עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

סיפורה של קבוצת נשים שמחאתן העלתה למודעות העולמית את מצבם של מסורבי העלייה בתקופת המלחמה הקרה וחוללה שינוי

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אורות האולם הראשי במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול עומעמו, ורחשי הקהל הלכו ודממו. זה לא היה עוד מופע רגיל. בעלי הכרטיסים עמדו לחזות במחזה נדיר – מופע מחול של בלט בולשוי בן 200 השנים בעיר מערבית גדולה, בתקופת המלחמה הקרה. אך בדיוק בשיא ההתרגשות, כשהמסך סוף כל סוף הורם, משהו קרה. עשרות אנשים שישבו בשורות הראשונות קמו ממקומם והחלו לצעוד אל עבר דלת היציאה. הרקדנים על הבמה ומרבית הקהל צפו בנעשה בתדהמה. אחרי שכולם יצאו, רק אדם אחד נותר לעמוד בקדמת האולם, שהייתה עכשיו ריקה כמעט לגמרי. הוא לבש מדי אסיר מפוספסים.

התאריך היה ב-17 ביוני, 1974.

מחאת נשות "קבוצת ה-35" ובני זוגן בהופעה של בלט בולשוי, במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול, 1974. המפגינים יצאו בהפגנתיות בעת הרמת המסך. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

פעולת המחאה החריגה הייתה חלק מתנועה היסטורית, שמאחוריה עמדה "קבוצת ה-35", או בשמה הרשמי – "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות". שמה של הקבוצה, שהוקמה במאי 1971 בלונדון, נבחר בהשראת המקרה של רייזה פלטניק, יהודייה בת 35 שנעצרה ונכלאה בכלא מבודד חמישה חודשים קודם לכן באודסה שבאוקראינה, בברית המועצות. פלטניק הואשמה ב-"הפצת חומרים משמיצים על אודות המדינה", ואף – שומו שמיים – העזה לבקש אשרה כדי לעלות לישראל. נאסר עליה ליצור כל קשר עם עורך דין או עם הוריה. את הקמת הקבוצה הגה יצחק רגר, נציגה בלונדון של "נתיב", לשכת הקשר של ממשלת ישראל, שעמדה בשעתו בראש קמפיין בינלאומי למען יהדות ברית המועצות.

למשמע דבר מעצרה של רייזה פלטניק, קבוצה של 35 נשים בריטיות, רובן בסביבות גיל 35, נאספו מחוץ לקונסוליה הסובייטית בלונדון, לבושות בשחור, נושאות שלטים הקוראים לשחרורה של פלטניק. "לקראת ערב הוחלט שנישן ברחוב, דבר שלא נעשה מאז הסופרג'יסטיות", מספרת זלדה האריס, אחת ממייסדות הקבוצה.

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

רק כתריסר נשים ישנו באותו לילה ברחוב, אך היה זה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים, ששרקו ונופפו לעברן. "נהגי מוניות עצרו ושאלו אותנו 'רוצות סיגריה, בנות?'", משחזרת האריס. "קמנו בשעה שש בבוקר, גם ככה כמעט לא ישנו, מולנו היה מלון מפונפן מאוד. נכנסו פנימה, הייתה דממה… הלכנו ישירות לשירותי הנשים. דמיינו לעצמכם 13 נשים בשמלות שחורות, נראות מעט מוזנחות… היינו צריכות לשטוף את עצמנו ולהשתמש בשירותים. המנהל נכנס ושאל 'מי אתן? מה אתן עושות?!'" התקשורת התלהבה מהתרגיל.

תוך כמה שעות לקבוצת ה-35 נודע מדיפלומט ישראלי שפלטניק, ספרנית שקטה שהפכה לאסירה פוליטית, הועברה סוף-סוף לתא רגיל בכלא. המחאה הקטנה חוללה שינוי. שבוע אחר כך אלף נשים בשחור מכל רחבי בריטניה צעדו לאורך דרך וייטהול שבמרכז לונדון אל עבר משרד החוץ. "באותו רגע ידענו שיש לנו תנועה", מספרת האריס.

הפגנה של קבוצת ה-35, שקראה לשחרורה של רייזה פלטניק בת ה-35, מסורבת עלייה מאודסה. לונדון, 1971. צלם: סידני האריס. אוסף קבוצת ה-35, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הקבוצה נאבקה למען אסירי מצפון ומסורבי עלייה – יהודים מברית המועצות שלא הורשו לעלות לארץ משיקולים פוליטיים, ונעצרו כשביקשו לקבל אשרת יציאה – ובהם דמויות מוכרות כמו אדוארד קוזנצוב, סילווה זלמנסון, אידה נודל, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. תוך שנים ספורות לקבוצת ה-35 היו שלוחות בתשע מדינות שונות באירופה ובאמריקה.

חברותיה התמקדו בסמלים של עוצמה ויוקרה סובייטית, ומעטים הסמלים שיכלו להתחרות ביוקרה של בלט בולשוי המפורסם, שנדד מעיר לעיר בעולם במטרה לקדם את האומנות והתרבות הסובייטית והרוסית. הרקדנים בלהקת הבלט זכו לליווי צמוד של אנשי הקג"ב, שנועד להגן עליהם מכל איום אפשרי, אך גם למנוע כל אפשרות של עריקה למערב. חרף הפיקוח ההדוק, הרקדן הצעיר מיכאיל ברישניקוב (שלימים התפרסם מאוד) הצליח לחמוק מבין ידיהם בטורונטו, כמה ימים בלבד אחרי אותה פעולת מחאה בהופעה במונטריאול. ברישניקוב ביקש וקיבל מקלט מדיני בקנדה.

פחות משבועיים אחר כך, בלונדון, חברות קבוצת ה-35 מחו שוב מחוץ להופעה של הבולשוי. "אנשים ממש קרעו את הכרטיסים וזרקו אותם מחלונות המכוניות", מספרת זלדה האריס. בתוך האולם שוחררו לחופשי עכברים לבנים, שהתרוצצו בין הכיסאות בקהל. על הבמה הושלכו מסמרים. האריס מדגישה שקבוצה ה-35 נמנעה מכל צורה של אלימות ומשייכת את הפעולות האלה לקבוצות ימניות קיצוניות, שגם מחו נגד היחס ליהודי ברית המועצות.

לדברי השבועון סנטינל, אחרי ש"רק בודדים" מהמפגינים נעצרו, השגריר הסובייטי דרש שינקטו יד קשה יותר נגד הקבוצה, ואיים לקצר את הביקור אם שלום הרקדנים לא יובטח. משרד החוץ הבריטי הבהיר בתגובה כי "…אנו מצרים על ההפגנות מכיוון שאנו מעוניינים שהבולשוי ינחל הצלחה".

ואכן, פעולותיה של קבוצת ה-35 לא תמיד זכו לתמיכה רחבה במדינות המוצא של חברותיה. ברברה אוברמן, אחת מהחברות הבולטות בארגון, ניסתה להעלות על סדר היום את מצבם העגום של יהודי ברית המועצות בפגישה של ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies of British Jews), ואמרה לג'רוזלם פוסט ב-2007: "תגובתם הייתה מנומסת כמיטב המסורת הבריטית, אך בין השורות נרמז שאני רק עקרת בית יהודייה שלא יודעת כלום, לא שאני לא בעמדה לפעול ועליי לחזור הביתה ולעסוק בנושאים הולמים יותר".

חוסר התמיכה לא הרתיעה את חברות קבוצת ה-35. להפך. הן ביקשו לעורר הלם בפעולותיהן כדי למשוך את התקשורת ואת תשומת הלב הציבורית. כיוון שהן היו מעטות מכדי לארגן עצרות ענק, דרכיהן הייחודיות הן שהובילו אותן לא אחת לאור הזרקורים. הקבוצה הושפעה מאוד מהתנועה לשחרור נשים, שהייתה בשיאה באותה עת, והיא הציגה באור אירוני סטיגמות מסורתיות שונות סביב תפקידן של נשים, ובמיוחד עקרות בית, בחברה המערבית. האריס מתארת את הגישה הרווחת של המפגינות: "עדיף להיראות כמו אישה, ולא כמו גבר. אם את יוצאת החוצה, התאפרי וחייכי".

פעולת מחאה של קבוצת ה-35 שקראה לשחרורם של אסירי ציון בכיכר פיליפס במונטריאול. לעוברים ושבים הוצעו ארוחות אופייניות למחנה עבודה סובייטי, 1976. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בחלק מההפגנות לעוברים ושבים הוצע לטעום מארוחה אופיינית שהוגשה לאסירים במחנה עבודה סובייטי:

ארוחת בוקר:

400 גרם לחם שחור
כוס מים
30 גרם הרינג

ארוחת צהריים:

2/3 כוס מרק
כרוב מבושל
1/2 תפוח אדמה
ארוחת ערב:
85 גרם תפוח אדמה או כוס של כרוב לא מבושל

 

באפריל 1972 המדען היהודי הסובייטי סרגיי גורביץ פוטר מעבודתו ואולץ לעבוד כמנקה במעבדה. כמו פלטניק, גם הוא ביקש לקבל אשרת יציאה כדי לעלות לישראל. בתגובה, קבוצת ה-35 מיהרה להודיע שרחוב בייזווטר, מקום משכנה של השגרירות הסובייטית בלונדון, יהיה "נקי במיוחד" ביום שלישי הקרוב. באותו יום גדוד של עקרות בית נושאות מטאטאים התמקם מחוץ לשגרירות והחל לטאטא את הרחוב, לאות סולידריות עם גורביץ ויהודים נוספים שסבלו מהתנכלות דומה.

"רחוב בייזווטר יהיה נקי במיוחד ביום שלישי הבא" הודיעה קבוצת ה-35 על פעולת מחאה יוצאת דופן לאור ההתנכלות למדען היהודי הסובייטי. אוסף אלי ולק, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

במקרה אחר, חברות קבוצת ה-35 שכרו תיש והוליכו אותו במורד רחוב בונד, כשהן לובשות מדי אסירות ונושאות תגי שם של מסורבי עלייה. התיש, שהצליח להשתחרר תוך זמן קצר ולהימלט, היה אמור לסמל את היחס ליהודי ברית המועצות – בעיני רבים, הם נתפסו כשעיר לעזאזל במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל באותה עת.

הפגנה של קבוצת ה-35 למען אסירי ציון בברית המועצות, שנערכה במונטריאול, 1976. צלם: ביל ברנן. אוסף וונדי אייזן: ארגון ה-35 הקנדי, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בשלב זה הרשויות הבריטיות כבר פקחו עין מקרוב על הקבוצה. האריס מספרת על הפגנה שבה נדרשה ללבוש חליפת לאריה מכף רגל ועד ראש, כדי למחות נגד העובדה שקבוצת הרוגבי הבריטית, שכינויה "האריות", עמדה להתמודד מול ברית המועצות. "פתאום הבלש הממונה נצמד אליי ואמר 'אני יודע שזו את, זלדה' ועניתי 'איך לעזאזל אתה יודע שזו אני?' אז הוא אמר 'כי אני יודע מה הגובה שלך, מה מידת הנעליים שלך, איך נשמע קולך'. הם ידעו הכול! היו להם תיקים על כל אחת מאיתנו".

טקטיקה נוספת הייתה גיוס מפורסמים ודמויות ציבוריות בולטות למען המטרה, כמו למשל השחקניות אינגריד ברגמן, ג'יין פונדה והיילי מילס, ופילוסופים כמו ברטראנד ראסל וז'אן-פול סארטר. השתתפותו של האינטלקטואל הצרפתי נחשבה להישג חשוב במיוחד, שכן סארטר התבטא בעבר בעד הסובייטים, ולתמיכה של דמות בעלת השפעה כמותו הייתה חשיבות גדולה בקרב חוגי השמאל.

חברות הקבוצה גם דאגו לשמור על קשר רציף עם האסירים ומסורבי העלייה שנותרו בברית המועצות, הן בשיחות טלפון והן בביקורים. הן גם שמרו על קשר עם משפחות האסירים, הציעו להן תמיכה ומידע לגבי מצבם של קרוביהן הכלואים, ושלחו ברכות לימי ההולדת והחגים, ספרים, סידורים, מצות ומתנות נוספות.

הקבוצה ארגנה קמפיינים תחת הסיסמה "אמץ אסיר", שבמסגרתם חברות הקבוצה, בני משפחה ופוליטיקאים שהיו מעוניינים לעזור "אימצו" אסיר ספציפי ושמרו על קשר איתו. היוזמות האלה אפשרו לקבוצה לאסוף מודיעין עדכני על מצב האסירים ומסורבי העלייה, ובמקרים רבים המידע הועבר בהמשך ל"נתיב".

היום, הפעילות של קבוצת ה-35 נחשבת לגורם מכריע בהעלאת המודעות למצוקה של יהודי ברית המועצות. לעתים קרובות, אותה מודעות ציבורית תורגמה ללחץ פוליטי, שהסתיים במקרים רבים בשחרורם של אסירים ומסורבי עלייה.

רייזה פלטניק, הספרנית שמעצרה הוביל להקמת התנועה, שוחררה לבסוף בדצמבר 1972, אחרי שהות של שנתיים בכלא. היא הורשתה לעלות מיד לישראל, והועסקה בספרייה הלאומית. לדברי ליזטה אמיר, ספרנית ותיקה, וריני גולדשמידט, המנהלת את קטלוג השפות הזרות בספרייה, פלטניק הייתה אישה מרשימה ונחושה, שמעולם לא חששה להביע את דעתה וזכתה לכבוד רב בשל אומץ ליבה ומאבקה המוצלח לעלות ארצה.

ב-1987, רוב מסורבי העלייה הנותרים הורשו לעזוב את ברית המועצות, כחלק ממדיניות הגלאסנוסט (פתיחות) והפרסטרויקה (בנייה מחדש) של מיכאיל גורבצ'וב. כל ההגבלות על העלייה לישראל הוסרו עם התפרקות ברית המועצות ב-1991.

 

כתבות נוספות

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

 

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

כיצד הוביל פתק בן ארבע שורות לגילויו של אחד מהשירים המוכרים ביותר בתולדות הזמר העברי?

חנה סנש

"ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופעה על סף חדרנו נדהמתי – הכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו… תוך כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחוויית-התגלות ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם-ניכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית.

"חנה הייתה מזועזעת בחוויית פגישה זו. לאחר יום-יומיים מסרה לי למשמרת את שירה בן-ארבע השורות, שפרפורי נפש נשרפת בלהבה קדושה נגנזו בה, הלא הן השורות המתחילות במלים: אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות…"*

 

השיר "אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש

 

הפתק בן ארבע השורות נמסר למשמרת לידיו של ראובן דפני, חבר קיבוץ עין-גב, שותפה לצניחה של חנה סנש על אדמת יוגוסלביה. דפני, ששרד את המשימה, חזר ארצה בחלוף כמה חודשים.

על השאלה כיצד נתגלגל הפתק לארץ ישראל לא מצאתי תשובה ברורה. בספרו "כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי" טוען מוטי זעירא כי דפני הוא זה שהביא את הפתק ארצה. בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" בהנחיית אליהו הכהן נטען כי הפתק הגיע "על ידי שליח", ואילו עופר גביש טוען כי הפתק נמסר לטייס בריטי ומשם בדרך לא ברורה התגלגל הפתק לידיו של גיורא סנש – אחיה של חנה סנש.

בין כך ובין כך, מוסכם על הכול כי בסופו של דבר הגיע הפתק ובו השיר לידיו של יצחק טבנקין שעמד בראשות הקיבוץ המאוחד. זה מסר את כתב היד למשה ברסלבסקי שהיה העורך של כתב העת "מבפנים" – כתב העת של הארגון, בבקשה לפרסמו. ברסלבסקי עיין בכתב היד וטען שמי שאחראי לכתיבת שורות אלו ודאי השאיר בכתובים יצירות נוספות.

הוא פנה לשדות-ים – קיבוצה של חנה סנש, והפציר בחברתה לראות את חדרה. שם, באותו החדר, מצא ברסלבסקי ארגז מאובק ובו היו מחברות ויומנים בכתב ידה של סנש. טרם צאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שכתבה למחברת שנשאה את הכותרת "ללא שפה". היא ארזה את המחברת במעטפה והפקידה אותה בידי חברתה הטובה עוד מימי נהלל מרים יצחקי-פרגמנט. על המעטפה חתמה: "הגר" – שמה העברי המושאל לתקופת שליחותה. בין השירים,  הופיע שיר קצר, בן חמש שורות בסך הכל – "הליכה לקיסריה", בתחתית השיר נכתב: "קיסריה, 24.11.1942".

 

 

ברסלבסקי, איש קיבוץ נען, העביר את הטקסט לחבר קיבוץ אחר – דוד זהבי שמו. "בנען, היה חברנו משה ברסלבסקי", סיפר המלחין דוד זהבי בתוכנית הרדיו "פגישות עם… דוד זהבי" משנת 1968, "והוא שהביא לי את המילים עוד בכתב ידה. השיר דיבר אליי מאוד מאוד וכתבתי לו את המנגינה הזו."

 

תווי השיר "הליכה לקיסריה" בכתב ידו של המלחין דוד זהבי (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 A 013)

 

 

לשיר קדמו גרסאות שונות, בהן גרסה שמילותיה: "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק לְעוֹלָם / הַחוֹל וְהַיָּם / זִמְזוּם הַמַּיִם / בְּרַק הַשָּׁמַיִם – / הָאֱמוּן בָּאָדָם." אדוה פלגי, מנהלת בית חנה סנש ויו"ר עמותת חנה סנש, שלחה לי סריקה של צילום דף מיומנה של סנש ובו הנוסח הראשוני. הנוסח שאותו בחרה סנש לכלול במחברת השירים "ללא שפה" הוא זה המוכר שהולחן בהמשך.

 

גרסת השיר המופיעה ביומנה של חנה סנש. אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית

 

ובכל זאת, מילה אחת קטנה מבדילה בין הטקסט שכתבה חנה סנש לטקסט שהלחין דוד זהבי – המילה "אלי"; סנש כתבה "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם", וזהבי הלחין "אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם".

במאמר "חנה סנש: 'אלי אלי' לדרך היווצרותו של שיר עם" טוען אהרון קומם כי "המשמעות המיוחדת מוצעת בשורת הפתיחה, שהיא החשובה ביותר בשיר: 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. הנימה האישית מודגשת על-פי החזרה על המילה הפותחת, שהיא המילה החשובה בשיר: מיד בפתיחה מוצב האל, ועימו האני, הפונה אליו. עם זאת, הביטוי הפותח 'אלי אלי' הנדמה כה אישי וספונטני, נסמך על פסוק ידוע: אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), היחיד במקרא בו נשנית מלת הפתיחה 'אלי'."

 

השיר "הליכה לקיסריה" בתוך המחזה "הסנה בוער" על חנה סנש מאת אהרון מגד (שלהי שנות החמישים, אוסף מאיר נוי לזמר העברי)

 

זהו אינו המקרה הראשון שבו מלחין נוטל לעצמו חירות לשנות סדר מילים בשיר, להכפיל או להשמיט מילים. עם זאת, הבחירה של זהבי להכפיל את מילת השיר הפותחת, משמעותית במיוחד ומעניקה פרשנות נוספת לזו המקורית.

החזרה הכפולה של המילה שאליה נלוות קפיצה אוקטבית גדולה (אוקטבה הוא מרווח מוזיקלי בין שישה טונים ושמונה מדרגות צליל) יוצרת מעין תחושת זעקה, ובמילות הביאור "מצודת דוד" על המילים "אלי אלי" בתהלים: "כפל המילה כדרך הקוראים והצועקים, כמו 'ענני השם ענני' (מלכים א, יח)." מעבר לקפיצה המרווחית המפתיעה, תכונה מוזיקלית בולטת אחרת היא הכיווניות העולה של המנגינה שנבנית אט אט במילים: "החול והים / רשרוש של המים" עד להופעת הצליל הגבוה ביותר בשיר במילה "שמים".

על ההתאמה שבין המילים ללחן כתב קומם: "זהבי קלט את משמעות המילים והטעים אותן ברגישות נדירה. קודם כל בכך שכתום השיר מבקשת המנגינה לחזור על עצמה, ובכך היא מדגישה את אינסופיותם של השיר והתפילה, המתמודדים כביכול עם אינסופיותו של האל."

 

 

זהבי העיד שכתב את השיר במהירות: "זו הייתה הטיוטה הראשונה והאחרונה של השיר." במכתב שעותק שלו מצוי בארכיון דוד זהבי במחלקת המוזיקה כותב דוד זהבי לאמה של סנש קטרינה סנש:

"נען, 7.12.76. לקטרינה סנש, השלום והברכה! רב תודות לך על הספר שקיבלתי ממך כי שמה של בתך חנה מעורר בי תמיד רגשות עמוקים. ולא סתם-אלא מפני שאחד השירים היפים ביותר שכתבתי בימי חיי הוא השיר 'הליכה לקיסריה' ואודה על האמת, בשעה שהלחנתי את השיר תוך כדי כתיבתו זלגו עיני דמעות (סלחי לי על הסנטימנטליות). השיר האהוב על תושבי ארצנו יופץ גם ברחבי העולם. יש גם אומרים כי הוא השיר היפה ביותר בין שיריי. ושוב – מודה לך מקרב לב ובהוקרה עמוקה. דוד זהבי. ידוע לך בוודאי כי לשיר הזה יש עבודים רבים אחרים".

 

מכתב מאת דוד זהבי אל קטרינה סנש (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 E 085)

 

בחודש מרחשוון (בדיוק באותו החודש שבו סנש הוצאה להורג שנים קודם לכן) של שנת תשל"ח הלך דוד זהבי לעולמו. במכתב ששלחה אמה של סנש לאלמנתו של זהבי כתבה: "חיפה. 31.10.77. למינה זהבי שלום. הזדעזעתי עמוקות לשמע מותו של דוד בעלך [מחוק: למרות שידעתי שהוא לא הרגיש טוב בזמן האחרון]. המכתב שכתב לי לפני כשנה נגע ללבי ואני שומרת אותו כמזכרת יקרה. המנגינה שחיבר לשיר 'אלי אלי' הייתה כעין קשר נפשי ביננו. אני משתתפת באבל הכבד שלך, משפחתך ושל הקיבוץ. מי יודע כמוני מה זה לאבד בן-זוג יקר. אין אני מנסה למצוא דברי נחמה ביודעי שאינם. אבל זכרי שבעלך היקר העשיר את עמנו בשירים רבים של יפוג ליחם וזכרונו 'לא ייגמר לעולם'. בברכה, קטרינה סנש".

 

מכתב מאת קטרינה סנש אל מינה זהבי (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 H 030)

 

"מה בעצם חורץ את גורלו של שיר?" תהה אליהו הכהן, "מדוע שיר אחד מתפשט ונשאר ונשמר ושיר אחר נעלם? האם המילים הן הגורם הדומיננטי? האם זו המנגינה? או בימים של אמצעי הקומוניקציה, האם זה המבצע או המבצעת? או המעבד? או העיתוי? בשיר 'אלי שלא ייגמר לעולם' חברו ארבעה גורמים יחד: המילים, הלחן, העיתוי והפרשה ההרואית של חנה סנש".

 

* מתוך "חנה סנש: חייה, שליחותה ומותה" בעריכת משה ברסלבסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ו): עמ' 268.

 

***

 

לאחר פרסום הרשימה הפנה את תשומת לבי ד"ר עידו בסוק לסרטון וידאו (לצפייה לחצו כאן) בו נראה ראובן דפני מגולל את סיפור פרשת השיר "אשרי הגפרור" לאחר שקיבל אותו מידיה של סנש  – כפי שתואר בהרחבה בספרו של ברסלבסקי. עדות זו מתווספת לדבריו של ערן אדומי שטוען כי הכיר את דפני ובראיון שערך עמו העיד בפניו שהוא בעצמו הביא את הפתק ארצה. לדברי אדומי, לפני מספר שנים ניסה לאתר את הפתק בקיבוץ שדות-ים ללא הצלחה. לבסוף, בהשתדלות כתב עיתון "הארץ" עופר אדרת, נמצא הפתק במוזיאון בית לוחמי הגטאות והוחזר בהמשך לבית חנה סנש בקיבוץ שדות-ים.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

 

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

כוכבת הקולנוע המפורסמת גויסה למאבק למען יהדות ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה

אינגריד ברגמן. כוכבת הקולנוע האייקונית כיכבה בסרטים אמריקניים ואירופאים לאורך קריירה שנמשכה מעל ארבעים שנה

"האם אני באמת חייבת לאכול את זה?" שואלת הסמל הנשי, האישה שמייצגת את כל הנשים שידעו אהבה. היא דבקה בעקרונותיה כנגד כל הסיכויים, מה שגרם להרחקתה מארץ הולדתה, אך היא לא נתנה לעובדה הזו לשבור את רוחה ואת אומץ לבה. הסתכלתי בפרצוף המופלא  עם העיניים המפתות שבהן התברך מסך הכסף, ושהמיסו  לבבות בסרט 'קזבלנקה' המעוות בזמן אך נצחי, ועניתי: "כן. את חייבת".

אינגריד ברגמן נוגסת באוכל הלא-אטרקטיבי שהוגש לאסירי ציון בברית המועצות

ואז, אינגריד ברגמן גמעה ממרק הכרוב המימי, שהוגש לצד לחם שחור קשה ויבש, תפוח אדמה קטנטן, קמצוץ דג בקלה יבש, שבעה גרם סוכר וחתיכת מרגרינה. ארוחה זו הייתה לצריכה היומית של סילבה זלמנסון, אסירת ציון במחנה עבודה סובייטי. למענה טסה אינגריד ללונדון. "זה נורא" אמרה קודם על גורלה של סילבה. אבל הפעם התכוונה לאוכל.

 

סרטון: אינגריד ברגמן אוכלת ארוחה של מחנה עבודה סובייטי (0:18). המרכז למורשת המודיעין 

אינגריד הגיעה ללונדון במרץ 1973. היא הוזמנה על ידי "קבוצת ה-35", שנקראה גם "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות", כדי להעלות את המודעות למצוקה של סילבה זלמנסון. סילבה הייתה אחת הנשים היהודיות היחידות שנכלאו אי פעם בברית המועצות. בחנוכה 1970 הגיעה הבשורה ללונדון, ש-12 יהודים מסורבי עלייה מלנינגרד נעצרו ונאשמו בניסיון "לחטוף" מטוס. כתוצאה מכך, בעלה של סילבה, הטייס אדוארד קוזנצוב,  וטייס המשנה  – נידונו למוות.

באותה תקופה לא היה אף סדק במסך הברזל.

כששמעה אינגריד את סיפורה של סילבה, היא נענתה לאתגר. ז'ורז' וייל, מעצב על בתחום התכשיטים, עיצב מדליון שעליו חרוט השם סילבה זלמנסון בתוך מגן דוד. מאות מדליונים יוצרו מכסף טהור, לצד מספר פריטים יחידים בזהב. מדליון זהב הוענק לאינגריד ברגמן באותו יום על הירתמותה למאבק.

אסירת ציון סילווה זלמנסון לאחר שחרורה מהכלא הסובייטי בהגיעה לארץ. סילווה יורדת מהמטוס יחד עם שר החוץ יגאל אלון. ישראל, 1974. צלם: עקיבא נוף, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כולם היו עסוקים. אני הייתי אחת מהנשים בשחור שהפגינו מטעם קבוצת ה-35 מחוץ למלון האימפריאל בלב לונדון שם היא שהתה. לפתע, קראה לי מנהיגת הקבוצה ואמרה: "היא אמורה להתראיין על ידי ה-BBC. הם יהיו כאן בכל רגע! האם את יכולה לעלות איתה לחדרה ולהישאר אתה בזמן הריאיון?" – מי תגיד לא?

ברגע שנכנסנו לסוויטה המפוארת שלה, היא קרסה לתוך כורסת כנף ברוקדה עתיקה ורודה.  האצילות שלה, בשילוב ההערצה וההערכה של הציבור כלפיה, לא יכלו לאזן את החוויה המסעירה והמזעזעת שהיא עברה כעת.

מזגתי לה כוס ברנדי קטנה והגשתי גם כוס גדולה של מים. היא חייכה ונרגעה. באותו רגע דפקו בדלת. עיתונאית נכנסה, המיקרופון בידה.

בסוף הריאיון נשאלה אינגריד: "האם ההזדהות שלך עם סילבה נובעת מהסבל האישי שלך?" [בשנות החמישים, כתוצאה מפרשיית אהבה לוהטת וסוערת עם הבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני והולדת בנם בעקבות הפרשה, אינגריד הוקעה בארצות הברית ובשוודיה הפוריטניות של אותה עת.] עיניה היפות התרחבו. "ממש לא" היא ענתה. "הסבל שלי, כפי שאת מכנה אותו, היה תוצאה של מעשיי, של בחירתי. מסילבה נשללו זכויות אדם בסיסיות על ידי משטר אכזר ורודני".

אהבתי את האמירה המעמיקה הזו.

ב-7 בנובמבר 2019 יתקיים במרכז למורשת המודיעין בגלילות אירוע הוקרה ל"קבוצת ה-35" בשיתוף פעולה בין "נתיב – משרד ראש הממשלה" והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האירוע, שבמהלכו תתקיים השקה לאוספי "קבוצת ה-35", יספר את סיפורה של קבוצת נשים יהודיות בריטיות שלחמו למען מסורבות ומסורבי עלייה בברית המועצות בשנות ה-70 וה-80.

 

כתבות נוספות

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

 

ברכתו של גנדי לעם היהודי לרגל ראש השנה 1939

הברכה שנשלחה לפני 80 שנה באותו היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, התגלתה לאחרונה

Gandhi with two Jewish confidants in South Africa - Sonja Schlesin and Hermann Kallenbach, 1913

ב-1 בספטמבר 1939, פלשו הנאצים לפולין, פתחו במלחמת העולם השנייה והניחו את היסודות לזוועותיה של השואה.

באותו היום ממש שיגר מהטמה מוהנדס קרמצ'נד גנדי – אחת הדמויות המשפיעות במאה העשרים ואבי הודו המודרנית – ברכה קצרה אך עוצמתית לרגל ראש השנה לאברהם שוחט, ראש האגודה הציונית בבומביי. עיתוי הברכה משקף עד כמה הטרידה רדיפת היהודים בידי הנאצים את אזרחי העולם באותה עת. במבט לאחור, זוהי גם אות מצמררת לבלהות שעתידות היו להתרחש:

שוחט היקר,
הנני שולח לך איחוליי הטובים לשנתך החדשה. כמה מייחל אני, שהשנה החדשה תטמון בחובה עידן של שלום לעמך הסובל.
שלך בכנות,
מ"ק גנדי

מכתבו של גנדי לאברהם שוחט משנת 1939. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית (Schwad 03 07 04)

הברכה נחשפה במסגרת יוזמה של הספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, לסקור ולתאר מיליוני פריטים מתוך אוספי הארכיון ובהם מכתבים אישיים, תצלומים, מסמכים ועוד, שהשתייכו לדמויות בולטות במאה העשרים. הוא מופיע כאן לראשונה בגישה מקוונת.

אברהם שוחט היה יהודי הודי מקהילת יהודי בגדד בבומביי. הוא עמד בראש האגודה הציונית של בומביי , בראש משרד 'קרן היסוד' בעיר, ושימש עורך העיתון 'המליץ היהודי', ביטאון של הקרן הקיימת לישראל והאגודה הציונית של בומביי. הוא האמין עמוקות במטרה הציונית וראה בה דרך בלעדית לאחד את האוכלוסייה היהודית המגוונת של בומביי שכללה קהילה ותיקה ומבוססת של יוצאי בגדד, קהילת היהודים ההודים 'בני ישראל' וקהילה מקומית של יהודים אירופאים.

המעטפה שבה נשלח כרטיס ה'שנה טובה' של גנדי. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

גנדי נמנע מלהצהיר פומבית על השקפותיו בסוגייה הערבית-יהודית בפלשתינה-ארץ ישראל ובנוגע לרדיפת יהודי גרמניה. לבסוף, ב-26 בנובמבר 1938, הוא פרסם מאמר בעיתון 'הריג'ן', ובו העלה את ה'סאטיאגרהא' – התנגדות לא-אלימה – כפיתרון לשתי בעיותיהם של היהודים. גנדי סבר שעל היהודים בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית "להציע לערבים סאטיאגרהא ולהציע שיירו בהם או ישליכו אותם לים המלח, מבלי שירימו על הערבים אפילו אצבע קטנה".

ביהודי גרמניה הפציר להתנגד לנאציזם אך ורק באמצעים לא אלימים. "מלוא אהדתי נתונה ליהודים… אם יכולה להיות הצדקה למלחמה בשם האנושיות ולמען האנושיות הרי תצדק לחלוטין מלחמה בגרמניה כדי למנוע רדיפות גזעניות של גזע שלם. אבל איני מאמין בשום מלחמה…"

אנשי רוח מובילים מהתקופה, ובהם מרטין בובר ויהודה מאגנס, ביקרו בחריפות את המאמר. הם ראו בדבריו של גנדי שלילת הציונות וגרסו שנוכח מצבה של יהדות גרמניה, הן אינן מספקות. מעל דפי 'המליץ היהודי' השיב שוחט לגנדי, תוך הדגשת ההבדל היסודי בין היהודים באירופה לבין ההריג'נים – 'הטמאים' – בהודו: לאלה הראשונים אין בית. יתרה מכך, הוא טען שהיהודים נקטו באי-אלימות לאורך אלפיים שנות גלות, אך הרדיפות נגדם לא פסקו. היהודים בהודו הוטרדו מהצהרות אחרות של גנדי, כמו גם מהסכנות הטמונות בעמדתו הנייטרלית של הקונגרס הלאומי ההודי ביחס לרדיפות הנאצים, ושוחט הוסיף וביקש לנסות להשפיע על המהטמה.

לצורך כך הוא גייס את עזרתו של הרמן קלנבאך, אדריכל ונגר יהודי ציוני אמיד, שאותו הגדיר גנדי כ"ידיד נפש". קלנבאך מימן בשנת 1910 את יסודה של "חוות טולסטוי" – הדגם הדרום-אפריקאי שעל פיו הוקם האשרם של גנדי – שם התגוררו הוא וגנדי בצוותא, חלקו מטבח וגם אין-ספור שיחות נפש על הדרך הנכונה ועל משמעות החיים. גנדי כתב פעם לקלנבאך, "דיוקנך (היחיד) ניצב על האח בחדרי… גם אילו רציתי לסלק אותך ממחשבותיי, לא היה הדבר עולה בידי".

Tolstoy Farm in South Africa, 1910 - Gandhi and Kallenbach center row, center
חוות טולסטוי בדרום אפריקה, 1910. גנדי וקלנבאך יושבים במרכז השורה האמצעית

במרס 1939, תודות לקלנבאך, התקבל שוחט לפגישה אצל המהטמה שהתקיימה לאורך ארבעה ימים באשרם של גנדי בוורדה.

לפי מכתב שכתב שוחט לאליהו אפשטיין (שלימים שינה את שמו לאליהו אילת וכיהן כשגרירה הראשון של ישראל לארצות הברית), הפגישה הייתה מרפת ידיים, מכיוון שאף על פי שגנדי הבין במידה מסוימת את משאלתם של היהודים לשוב לפלשתינה, התייחסותו לשאלת פלשתינה הייתה מנקודת מבט מוסלמית.

קלנבאך ושוחט מעולם לא הצליחו לשכנע את גנדי להפוך למגן פעיל למען יהודי אירופה או לציוני, והוא נותר איתן באמונתו שבכוחן של אי-אלימות ופסיביות לפתור את כל הבעיות כולן.

בשנים 1939 ו-1940 כתב גנדי סדרת מכתבים שנויה במחלוקת לאדולף היטלר שבהם הביע הערכה ותוכחה כאחד, "אין לנו ספק באשר לאומץ לבך ולמסירותך לארץ אבותיך, וגם איננו מאמינים שאתה מפלצת כפי שמתארים מתנגדיך. ואולם, כתביך והצהרותיך, ואלו של חבריך ומעריציך, אינם משאירים מקום לספק שרבות מפעולותיך מפלצתיות ואינן הולמות את הכבוד האנושי…".

זמן קצר לפני שנרצח בידי מתנקש, כינה גנדי את השואה "הפשע הגדול ביותר בזמננו", אך הוסיף להאמין כי "על היהודים היה להקריב את עצמם מרצונם לסכין הקצבים. היה עליהם להשליך את עצמם לתוך הים מהצוק… זה היה מעורר את דעת העולם ואת תושבי גרמניה… בכל מקרה הם נכנעו במיליונים שלהם".

 

תודה גדולה לרחל משרתי, ארכיונאית מומחית של הספרייה הלאומית, על סיועה שלא יסולא בפז בהכנת הכתבה.

 

לקריאה נוספת

The Jewish communities of India: Identity in a Colonial Era by Joan G. Roland
The Life of Mahatma Gandhi by Louis Fischer
Soulmates: The Story of Mahatma Gandhi and Hermann Kallenbach by Shimon Lev
Hermann Kallenbach: Mahatma Gandhi’s friend in South Africa, A Biography by Isa Sarid and Christian Bartolf