סולניק מלך ישראל!

שמואל סולניק ביקש לשחזר את ממלכת ישראל העתיקה. ומי יחבוש את הכתר? הוא כמובן!

שמואל סולניק יצר לעצמו סמל אצולה, שבו נראה גור אריה יהודה כשמעליו כתב מלכות

מחד, שמואל סולניק היה בחור שאפתן. עם זאת, אי אפשר באמת לכונן מחדש שושלת מקראית עתיקה, בלי מעט חוצפה.

הצעיר המטופח לא נראה שייך כל כך בנוף הפשוט של ארץ ישראל המנדטורית, על בנייניה הצנועים, רחובותיה הצרים והמאובקים והשווקים המלוכלכים.

אבל סולניק היה טיפוס של נעמיד-פנים-ובסוף-זה-יצליח. הוא התנהל כמו בן אצולה אירופי – לבש חליפות איכותיות, סירק את שיערו לאחור ונהג במכונית יקרה, בתקופה שבה מכוניות היו מצרך נדיר בירושלים.

שמואל סולניק טען שהוא יורש לכס המלוכה של ממלכת ישראל העתיקה. התמונה מתוך ספרו של סולניק "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (עברית, דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942)

סולניק נולד בשנת 1910 בעיירה קאליש (Kalisz) שבפולין. אביו, הרמן סולניק, היה סופר ופעיל ציוני מקומי, ואימו, גיטל, הייתה מורה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היגר שמואל לפריז כדי ללמוד רפואת שיניים בסורבון. ואולם, עד מהרה פלשו הנאצים לבירה הצרפתית והסטודנט היהודי הצעיר נמלט לשווייץ כדי להמשיך בלימודיו.

בתחילת שנות הארבעים התגלגל סולניק לבסוף לארץ ישראל, התיישב בירושלים והחל לעבוד בתור רופא שיניים. באותם ימים הגיעו לידיו מסמכים שהאמין כי הם מוכיחים שמועה ארוכת ימים במשפחתו – שמוצאה של משפחת סולניק מגיע למעשה מדון יצחק אברבנאל, המדינאי, הפילוסוף ופרשן המקרא היהודי הדגול, שהיה במאה החמש-עשרה שר אוצר למלך אפונסו החמישי מפורטוגל.

כבר לפני דורות רבים, בני משפחת אברבנאל עצמם טענו כי הם נצר לדוד המלך, וכאן זיהה שמואל סולניק את ההזדמנות הגדולה שלו.

סולניק התחקה אחר מוצא משפחתו, עד לדון יצחק אברבנאל, בן המאה החמש עשרה, שטען בעצמו שמוצאו מבית דוד

בעת ההיא כבר ניכר שסע פוליטי בין הציונות הסוציאליסטית של דוד בן גוריון משמאל לבין הציונות הרביזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי ובן טיפוחיו, מנחם בגין, מימין.

סולניק החל בניסיונות לשכנע את אחיו העבריים שהם מבזבזים את זמנם במחלוקות הפוליטיות האינסופיות הללו ובלוחמנות מטופשת.

אחרי הכול, למה לטרוח? הרי ניצב לפניהם המועמד המושלם להנהיג את לידתה-מחדש של הריבונות היהודית במולדת העתיקה – לא אחר מיורש בשר ודם לכסאו של דוד המלך!

בשנת 1942 שטח סולניק את טיעונו בספר "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942).

החלק הראשון בספר הטרחני מזכיר את אילנות היוחסין המקראיים מספר בראשית ומהברית החדשה, והוא פורש בשיטתיות היסטוריה קצרה של כל אחד מאבות-אבותיו של סולניק – החל ברב שמואל אברבנאל, סבו של דון יצחק – ומדגים כיצד כל דור של משפחת אברבנאל הוליד את הדור הבא אחריו. הוא מספר על ענף מסוים במשפחה שהתיישב בעיר סלוניקי (מקור השם 'סולניק'), ומסביר כיצד נדדו צאצאיו של אותו ענף למזרח אירופה, ששם נולד לבסוף אביו של שמואל, הרמן.

כמה עמודים לאחר מכן, כתב סולניק בענווה:

"עד היום חיות בינינו משפחות, ואגרות יחוסין בידיהן, המגיעות לתקופת המלכים בישראל. כמשל, עלי להצביע על משפחת סולניק, שמוצאה ממשפחת דון אברבנאל הספרדי, וידוע הרי שבידו היתה תעודה המאשרת את מוצאו מדוד המלך. […] למרות הגרושים והפרעות לא נפסקת שלשלת היחוסין, והעם העברי נושא בדמו את כתר המלוכה בגאון!"

ספרו של סולניק אפילו נשא את החותם המלכותי שלו – גור אריה יהודה שואג, שצועד באופן מאיים וחושף את שיניו, ומעליו כתר מלכות שעליו הוצב מגן דוד. אולי לא המעודן שבסמלים, אבל כאמור – האיש רצה להיות מלך.

Beneath the sigil in his book, Solnik wrote: Let the "Lion of David", on a field of blue and white, this symbol of national unity and honor, fly amongst the flags of the nations
החותם המלכותי. מתוך ספרו של סולניק "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (עברית, דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942)

טענותיו היומרניות של סולניק הפכו אותו מושא לסקרנות בירושלים המנדטורית. הוא ואשתו, סימה, נהגו לארח מסיבות מפוארות לאליטה העברית בביתם שבשכונת רחביה, ודווח כי גם שרי ממשלה נכללו בין האורחים הרבים. התקשורת המקומית מצאה את סולניק ואת שאיפותיו משעשעים למדי, ולעיתים קרובות הוא כיכב בטורי רכילות כאלה ואחרים. ואולם, חרף התחככויותיו הקלות בתהילה, נראה שלא ממש עלה בידו לשכנע את חבריו היהודים שהם זקוקים למלך.

ההיסטוריה מלאה במלכים שנסחפו לשלטון על גלי תמיכה המונית תודות לכריזמה האדירה שבה ניחנו, אבל סולניק לא נמנה עימם. הוא גם לא פיקד על צבאות כלשהם שיכלו לכבוש לו את הכס בדרך החרב, אף שפעם נטען ששכנע כמה חיילים להצטרף אליו אחרי הילולת פורים רוויית אלכוהול, לכמה שעות לפחות (ראו להלן).

ידיעה קצרה מתוך ה'פלסטיין פוסט', מיום 17 במרס, 1949, המספרת כי יותר מ-150 חיילים חתמו על עצומה הקוראת לשחזר את המשטר המלוכני בארץ ישראל תחת הנהגתו של סולניק, בעקבות מסיבת פורים שייתכן ויצאה משליטה. האירוע השתוי לא התברר בסופו של דבר כ"נקודת מפנה בהיסטוריה הישראלית…", למרות דבריו של הטוען לכתר שצוטט בידיעה.

ואולם, נתיב אחר למלוכה נראה היה המתקבל יותר על הדעת באותה עת.

בראשית 1946 החלה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל את עבודתה באזור. הוועדה הורכבה מנציגים בריטים ואמריקנים, שחברו אלה לאלה בירושלים כדי לבחון את שאלת ההגירה היהודית לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ולהמליץ בעניינה, וגם בעניין עתידה של ארץ ישראל המנדטורית.

David Ben Gurion speaks before the Anglo-American Comittee of Inquiry. Photo courtesy of the David B. Keidan Collection of Digital Images at the Central Zionist Archives
דוד בן גוריון מעיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. התמונה באדיבות אוסף התמונות הדיגיטליות על שם דוד ב' קידן בארכיון הציוני המרכזי

שמואל סולניק הבין שזוהי ההזדמנות שלו לשכנע את המעצמות הגדולות בעולם שראוי להושיב את משפחתו על כס המלכות העתיק של ישראל. עם זאת, בשלב זה הוא שינה מעט את עמדתו. ייתכן שהבין שמאמציו הקודמים נתפסו כניסיון לקידום עצמי, ולכן כעת הציע מועמד אחר לכס – בנו, עמנואל הראשון, שנולד שלוש שנים קודם לכן.

לאחרונה התגלתה בארכיון הספרייה הלאומית טיוטה מוקדמת של מכתבו של סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שהוקלדה במכונת כתיבה, בצירוף תוספות ותיקונים בעט המציינות שגיאות הקלדה וטעויות אחרות.

מכתבו של שמואל סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שבו הוא מבקש שבנו, עמנואל, יוכתר למלך. אוסף הספרייה הלאומית

סולניק, שכמובן רק ביקש להקל על חייהם של כל המעורבים, הצביע על המעשיות הפשוטה שברעיון שלו כבר בפסקאות הראשונות (תוך הדגשת חסרונותיה של השיטה הדמוקרטית הייצוגית):

"העולם כולו, והעולם האנגלו-אמריקאי במיוחד, יוכל למצוא בקלות רבה יותר שפה משותפת עם השושלת המלכותית, בנוגע למגוון בעיות כלכליות ואחרות, מאשר עם עשרות סיעות, קבוצות ומפלגות יהודיות."

סולניק מסביר מדוע המלוכה תהיה פיתרון קל ומעשי יותר מבחינת כל הנוגעים בדבר. אוסף הספרייה הלאומית

נראה שסולניק קיווה לשכנע נוצרים ציונים כלשהם, שאולי היו מהפקידים הבריטים והאמריקנים, לתמוך בתוכנית המלוכנית שלו:

"הנצרות תומכת באידיאולוגיה של מלכות ישראל. במיוחד תומכת ברעיון הכנסייה האנגליקנית, שמתבססת בעיקר על התנ"ך ומכירה בקשר שבין ממלכת ישראל לבין בית דוד.

לפיכך, הכנסייה תוסיף לתמוך ולהכיר במלך היהודי עמנואל הראשון, ובכך תביא לשביעות רצון מלאה של האומה היהודית."

סולניק הבטיח להגן על האינטרסים של המערב וניסה לדבר אל נוצרים ציונים. אוסף הספרייה הלאומית

אשר לניהולה בפועל של הממלכה עד שהמלך הצעיר יגיע לפרקו:

"הוועדה – בהתאם להבטחתם של האל ושל הנביאים, תשקול בכובד ראש כינון ממלכה יהודית של בית דוד, שבראשו עוצרים זמניים. העוצרים, שלושה במספר, יחליפו את ממשלת המנדט בארץ ישראל בתפקידיה. […]

[…] העוצרים לממלכת ישראל יהיו האישים הבאים:

  1. ד"ר חיים וייצמן
  2. אריה אלטמן
  3. שמואל סולניק

לראשות הממשלה ימונה דוד בן גוריון."

Solnik signs off, not before naming himself a member of a proposed three-man regency to rule in the name of his son Emmanuel. The National Library collections
סולניק מסיים את המכתב, לא לפני ש שהוא ממנה עצמו לחבר בחבר-העוצרים המשולש, שישלוט בשם בנו, עמנואל הראשון. אוסף הספרייה הלאומית

אך למרבה הצער, הוועדה לא התרשמה מטיעוניו של שמואל בזכות השיטה המלוכנית – לא רק שהמלצותיהם הסופיות לא כללו את ייסודה של ממלכה יהודית, אלא שהוועדה נמנעה כליל מהמלצה על הקמת מדינה יהודית, אף שבסופו של דבר – העניינים הסתדרו אחרת.

נראה שסביב שנת 1949 כבר הרים סולניק ידיים, והעיתונות המקומית דיווחה כי הטוען לכתר שיגר מברק לחיים וייצמן, ובירך אותו על מינויו לנשיא המדינה הצעירה – מעשה שנתפס כוויתור על כל טענה לכתר.

תמונתו של יורש העצר המוצע, עמנואל הראשון, בנו של שמואל סולניק, הופיעה במהדורת העיתון 'מעריב' ב-1 במרס, 1949

מי שראה עצמו מלך נותר רופא שיניים פשוט, עזב את ירושלים, העתיק את מרפאתו לעיר נתניה שלחוף הים התיכון ושקע בתחביבו האחר: איסוף בולים.

סולניק עתיד היה לעזוב עד מהרה את הארץ לטובת קנדה, שם חי כמעט שני עשורים, ושם עדיין מתגוררים כמה מבני משפחתו. הוא שב לישראל בשנת 1969 אבל נפטר שנתיים לאחר מכן משבץ.

השאיפה לממלכה יהודית תחת הנהגת צאצאיו, נותרה חלום.

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקה לשפות זרות של הספרייה הלאומית.

הספר שחשף את סיפור הילדים העזובים של תל אביב

"אם יהיה בספר הזה כדי להעמיד את בעית הילדים העזובים על סדר יומנו – יהיה זה שכרו של המחבר"

כשעסוקים בלפרוץ מהר קדימה, קל לשכוח את הנותרים מאחור. להם הוקדש ספר מיוחד במינו שיצא בתל-אביב של שנת 1939. כותרת הספר, שראה אור בהוצאת "למען ילדינו", מרמזת על תוכנו – "ילדים עזובים" מאת הסופר יחיאל ב"צ כץ עם הקדמה מאת חלוצת מקצוע העבודה הסוציאלית בגרמניה ובארץ סידי וורונסקי. ילדיה העזובים של תל-אביב, כך בלשון התקופה, הוא נושא הספר: ילדים ונערים שחלקם כבר הוגדרו, בהתאם לתקנות שהחלו מיתקנות משנות העשרים ואילך, גורמי שוליים, סכנה אפשרית לחברה.

הספר 'ילדים עזובים' מאת יחיאל ב"צ כץ, הוצאת "למען ילדינו", תל-אביב של שנת 1939

בשנת 1939, בהקדמה הקצרה שחיבר יחיאל בן-ציון כץ, כתב הסופר ואיש החינוך על המניע לספר: "גורל הילדים העזובים בארצנו, ילדים אשר משחר ילדותם הופקרו לרחוב – הוא שהניע אותי לפרסם את הספר הזה. מגמת הספר: על ידי תיאור חיי יתומי החברה הלללו, מעשיהם ועלילותיהם – לעורר תשומת לב צבורנו לבעיה זו, בעיה יסודית ולאומית ממדרגה ראשונה".

הפרק הראשון בספר אומר לך בדרך-כלל לאן כל זה הולך. בתום כמה הקדמות (קראתי את המהדורה המחודשת משנת 1962, ולה הקדמה נוספת שחיבר ברנש בשם ג. קרסל) – וחלק בשם "מעט כרוניקה" – שמכניס אותנו הקוראים לאווירה, עם ציטוטים "מתוך העיתונות הארצישראלית" של פשיעת וכליאת נערים.

"מעט כרוניקה" מתוך העתונות הארצישראלית

 

"בבית-הבריאות על שם נתן שטרויס בתל אביב נולד בשנת 1934 המועדון הראשון לחינוך ילדי הפקר", מתחיל הפרק הראשון בשם יַלְדֵּי הֶפְקֵר, ובמרכזו סיפורם של חמישה נערים שנהגו לבקר את המועדון ונדונו כבר על מעשי גניבה. עתה היו עתידים שלושה מהם להישלח למוסד שכץ מכנה "בית-הספר לעברינים בטול-כרם". השופט שגזר את דין החמישה קבע ש"כולם חייבים מלקות, מ-6 עד 12. שלשה מהם נשלחו לטול-כרם ושנים שבו "חופשיים" למועדון". שני הנערים השבים תיארו את המכות:

"והנה מתארים "השבים" כיצד מלקין: מכניסים את הילד לחדר מיוחד. שם עומד שולחן, כופתים את הידים והרגלים בחבל. שוטר קורא את פסק-הדין. רופא בודק את הלב ושוטר שני נוטל שוט מיוחד לדבר ומונה את המלקות הניתכות על הכפוּת, המוטל על השולחן כשחצי גופו התחתון מגולה."

כץ לא מסתיר את האלימות וההזנחה שחווים רבים מילדיה העניים של תל-אביב, אך לעיתים נדמה שהוא עסוק יותר בהתנהגויות הפושעות כביכול של הנערים.

הכישלון המרכזי של החיבור החשוב באמת של כץ, הוא שהמחנך המקורב למוסדות הציונות לא מתעסק בחולאות שהובילו את הנערים ומשפחותיהם למצבים המתוארים בפירוט בספר, הוא מתייחס רק למה שהוא – ואנחנו איתו – מזהים כשברים. הוא רואה את אמא זורקת אבנים על הרשויות הבריטיות שלקחו ממנה את בנה ושלחו אותו למוסד שכץ מכנה "בית-הספר לילדים עברינים בטול-כרם" מבלי לעצור ולחשוב מדוע היא עושה זאת, ומתאר את דאגת האב השיכור (כך במילותיו שלו) ש"בני לא יהיה יהודי" – משמע, לא יילך לתלמוד תורה. אב מודאג מציע חלופה חינוכית לבן שלו, שעסוק בלהסתובב עם חברים ולהתנהג בדרך שכץ יתאר בספרו בתור התנהגות שלילית, התנהגויות שיתועלו בחינוך הדתי של האב כמו בחינוך הלאומי שמציע הסופר והמחנך. כץ מסיים את הפרק בזה.

בפרק הבא, מֹשֶׁה, אנחנו שומעים סיפור אחר, בשוק הכרמל.

הבעיות בספר של כץ בעינן עומדות. הדגש של המחבר הוא אחר. כץ הקדיש את הספר לצמצום הפער בין ההכרזות הרמות של התנועה הציונות על כך שהנוער הוא עתיד האומה העברית, לבין אותה מציאות עזובה של בני ובנות נוער רבים הגדלים "ללא טפול וחנוך וללא כל הכשרה לחיים פרודוקטיביים". 30 שנה עברו מאז הקמת תל-אביב, יותר מחמישים שנה של התיישבות ציונית בארץ ישראל – ההישגים רבים, אבל הם לא יכולים להסתיר את הבעיות: "גיבורי הספר הזה הם ילידי המציאות שלנו ורק שמותיהם בדויים".

כתבות נוספות

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

זלדה לוחמת הצדק

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

המוסך מחפש התחלה של סיפור!

עם תחילת השנה החדשה, בואו להתחיל סיפור טוב עם המוסך! שלחו לנו התחלות מעולות של סיפורים פרי עטכן/ם. פרטים בפנים

.

.

המוסך מחפש התחלות

.

"So much for endings. Beginnings are always more fun",
אמרה מרגרט אטווד, ובתרגום חופשי: עזבו סופים. התחלות הן תמיד יותר כיפיות!

 

המוסך מזמין אתכן/ם לשלוח לנו פתיחות של סיפורים שכתבתן/ם. הפתיחות שאהבנו יתפרסמו בגיליון אחרי החגים של המוסך (גיליון 62).

 

יש לשלוח פתיחה אחת בלבד, באורך של 150 מילים לכל היותר.

את הפתיחה שלחו לכתובת: hamussach@gmail.com

בשורת הנושא ציינו "התחלות" ואת שם הכותב/ת.

תאריך אחרון למשלוח: 29 בספטמבר.

 

בהצלחה!

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | יא אשכנאצית מאיפה נעלי הנייק שלך

שירים חדשים מאת שלומית נעים נאור, אורי מליניאק, יעל צבעוני ויפעת גלבר

דרורה וייצמן, איש וחבילה, אקוורל על נייר, 31X23 ס"מ, 2018

.

שלומית נעים־נאור

עולש

"אין דבר כזה עולש, את שוב ממציאה.
שההורים שלך יגיעו לשיחה איתי".
(המורה לטבע, בי"ס אריאל, רעננה, 1983)

 

אֲנִי עוֹקֶדֶת אוֹתָךְ בִּתִּי
לַמּוֹרִים הַשּׁוֹתְקִים מוּל חָכְמָתֵךְ
לְתַאֲרִיכִים מְחֻסְּרֵי תַּהֲלִיךְ
לְמֶטָפוֹרוֹת חַסְרוֹת תַּחְתִּית
לִשְׁעוֹנִים הָעוֹמְדִים עַל מְכוֹנָם
לְמַשָּׁאִיוֹת שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לְיַעֲדָן
לְל"ט אֲבוֹת מְלָאכָה וְאֵין סוֹף תּוֹלָדוֹת
לְאַטְלָסִים לֹא מְעֻדְכָּנִים
לְאֶבוֹלוּצְיָה מְגֻמְגֶּמֶת
מַדָּעִים חֲדָשִׁים וְנוֹאָשִׁים.

אֲנִי אֶגְמֹל לָךְ בִּתִּי
(זֶה נֶדֶר מוּזָר)
בִּסְפָרִים חַיִּים וְרוֹעֲשִׁים
אֲנִי אַמְתִּיק אֶת צַעֲרֵךְ בְּמִלִּים מִתְחָרְזוֹת
בִּשְׁאֵלוֹת עַל סוֹף הָאוֹקְיָנוֹס וְכֵיצַד אֲרָצוֹת נֶאֱרָזוֹת.
כָּל שֶׁמּוֹרַיִךְ יַעֲלִימוּ מִמֵּךְ אֲנִי אַגְנִיב לְכִיסֵךְ
אֲנִי אֶגְמֹל לָךְ בְּפָּלִינְדְּרוֹם:
כָּל הַלַּיְלָה פַּרְפַּר מְרַפְרֵף הַלַּיְלָה לָךְ!

אֲנִי מְחַנֶּכֶת אוֹתָךְ
לִמְרֹד וְלִקְרֹא
וְלִמְרֹד

 

תמיד נישאר מהגרים

לאביטל

כְּאֵב נִסְפָּג בְּתַבְשִׁילֵי מְהַגְּרִים
שֶׁפָּג זְמַנָּם שְׂרוּעִים בְּאַבְטָלַת
הַסַּפָּה מַמְתִּינִים לִפְרוּסַת לֶחֶם קִימֶל
בְּחֶמְאָה
בָּצָל שֶׁל דָּג מָלוּחַ.
תָּמִיד נִשָּׁאֵר מְהַגְּרִים
מִתַּחַת לִקְלִפַּת הַלְּבוּשׁ תְּבַצְבֵּץ הַמִּזְוָדָה
שַׁאֲגוֹת הַזְּאֵבִים וּמִסְדְּרוֹנוֹת אֲרֻכִּים
וְיַלְדָּה כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי
בַּעֲבוּר אִמָּא שֶׁלֹּא יְכוֹלָה
יְרֻשּׁוֹת שֶׁהֻבְטְחוּ
וְלַשָּׁוְא
יֵשׁ נְכָסִים שֶׁאֵינָם זוֹכִים
לְתַרְגּוּם.

 

הגיל הרך

למעין מרים

קָשֶׁה שֶׁל לֶחֶם לֹא אוֹהֶבֶת
קָשֶׁה לִפְשֹׁט חֻלְצָה לְבַד
אוֹהֶבֶת חֲרוּזֵי פְּלַסְטִיק
רוֹצָה לָשׁוּט בְּאֳנִיָּה
וְלִהְיוֹת גְּבוֹהָה כָּמוֹךְ,
אִמָּא.

הִנֵּה אִמָּא תִּרְאִי,
פֵּרוּרִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ, הִנֵּה שֻׁלְחָנִית, מַזְגָנִית וּמִסְּחָבָה!
אַתְּ בּוֹנָה אֶת עוֹלָמֵךְ בִּתִּי
מֵאָלֶף בֵּית שֶׁל
אַהֲבָה
בֵּיצָה רַכָּה
גִּנָּה אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וּמִקְלַחַת אֲרֻכָּה
אֲנִי רוֹכֶנֶת לְגָבְהֵךְ
לִבְדֹּק מַה נִּרְאֶה.
הַזְּמַן הָרַךְ הַזֶּה
שֶׁלָּךְ

 

איך זה שאין לך זיכרונות מבית הספר התיכון?

אָמַרְתִּי כְּבָר בֶּעָבָר. לֹא זוֹכֶרֶת דָּבָר מִלְּבַד
גב' נָאוֹר, לִשְׂעָרֵךְ גְּוָנִים רַבִּים. גַּם לִשְׂעָרֵךְ הַמּוֹרָה.
הַלְוַאי שֶׁהָיָה לִי מַסְפִּיק כֶּסֶף לְמִכְחוֹל חָדָשׁ
וֶסֶת מֻקְדֶּמֶת מִדַּי
זֵעַת נְעָרוֹת בַּקַּיִץ
חֲרָמוֹת לֹא מֻסְבָּרִים
טֶרְפֶּנְטִין
יָא אַשְׁכֶּנָּאצִית מֵאֵיפֹה נַעֲלֵי הַנַּיְק שֶׁלָּךְ, בֶּטַח אַבָּא שֶׁלָּךְ עוֹבֵד בַּבַּנְק
כִּתָּה שְׁלֵמָה יוֹצֵאת מֵהַשִּׁעוּר אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת
לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת מֻקְדָּם מִדַּי.
מוֹתִירָה מוֹרָה מֵאָחוֹר.
נִשְׁבְּרוּ לִי הַמִּשְׁקָפַיִם בַּטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי, בְּאַכְסַנְיַת מְיֻחָס בִּטְבֶרְיָה.
סִפּוּרִים עַל הַהִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּכָה וְכָכָה וְגַם כָּכָה עִם הַהוּא
עֲטִיפוֹת סְפָרִים פִּצּוּי עַל תְּחִלַּת שָׁנָה
צִרְצָרִים בָּרֹאשׁ
קַנְבָס חָדָשׁ
רֵיחַ קְלֵמֶנְטִינוֹת
שְׁלוֹמִית, אֵיפֹה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת עַכְשָׁו?
תַּחְבּוֹשׁוֹת סוֹתְמוֹת אֶת הָאַסְלָה

מֵחַלּוֹן הַכִּתָּה נִשְׁקְפוּ פַּרְדֵּסִים עַד לַיָּם
הֵם יִגְדְּלוּ לִהְיוֹת שְׁכוּנַת יֻקְרָה.
וּמַה יִּהְיֶה אִתִּי

 

שלומית נעים־נאור היא משוררת ואשת חינוך, בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בן־גוריון ובוגרת בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית. ספרה הראשון, "אין לדבר סוף", יצא בהוצאת פרדס וזכה בכמה פרסים. ספרה השני יראה אור בחורף הקרוב, אף הוא בהוצאת פרדס.

 

 

אורי מליניאק

חולד

יָמִים, לֹא צָץ בָּהּ דָּבָר.

עֵינַי עֲצוּמוֹת.
בִּמְחִלּוֹת הָאָזְנַיִם
צוֹלֵל הֶעָפָר
וּבְכָל זֹאת, כַּפּוֹתַי הַסְּדוּקוֹת
נַעֲנוֹת לַקְּרִיאָה:
חֲפֹר.
אֲדָמָה –
לֹא אוֹר לֹא קָצֶה.

יֵשׁ וְאֶחֱלֹם:
מֵעָלַי,
תְּלוּלִית רַכָּה נֶעֱרֶמֶת.

 

בוץ וקש

לְהָקִים
מֵהַנּוֹפֵל בְּלִי הֶרֶף
בַּיִת.

חָלָל אֵין־סוֹף לִתְחֹם
בְּבֹץ וְקַשׁ.
לִתְלוֹת תְּמוּנָה.
לוֹמַר: יֶשְׁנוֹ.

לִשְׁמֹעַ נְקִישָׁה רֵיקָה.

 

בין היכל להיכל

לפ' צלאן

שֹׁרֶשׁ.
פֶּרַח.
שָׁם, בֵּין הֵיכָל לְהֵיכָל,
בְּגָלוּת הַגִּבְעוֹל.

 

אורי מליניאק, בן 48, גר בקריית טבעון. שיריו התפרסמו בגיליון 45 של המוסך. 

 

 

יעל צבעוני

דרוּש סנֵגור

דָּרוּשׁ סָנֵגוֹר
שֶׁיְּסַפֵּר אֶת כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי
בְּלִי שֶׁאֶעֱמֹד לְמִשְׁפָּט
שֶׁיָּבִיא רְאָיוֹת
לְכָל מָה שֶׁרָאִיתִי
בְּלִי שֶׁאֶצְטָרֵךְ לְהָעִיד

דָּרוּשׁ סָנֵגוֹר
שֶׁיַּגִּיד אֶת מָה שֶׁמִּלְּבַדִי
רָאָה רַק אֱלֹהִים

דָּרוּשׁ סָנֵגוֹר
לַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
שֶׁיְּהַלֵּךְ לְצִדָּה
וִיתַרְגֵּם לָעוֹלָם
אֶת שְׂפַת הַסִּימָנִים

בְּעוֹד אֲנִי
שׁוֹמֶרֶת עַל זְכוּת הַשְּׁתִיקָה

 

גבולות הבית

צִפּוֹר נִכְנְסָה אֶל הַבַּיִת שֶׁלִּי
חָבְטָה בַּקִּירוֹת
וּבַחַלּוֹנוֹת הַמּוּגָפִים
אוֹ הֵם חָבְטוּ בָּהּ

עַד שֶׁבָּרַחְתִּי.

מִמָּה פָּחַדְתִּי
כְּשֶׁרָאִיתִי צִפּוֹר
מְטִּיחָה עַצְמָהּ בְּחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת שֶׁלִּי
מְבַקֶּשֶׁת לָצֵאת.

 

יעל צבעוני כותבת, יוצרת, עורכת. מייסדת "מבעד למילים – בית לכתיבה יצירתית". מכשירה מנחי סדנאות כתיבה. בעלת תואר שני בספרות בתוכנית לכתיבה יוצרת. מחברת הספר "אחרי סוף הסיפור". השירים כאן מתוך ספרה השני, "משהו קורה לאישה", שיראה אור בקרוב.

 

 

יפעת גלבר

אלבומים

אַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת יְשָׁנִים, חוּטֵי עַכָּבִישׁ,
שְׁלַחְתֶּם לְהַתִּיר מִפְּקַעַת גָּלְמִית פַּרְפַּר שֶׁהִסְתַּבֵּךְ

אֲנִי זָחַלְתִּי תַּחַת גַּלְגַּלֵּי שָׁמַיִם, רְמוּסָה
הַזְּמַן כָּרַךְ בִּי שָׁנִי
לִפֵּף שָׂדוֹת נְבוֹכִים
עֲשָׂבִים דְּשֵׁנִים עָלוּ בִּלְחָיַי
לַעֲנָה וְאֶשְׁחָר וּמְרוֹר הַבַּיִת

אֲבָל צִלּוּמִים – נִתְחֵי נְצָחִים
הֵשִׁיבוּ כְּנָפַיִם

 

השנים

זֶה קָרָה לִפְנֵי שָׁנִים, אֲנִי מְסַפֶּרֶת,
עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְכֶם יְלָדַי
כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְאַתֶּם מְחַיְּכִים כְּמוֹ שֻׁתְּפֵי הֲבָנָה
לְמֻשַּׂג הַשָּׁנִים הַמְּרַוֵּחַ אֶת הַדְּחִיסוּת
הַבִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת שֶׁל הָאֵרוּעִים
הַשּׁוֹהִים בֵּין מֶרְחָב לְבֵין זְמַן

פַּעַם, אֲנִי מְסַפֶּרֶת, וּמַבְטִיחָה:
לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה
וּבֶאֱמֶת עָבְרוּ הַיָּמִים בִּזְחִילָה
אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישָׁה בַּדְּחִיפוּת הָעַזָּה
שֶׁל הָעַתִּיקִים הַצָּרִים עָלַי
מַכִּים בכַּנְפֵיהֶם לְהֵחָלֵץ מֵרֶחֶם נְשִׁיָּה
תּוֹבְעִים אֶת קִיּוּמָם עַכְשָׁו וּמִיָּד
אוֹמְרִים קָדוֹשׁ עָלֵינוּ בְּכָל הַזְּמַנִּים

אֶת זֶה לֹא אַסְבִּיר לָכֶם, יְלָדַי
וְלֹא אֶקְרַע אֶת רְצוּעוֹת הַתֶּמֶךְ
פּוֹרְשׂוֹת הַקַּרְקַע
עַל שְׁלֹשֶׁת מְמַדֶּיהָ הַכּוֹזְבִים

 

יפעת גלבר, ילידת 1976. בעלת תואר ראשון בספרות ובפסיכולוגיה ותואר שני בטיפול במוזיקה, בוגרת בתי־מדרש, משוררת ויוצרת. ספרה הראשון, "אוקיינוס צלילי", התפרסם בהוצאת אבן־חושן ב־2018.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת רחל מדר, משה עזוז, קים מידן וחיה משב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן