו באוניברסיטה ונוסעת כל יום ב' לירושלים). אווה אף היא נראית חלשה ביותר, אבל היא פשוט מלאך אלוהים. בכלל חושבת אני ששני אנשים הרמוניים כאלה נבראו רק לדוגמה שיכול להיות בעולם דבר שכזה.
איזו שפה משותפת חיברה בין השניים, ואיזה פלא מצאו זו בזה בשיחתם המתמשכת?
"חוג אינטליגנציה בתוך אינטליגנציה". כך כינתה לאה גולדברג את חוג האינטלקטואלים היהודים גרמנים שחשה שייכת לו במקצת, ובתוכה הרגישה כבת בית. נדמה, אם כן, כי פלא מפגשה של גולדברג עם אריה לודוויג שטראוס היה נעוץ במכנה המשותף ובשיתוף הגורל של השניים: היה זה מפגש של שני מהגרים שהיו שניהם אנשי רוח. שנייהם חיו לעיתים מתוך תחושה של גולים בארצם, ומתוך זיקה מתמשכת לתרבות האירופאית, ובפרט לזו הגרמנית, שביקשו להיאחז בה ולשמר בכל עת את זיקתם אליה.
כך למשל תרגם לגרמנית אריה לודוויג צרור משיריה של גולדברג, מתוך ספרה 'על הפריחה', והוסיף בפתיחת הקובץ שיר בגרמנית שמוקדש לה – "DANK DES UEBERSETZERS AN DICHTERIN – "תודת המתרגם למשוררת".
מתוך תיק תרגומיו של שטראוס לשירי גולדברג. אוסף לאה גולדברג. הספריה הלאומית
שני משוררים
אולם יותר משחיברה בין השניים אהבת החוכמה, וזיקתם המשותפת לתרבות המפוארת שהותירו מאחוריהם כשעלו ארצה, ניכר במכתביהם כי החיבור המשמעותי ביותר ביניהם היה על רקע דמיון מהותי נוסף: שניהם היו משוררים.
בחברתו של לודוויג שטראוס, הרשתה לעצמה גולדברג לדבר על חולשותיה כמשוררת, על מגבלות השפה שחשה, על תחושת הייאוש עם העדר היכולת לכתוב שירה, גם כשזאת מבקשת לפרוץ, וגם, על עניינים פרקטיים הקשורים בכתיבה, בהוצאה ובפרסום השירים.
כך למשל כותבת גולדברג לשטראוס במכתב מה-6.11.1952:
תודה לך לודביג על המכתב. תודה שקיבלת כך את מכתבי האחרון. עכשיו מצב רוחי טוב קצת יותר ויתכן שעיקר הרגשתי הנוראה היתה בי משום שצריכה הייתי לכתוב שירים שלא רצו להיוולד. אלא סו"ס כתבתי אותם ורווח לי הרבה. אראה לך בבואי לירושלים.
ובמכתב אחר היא כותבת:
לפרקים אני חושבת: אילו יכולתי לכתוב היה הכל אחרת. ולפרקים: אילו היה הכל קצת אחרת – יכולתי לכתוב. מכאן – שאין אני יכולה לכתוב.
ולעיתים מגלה גולדברג לשטראוס את ליבה ומשיחה לו את תחושת התסכול וחוסר האונים מחוסר יכולתה לכתוב כפי שהייתה רוצה:
והימים חולפים במין מהירות שאין להשיגה. לכתוב שירים אני מנסה פעם בפעם – ללא הצלחה. מכל מה שכתבתי בשנה האחרונה, או שנה וחצי, נראה לי כראוי לשם שיר רק אותו השיר הקטן שפירסמתי לפני כחודשיים ב"מולד". מה לעשות – אין דבר זה בידי עוד.
וביומניה מתארת גולדברג רגע אינטימי, ובו התוודתה בפני שטראוס על מוגבלותה של העברית שלה:
דיברנו על עוד כמה דברים, ואני אמרתי סוף סוף את מה שאני חושבת עלי ועל לשוני העברית המפסידה מעושרה ומגמישותה בגלל מיעוט הקריאה בעברית בשנים האחרונות. לודוויג לא האמין לי, מאחר שיש לו בדרך כלל דעה מופרזת על ידיעתי את הלשון. ודאי גם לא הרגיש כמה מן הווידוי היה בשבילי בדברים אשר אמרתי. אבל זוהי האמת. אני מרגישה בהמשך הזמן יותר ויותר באיזו מידה לוקה בחסר היא כל השכלתי העברית, אך ממעטת אני מאד לעשות משהו כדי לתקן חסרון זה.
באחד מן המכתבים שהוחלפו בין השניים, השיא שטראוס לגולדברג עצה "משוררית", וטען שעליה להקדיש מחברת מסודרת לכל שיריה, כפי שהוא עצמו נוהג לעשות.
על כך השיבה לו גולדברג:
אשר למחברת – יש גם לי "מוסד" כזה, אך האסון הוא, שעל פי הרוב, אני שוכחת להכניס שירים לתוך המחברת הזאת, והשירים לחוד והמחברת – לחוד. שנה שנה מבטיחה אני לעצמי להנהיג סדר מהוגן בכתבי, אך עדיין לא קיימתי זאת. אולי לעת זקנה אלמד לנהוג מעט יותר כבוד בעצמי.
"אי השפה בה אביע את כל אשר בי?/ שתי שפותי הן זוג שפתיו של לבי". שתיים ממחברותיו שיריו של אריה המוקדמים בעברית של לודוויג שטראוס. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית
במכתב אחר משתעשעת גולדברג במחשבה על 'ביזנס' משותף עם שטראוס ועל חלומות התעשרות של שניהם:
[…] החלטתי, שבעצם צריכים היינו, לפתוח מין בית ספר פרטי כזה לספרות, אתה ואני, להרצות פעם אחת בשבוע ולהרוויח הון, ולהיות יתר הזמן חופשיים. האין זה נראה בעיניך? כשאני חושבת כמה מורים לא יוצלחים ובינוניים מתפרנסים מן ההרצאות שלי נראית אני בעיני כעושה עסקים אדירים, אבל אחרי שחושבת אני רגע על כשרונותי העסקיים, אני מוכנה לומר תודה לכל אותם היהודים הזריזים העוסקים בהנהלה באדמיניסטראציה ושאר ירקות […]
בין קוראת למשורר
במשך רוב חייו כתב שטראוס את שיריו וסיפוריו בשפה הגרמנית, ופרסם אותם בבמות שונות באירופה. את המעבר ליצירת שירה בעברית תיאר לודוויג שטראוס בספרו הגרמני Fahrt und Erfahrung ('מסע ומסה') ובו הסביר כיצד נכתב שירו העברי הראשון "למפרץ" בשנת 1934:
עשר שנים נשאתי בקרבי את זכר חיי ארץ ישראל ונופה. בשלהי 1934 חזרתי וביקרתי בארץ הפעם בכוונה לעלות אליה לצמיתות, ואמנם עליתי באותו חורף. באותם חדשים חזרו ובאו וחזרו חלילה אילו תמונות ופגישות ודחקו עלי: שיר. ברם לא נמצאו להם לא מנגינה ולא חרוז. עד שלא נסתייעתי, שלא כצפוי על ידי בלשון העברית. אותם ימים הייתי לומד עברית באינטנסיביות כדי כך שלעיתים קרובות, בלי משים הייתי מתהרהר בה. תהליך אוטומטי זה חל גם על המילים של השיר "למפרץ". אותן מילים שסירבו ליעשות שיר משנתייגעתי ומשכתי ידי מנסיון זה לבטא את המוטיב בגרמנית, התחיל מניה וביה הנסיון, בהיסח הדעת, לומר בעברית כל שביקשתי לאמרו בגרמנית. והנה, מלים שזימנו עצמם מעתה, היו להן ניגון ומקצב ואפילו חרוז היה להן.
(תרגום: ידידיה פלס, מתוך כתב יד בארכיון א"ל שטראוס)
שירו העברי הראשון של לודויג שטראוס "למפרץ", נוסח 1934 בכתב ידו. מתוך: אוסף א"ל שטראוס. הספריה הלאומית.
בשנים האחרונות לחייו, אותן השנים שבהן התיידד עם לאה גולדברג, כתב שטראוס את ספר השירים "שעות ודור" שיצא בעידודה ובדחיפתה של גולדברג, בשנת 1951.
את השיר "עיני אחותי" כתב שטראוס לגולדברג, ומפנייתו אליה כ"אחות" עולה הקרבה הגדולה בין השניים:
מתוך "שעות ודור" 1951. לחצו על התמונה לגודל מלא
ומה חשבה לאה גולדברג על שירתו של לודויג שטראוס? האם העריצה את שירתו כפי שהעריצה אותו כאיש רוח והאם אהבה אותם כפי שאהבה אותו כחבר קרוב?
ביומנה האישי היא כותבת:
בספר שיריו של לודוויג יש דברים נפלאים. אני שמחה על כך.
אך כעבור כמה ימים היא כותבת ביומנה:
שירי לודוויג יפים פחות מאלה שקראתי במקרה כראשונים. מה טוב שכתבתי לו מכתב כשהתלהבותי הייתה אמיתית. צר לי שאין שירתו בשבילי מה שהוא בשבילי.
חיפוש בארכיון אחר המכתב עליו מעידה גולדברג שנכתב כאשר "התלהבותה היתה אמיתית" משיריו של שטראוס, העלה את השורות הבאות:
סלח לי שאני "לוקחת לעצמי" את שיריך. משהו בהם מדבר כל כך מתוכי, שאינני יכולה להמנע מיחס פרטי ביותר אליהם. ועוד: אני עכשיו אינני שוה הרבה. אני יודעת שזוהי תקופה חולפת בחיים, שלפי שלא קרני דבר מטוב ועד רע, אני אתגבר על הלך נפש זה ואהיה שוב ואחיה שוב עם אותו "אומץ לחולין" שהוא סיסמתי זה מכבר.
לאחר מותו של לודוויג שטראוס ראה אור ספר מסותיו הספרותיות "בדרכי הספרות". את הספר ערך והתקין לדפוס טוביה ריבנר, ובפתחו קבע פסקה נרגשת פרי עטה של גולדברג על מקומה של השירה בחייו:
בראיון שנתנה לאה גולדברג לגליה ירדני שהתפרסם בספרה 'ט"ז שיחות עם סופרים' היא מתוודה על חסרונו הגדול של שטראוס בחייה:
אינני רוצה שתחשבי, שאני נמנית עם אותם האנשים המקוננים על גורלם בספרות. לי היה תמיד יותר מזל מאי מזל. אולם חשה אני בדידות מסויימת, בפרט לגבי כך, שאין לי בעצם במי להיוועץ. אותם הידידים, שהיו קרובים לי, אלה שיכולתי לקרא בפניהם כל שיר חדש שכתבתי ולשמוע את חוות דעתם, מתו. נדמה לי, כי מאז מת לודוויג שטראוס אין אף אדם אחד שאוכל להראות לו תמיד את שירי, לשוחח עמו עליהם, לבחון אותם בראייתו של מישהו אחר.
נבחרת האתלטיקה של בר-כוכבא ברלין, 1925. מתוך: עלון "ידיעות בר כוכבא-הכח"
חובבי הספורט בארץ לא יעברו יום מבלי שיקראו או ישמעו את המילה "מכבי". זהו שמן של עשרות קבוצות פעילות בישראל ברוב ענפי הספורט שמשוחקים בארץ. מה שלא רבים מהם יודעים, הוא שברחבי העולם קיימות עדיין קבוצות פעילות הנושאות בגאון את השם, ועל גלגוליה של אחת מהן, קבוצת כדורגל קטנה מהעיר ברלין, נספר כאן.
כן, גם בשנת 2019 משחקת בליגה האזורית של ברלין, גרמניה, קבוצת הכדורגל מכבי ברלין. נכון, זוהי קבוצת חובבים שאינה מאיימת על ענקיות הכדורגל המקומי, אך שורשיה עמוקים ומתפרשים על פני יותר מ-120 שנים.
סיפורה של הקבוצה מתחיל באותה נקודה שבה מתחיל סיפורם של רבים ממועדוני הספורט וההתעמלות היהודיים. בסוף אוגוסט 1898 קרא מקס נורדאו מעל במת הקונגרס הציוני לקידום "יהדות השרירים", הרעיון שיסודו בפיתוח "יהודי חדש", בעל עוצמה גופנית, שנדרש, לדעתו, על מנת לממש את אידאל התחייה הלאומית היהודית. קצת אחר כך, בסוף אוקטובר באותה שנה, התכנסו בברלין ארבעים ושמונה צעירים ציונים שהקימו בעיר מועדון התעמלות שיגשים הלכה למעשה את רעיונותיו של נורדאו. למועדון קראו בשם "בר־כוכבא". השם המיתולוגי היה אך הולם. באותן שנים החלו לצוץ מועדונים יהודיים דומים כפטריות אחר הגשם, ורובם בחרו בשמות עבריים עוצמתיים כמו "הכח", "הגיבור", או בשמות של גיבורים מיתולוגיים כמו "גדעון" וכמובן – "מכבי".
בראש ובראשונה הוקם המועדון כמועדון התעמלות, כפי שהיה נהוג באותה עת בגרמניה. הוא היה הראשון מסוגו – כלומר מועדון ההתעמלות היהודי הראשון בגרמניה. הייתה זו מעין תגובה – או הצטרפות – לטרנד דומה של תרבות ההתעמלות הגרמנית שהתפתחה גם היא באותן שנים. זהו גם הרקע לדבריו של נורדאו, שלא דמיין בהכרח 22 אנשים רודפים אחרי כדור כשנאם בקונגרס. רק לאחר מכן התרחב המועדון והוקמו מחלקות ספורט נוספות: אתלטיקה קלה, אגרוף, שחייה, טניס – וגם כדורגל.
מתוך ארכיון קהילת המבורג, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית
עיקר הצלחותיה של אגודת בר־כוכבא הגיעו מענפי האתלטיקה, ואילו קבוצת הכדורגל מאז ומתמיד הייתה משנית לענפי הספורט היחידניים שבהם כיכבו יוצאי האגודה. ההישגים המרשימים באתלטיקה ובאגרוף סייעו לתחושת הגאווה היהודית ולהוכחה שהיהודים אינם נחותים משכניהם הגרמנים – והצופים היהודים נהנו במיוחד גם מהצפייה בספורטאים שנשאו בגאון מגן דוד תכול על מדיהם.
אגודת בר־כוכבא נעשתה מהר מאוד ליותר מעוד אגודת ספורט. הפעילות הציונית שלה התרחבה, ומטעמה פורסם עלון קבוע ואפילו ספר שירים ציוניים. חברי האגודה הצעירים היו בסיס לכוח מגן יהודי שסייע להגן על הרובע היהודי בברלין מפני התנכלויות בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה.
במקביל, וקצת אחרי בר־כוכבא, הוקם בברלין גם מועדון "הכח", בדומה למועדונים בשם זה בווינה ובערים אירופאיות אחרות. ב"הכח" ברלין התמקדה בעיקר בכדורגל, ותחת השם הזה שיחקו בארץ גם כמה מפליטי גרמניה שעלו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון.
שני המועדונים התאחדו למועדון משותף בשנת 1929 ומאז פעלו בעיקר תחת השם "בר־כוכבא־הכח". בתחום הכדורגל התחרו הקבוצות במשך רוב שנותיהן בליגות האזוריות של ברלין, עד 1933. המשטר הנאצי שעלה לשלטון בתחילת אותה שנה פנה מהר מאוד לפגוע בהשתתפות היהודים בספורט. שחקנים יהודיים מקבוצות כלל-גרמניות סולקו מהן, ובלית ברירה עברו לשחק בקבוצות היהודיות, בהן בר־כוכבא. על קבוצות הכדורגל היהודיות נאסר להשתתף בתחרויות הארציות, ועל כן הוקמו ליגות כדורגל של "מכבי", שבהן התחרו הקבוצות היהודיות הרבות מרחבי גרמניה. בליגה הזו זכתה בר־כוכבא־הכח להצלחה לא מבוטלת. כבר בשנה הראשונה זכתה באליפות, וחזרה על ההישג שלוש פעמים לאחר מכן.
בשנת 1937, בשיא הבידוד של הקבוצות היהודיות בגרמניה, הגיעה קבוצת הכדורגל של בר־כוכבא־הכח למסע משחקים בארץ ישראל. הביקור כמעט ולא סוקר בעיתונות העברית המקומית, ובעיתונות היהודית הגרמנית נרשמו רק דיווחים יבשושיים. עם זאת, חברי הקבוצה נאלצו לשחק כארבעה משחקים בתוך שישה ימים, ולשלב בין לבין שורה ארוכה של קבלות פנים וטקסים שנערכו לכבודם. התוצאות היו בינוניות: בר־כוכבא רשמה שני נצחונות בלבד, שתי תוצאות תיקו ושלושה הפסדים. הניתוק מתחרות מול שאר הקבוצות בגרמניה גבה מחיר ספורטיבי.
כשנה וחצי לאחר מכן, לאחר ליל הבדולח, נסגרו סופית כל מועדוני הספורט היהודיים בגרמניה, ובכללם בר־כוכבא ברלין.
שחקני בר־כוכבא־הכח ברלין במהלך ביקורם בארץ ישראל, 1937
אך בכך לא הגיע לסופו סיפורה של אגודת הספורט היהודית הראשונה בגרמניה. עולים גרמניים ושורדים חידשו את קהילת בר־כוכבא־הכח כאן בישראל, חגגו ימי שנה והוציאו עיתון מטעם האגודה. במקביל גם יהודים שחזרו לגרמניה ניסו לחדש את ימיה של האגודה כקדם, עד שב-1970 הוקמה האגודה המרכזית שטוענת לירושת הכתר של שתי קודמותיה: מכבי ברלין.
הקבוצה הוקמה כאיחוד של כמה מחלקות ספורט שנשאו את השמות ההיסטוריים: בר־כוכבא ברלין שעסקה באתלטיקה, הכח ברלין שעסקה בכדורגל, ומכבי ברלין שעסקה באגרוף. אחד ממאמני הקבוצה המחודשת היה לא אחר מעמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל האגדית שהצליחה להעפיל לגביע העולם בכדורגל. וכך, גם היום, על מגרשי דשא בברלין משחקים ומשחקות קבוצות גברים, נשים, ילדים וילדות, עם מגן דוד על החזה ומדים כחולים. קבוצת הגברים של מכבי ברלין מדורגת בשיפולי צמרת הליגה האזורית של ברלין, נכון לכתיבת שורות אלו. איתה מופיעות קבוצות מכבי ברלין גם בכדורסל, כדורעף, התעמלות אומנותית, שחייה, ואפילו שחמט. האגודה מתגאה בכ-500 חברים פעילים, יותר מ-120 שנים אחרי שקבוצת צעירים יהודים ייסדה באותה העיר את אגודת ההתעמלות היהודית הראשונה שקמה בגרמניה.
בהכנת כתבה זו סייעו: יובל רובוביץ', פרופ' משה צימרמן ורונן דורפן
