.

שלומית נעים־נאור

עולש

"אין דבר כזה עולש, את שוב ממציאה.
שההורים שלך יגיעו לשיחה איתי".

(המורה לטבע, בי"ס אריאל, רעננה, 1983)

 

אֲנִי עוֹקֶדֶת אוֹתָךְ בִּתִּי
לַמּוֹרִים הַשּׁוֹתְקִים מוּל חָכְמָתֵךְ
לְתַאֲרִיכִים מְחֻסְּרֵי תַּהֲלִיךְ
לְמֶטָפוֹרוֹת חַסְרוֹת תַּחְתִּית
לִשְׁעוֹנִים הָעוֹמְדִים עַל מְכוֹנָם
לְמַשָּׁאִיוֹת שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לְיַעֲדָן
לְל"ט אֲבוֹת מְלָאכָה וְאֵין סוֹף תּוֹלָדוֹת
לְאַטְלָסִים לֹא מְעֻדְכָּנִים
לְאֶבוֹלוּצְיָה מְגֻמְגֶּמֶת
מַדָּעִים חֲדָשִׁים וְנוֹאָשִׁים.

אֲנִי אֶגְמֹל לָךְ בִּתִּי
(זֶה נֶדֶר מוּזָר)
בִּסְפָרִים חַיִּים וְרוֹעֲשִׁים
אֲנִי אַמְתִּיק אֶת צַעֲרֵךְ בְּמִלִּים מִתְחָרְזוֹת
בִּשְׁאֵלוֹת עַל סוֹף הָאוֹקְיָנוֹס וְכֵיצַד אֲרָצוֹת נֶאֱרָזוֹת.
כָּל שֶׁמּוֹרַיִךְ יַעֲלִימוּ מִמֵּךְ אֲנִי אַגְנִיב לְכִיסֵךְ
אֲנִי אֶגְמֹל לָךְ בְּפָּלִינְדְּרוֹם:
כָּל הַלַּיְלָה פַּרְפַּר מְרַפְרֵף הַלַּיְלָה לָךְ!

אֲנִי מְחַנֶּכֶת אוֹתָךְ
לִמְרֹד וְלִקְרֹא
וְלִמְרֹד

 

תמיד נישאר מהגרים

לאביטל

כְּאֵב נִסְפָּג בְּתַבְשִׁילֵי מְהַגְּרִים
שֶׁפָּג זְמַנָּם שְׂרוּעִים בְּאַבְטָלַת
הַסַּפָּה מַמְתִּינִים לִפְרוּסַת לֶחֶם קִימֶל
בְּחֶמְאָה
בָּצָל שֶׁל דָּג מָלוּחַ.
תָּמִיד נִשָּׁאֵר מְהַגְּרִים
מִתַּחַת לִקְלִפַּת הַלְּבוּשׁ תְּבַצְבֵּץ הַמִּזְוָדָה
שַׁאֲגוֹת הַזְּאֵבִים וּמִסְדְּרוֹנוֹת אֲרֻכִּים
וְיַלְדָּה כּוֹתֶבֶת מִכְתָּבִים לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי
בַּעֲבוּר אִמָּא שֶׁלֹּא יְכוֹלָה
יְרֻשּׁוֹת שֶׁהֻבְטְחוּ
וְלַשָּׁוְא
יֵשׁ נְכָסִים שֶׁאֵינָם זוֹכִים
לְתַרְגּוּם.

 

הגיל הרך

למעין מרים

קָשֶׁה שֶׁל לֶחֶם לֹא אוֹהֶבֶת
קָשֶׁה לִפְשֹׁט חֻלְצָה לְבַד
אוֹהֶבֶת חֲרוּזֵי פְּלַסְטִיק
רוֹצָה לָשׁוּט בְּאֳנִיָּה
וְלִהְיוֹת גְּבוֹהָה כָּמוֹךְ,
אִמָּא.

הִנֵּה אִמָּא תִּרְאִי,
פֵּרוּרִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ, הִנֵּה שֻׁלְחָנִית, מַזְגָנִית וּמִסְּחָבָה!
אַתְּ בּוֹנָה אֶת עוֹלָמֵךְ בִּתִּי
מֵאָלֶף בֵּית שֶׁל
אַהֲבָה
בֵּיצָה רַכָּה
גִּנָּה אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וּמִקְלַחַת אֲרֻכָּה
אֲנִי רוֹכֶנֶת לְגָבְהֵךְ
לִבְדֹּק מַה נִּרְאֶה.
הַזְּמַן הָרַךְ הַזֶּה
שֶׁלָּךְ

 

איך זה שאין לך זיכרונות מבית הספר התיכון?

אָמַרְתִּי כְּבָר בֶּעָבָר. לֹא זוֹכֶרֶת דָּבָר מִלְּבַד
גב' נָאוֹר, לִשְׂעָרֵךְ גְּוָנִים רַבִּים. גַּם לִשְׂעָרֵךְ הַמּוֹרָה.
הַלְוַאי שֶׁהָיָה לִי מַסְפִּיק כֶּסֶף לְמִכְחוֹל חָדָשׁ
וֶסֶת מֻקְדֶּמֶת מִדַּי
זֵעַת נְעָרוֹת בַּקַּיִץ
חֲרָמוֹת לֹא מֻסְבָּרִים
טֶרְפֶּנְטִין
יָא אַשְׁכֶּנָּאצִית מֵאֵיפֹה נַעֲלֵי הַנַּיְק שֶׁלָּךְ, בֶּטַח אַבָּא שֶׁלָּךְ עוֹבֵד בַּבַּנְק
כִּתָּה שְׁלֵמָה יוֹצֵאת מֵהַשִּׁעוּר אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת
לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת מֻקְדָּם מִדַּי.
מוֹתִירָה מוֹרָה מֵאָחוֹר.
נִשְׁבְּרוּ לִי הַמִּשְׁקָפַיִם בַּטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי, בְּאַכְסַנְיַת מְיֻחָס בִּטְבֶרְיָה.
סִפּוּרִים עַל הַהִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּכָה וְכָכָה וְגַם כָּכָה עִם הַהוּא
עֲטִיפוֹת סְפָרִים פִּצּוּי עַל תְּחִלַּת שָׁנָה
צִרְצָרִים בָּרֹאשׁ
קַנְבָס חָדָשׁ
רֵיחַ קְלֵמֶנְטִינוֹת
שְׁלוֹמִית, אֵיפֹה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת עַכְשָׁו?
תַּחְבּוֹשׁוֹת סוֹתְמוֹת אֶת הָאַסְלָה

מֵחַלּוֹן הַכִּתָּה נִשְׁקְפוּ פַּרְדֵּסִים עַד לַיָּם
הֵם יִגְדְּלוּ לִהְיוֹת שְׁכוּנַת יֻקְרָה.
וּמַה יִּהְיֶה אִתִּי

 

שלומית נעים־נאור היא משוררת ואשת חינוך, בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בן־גוריון ובוגרת בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית. ספרה הראשון, "אין לדבר סוף", יצא בהוצאת פרדס וזכה בכמה פרסים. ספרה השני יראה אור בחורף הקרוב, אף הוא בהוצאת פרדס.

 

 

אורי מליניאק

חולד

יָמִים, לֹא צָץ בָּהּ דָּבָר.

עֵינַי עֲצוּמוֹת.
בִּמְחִלּוֹת הָאָזְנַיִם
צוֹלֵל הֶעָפָר
וּבְכָל זֹאת, כַּפּוֹתַי הַסְּדוּקוֹת
נַעֲנוֹת לַקְּרִיאָה:
חֲפֹר.
אֲדָמָה –
לֹא אוֹר לֹא קָצֶה.

יֵשׁ וְאֶחֱלֹם:
מֵעָלַי,
תְּלוּלִית רַכָּה נֶעֱרֶמֶת.

 

בוץ וקש

לְהָקִים
מֵהַנּוֹפֵל בְּלִי הֶרֶף
בַּיִת.

חָלָל אֵין־סוֹף לִתְחֹם
בְּבֹץ וְקַשׁ.
לִתְלוֹת תְּמוּנָה.
לוֹמַר: יֶשְׁנוֹ.

לִשְׁמֹעַ נְקִישָׁה רֵיקָה.

 

בין היכל להיכל

לפ' צלאן

שֹׁרֶשׁ.
פֶּרַח.
שָׁם, בֵּין הֵיכָל לְהֵיכָל,
בְּגָלוּת הַגִּבְעוֹל.

 

אורי מליניאק, בן 48, גר בקריית טבעון. שיריו התפרסמו בגיליון 45 של המוסך. 

 

 

יעל צבעוני

דרוּש סנֵגור

דָּרוּשׁ סָנֵגוֹר
שֶׁיְּסַפֵּר אֶת כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי
בְּלִי שֶׁאֶעֱמֹד לְמִשְׁפָּט
שֶׁיָּבִיא רְאָיוֹת
לְכָל מָה שֶׁרָאִיתִי
בְּלִי שֶׁאֶצְטָרֵךְ לְהָעִיד

דָּרוּשׁ סָנֵגוֹר
שֶׁיַּגִּיד אֶת מָה שֶׁמִּלְּבַדִי
רָאָה רַק אֱלֹהִים

דָּרוּשׁ סָנֵגוֹר
לַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
שֶׁיְּהַלֵּךְ לְצִדָּה
וִיתַרְגֵּם לָעוֹלָם
אֶת שְׂפַת הַסִּימָנִים

בְּעוֹד אֲנִי
שׁוֹמֶרֶת עַל זְכוּת הַשְּׁתִיקָה

 

גבולות הבית

צִפּוֹר נִכְנְסָה אֶל הַבַּיִת שֶׁלִּי
חָבְטָה בַּקִּירוֹת
וּבַחַלּוֹנוֹת הַמּוּגָפִים
אוֹ הֵם חָבְטוּ בָּהּ

עַד שֶׁבָּרַחְתִּי.

מִמָּה פָּחַדְתִּי
כְּשֶׁרָאִיתִי צִפּוֹר
מְטִּיחָה עַצְמָהּ בְּחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת שֶׁלִּי
מְבַקֶּשֶׁת לָצֵאת.

 

יעל צבעוני כותבת, יוצרת, עורכת. מייסדת "מבעד למילים – בית לכתיבה יצירתית". מכשירה מנחי סדנאות כתיבה. בעלת תואר שני בספרות בתוכנית לכתיבה יוצרת. מחברת הספר "אחרי סוף הסיפור". השירים כאן מתוך ספרה השני, "משהו קורה לאישה", שיראה אור בקרוב.

 

 

יפעת גלבר

אלבומים

אַלְבּוֹמֵי תְּמוּנוֹת יְשָׁנִים, חוּטֵי עַכָּבִישׁ,
שְׁלַחְתֶּם לְהַתִּיר מִפְּקַעַת גָּלְמִית פַּרְפַּר שֶׁהִסְתַּבֵּךְ

אֲנִי זָחַלְתִּי תַּחַת גַּלְגַּלֵּי שָׁמַיִם, רְמוּסָה
הַזְּמַן כָּרַךְ בִּי שָׁנִי
לִפֵּף שָׂדוֹת נְבוֹכִים
עֲשָׂבִים דְּשֵׁנִים עָלוּ בִּלְחָיַי
לַעֲנָה וְאֶשְׁחָר וּמְרוֹר הַבַּיִת

אֲבָל צִלּוּמִים – נִתְחֵי נְצָחִים
הֵשִׁיבוּ כְּנָפַיִם

 

השנים

זֶה קָרָה לִפְנֵי שָׁנִים, אֲנִי מְסַפֶּרֶת,
עוֹד לִפְנֵי הֱיוֹתְכֶם יְלָדַי
כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְאַתֶּם מְחַיְּכִים כְּמוֹ שֻׁתְּפֵי הֲבָנָה
לְמֻשַּׂג הַשָּׁנִים הַמְּרַוֵּחַ אֶת הַדְּחִיסוּת
הַבִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת שֶׁל הָאֵרוּעִים
הַשּׁוֹהִים בֵּין מֶרְחָב לְבֵין זְמַן

פַּעַם, אֲנִי מְסַפֶּרֶת, וּמַבְטִיחָה:
לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה
וּבֶאֱמֶת עָבְרוּ הַיָּמִים בִּזְחִילָה
אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישָׁה בַּדְּחִיפוּת הָעַזָּה
שֶׁל הָעַתִּיקִים הַצָּרִים עָלַי
מַכִּים בכַּנְפֵיהֶם לְהֵחָלֵץ מֵרֶחֶם נְשִׁיָּה
תּוֹבְעִים אֶת קִיּוּמָם עַכְשָׁו וּמִיָּד
אוֹמְרִים קָדוֹשׁ עָלֵינוּ בְּכָל הַזְּמַנִּים

אֶת זֶה לֹא אַסְבִּיר לָכֶם, יְלָדַי
וְלֹא אֶקְרַע אֶת רְצוּעוֹת הַתֶּמֶךְ
פּוֹרְשׂוֹת הַקַּרְקַע
עַל שְׁלֹשֶׁת מְמַדֶּיהָ הַכּוֹזְבִים

 

יפעת גלבר, ילידת 1976. בעלת תואר ראשון בספרות ובפסיכולוגיה ותואר שני בטיפול במוזיקה, בוגרת בתי־מדרש, משוררת ויוצרת. ספרה הראשון, "אוקיינוס צלילי", התפרסם בהוצאת אבן־חושן ב־2018.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת רחל מדר, משה עזוז, קים מידן וחיה משב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

..

קטע מתוך "עצמי את עינייך", רומן מאויר מאת בועז לביא ועפרה אייל

.

ליל ירח מלא. חודש מרס. אני כותב את דבריי בפנקס של הצי היפאני הקיסרי, שניתן לי לבקשתי במספנת יוקוהמה. את פנקסי שלי השארתי בדירתנו במֶגוּרוּ־קוּ, עם תקליטיו של זבולון קוורטין וספרי התווים והקודש. נסענו שלוש שעות בדרך. אינני יודע מדוע התארכה הנסיעה כל־כך. פה ושם עצרנו והנהג, שלושה כוכבים על כתפו, יצא ועישן. גם בנסיעה עישן. באחד הצמתים, אחרי איזה גשר, נטש אותנו עם סיגריה בידו ונעלם בתוך מבנה קטן, מואר בסגול. אחרי חצי שעה חזר. במקום אחר הצטרף לחבריו שהצטופפו סביב עץ, ומשם חזר עם שש או שבע חפיסות סיגריות. אני ישבתי מאחור, ובטי ישבה על ברכי חוה, לצד הנהג. הוא עישן ועישן. כל הדרך לא אמר לנו מילה, וגם לוּ אמר, מה לנו ולזה; אל יפאן באנו אמנם לפני שבע שנים, אך היפאנית סתומה כפי שהייתה. פסנתר אני מלמד בלוויית מתורגמן כסוף שיער בשם אויגן זוּלצבַּאך, פקיד בקונצרן התרגום הבינלאומי 'סֶפְּטוּאָגִינְטָה', שליווה גם את החייל היפאני בשעה שזה הקיש באישון לילה על דלתנו. הכינור, כמה חפצי ערך קטנים, אלבום, כל מסמכינו, כולם לצדי. מקרקש הכינור על ספסל הברזל.

אנחנו ממתינים בקצהו של אולם רחב ידיים. בשמונה בבוקר תפליג הספינה לדרכה. את המילה בוקר אנחנו מבינים, וגם את המילה שמונה. שאלנו בגרמנית לאן מועדות פני הספינה, אך איש אינו יודע, או שאינו מבין גרמנית. מאה חיילים צועדים הלוך ושוב על הרציף – אנחנו רואים אותם מבעד לחלון גדול, כאשר קם אחד מאיתנו ועומד. תרגילי סדר, לא נבדלים הרבה מאלו של חיילי צבא אוסטריה האמיצים, בצעדם ברוב טקס על מרצפות רינגשטראסה. הגישו לנו תה וממתק. השעה כבר שש ושלושים, מורה שעון שתלוי על קיר. את שעון היד שלי הסרתי ואני שומר עליו בכיסי. לא מתוך חשש; החיילים היפאנים לא ייטלו ממני דבר, אלא שעל פרק ידי הוא נוצץ מדי, מושך רוחות רעות. זאת לי הפעם החמישית ביוקוהמה – שנייה רק לטוקיו בגודלה מבין ערי יפאן, או שלישית רק לטוקיו ואוסקה, ולכל היותר רביעית. חלפנו ליד שוק דגים, הומה אדם בשעת זריחה, כדרכם של שוקי דגים. דייג וסוחר התמקחו על מחיר תמנון. בטי ישנה, ועורפה של חוה הבהיק באור פנס. ריח תנובת מפרץ טוקיו.

 

 

מה עושים בלילה זה האוטומובילים בנתיבי אירופה, שם הערב רק מתחיל? לחוה שני אחים שהשאירה בחמיאלניק, ובתחילת המלחמה נאלמו דום. אולי ברחו לברית המועצות. לאחד מהם ילדה וילד, השני רווק. אני שכחתי כבר מאין באתי, שכחתי אב ואם ושתי אחיות, ועוד אחות בשיקגו. עד פרל הארבור כתבנו מכתבים. אחריה ננעלו הדלתות. אם נלקחנו ליוקוהמה, אמרתי לחוה, בוודאי נרחיק עוד. יוקוהמה היא משפך, שמזרבוביתו מַשְׁקָה יפאן את האוקיינוס בגייסות. כדור השמש האדום, דגל הקיסר, מפיץ את אורו מיוקוהמה לכל רוח, מתים אנגלים ואמריקנים ירוו את הקרקעית. משפחת בלאס תיתן כתף גם היא: באיי סלומון רוצים ללמוד פסנתר. בפלאו מייחלים לצליל כינור. בטי תשחה כמו דג לחוף ים הפיליפינים. המלחמה תיגמר, אמרתי לחוה, במוקדם או במאוחר. היפאנים ימלכו בכל חצי הכדור, ולהם – אין דבר איתנו. טוב לנו שאנחנו בדרכים. גם הקיסר מכיר אותנו, אמרה חוה. בוודאי, לחשתי. הקיסר דואג לנו באופן אישי. בהוראתו הביאונו לכאן. מתקפה אמריקנית תבוא שוב על טוקיו, הקיסר יודע זאת. מרגלים יש לו בכל פינה. בניינים יופלו מן האוויר. הקיסר ירום הודו מילט אותנו מן האש, זה כורש בן זמננו. אוהב יהודים גדול, ואוהב של המוזיקה.

הגישו לנו שלושה כדורי אורז. בטי התעוררה, מתייפחת. חוה לקחה אותה בידיה והלכה אל החלון הגדול. בחוץ הסתיימו תרגילי הסדר, ועכשיו קמה תכונה חדשה: שיירה של אוטומובילים מסיעה חיילים אל כבש ספינה. לבד על רצפת האבן, עלתה מול עיניי דמותו של אויגן זולצבאך. כל שידעתי על המלחמה בגלגולה האחרון, למדתי מן הגרמני. בחורף 1941 עוד האזנו חוה ואני לשידורי הגלים הקצרים של הרייך, אלא שבוקר קר אחד החרים שוטר מקוף יפאני את מכשיר הרדיו. אנחנו זרים. אמנם לא אנגלים או אמריקנים, שאז היו שולחים אותנו למחנה בהרים, אבל זרים דיים. גאיג'ין. ובוגדני הוא מכשיר הרדיו. ניסיתי בכל מאודי לזכור דברים שאמר לי הגרמני. מה סיפר על זירת האוקיינוס? כשפתח בתיאור פלישת הצבא הקיסרי לאיזו שרשרת איים באמצע סוף העולם, שאפילו השטן בעצמו לא היה דורך שם גם אם היו נותנים לו הר שלם מזהב, בדיוק אז רתח תמיד הקומקום, או הגיעה השעה להסיר מן התקליט את המחט. ביקשתי את סליחתו והתרוממתי. גם הוא התרומם. כבוד מר הדוקטור מנצח התזמורת, אמר. כששבנו אל השולחן, חוה מן הקומקום או אני מן הגרמופון, שכחנו כבר באיזו זירה עסקינן, ועל כל פנים רצינו לשמוע רק על זירה אחת. הוא ידע זאת היטב, אך קפדנותו הפרוסית אילצה אותו לספר לנו בדיוק באותו אורך רוח על כל זירה וזירה: קרב מָלָאִיָּה כמו דנקרק. ואם העדיף את צבאות הציר על פני אלו של בעלות הברית, פניו לא גילו זאת.

כשהורה השעון שמונה הובילו גם אותנו אל כבש הספינה. השקפנו מטה מן הסיפון, אל מספנות יוקוהמה. העיר שקקה מאחור, והרים בגבה. בטי פיזמה איזה פזמון. זכרתי את מסעי הארוך, מן הכפר בפאתי מזרח, ועד וינה. ואז שוב מזרחה, הרחק מזרחה, ליפאן דרך האוקיינוס ההודי, בהזמנת הקיסר ירום הודו, והנה, שנית שטים אנו אל פני השמש. לפתע צץ על הרציף אוטומוביל שחור, דהר על דרך הגישה, וחרק בבלמיו. קצין יפאני נפלט מן המושב האחורי, ובעקבותיו – ראו ראו! מר אויגן זולצבאך. הגרמני הצל על עיניו, הביט כה וכה, והחל לפסוע אל הכבש. בעקבותיו מיהר הקצין, ובידו מזוודת עור. הנה, יש לנו פֶּה וגם אזניים, אמרתי לחוה. חוה קראה אליו: אדון זולצבאך! ונופפה בידה. הוא הנהן הנהון בלתי נראה והמשיך לצעוד, השמש בעיניו. ברוך הבא! קראה חוה. היא הרימה את בטי והצביעה לעברו. מר זולצבאך, תראי! בפניו החתומות טיפס הגרמני על כבש הספינה. עשרות חיילים יפאנים הקיפונו אבל הוא פילס דרכו ביניהם והתקרב אלינו. בוקר טוב, אדוני הדוקטור מנצח התזמורת, אמר. ובוקר טוב גברת הדוקטור המנצח. בוקר טוב לך מר זולצבאך, אמרתי לו, אני שמח לפגוש אותך כאן. הגרמני נגע בכובעו. זהו כבוד גדול עבורי ועבור חברת 'סֶפְּטוּאָגִינְטָה' להצטרף אל האדון הדוקטור מנצח התזמורת ואל הגברת בהפלגתכם המיוחדת שבפיקוח מפקדת הצי הקיסרי, אמר בלי לעפעף. אדוני יודע במקרה לאן אנחנו מפליגים? שאלתי. בהחלט, אמר הגרמני, אל האוקיינוס. בספינת הצי הקיסרי 'אוּמִיגֶטְסוּ'. שמשמעו – חודש אחרון של היריון.

 

בועז לביא הוא כותב, במאי ותסריטאי. חיבר בין השאר את הרומן הגרפי The Divine (עם אסף ותומר חנוכה), שהיה רב מכר של הניו יורק טיימס וזכה בפרס המנגה הבינלאומי, ואת המחזה "נפילים" (עם יונתן לוי), שהוצג בפסטיבל ישראל ובקאמרי. סיפוריו ראו אור בכתבי עת שונים, ביניהם מעין, גרנטה ואלכסון, וטור סיפורים קבוע שלו התפרסם במגזין "המקום הכי חם בגיהנום".

עפרה אייל היא ציירת ומאיירת, מרצה ומורה. בעלת תואר שני באמנות בבצלאל. הציגה במוזיאונים ובתערוכות. מאיירת בין השאר במגזינים "עיניים" ו"אדם צעיר". איירה עטיפות וסיפורים קצרים, וכן את הספרים "פלמינגו: ימי אהבה" מאת חוה ניסימוב (פרדס, 2019) ו"שנה אחת בכפר" מאת יערה ענבר (משכל, 2018).

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "מסכה", שירה בפרוזה מאת ענת רוסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת עידן בריר

 

ביום שבת, 17 באוגוסט, הלך לעולמו ששון סומך, אחד מגדולי החוקרים של הספרות והשירה הערבית ומן הבולטים והחשובים שבמתרגמי השירה והפרוזה מערבית בעשורים האחרונים. ניתן לומר מבלי להפריז שסומך היה אחד מאבותיו המייסדים של התחום כבר עם הגיעו לישראל, בראשית שנות החמישים, כצעיר בסוף שנות העשרה לחייו, ובמשך השנים ביסס לעצמו עוד ועוד את המעמד המחייב של הממציא, המכונן והמחולל הבלתי נלאה של התחום, ומי שהיה מזוהה איתו שנים רבות.

ששון היה הרבה דברים להרבה מאוד אנשים משך קריירה ארוכה שנפרשה על פני שבעה עשורים ונעה בטבעיות רבה בין ארבע יבשות לפחות ובין פסגות האקדמיה לתחתיות הרחובות הצדדיים של בגדאד וקהיר. רבים ספדו לששון בשבועות האחרונים והכבירו עליו דברי שבח והלל (כולם מוצדקים). לרבים מן הסופדים היה ששון מורה, מנחה, עמית לעבודה או למחקר. לי הייתה הזכות להכיר את ששון בשלב מאוחר של חייו ומחוץ להקשרים מקצועיים או מחקריים מובהקים, מה שעיצב את מערכת היחסים בינינו כמערכת יחסים שונה ואפילו חריגה. אמנם ליוותה את מערכת היחסים בינינו כל העת עבודה אינטנסיבית, שהייתה בהחלט חלק מעולמו המקצועי של ששון, אך ששון השכיח תמיד בקלות ובטבעיות רבה את מקומה בינינו, ומהר מאוד נתן לי הרגשה שאני הרבה יותר בן בית, בן משפחה, חבר ושותף מאשר עובד שלו. בשל כל אלה אני מרשה לעצמי לדלג על אזכור הישגיו, תאריו וסגולותיו כחוקר, שכבר נמנו בפי רבים וטובים בשבועות האחרונים, ולהטיל את אלומת האור על היבטים אישיים שהיה לי הכבוד והעונג להיחשף אליהם.

התחלתי לעבוד כעוזרו של ששון בשנת 2008 וליוויתי אותו בשנים האחרונות שבהן היה פעיל במחקר ובכתיבה, ועד שלקה בשבץ ונכנס לשנות הדעיכה האחרונות שהובילו למותו באמצע החודש הקודם. המפגש הראשון בינינו זכור לי במיוחד: במהלך תרגום שעבדתי עליו באותה תקופה נתקלתי בדיאלוג שמתנהל בדיאלקט הייחודי של הנוצרים בבגדאד. מכיוון שאז לא ידעתי דבר על השפה המדוברת העיראקית ובוודאי לא על הדיאלקטים הקהילתיים והמקומיים שלה, המליץ לי חבר לפנות לששון והבטיח לי שאיש לא יוכל לעזור לי כמותו. את ששון לא הכרתי אז, ורק ידעתי שהוא פרופסור בגמלאות שזכה בפרס ישראל ורק זמן קצר קודם לכן גם בפרס א.מ.ת.. בחיל ורעדה התקשרתי אליו הביתה בהנחה שהוא ימצא את הדרך להיפטר ממני ולהוריד מעצמו את הטרחה שבעזרה לסטודנט צעיר שהוא אינו מכיר. השיחה הייתה קצרה מאוד. בקושי הספקתי להשלים את המשפט שבו אמרתי לו שיש בידי קטע ספרותי שכתוב בדיאלקט נוצרי־בגדאדי והוא כבר הזמין אותי להגיע אליו הביתה ביום המחרת. כבר אז הבנתי שמדובר באדם לא שגרתי במיוחד. ביום המחרת הגעתי בחיל ורעדה לא פחותים אל ביתו ברמת אביב החדשה עם הספר והמחשב בידיי וציפיתי לפגישת עבודה קצרה ועניינית – הוא יעזור ככל שיוכל וישחרר אותי לדרכי.

כבר המפגש הראשון בישר שכלום לא הולך להיות שגרתי: כשנכנסתי אליו הביתה לראשונה, ראיתי את ששון יושב סביב השולחן במרפסת עם יוסי אלפי, שאותו זיהיתי מיד, והשניים מספרים זה לזה בדיחות בעיראקית וצוחקים צחוק גדול בלי הפסקה. כשנכנסתי למרפסת, ששון לחץ לי את היד, בירך אותי בזריזות ומיד חזר לרצף הבדיחות עם יוסי אלפי, שארך עוד כחצי שעה, שבהן ישבתי בצד ושתקתי. נהניתי מהבדיחות מבלי להבין מילה ונהניתי לראות מהצד את שני החברים שכל כך נהנים זה מחברתו של זה וברור לחלוטין שהישיבה המשותפת הזאת היא סם חיים עבורם.

הפגישה המקצועית, שהחלה לאחר שאלפי הלך, הייתה חוויה בפני עצמה: ישבנו כמה שעות מול הדיאלוג הקצר בדיאלקט הנוצרי־בגדאדי, ובסופם בהחלט הצלחתי להבין מה נאמר בו, אך ששון לא תרגם עבורי את הטקסט, אלא השתמש בו כדי ללמד אותי את היסודות של הדיאלקט. אולי לא הפכתי בתוך כמה שעות מומחה לדיאלקט הנוצרי של בגדאד, אבל בהחלט היו לי כלים טובים יותר כדי להתמודד עם דיאלוגים דומים אחרים שהיו ברומן, ובעיקר הבנתי שששון הוא מורה לפני שהוא מתרגם, והוא אינו מנסה לשמור את הידע שלו לעצמו, אלא שמח מאוד לנדב אותו לאחרים ככל שעולה בידיו. עוד לפני שהסתיימה הפגישה הציע לי ששון להיות עוזר שלו ואמר שיש לו כמה פרויקטים שהוא עובד עליהם במקביל והוא צריך מישהו שיעזור לו להתמודד עם הררי החומר. הסכמתי מיד והוא הזמין אותי לבוא כבר למחרת היום אליו הביתה ולהתחיל לעבוד.

מן הרגע הראשון בעבודה המשותפת עם ששון, כשאמר לי במה הוא מעוניין שאהיה מעורב, היה ברור לי מאוד שמדובר במעין "קרב מאסף" של אדם שמבין ששנות חייו הנותרות אינן רבות, ולכל הפחות מוגבלות, ותכליתו הייתה ברורה – לסגור כמה שיותר קצוות שנותרו פתוחים והיוו בעיניו סיכום של הקריירה שלו ושל ההיבטים בה שבהם היה גאה יותר מכול. הדבר עלה בבירור מריבוי הפרויקטים הגדולים והמקבילים, וניכר במספר הפעמים ששלח אותי למצוא בספרייה או במשרד שלו מאמרים, שירים, קטעי פרוזה, טורים בעיתון שכתב במשך השנים, שהיו שונים מאוד באופיים זה מזה ושזירתם אלה לאלה כתוצר ספרותי או מחקרי סופי הייתה, ככל הנראה, ברורה רק לו באותה עת.

הפרויקט המרכזי שעבדתי עליו עם ששון בתחילת העבודה המשותפת היה ספר מחקר ראשון בעברית על יצירתו של הסופר המצרי נגיב מחפוז, שלימים ראה אור בהוצאת "כרמל" בשם מחצית היום. הפרויקט השני היה איסוף ועריכה של שירים שתרגם מערבית בחמישים השנים האחרונות לספר שבאותה עת הוא קרא לו בשם הזמני "חמישים שנות שירה". הפרויקט השלישי היה איסוף, בחירה, הקלדה ועריכה של מאמרים וטורים קצרים שכתב במשך השנים בעיתונות בעברית על הספרות והשירה הערבית ועל מלאכת התרגום, במטרה להפוך אותם לקובץ מאמרים שיסכם את כתיבתו הפופולרית על הספרות הערבית. על כל הפרויקטים הוא עבד בהתלהבות ובמסירות רבה, במקביל, כאילו הם שלובים זה בזה וכאילו זמנו קצוב והוא חייב להספיק הכול לפני שלא יוכל עוד לעבוד. עם הזמן קיבלו שני הפרויקטים הראשונים את הבכורה הברורה, ואילו הפרויקט השלישי נזנח כיוון שששון חשש שמאמרים שהיו יפים לזמנם לא יצליחו לצלוח את מרחק השנים ויראו כיום מנותקים מהקשר או גרוע מכך – מיושנים ומשעממים.

כדי למלא את החלל שהותירה זניחת הפרויקט השלישי וככל הנראה גם כדי לסגור מעגל פתוח נוסף בחייו, החל ששון בפרויקט נוסף בשנת 2012. כשחזר מביקור של כמה שבועות אצל בתו בקנדה, הוא הפקיד בידיי בלוק כתיבה מלא מתחילתו ועד סופו וסיפר לי שהיה לו קר ושהוא הרגיש חוסר חשק לצאת מהבית ולכן תרגם כמחצית מן הרומן קושתומור של מחפוז. הוא אמר שקושתומור הוא רומן גדול וחשוב של מחפוז שטרם תורגם לעברית, והוא מכה על חטא שכל חייו לא תרגם רומן בהיקף מלא ולכן החליט להתחיל מיד בתרגום הרומן. הוא אמר שהוא רוצה שאקליד עבורו את תחילת הרומן שתרגם בבלוק הכתיבה ואערוך את מה שצריך עריכה, אבל הוסיף שזה לא בוער, והוא כבר יגיד לי מתי להתחיל לעבוד על זה. חודשים לאחר מכן נסעתי לשנת לימודים בחו"ל, וששון עבר דירה ושקע בסידורים של חדר העבודה שלו, והעבודה על המשך תרגום הרומן נדחתה ולמעשה נזנחנה לחלוטין. חודשים לאחר ששבתי ארצה, לקה ששון בשבץ הראשון, ומכיוון שכבר לא הצליח לתפקד כבעבר, התחלתי לנבור, בעידודה של טרי אשתו, בחדר העבודה שלו ולחפש פרויקטים שנותרו פתוחים וניתן להשלימם במהרה. לא מצאתי פרויקטים כאלה, אבל נזכרתי בכתב היד של קושתומור שנמצא אצלי בבית ומיד חזרתי אליו, הקלדתי אותו כמצוותו הישנה של ששון וערכתי בו את הדרוש עריכה. רק אז הבנתי שהתרגום של ששון אינו מכסה מחצית הרומן אלא רק את ארבעה־עשר העמודים הראשונים בו. מיד לאחר ההקלדה, הצעתי את הרומן להוצאת "כנרת" והתחייבתי להשלים את התרגום בעצמי. חשבתי שאם יש דבר שששון היה רוצה יותר מכול – הן כחוקרו המובהק של מחפוז והן כמתרגם – הוא שהרומן הזה יושלם ויראה אור. לשמחתי, הפרויקט הושלם וממש יום לפני הלווייתו של ששון יצא הספר לאור בשם בית הקפה שלנו. חלומו האחרון של ששון הפך לחלק מן המציאות, ומבחינתי הייתה בכך משום הכרת תודה סמלית לאדם שהיה אבן דרך בחיי האישיים והמקצועיים.

ששון היה עבורי בראש ובראשונה בן אדם בסביבה שבה אין רבים כאלה. זה היה נעים וכיף, זה היה נדיר ומושך, וזה אפילו היה קצת ממכר. לשבת בחדר העבודה של ששון ולחלוק איתו זמן משותף יצר אצלי דיסוננס מסוים: המוח הזכיר לי כל הזמן שאני נמצא במחיצתו של חוקר גדול, אבל חוסר האמצעיות, הלבביות והאהבה הגדולה שקרנה ממנו כל הזמן, השכיחו ממני את כל אלה, ונותר ממנו רק האדם היקר שהיה, בלי תארים, בלי פערי גיל ובלי גינוני כבוד מיותרים.

ששון העסיק אותי בעבודה על הפרויקטים השונים שטרח עליהם בכל שבע השנים שעבדתי במחיצתו, אבל מעולם לא התרכז רק בעצמו. הוא שאל אותי כל הזמן על מצב הלימודים שלי ושאל אם אני צריך זמן חופשי ממנו כדי להתקדם בעבודה ובכתיבה, וכמעט בכל פגישה שלנו התעניין על אילו תרגומים אני עובד באותה עת. השאלות הללו לא הועלו רק לצורך נימוס. הוא גם ביקש לקרוא את התרגומים שלי ולא היסס להעיר עליהם ובמקרה הצורך גם לבקר אותי. הביקורת שלו הייתה חשובה לי מאוד והוא הפך עבורי למורה דרך של ממש. בתחילת הדרך הייתי מתרגם מאוד צעיר, לא בשל, לא מאוד מוצלח ולא בטוח בעבודתו. ששון לא ראה בכך כל בעיה או מגבלה, ליווה את העבודה שלי וחנך אותי בה בעדינות ובנחישות. הוא הכריח אותי לפרסם כמה מן התרגומים הראשונים שלי בגיליון שערך לעתון 77 ואמר שאם לא אפרסם עכשיו זה כבר לעולם לא יקרה. נדמה לי שהתקשיתי להבין את זה בזמן אמת, אבל ששון הפך להיות מורה שלי אף שאני מעולם לא הייתי תלמיד שלו באופן פורמלי. התברר לי שהוא לא רק אוהב להעביר את הידע שלו לכל מי שמעוניין בכך, אלא גם רואה שליחות בטיפוח דורות חדשים של אנשים שאהבתו לתרגום תהיה גם אהבתם. היום, בראייה לאחור, כבר ברור לי לגמרי שאת המסלול שהתחיל אז וסופו בזמן הנוכחי, היה הוא שסלל מתחת לרגליי, גם אם לא אמר זאת מפורשות ועשה זאת בעדינות ובנועם, ואם עשיתי איזו כברת דרך מקצועית מאז, הרי לששון יש בה מניית זהב.

אלו הם דברי פרידה, אך זוהי אינה פרידה.

נוח בשלום, ששון יקר. הידע האדיר, הרצינות והאהבה הגדולה לעשייה, יחד עם הנועם, הענווה והמסירות יחסרו לרבים כאן עד מאוד. הנחמה הגדולה היא שנטעת בכל אוהביך פיסות מהרוח הטובה שלך, וכולם מחויבים להעביר את הרוח הזאת הלאה כפי שעשית אתה. ובמובן זה נרך מאיר ויוסיף להאיר.

.

עידן בריר, מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית ופורטוגזית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית, ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשיריה של המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל פורסמו בגיליון 52 של המוסך.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עץ שלא נופל ביער: על "יבוא" לרוני אלדד

מאת ילי שנר

 

את הלוז הפנימי, המרוכז ביותר, של ספר השירה יבוא מאת רוני אלדד, לוכדות באופן מפתיע דווקא שלוש מילים שמופיעות בשולי הדברים – תרגומו של שם הספר לאנגלית: Any Day Now. במובנים מסוימים זהו דיוק משלים לשמו העברי של קובץ השירים, משום שקריאה סימולטנית שלו לוכדת בתוכה את התחושה העזה העולה משירתה של אלדד: כל יום, עכשיו. יבוא הוא שירת הווה בשיאה, ומבחינה זו יש בעיניי לקרוא את השם העברי לא כמשאלה התוהה מה יהיה בעתיד, אלא כתנועה של מי שמושיטה יד אל המחר ומושכת אותו בכל הכוח להיהפך לעכשיו.

צורך כמעט־כפוי זה שלא להשאיר את העתיד לעתיד קשור בעיניי באופן מהותי לבחירה הספרותית שעושה אלדד בספר ביכוריה. ספרי שירה ראשונים של משוררים נוטים על פי רוב להיות "ספרי פרספקטיבה": בגלל ראשוניותם, נאספים אליהם באופן טבעי שירים שכתבה המשוררת עד לנקודה הזו בחייה, ורבים מהם יכילו גם ניסיון להציג מבט נרטיבי המספר סיפור שתחילתו אי שם בילדות, וסופו ביציאת הספר לאור. לא כך אלדד. ספרה כמעט אינו חושף פרטים בנוגע למקום הקונקרטי שממנו באה המשוררת. אין בו שירי ילדות, התבגרות וכן הלאה, ואם ניתן לקבוע נקודת זמן שממנה הספר לכאורה "מתחיל", היא דווקא נקודה סמוכה באופן יחסי אל העכשיו – הפיכתה של המשוררת לבת זוג ולאם. השירים מספרים את סיפורו של הבית החדש ההולך ונבנה ומצטבר, את תנועות הנפש והגוף של משפחה צעירה ובה ילדים רכים. בתוך השרטוט האדריכלי הזה ניצבת אלדד ומפנה מבט אל החדרים כולם, אך בעיקר אל חדר הילדים. בחירה נושאית זו, לכתוב מנקודת מבטה של האם על העולם, קשורה בעיניי קשר הדוק להצעתי לזהות את שירתה של אלדד כ"שירת הווה". האופן שבו נושאת המשוררת את הזמן בשיריה הוא בעיניי מרכז הכובד המספר יותר מכל על חווית האימהות בספר, ועל כן הייתי רוצה לקשור בין שני המוטיבים הללו ולבדוק כיצד משפיעה האימהות על חוויית הזמן, ולהפך.

אחד השירים היפים ביותר בקובץ, "מכונת זמן הפוכה על גבה בחצר", מגלה דבר־מה על התחושה הפנימית שמתוכה נכתב הספר כולו: "עֲתִידוֹת שֶׁאָסַפְתִּי פּוֹרְשׂוֹת לְפָנַי רֶשֶׁת / ומָה שֶׁאֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת אֲנִי הֲלוּמָה לְגַלּוֹת / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / אֲנִי נִמְצֵאת כָּאן / וּבְיַחַס לִמְהִירוּת הַצֵּל / שׁוּם זְמַן לֹא עוֹבֵר כְּמוֹ מֶשֶׁךְ הַזְּמַן הַנָּכוֹן". מקובל לומר על אימהוֹת, ש"אין להן זמן", אך בעקבות הקריאה בשיר הזה קם הביטוי לנגד עיניי והתגלה במשמעות מחודשת. "אין זמן" לא רק מעביר את צפיפות המעשים שלא מספיקים להידחס אל המרווחים שבין מחוגי השעון. הוא ביטוי שמביע חוויה עמוקה ומהותית בכל הנוגע לאופן שבו משתנים היחסים שבין האישה ובין הזמן הכרונולוגי, המציאותי, מרגע הפיכתה לאם: האימהות מפקיעה מן האם את הקשר הפשוט, הלינארי שבינה ובין לוח השנה. תחושת הזמן מחליפה את חיי השעה במגע תמידי עם הנצח. לזמן הנצחי הזה יש פנים כפולות, לעיתים נעימות ומופלאות ולעיתים מלאות אימה, ואלדד מצליחה להניח את העין והלב על שני הסוגים לא כתנועה בינארית בין טוב ורע אלא כשני קולות הפועלים בו זמנית בתוכה.

את ההווה האימהי ניתן לנסח בשורות שלקוחות משיר אחר ובהקשר אחר לחלוטין, השיר "התגלות", שכתבה המשוררת אגי משעול ובו היא ממריאה לרגעים ספורים אל מה שהיא מכנה "הווה שהוא כל הזמנים". גם כאן יתאים תיאור ייחודי זה, כיוון שבבחירתן של נשים לברוא בתוכן חיים נוספים, הן מכריעות להימצא במגע מתמיד עם ראשית ואחרית גם יחד: מי שמכירה מבפנים את ימי יצירת החיים בתוכה, מולידה עימם גם את הנגיעה הבלתי פוסקת באפשרות סופם. מגע כפוי זה עם החרדה והאין שמביא עימו היש העצום של ההולדה מופיע בשירה של אלדד, "חיזיון מהחלון בדרך למוניטור", שבו היא מפרטת את קורותיה של "אישה אחת", לעומת הדוברת בהריונה, רגע לפני פקיעת המים. אי אפשר שלא לחוש כיצד מחזיקה האישה ההיא בעבור הדוברת חרדות שלא ניתן לשאת בשעות של טרום־לידה: "קָרַחַת־עִיר. אִשָּׁה אַחַת / מוֹנָה בִּמְהֻפָּךְ אֶת הַיָּמִים / עוֹד מְעַט מַיִם פּוֹקְעִים זְמַן דּוֹחֵק / נַתְחִיל עִם פִּיטוֹצִין / הוֹלֶכֶת לִישֹׁן מֻקְדָּם בְּלִקּוּי הַפָּנָסִים / שָׁנִים שֶׁהַלַּיְלָה מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם / וּכְבָר אֵין בּוֹ קְרִיאוֹת יְלָדִים // וּכְשֶׁיַּבְהִילוּ אוֹתָהּ חֲלוֹמוֹת / הִיא תִּפְקַח עֵינַיִם לְרֶגַע / וְתִתְהַפֵּךְ לְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי, / תַּחַת כָּל מָה שֶׁחָשַׁךְ וְאָבַד / בְּצִדָּהּ הָאֶחָד / בַּבֹּקֶר יִזְרַח אֶצְלִי".

אולי תגובת הנגד היחידה המציעה חיים של ממש לצד חרדה איומה זו, היא הבחירה לדבוק בכל הכוח בהווה, בהווייתם הפועמת והסמיכה של הילדים, אלה שמטבעם יודעים רק את העכשיו, ויכולים להדביק בפליאתם ובתמימותם גם את האם: "רָצִיתִי לְלַמֵּד אֶתְכֶם אֵיךְ לְעוֹלָם לֹא לָמוּת: / שְׂמֹאלָה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מָה לְמַעְלָה מֶה עָשׂוּי לֶאֱרֹב בֵּין הַפַּחִים / אֲבָל אַתֶּם / שׁוֹאֲגִים אֶל הַמַּשָּׂאִיּוֹת מוֹשִׁיעִים צִפּוֹרִים מֵתוֹת רוֹצִים לִשְׁתּוֹת / רוֹצִים מָתוֹק רָצִים לִרְאוֹת מָה יֵשׁ עוֹד תּוּתִים פְּרָחִים מֵהַגִּנּוֹת […] בָּאֶצְבָּעוֹת אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים אֲרָיוֹת וּמְצִיצִים וְנִפְגָּעִים / וּמְצִיצִים שׁוּב וְהַשֶּׁמֶשׁ מַחְזִירָה לָכֶם זָהָב תַּחַת פְּלִיאוֹת".

ויש דבר נוסף, פואטי פחות, פרוזאי יותר, שאי אפשר שלא להצביע עליו כאשר דנים באימהות ובכתיבה עליה. ההורות, כידוע לכול, רצופה בעיקר פעולות אינספור, כפי שמנסחת המשוררת אורית גידלי (שהיא גם עורכת הספר יבוא – י"ש), "שעות בָּפָּרֶךְ של האהבה". עניין זה מציב את פעולת הכתיבה של הורים על ילדיהם בפני מכשול לא פשוט, כיוון שאהבה שאין לה שיעור מתמצקת בסוף לכדי בישול ושטיפה, החלפת טיטולים וכביסות, ולא פחות מכך למאמץ לשמור על ערוץ קשב, הכלה וסבלנות פתוח ללא הרף להזנה מתמשכת שאין ממנה הפוגה, ורבה בתוכה לכאורה הנחושת על הזהב. מכך מורכב ברובו ההווה ההורי, ועל כן יש כאן נפח משמעותי שחומק מן התיעוד ומן השירה, לטובת שירי אהבה שמתחקים אחרי תנועת הנפש ומניחים בצד את תנועותיו הבלתי פוסקות של הגוף. שירתה של אלדד מתעקשת להיות שירת־הווה גם בהקפדה על נוכחותן של הפעולות האימהיות, השגרתיות, היוצרות את חוליות היום: "וְשַׁעֲוַת הַכְּנָפַיִם הַהוֹלֶכֶת וּנְמַסָּה / בֵּין הַמִּרְוָחִים: שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת לַהֲנָקָה / וּבֵין הַצָּמָא הָאֵינְסוֹפִי לְמַיִם מֵהַבּוֹר הָרָחוֹק / וּבֵין הָרָצוֹן לִקְלֹעַ צַמָּה חֲדָשָׁה מִכָּל מָה שֶׁפָּרַע הַלַּיְלָה" , ובשיר אחר – "הַיְּלָדים מְתַרְגְּלִים עַכְשָׁו שְׁבָרִים מְדֻמִּים / מְמַלְּאִים אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת / בְּאֵין תְּשׁוּבָה אַחַת הֶכְרֵחִית: / תּוֹרָה נִטְחֶנֶת לְקֶמַח / בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַחוֹל מִתְגַּבֵּשׁ לִזְכוּכִית". אלדד מכריחה את ההווה להיות מתועד וכלוא בתוך הנצח, ובכך היא גם עושה חסד גדול, חסד אתי ממש, בעבור כל ההורים שפעולות היומיום שלהם כלפי ילדיהם נשארות בלתי נראות ונשמטות אל תהום הנשייה. שהרי לא חכמה לדון בעץ הנופל ביער. החכמה היא לשאול מה בנוגע לעץ שלא נופל, זה שממשיך לצמוח, זה שמישהו מזין ללא הרף את צמיחתו.

 

ילי שנר, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת תוכן.

 

 

רוני אלדד, "יבוא", הוצאת פרדס, 2018.

 

 

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: מעין הראל על "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי ז"ל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן