כשעסוקים בלפרוץ מהר קדימה, קל לשכוח את הנותרים מאחור. להם הוקדש ספר מיוחד במינו שיצא בתל-אביב של שנת 1939. כותרת הספר, שראה אור בהוצאת "למען ילדינו", מרמזת על תוכנו – "ילדים עזובים" מאת הסופר יחיאל ב"צ כץ עם הקדמה מאת חלוצת מקצוע העבודה הסוציאלית בגרמניה ובארץ סידי וורונסקי. ילדיה העזובים של תל-אביב, כך בלשון התקופה, הוא נושא הספר: ילדים ונערים שחלקם כבר הוגדרו, בהתאם לתקנות שהחלו מיתקנות משנות העשרים ואילך, גורמי שוליים, סכנה אפשרית לחברה.
בשנת 1939, בהקדמה הקצרה שחיבר יחיאל בן-ציון כץ, כתב הסופר ואיש החינוך על המניע לספר: "גורל הילדים העזובים בארצנו, ילדים אשר משחר ילדותם הופקרו לרחוב – הוא שהניע אותי לפרסם את הספר הזה. מגמת הספר: על ידי תיאור חיי יתומי החברה הלללו, מעשיהם ועלילותיהם – לעורר תשומת לב צבורנו לבעיה זו, בעיה יסודית ולאומית ממדרגה ראשונה".
הפרק הראשון בספר אומר לך בדרך-כלל לאן כל זה הולך. בתום כמה הקדמות (קראתי את המהדורה המחודשת משנת 1962, ולה הקדמה נוספת שחיבר ברנש בשם ג. קרסל) – וחלק בשם "מעט כרוניקה" – שמכניס אותנו הקוראים לאווירה, עם ציטוטים "מתוך העיתונות הארצישראלית" של פשיעת וכליאת נערים.
"בבית-הבריאות על שם נתן שטרויס בתל אביב נולד בשנת 1934 המועדון הראשון לחינוך ילדי הפקר", מתחיל הפרק הראשון בשם יַלְדֵּי הֶפְקֵר, ובמרכזו סיפורם של חמישה נערים שנהגו לבקר את המועדון ונדונו כבר על מעשי גניבה. עתה היו עתידים שלושה מהם להישלח למוסד שכץ מכנה "בית-הספר לעברינים בטול-כרם". השופט שגזר את דין החמישה קבע ש"כולם חייבים מלקות, מ-6 עד 12. שלשה מהם נשלחו לטול-כרם ושנים שבו "חופשיים" למועדון". שני הנערים השבים תיארו את המכות:
"והנה מתארים "השבים" כיצד מלקין: מכניסים את הילד לחדר מיוחד. שם עומד שולחן, כופתים את הידים והרגלים בחבל. שוטר קורא את פסק-הדין. רופא בודק את הלב ושוטר שני נוטל שוט מיוחד לדבר ומונה את המלקות הניתכות על הכפוּת, המוטל על השולחן כשחצי גופו התחתון מגולה."
כץ לא מסתיר את האלימות וההזנחה שחווים רבים מילדיה העניים של תל-אביב, אך לעיתים נדמה שהוא עסוק יותר בהתנהגויות הפושעות כביכול של הנערים.
הכישלון המרכזי של החיבור החשוב באמת של כץ, הוא שהמחנך המקורב למוסדות הציונות לא מתעסק בחולאות שהובילו את הנערים ומשפחותיהם למצבים המתוארים בפירוט בספר, הוא מתייחס רק למה שהוא – ואנחנו איתו – מזהים כשברים. הוא רואה את אמא זורקת אבנים על הרשויות הבריטיות שלקחו ממנה את בנה ושלחו אותו למוסד שכץ מכנה "בית-הספר לילדים עברינים בטול-כרם" מבלי לעצור ולחשוב מדוע היא עושה זאת, ומתאר את דאגת האב השיכור (כך במילותיו שלו) ש"בני לא יהיה יהודי" – משמע, לא יילך לתלמוד תורה. אב מודאג מציע חלופה חינוכית לבן שלו, שעסוק בלהסתובב עם חברים ולהתנהג בדרך שכץ יתאר בספרו בתור התנהגות שלילית, התנהגויות שיתועלו בחינוך הדתי של האב כמו בחינוך הלאומי שמציע הסופר והמחנך. כץ מסיים את הפרק בזה.
בפרק הבא, מֹשֶׁה, אנחנו שומעים סיפור אחר, בשוק הכרמל.
הבעיות בספר של כץ בעינן עומדות. הדגש של המחבר הוא אחר. כץ הקדיש את הספר לצמצום הפער בין ההכרזות הרמות של התנועה הציונות על כך שהנוער הוא עתיד האומה העברית, לבין אותה מציאות עזובה של בני ובנות נוער רבים הגדלים "ללא טפול וחנוך וללא כל הכשרה לחיים פרודוקטיביים". 30 שנה עברו מאז הקמת תל-אביב, יותר מחמישים שנה של התיישבות ציונית בארץ ישראל – ההישגים רבים, אבל הם לא יכולים להסתיר את הבעיות: "גיבורי הספר הזה הם ילידי המציאות שלנו ורק שמותיהם בדויים".
