מחד, שמואל סולניק היה בחור שאפתן. עם זאת, אי אפשר באמת לכונן מחדש שושלת מקראית עתיקה, בלי מעט חוצפה.

הצעיר המטופח לא נראה שייך כל כך בנוף הפשוט של ארץ ישראל המנדטורית, על בנייניה הצנועים, רחובותיה הצרים והמאובקים והשווקים המלוכלכים.

אבל סולניק היה טיפוס של נעמיד-פנים-ובסוף-זה-יצליח. הוא התנהל כמו בן אצולה אירופי – לבש חליפות איכותיות, סירק את שיערו לאחור ונהג במכונית יקרה, בתקופה שבה מכוניות היו מצרך נדיר בירושלים.

סולניק נולד בשנת 1910 בעיירה קאליש (Kalisz) שבפולין. אביו, הרמן סולניק, היה סופר ופעיל ציוני מקומי, ואימו, גיטל, הייתה מורה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היגר שמואל לפריז כדי ללמוד רפואת שיניים בסורבון. ואולם, עד מהרה פלשו הנאצים לבירה הצרפתית והסטודנט היהודי הצעיר נמלט לשווייץ כדי להמשיך בלימודיו.

בתחילת שנות הארבעים התגלגל סולניק לבסוף לארץ ישראל, התיישב בירושלים והחל לעבוד בתור רופא שיניים. באותם ימים הגיעו לידיו מסמכים שהאמין כי הם מוכיחים שמועה ארוכת ימים במשפחתו – שמוצאה של משפחת סולניק מגיע למעשה מדון יצחק אברבנאל, המדינאי, הפילוסוף ופרשן המקרא היהודי הדגול, שהיה במאה החמש-עשרה שר אוצר למלך אפונסו החמישי מפורטוגל.

כבר לפני דורות רבים, בני משפחת אברבנאל עצמם טענו כי הם נצר לדוד המלך, וכאן זיהה שמואל סולניק את ההזדמנות הגדולה שלו.

בעת ההיא כבר ניכר שסע פוליטי בין הציונות הסוציאליסטית של דוד בן גוריון משמאל לבין הציונות הרביזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי ובן טיפוחיו, מנחם בגין, מימין.

סולניק החל בניסיונות לשכנע את אחיו העבריים שהם מבזבזים את זמנם במחלוקות הפוליטיות האינסופיות הללו ובלוחמנות מטופשת.

אחרי הכול, למה לטרוח? הרי ניצב לפניהם המועמד המושלם להנהיג את לידתה-מחדש של הריבונות היהודית במולדת העתיקה – לא אחר מיורש בשר ודם לכסאו של דוד המלך!

בשנת 1942 שטח סולניק את טיעונו בספר "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942).

החלק הראשון בספר הטרחני מזכיר את אילנות היוחסין המקראיים מספר בראשית ומהברית החדשה, והוא פורש בשיטתיות היסטוריה קצרה של כל אחד מאבות-אבותיו של סולניק – החל ברב שמואל אברבנאל, סבו של דון יצחק – ומדגים כיצד כל דור של משפחת אברבנאל הוליד את הדור הבא אחריו. הוא מספר על ענף מסוים במשפחה שהתיישב בעיר סלוניקי (מקור השם 'סולניק'), ומסביר כיצד נדדו צאצאיו של אותו ענף למזרח אירופה, ששם נולד לבסוף אביו של שמואל, הרמן.

כמה עמודים לאחר מכן, כתב סולניק בענווה:

"עד היום חיות בינינו משפחות, ואגרות יחוסין בידיהן, המגיעות לתקופת המלכים בישראל. כמשל, עלי להצביע על משפחת סולניק, שמוצאה ממשפחת דון אברבנאל הספרדי, וידוע הרי שבידו היתה תעודה המאשרת את מוצאו מדוד המלך. […] למרות הגרושים והפרעות לא נפסקת שלשלת היחוסין, והעם העברי נושא בדמו את כתר המלוכה בגאון!"

ספרו של סולניק אפילו נשא את החותם המלכותי שלו – גור אריה יהודה שואג, שצועד באופן מאיים וחושף את שיניו, ומעליו כתר מלכות שעליו הוצב מגן דוד. אולי לא המעודן שבסמלים, אבל כאמור – האיש רצה להיות מלך.

טענותיו היומרניות של סולניק הפכו אותו מושא לסקרנות בירושלים המנדטורית. הוא ואשתו, סימה, נהגו לארח מסיבות מפוארות לאליטה העברית בביתם שבשכונת רחביה, ודווח כי גם שרי ממשלה נכללו בין האורחים הרבים. התקשורת המקומית מצאה את סולניק ואת שאיפותיו משעשעים למדי, ולעיתים קרובות הוא כיכב בטורי רכילות כאלה ואחרים. ואולם, חרף התחככויותיו הקלות בתהילה, נראה שלא ממש עלה בידו לשכנע את חבריו היהודים שהם זקוקים למלך.

ההיסטוריה מלאה במלכים שנסחפו לשלטון על גלי תמיכה המונית תודות לכריזמה האדירה שבה ניחנו, אבל סולניק לא נמנה עימם. הוא גם לא פיקד על צבאות כלשהם שיכלו לכבוש לו את הכס בדרך החרב, אף שפעם נטען ששכנע כמה חיילים להצטרף אליו אחרי הילולת פורים רוויית אלכוהול, לכמה שעות לפחות (ראו להלן).

ואולם, נתיב אחר למלוכה נראה היה המתקבל יותר על הדעת באותה עת.

בראשית 1946 החלה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל את עבודתה באזור. הוועדה הורכבה מנציגים בריטים ואמריקנים, שחברו אלה לאלה בירושלים כדי לבחון את שאלת ההגירה היהודית לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ולהמליץ בעניינה, וגם בעניין עתידה של ארץ ישראל המנדטורית.

שמואל סולניק הבין שזוהי ההזדמנות שלו לשכנע את המעצמות הגדולות בעולם שראוי להושיב את משפחתו על כס המלכות העתיק של ישראל. עם זאת, בשלב זה הוא שינה מעט את עמדתו. ייתכן שהבין שמאמציו הקודמים נתפסו כניסיון לקידום עצמי, ולכן כעת הציע מועמד אחר לכס – בנו, עמנואל הראשון, שנולד שלוש שנים קודם לכן.

לאחרונה התגלתה בארכיון הספרייה הלאומית טיוטה מוקדמת של מכתבו של סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שהוקלדה במכונת כתיבה, בצירוף תוספות ותיקונים בעט המציינות שגיאות הקלדה וטעויות אחרות.

סולניק, שכמובן רק ביקש להקל על חייהם של כל המעורבים, הצביע על המעשיות הפשוטה שברעיון שלו כבר בפסקאות הראשונות (תוך הדגשת חסרונותיה של השיטה הדמוקרטית הייצוגית):

"העולם כולו, והעולם האנגלו-אמריקאי במיוחד, יוכל למצוא בקלות רבה יותר שפה משותפת עם השושלת המלכותית, בנוגע למגוון בעיות כלכליות ואחרות, מאשר עם עשרות סיעות, קבוצות ומפלגות יהודיות."

נראה שסולניק קיווה לשכנע נוצרים ציונים כלשהם, שאולי היו מהפקידים הבריטים והאמריקנים, לתמוך בתוכנית המלוכנית שלו:

"הנצרות תומכת באידיאולוגיה של מלכות ישראל. במיוחד תומכת ברעיון הכנסייה האנגליקנית, שמתבססת בעיקר על התנ"ך ומכירה בקשר שבין ממלכת ישראל לבין בית דוד.

לפיכך, הכנסייה תוסיף לתמוך ולהכיר במלך היהודי עמנואל הראשון, ובכך תביא לשביעות רצון מלאה של האומה היהודית."

אשר לניהולה בפועל של הממלכה עד שהמלך הצעיר יגיע לפרקו:

"הוועדה – בהתאם להבטחתם של האל ושל הנביאים, תשקול בכובד ראש כינון ממלכה יהודית של בית דוד, שבראשו עוצרים זמניים. העוצרים, שלושה במספר, יחליפו את ממשלת המנדט בארץ ישראל בתפקידיה. […]

[…] העוצרים לממלכת ישראל יהיו האישים הבאים:

1. ד"ר חיים וייצמן
2. אריה אלטמן
3. שמואל סולניק

לראשות הממשלה ימונה דוד בן גוריון."

אך למרבה הצער, הוועדה לא התרשמה מטיעוניו של שמואל בזכות השיטה המלוכנית – לא רק שהמלצותיהם הסופיות לא כללו את ייסודה של ממלכה יהודית, אלא שהוועדה נמנעה כליל מהמלצה על הקמת מדינה יהודית, אף שבסופו של דבר – העניינים הסתדרו אחרת.

נראה שסביב שנת 1949 כבר הרים סולניק ידיים, והעיתונות המקומית דיווחה כי הטוען לכתר שיגר מברק לחיים וייצמן, ובירך אותו על מינויו לנשיא המדינה הצעירה – מעשה שנתפס כוויתור על כל טענה לכתר.

מי שראה עצמו מלך נותר רופא שיניים פשוט, עזב את ירושלים, העתיק את מרפאתו לעיר נתניה שלחוף הים התיכון ושקע בתחביבו האחר: איסוף בולים.

סולניק עתיד היה לעזוב עד מהרה את הארץ לטובת קנדה, שם חי כמעט שני עשורים, ושם עדיין מתגוררים כמה מבני משפחתו. הוא שב לישראל בשנת 1969 אבל נפטר שנתיים לאחר מכן משבץ.

השאיפה לממלכה יהודית תחת הנהגת צאצאיו, נותרה חלום.

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקה לשפות זרות של הספרייה הלאומית.