"אני בת 13 וחצי" כתבה אחת הקוראות של דבורה עומר לסופרת הילדים והנוער הנערצת לאחר שקראה בספרה. "יש לי שיער חום ועיניים חומות ונמשים על הפנים. גבוהה ויושבת על כיסא גלגלים. אם תשאלו אותי באיזה חברה הייתי רוצה להיות אומר לכם שהייתי מעדיפה להיות בחברה של נכים. משום שבחברה של נכים אף אחד לא יצחק עלי ואף אחד לא יסתכל עליי כמו על משהו משונה. וחוץ מזה הנכים מבינים אותי הרבה יותר טוב מאשר ילד בריא".
סיפור על התגברות
עם הקמת המדינה והפיכתה של הספרות העברית החדשה לספרות הישראלית הצעירה, נמנעו רבים ורבות מיוצריה מלערער על האתוס החלוצי הישראלי: הילד השונה שהוצג בספרות הילדים הישראלית היה לא פעם העולה או בן העדה הלא-מוכרת מספיק, ואולי העירוני הפוגש את הכפר או הכפרי המגיע לעיר הגדולה. השונה התבדל מחבריו לא בשל מוגבלות כלשהי, אלא בשל מוצאו או חינוכו – שני הקשיים ש"כור ההיתוך" הישראלי נוצר בדיוק בשביל להתמודד איתם.
פורצת הדרך הראשונה שהעזה לעסוק ישירות בנושא המוגבלויות, ובשורה של נושאים אחרים שנחשבו בעבר לטאבו ביצירה ספרותית לילדים בחברה הישראלית (דוגמת גירושין, חד-הוריות והתלבטות על הפלה בגיל הנעורים) הייתה הסופרת דבורה עומר. בשנת 1970 התפרסם ספרה ה-18 במספר, "אני אתגבר". במרכז הספר ניצבת נערה הלוקה בשיתוק מוחין ושמה גילה – היא הדמות הראשית המספרת את סיפור חייה.
בפתיחת הספר מבהיר הרופא להוריה המודאגים של גילה כי הפרעת ההתפתחות של בתם, שנולדה לא מכבר, לא פגעה ביכולותיה השכליות, אך ייתכן שגרמה לכך שהיא לא תהיה מסוגלת להפעיל את ידיה, אולי את רגליה וייתכן כי "גם זה וגם זה". הבהרה בדיונית זו היא סימן חשוב לבאות: עד שנות האלפיים כמעט שלא יופיע בספרות הילדים ייצוג של ילד או ילדה הלוקים במוגבלות שכלית – דוגמת פיגור, אוטיזם או אפילו הפרעות קשב וריכוז (גם אם יופיעו לא מעט דמויות ילדים "שובבות" וחסרות מנוח).
כל עוד הייתה תינוקת שאיננה מודעת לעצמה ולמצבה המיוחד, הייתה גילה הקטנה מאושרת בחלקה. מהר מאוד התגלו הקשיים שהובילו אותה להתבונן בחיבה אל אותו תום תינוקי שאבד לה: "לא ידעתי כמה קשה ומסובך הוא המאבק להיות כמו כולם כשאת נולדת אחרת", היא מסכמת בשלב מוקדם בספר.
מבלי לקלקל יותר מדי לאלו מאיתנו שלא קראו את הספר, נציין שמאבק ההשתלבות של גילה מצליח לבסוף – אחר הקשיים המתבקשים – והיא משתלבת בחברת בני גילה בהתאמות ובתנאים מיוחדים. בסוף הספר היא אף מתחילה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה.
כשהתיישבתי לשוחח עם דויד לנג, שעסק ברישום קטלוגי של ארכיון דבורה עומר השמור בספרייה הלאומית, הוא הפנה אותי לתיק ארכיוני מיוחד שבו אסף כעשרים מכתבים ששלחו קוראים וקוראות – רובם עם מוגבלויות ובני משפחותיהם – אל דבורה עומר. רבים מהם תהו כיצד הצליחה הסופרת לתפוס את נסיבות החיים של נערה הלוקה בנכות. "אני כמעט בטוחה", כתבה ילדה אחת במכתב מרגש לדבורה עומר, "שאפילו שאני נכה, לא היה עולה בי הרעיון לכתוב ספר על נכים".
נער מירושלים הגדיל לעשות ושלח לדבורה עומר מכתב המיועד לגיבורה האמיתית של הספר, ובו שאל אותה בין השאר "איך זה לחיות לבד על כיסא גלגלים?", וגם: "עכשיו אחרי שגדלת, האם ישתנה משהו בחייך?"
נושא קבלת הילד הנכה חוזר ועולה בכמה וכמה מכתבים, וילדים עם מוגבלויות הכותבים לעומר סיפרו לה על הקשיים שבהתקבלות לחברת בני גילם ה"בריאים" וה"רגילים".
בחלוף השנים קיבלה הסופרת הוותיקה גם פניות מתלמידים שבחרו לחקור את נושא המוגבלויות במסגרת עבודה כיתתית, והספר "אני אתגבר" שימש להם נקודת פתיחה לנושא.
הספר "אני אתגבר", מספר לי דויד, הוא מקרה די יוצא דופן ביצירתה של עומר. אומנם מדובר בספר מעין ביוגרפי, עובדה שאינה ייחודית לכתיבתה של דבורה עומר, אך אין מסופר בו על דמות אשר מייצגת פרק בהתפתחות ההיסטוריה הציונית. נוסף על כך, שונה שמה של הגיבורה הראשית שעל סיפורה האמיתי מתבססת דבורה עומר – מחוה לנדאו המציאותית לגילה הבדויה. לא מדובר בספר ההתבגרות הראשון (או האחרון) שחיברה עומר בחייה הארוכים והפורים – היא נפטרה בשנת 2013, אך זהו הספר הראשון העוסק בנערה הסובלת ממוגבלות כלשהי. בחלוף השנים, כאמור, יעסקו יותר ויותר סופרות וסופרים בנושא, ואף ירחיבו את מושג המוגבלות כך שיכלול גם את ההתמודדות והקשיים של אנשים עם מוגבלויות שכליות ולא רק גופניות.
כיצד הכירו חוה לנדאו – שעליה מבוסס הספר "אני אתגבר" – ודבורה עומר? בסוף ספרה של לנדאו, 'כושלות רגליי' משנת 2005, כותבת המחברת, שלימים הפכה לפסיכולוגית קלינית, כי "פגישתי עם הסופרת דבורה עומר אירעה לפני שנים רבות, עיתון שכתבתי עבורו ביקש ממני לראיין אותה לרגל קבלת פרס חשוב. לקראת הראיון התפתחה בינינו שיחה על חיי, והיא שאלה מדוע אינני כותבת עליהם…
שכנעתי אותה שהיא, כסופרת נוער מקצועית, תעשה זאת טוב ממני, וכך נולד הספר 'אני אתגבר'. לשמחתי, ילדים רבים קראו את הספר, לא מעטים מהם כתבו עליו עבודות במסגרת בית הספר, יצרו עמי קשר והביעו הזדהות. הרציתי בבתי ספר, נפגשתי עם הורים לילדים נכים, עם רופאים ועם אחיות. נראה לי כי הספר עזר וסייע להבנת הנכות ולקירוב לבבות בין נכים לבריאים".
מהארכיון אנו למדים שדבורה עומר וחוה לנדאו שמרו על קשר חם לאורך השנים והתכתבו ביניהן, בעיקר בענייני ספרות.
כתבה זו היא חלק מפרויקט שבוע הספר בספרייה הלאומית. השנה עומד דו"ח שבוע הספר שמפרסמת הספרייה מדי שנה בשנה בסימן 'מוגבלויות בספרות הילדים הישראלית'. הכתבה מבוססת על המחקר המעמיק של ד"ר נועה פינק-שמיט, ספרנית יעץ בספרייה הלאומית, בנושא ה'שונות בספרות הילדים'. לקריאת המחקר לחצו על הקישור.
