אורות האולם הראשי במרכז התרבות סאלה וילפריד-פלטייה שבמונטריאול עומעמו, ורחשי הקהל הלכו ודממו. זה לא היה עוד מופע רגיל. בעלי הכרטיסים עמדו לחזות במחזה נדיר – מופע מחול של בלט בולשוי בן 200 השנים בעיר מערבית גדולה, בתקופת המלחמה הקרה. אך בדיוק בשיא ההתרגשות, כשהמסך סוף כל סוף הורם, משהו קרה. עשרות אנשים שישבו בשורות הראשונות קמו ממקומם והחלו לצעוד אל עבר דלת היציאה. הרקדנים על הבמה ומרבית הקהל צפו בנעשה בתדהמה. אחרי שכולם יצאו, רק אדם אחד נותר לעמוד בקדמת האולם, שהייתה עכשיו ריקה כמעט לגמרי. הוא לבש מדי אסיר מפוספסים.

התאריך היה ב-17 ביוני, 1974.

פעולת המחאה החריגה הייתה חלק מתנועה היסטורית, שמאחוריה עמדה "קבוצת ה-35", או בשמה הרשמי – "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות". שמה של הקבוצה, שהוקמה במאי 1971 בלונדון, נבחר בהשראת המקרה של רייזה פלטניק, יהודייה בת 35 שנעצרה ונכלאה בכלא מבודד חמישה חודשים קודם לכן באודסה שבאוקראינה, בברית המועצות. פלטניק הואשמה ב-"הפצת חומרים משמיצים על אודות המדינה", ואף – שומו שמיים – העזה לבקש אשרה כדי לעלות לישראל. נאסר עליה ליצור כל קשר עם עורך דין או עם הוריה. את הקמת הקבוצה הגה יצחק רגר, נציגה בלונדון של "נתיב", לשכת הקשר של ממשלת ישראל, שעמדה בשעתו בראש קמפיין בינלאומי למען יהדות ברית המועצות.

למשמע דבר מעצרה של רייזה פלטניק, קבוצה של 35 נשים בריטיות, רובן בסביבות גיל 35, נאספו מחוץ לקונסוליה הסובייטית בלונדון, לבושות בשחור, נושאות שלטים הקוראים לשחרורה של פלטניק. "לקראת ערב הוחלט שנישן ברחוב, דבר שלא נעשה מאז הסופרג'יסטיות", מספרת זלדה האריס, אחת ממייסדות הקבוצה.

רק כתריסר נשים ישנו באותו לילה ברחוב, אך היה זה מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של העוברים ושבים, ששרקו ונופפו לעברן. "נהגי מוניות עצרו ושאלו אותנו 'רוצות סיגריה, בנות?'", משחזרת האריס. "קמנו בשעה שש בבוקר, גם ככה כמעט לא ישנו, מולנו היה מלון מפונפן מאוד. נכנסו פנימה, הייתה דממה… הלכנו ישירות לשירותי הנשים. דמיינו לעצמכם 13 נשים בשמלות שחורות, נראות מעט מוזנחות… היינו צריכות לשטוף את עצמנו ולהשתמש בשירותים. המנהל נכנס ושאל 'מי אתן? מה אתן עושות?!'" התקשורת התלהבה מהתרגיל.

תוך כמה שעות לקבוצת ה-35 נודע מדיפלומט ישראלי שפלטניק, ספרנית שקטה שהפכה לאסירה פוליטית, הועברה סוף-סוף לתא רגיל בכלא. המחאה הקטנה חוללה שינוי. שבוע אחר כך אלף נשים בשחור מכל רחבי בריטניה צעדו לאורך דרך וייטהול שבמרכז לונדון אל עבר משרד החוץ. "באותו רגע ידענו שיש לנו תנועה", מספרת האריס.

הקבוצה נאבקה למען אסירי מצפון ומסורבי עלייה – יהודים מברית המועצות שלא הורשו לעלות לארץ משיקולים פוליטיים, ונעצרו כשביקשו לקבל אשרת יציאה – ובהם דמויות מוכרות כמו אדוארד קוזנצוב, סילווה זלמנסון, אידה נודל, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. תוך שנים ספורות לקבוצת ה-35 היו שלוחות בתשע מדינות שונות באירופה ובאמריקה.

חברותיה התמקדו בסמלים של עוצמה ויוקרה סובייטית, ומעטים הסמלים שיכלו להתחרות ביוקרה של בלט בולשוי המפורסם, שנדד מעיר לעיר בעולם במטרה לקדם את האומנות והתרבות הסובייטית והרוסית. הרקדנים בלהקת הבלט זכו לליווי צמוד של אנשי הקג"ב, שנועד להגן עליהם מכל איום אפשרי, אך גם למנוע כל אפשרות של עריקה למערב. חרף הפיקוח ההדוק, הרקדן הצעיר מיכאיל ברישניקוב (שלימים התפרסם מאוד) הצליח לחמוק מבין ידיהם בטורונטו, כמה ימים בלבד אחרי אותה פעולת מחאה בהופעה במונטריאול. ברישניקוב ביקש וקיבל מקלט מדיני בקנדה.

פחות משבועיים אחר כך, בלונדון, חברות קבוצת ה-35 מחו שוב מחוץ להופעה של הבולשוי. "אנשים ממש קרעו את הכרטיסים וזרקו אותם מחלונות המכוניות", מספרת זלדה האריס. בתוך האולם שוחררו לחופשי עכברים לבנים, שהתרוצצו בין הכיסאות בקהל. על הבמה הושלכו מסמרים. האריס מדגישה שקבוצה ה-35 נמנעה מכל צורה של אלימות ומשייכת את הפעולות האלה לקבוצות ימניות קיצוניות, שגם מחו נגד היחס ליהודי ברית המועצות.

לדברי השבועון סנטינל, אחרי ש"רק בודדים" מהמפגינים נעצרו, השגריר הסובייטי דרש שינקטו יד קשה יותר נגד הקבוצה, ואיים לקצר את הביקור אם שלום הרקדנים לא יובטח. משרד החוץ הבריטי הבהיר בתגובה כי "…אנו מצרים על ההפגנות מכיוון שאנו מעוניינים שהבולשוי ינחל הצלחה".

ואכן, פעולותיה של קבוצת ה-35 לא תמיד זכו לתמיכה רחבה במדינות המוצא של חברותיה. ברברה אוברמן, אחת מהחברות הבולטות בארגון, ניסתה להעלות על סדר היום את מצבם העגום של יהודי ברית המועצות בפגישה של ועד שליחי הקהילות (Board of Deputies of British Jews), ואמרה לג'רוזלם פוסט ב-2007: "תגובתם הייתה מנומסת כמיטב המסורת הבריטית, אך בין השורות נרמז שאני רק עקרת בית יהודייה שלא יודעת כלום, לא שאני לא בעמדה לפעול ועליי לחזור הביתה ולעסוק בנושאים הולמים יותר".

חוסר התמיכה לא הרתיעה את חברות קבוצת ה-35. להפך. הן ביקשו לעורר הלם בפעולותיהן כדי למשוך את התקשורת ואת תשומת הלב הציבורית. כיוון שהן היו מעטות מכדי לארגן עצרות ענק, דרכיהן הייחודיות הן שהובילו אותן לא אחת לאור הזרקורים. הקבוצה הושפעה מאוד מהתנועה לשחרור נשים, שהייתה בשיאה באותה עת, והיא הציגה באור אירוני סטיגמות מסורתיות שונות סביב תפקידן של נשים, ובמיוחד עקרות בית, בחברה המערבית. האריס מתארת את הגישה הרווחת של המפגינות: "עדיף להיראות כמו אישה, ולא כמו גבר. אם את יוצאת החוצה, התאפרי וחייכי".

בחלק מההפגנות לעוברים ושבים הוצע לטעום מארוחה אופיינית שהוגשה לאסירים במחנה עבודה סובייטי:

ארוחת בוקר:

400 גרם לחם שחור
כוס מים
30 גרם הרינג

ארוחת צהריים:

2/3 כוס מרק
כרוב מבושל
1/2 תפוח אדמה
ארוחת ערב:
85 גרם תפוח אדמה או כוס של כרוב לא מבושל

באפריל 1972 המדען היהודי הסובייטי סרגיי גורביץ פוטר מעבודתו ואולץ לעבוד כמנקה במעבדה. כמו פלטניק, גם הוא ביקש לקבל אשרת יציאה כדי לעלות לישראל. בתגובה, קבוצת ה-35 מיהרה להודיע שרחוב בייזווטר, מקום משכנה של השגרירות הסובייטית בלונדון, יהיה "נקי במיוחד" ביום שלישי הקרוב. באותו יום גדוד של עקרות בית נושאות מטאטאים התמקם מחוץ לשגרירות והחל לטאטא את הרחוב, לאות סולידריות עם גורביץ ויהודים נוספים שסבלו מהתנכלות דומה.

במקרה אחר, חברות קבוצת ה-35 שכרו תיש והוליכו אותו במורד רחוב בונד, כשהן לובשות מדי אסירות ונושאות תגי שם של מסורבי עלייה. התיש, שהצליח להשתחרר תוך זמן קצר ולהימלט, היה אמור לסמל את היחס ליהודי ברית המועצות – בעיני רבים, הם נתפסו כשעיר לעזאזל במלחמה הקרה בין שתי מעצמות העל באותה עת.

בשלב זה הרשויות הבריטיות כבר פקחו עין מקרוב על הקבוצה. האריס מספרת על הפגנה שבה נדרשה ללבוש חליפת לאריה מכף רגל ועד ראש, כדי למחות נגד העובדה שקבוצת הרוגבי הבריטית, שכינויה "האריות", עמדה להתמודד מול ברית המועצות. "פתאום הבלש הממונה נצמד אליי ואמר 'אני יודע שזו את, זלדה' ועניתי 'איך לעזאזל אתה יודע שזו אני?' אז הוא אמר 'כי אני יודע מה הגובה שלך, מה מידת הנעליים שלך, איך נשמע קולך'. הם ידעו הכול! היו להם תיקים על כל אחת מאיתנו".

טקטיקה נוספת הייתה גיוס מפורסמים ודמויות ציבוריות בולטות למען המטרה, כמו למשל השחקניות אינגריד ברגמן, ג'יין פונדה והיילי מילס, ופילוסופים כמו ברטראנד ראסל וז'אן-פול סארטר. השתתפותו של האינטלקטואל הצרפתי נחשבה להישג חשוב במיוחד, שכן סארטר התבטא בעבר בעד הסובייטים, ולתמיכה של דמות בעלת השפעה כמותו הייתה חשיבות גדולה בקרב חוגי השמאל.

חברות הקבוצה גם דאגו לשמור על קשר רציף עם האסירים ומסורבי העלייה שנותרו בברית המועצות, הן בשיחות טלפון והן בביקורים. הן גם שמרו על קשר עם משפחות האסירים, הציעו להן תמיכה ומידע לגבי מצבם של קרוביהן הכלואים, ושלחו ברכות לימי ההולדת והחגים, ספרים, סידורים, מצות ומתנות נוספות.

הקבוצה ארגנה קמפיינים תחת הסיסמה "אמץ אסיר", שבמסגרתם חברות הקבוצה, בני משפחה ופוליטיקאים שהיו מעוניינים לעזור "אימצו" אסיר ספציפי ושמרו על קשר איתו. היוזמות האלה אפשרו לקבוצה לאסוף מודיעין עדכני על מצב האסירים ומסורבי העלייה, ובמקרים רבים המידע הועבר בהמשך ל"נתיב".

היום, הפעילות של קבוצת ה-35 נחשבת לגורם מכריע בהעלאת המודעות למצוקה של יהודי ברית המועצות. לעתים קרובות, אותה מודעות ציבורית תורגמה ללחץ פוליטי, שהסתיים במקרים רבים בשחרורם של אסירים ומסורבי עלייה.

רייזה פלטניק, הספרנית שמעצרה הוביל להקמת התנועה, שוחררה לבסוף בדצמבר 1972, אחרי שהות של שנתיים בכלא. היא הורשתה לעלות מיד לישראל, והועסקה בספרייה הלאומית. לדברי ליזטה אמיר, ספרנית ותיקה, וריני גולדשמידט, המנהלת את קטלוג השפות הזרות בספרייה, פלטניק הייתה אישה מרשימה ונחושה, שמעולם לא חששה להביע את דעתה וזכתה לכבוד רב בשל אומץ ליבה ומאבקה המוצלח לעלות ארצה.

ב-1987, רוב מסורבי העלייה הנותרים הורשו לעזוב את ברית המועצות, כחלק ממדיניות הגלאסנוסט (פתיחות) והפרסטרויקה (בנייה מחדש) של מיכאיל גורבצ'וב. כל ההגבלות על העלייה לישראל הוסרו עם התפרקות ברית המועצות ב-1991.

כתבות נוספות

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

"ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופעה על סף חדרנו נדהמתי – הכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו… תוך כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחוויית-התגלות ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם-ניכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית.

"חנה הייתה מזועזעת בחוויית פגישה זו. לאחר יום-יומיים מסרה לי למשמרת את שירה בן-ארבע השורות, שפרפורי נפש נשרפת בלהבה קדושה נגנזו בה, הלא הן השורות המתחילות במלים: אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות…"*

הפתק בן ארבע השורות נמסר למשמרת לידיו של ראובן דפני, חבר קיבוץ עין-גב, שותפה לצניחה של חנה סנש על אדמת יוגוסלביה. דפני, ששרד את המשימה, חזר ארצה בחלוף כמה חודשים.

על השאלה כיצד נתגלגל הפתק לארץ ישראל לא מצאתי תשובה ברורה. בספרו "כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי" טוען מוטי זעירא כי דפני הוא זה שהביא את הפתק ארצה. בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" בהנחיית אליהו הכהן נטען כי הפתק הגיע "על ידי שליח", ואילו עופר גביש טוען כי הפתק נמסר לטייס בריטי ומשם בדרך לא ברורה התגלגל הפתק לידיו של גיורא סנש – אחיה של חנה סנש.

בין כך ובין כך, מוסכם על הכול כי בסופו של דבר הגיע הפתק ובו השיר לידיו של יצחק טבנקין שעמד בראשות הקיבוץ המאוחד. זה מסר את כתב היד למשה ברסלבסקי שהיה העורך של כתב העת "מבפנים" – כתב העת של הארגון, בבקשה לפרסמו. ברסלבסקי עיין בכתב היד וטען שמי שאחראי לכתיבת שורות אלו ודאי השאיר בכתובים יצירות נוספות.

הוא פנה לשדות-ים – קיבוצה של חנה סנש, והפציר בחברתה לראות את חדרה. שם, באותו החדר, מצא ברסלבסקי ארגז מאובק ובו היו מחברות ויומנים בכתב ידה של סנש. טרם צאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שכתבה למחברת שנשאה את הכותרת "ללא שפה". היא ארזה את המחברת במעטפה והפקידה אותה בידי חברתה הטובה עוד מימי נהלל מרים יצחקי-פרגמנט. על המעטפה חתמה: "הגר" – שמה העברי המושאל לתקופת שליחותה. בין השירים,  הופיע שיר קצר, בן חמש שורות בסך הכל – "הליכה לקיסריה", בתחתית השיר נכתב: "קיסריה, 24.11.1942".

ברסלבסקי, איש קיבוץ נען, העביר את הטקסט לחבר קיבוץ אחר – דוד זהבי שמו. "בנען, היה חברנו משה ברסלבסקי", סיפר המלחין דוד זהבי בתוכנית הרדיו "פגישות עם… דוד זהבי" משנת 1968, "והוא שהביא לי את המילים עוד בכתב ידה. השיר דיבר אליי מאוד מאוד וכתבתי לו את המנגינה הזו."

לשיר קדמו גרסאות שונות, בהן גרסה שמילותיה: "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק לְעוֹלָם / הַחוֹל וְהַיָּם / זִמְזוּם הַמַּיִם / בְּרַק הַשָּׁמַיִם – / הָאֱמוּן בָּאָדָם." אדוה פלגי, מנהלת בית חנה סנש ויו"ר עמותת חנה סנש, שלחה לי סריקה של צילום דף מיומנה של סנש ובו הנוסח הראשוני. הנוסח שאותו בחרה סנש לכלול במחברת השירים "ללא שפה" הוא זה המוכר שהולחן בהמשך.

ובכל זאת, מילה אחת קטנה מבדילה בין הטקסט שכתבה חנה סנש לטקסט שהלחין דוד זהבי – המילה "אלי"; סנש כתבה "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם", וזהבי הלחין "אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם".

במאמר "חנה סנש: 'אלי אלי' לדרך היווצרותו של שיר עם" טוען אהרון קומם כי "המשמעות המיוחדת מוצעת בשורת הפתיחה, שהיא החשובה ביותר בשיר: 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. הנימה האישית מודגשת על-פי החזרה על המילה הפותחת, שהיא המילה החשובה בשיר: מיד בפתיחה מוצב האל, ועימו האני, הפונה אליו. עם זאת, הביטוי הפותח 'אלי אלי' הנדמה כה אישי וספונטני, נסמך על פסוק ידוע: אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), היחיד במקרא בו נשנית מלת הפתיחה 'אלי'."

זהו אינו המקרה הראשון שבו מלחין נוטל לעצמו חירות לשנות סדר מילים בשיר, להכפיל או להשמיט מילים. עם זאת, הבחירה של זהבי להכפיל את מילת השיר הפותחת, משמעותית במיוחד ומעניקה פרשנות נוספת לזו המקורית.

החזרה הכפולה של המילה שאליה נלוות קפיצה אוקטבית גדולה (אוקטבה הוא מרווח מוזיקלי בין שישה טונים ושמונה מדרגות צליל) יוצרת מעין תחושת זעקה, ובמילות הביאור "מצודת דוד" על המילים "אלי אלי" בתהלים: "כפל המילה כדרך הקוראים והצועקים, כמו 'ענני השם ענני' (מלכים א, יח)." מעבר לקפיצה המרווחית המפתיעה, תכונה מוזיקלית בולטת אחרת היא הכיווניות העולה של המנגינה שנבנית אט אט במילים: "החול והים / רשרוש של המים" עד להופעת הצליל הגבוה ביותר בשיר במילה "שמים".

על ההתאמה שבין המילים ללחן כתב קומם: "זהבי קלט את משמעות המילים והטעים אותן ברגישות נדירה. קודם כל בכך שכתום השיר מבקשת המנגינה לחזור על עצמה, ובכך היא מדגישה את אינסופיותם של השיר והתפילה, המתמודדים כביכול עם אינסופיותו של האל."

זהבי העיד שכתב את השיר במהירות: "זו הייתה הטיוטה הראשונה והאחרונה של השיר." במכתב שעותק שלו מצוי בארכיון דוד זהבי במחלקת המוזיקה כותב דוד זהבי לאמה של סנש קטרינה סנש:

"נען, 7.12.76. לקטרינה סנש, השלום והברכה! רב תודות לך על הספר שקיבלתי ממך כי שמה של בתך חנה מעורר בי תמיד רגשות עמוקים. ולא סתם-אלא מפני שאחד השירים היפים ביותר שכתבתי בימי חיי הוא השיר 'הליכה לקיסריה' ואודה על האמת, בשעה שהלחנתי את השיר תוך כדי כתיבתו זלגו עיני דמעות (סלחי לי על הסנטימנטליות). השיר האהוב על תושבי ארצנו יופץ גם ברחבי העולם. יש גם אומרים כי הוא השיר היפה ביותר בין שיריי. ושוב – מודה לך מקרב לב ובהוקרה עמוקה. דוד זהבי. ידוע לך בוודאי כי לשיר הזה יש עבודים רבים אחרים".

בחודש מרחשוון (בדיוק באותו החודש שבו סנש הוצאה להורג שנים קודם לכן) של שנת תשל"ח הלך דוד זהבי לעולמו. במכתב ששלחה אמה של סנש לאלמנתו של זהבי כתבה: "חיפה. 31.10.77. למינה זהבי שלום. הזדעזעתי עמוקות לשמע מותו של דוד בעלך [מחוק: למרות שידעתי שהוא לא הרגיש טוב בזמן האחרון]. המכתב שכתב לי לפני כשנה נגע ללבי ואני שומרת אותו כמזכרת יקרה. המנגינה שחיבר לשיר 'אלי אלי' הייתה כעין קשר נפשי ביננו. אני משתתפת באבל הכבד שלך, משפחתך ושל הקיבוץ. מי יודע כמוני מה זה לאבד בן-זוג יקר. אין אני מנסה למצוא דברי נחמה ביודעי שאינם. אבל זכרי שבעלך היקר העשיר את עמנו בשירים רבים של יפוג ליחם וזכרונו 'לא ייגמר לעולם'. בברכה, קטרינה סנש".

"מה בעצם חורץ את גורלו של שיר?" תהה אליהו הכהן, "מדוע שיר אחד מתפשט ונשאר ונשמר ושיר אחר נעלם? האם המילים הן הגורם הדומיננטי? האם זו המנגינה? או בימים של אמצעי הקומוניקציה, האם זה המבצע או המבצעת? או המעבד? או העיתוי? בשיר 'אלי שלא ייגמר לעולם' חברו ארבעה גורמים יחד: המילים, הלחן, העיתוי והפרשה ההרואית של חנה סנש".

* מתוך "חנה סנש: חייה, שליחותה ומותה" בעריכת משה ברסלבסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ו): עמ' 268.

***

לאחר פרסום הרשימה הפנה את תשומת לבי ד"ר עידו בסוק לסרטון וידאו (לצפייה לחצו כאן) בו נראה ראובן דפני מגולל את סיפור פרשת השיר "אשרי הגפרור" לאחר שקיבל אותו מידיה של סנש  – כפי שתואר בהרחבה בספרו של ברסלבסקי. עדות זו מתווספת לדבריו של ערן אדומי שטוען כי הכיר את דפני ובראיון שערך עמו העיד בפניו שהוא בעצמו הביא את הפתק ארצה. לדברי אדומי, לפני מספר שנים ניסה לאתר את הפתק בקיבוץ שדות-ים ללא הצלחה. לבסוף, בהשתדלות כתב עיתון "הארץ" עופר אדרת, נמצא הפתק במוזיאון בית לוחמי הגטאות והוחזר בהמשך לבית חנה סנש בקיבוץ שדות-ים.

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא