.
"אַיִן הַגּוֹמֵעַ בַּשָּׂפָה וּבוֹרֵא": קריאה בספרהּ של טלי לטוביצקי, "הזכות לשלמות הגוף"
מאת מעין הראל
.
בחודש מרץ האחרון הלכה לעולמה המשוררת, העורכת וחוקרת הספרות טלי לטוביצקי, לאחר שנות מחלה ממושכות. ספרה הזכות לשלמות הגוף ראה אור זמן קצר לאחר מכן. זהו ספר שיריה השני, לאחר נסי מלים כלליות יותר מ-2010. לטוביצקי הספיקה להכין אותו לדפוס אך לא זכתה לראותו מתפרסם. עתה, כשעל כריכתו טקסטורה אדומה של טביעת אצבע, אפשר לדמיין שהוא מחליף את גופה, "כאילו הוא איבר" (עמ' 51): גוף־ספר חי, רוטט, פצוע ופוצע, ועם זאת – שלם ומדויק כל כך. הצער מתערבב בַהשתאות ובהתרגשות על ההישג הגדול, שמצטרף אל כמה משירי המחלה וסף המוות הגדולים ביותר שנכתבו בעברית – של רחל, הורביץ, ט. כרמי ואחרים – ומזכיר לעיתים אפילו את שירי הקץ של דוד פוגל.
יותר מכול, זהו ספר של יציאה לדרך, שבסופה המוות, או נסיעה "למקום שיש לו שם" מתוך "תבנית שקוראים לה חיים" (עמ' 7). אין בו מאבק מר או היקסמות נפעמת, אלא הכרה חדה ומפוכחת בקרבת הסוף, וגם פגיעוּת, כאב עמוק ו"עבודת עצב" מתמשכת. בד בבד – זו התחקות אחר האופן שבו אפשר, אם אפשר, לכתוב בעת כזאת, מתוך החולי:
כְּבָר הִגִּיעָה
הַשָּׁעָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ אֲבָל
עִם רֶגֶשׁ מְקֻמָּץ כָּזֶה, מְפַחֵד לְהִפָּגַע
צַוַּאר מְכֻוָּץ
רֹאשׁ מְכֻנָּס, מְיֹאָשׁ אַחֲרֵי מַכָּה חֲזָקָה
לָצֵאת לַדֶּרֶךְ?
(עמ' 10)
היציאה אל מסע גילוי הסוף מחייבת היפוכים: תנועה תמידית בין אפשרויות קיום; הפניית המבט פנימה במקום אל החוץ, חילופים תכופים בין החי והאנושי לבין הדומם, בין הגוף לבין הנפש. את השיר השלישי בקובץ חותמים שני הבתים הבאים:
עַכְשָׁו לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאָחוֹר
אֵל הָעֶצֶם פְּנִימָה
כְּמוֹ הָעֵצִים לְפוּתֵי עָפָר
שׁוֹכְנֵי דּוּמָה, מַרְעִידִים בָּרוּחַ.
מִלִּים כְּמוֹ אֲבָנִים בַּכִּיס
שׁוֹקְעוֹת בְּכֹבֶד הֲלִיכָה אִטִּית, רֵיקָה.
אַט אַט יִהְיוּ לָאֲדָמָה.
מֵאֶבֶן הַמִּלָּה
פִּיחַ הַמּוּבָן יֻפְרַח בִּנְשִׁיפָה
וְאַסְפַלְט יִבָּקַע מִפְּנֵי עֵירֹם הָרֶגֶל.
(עמ' 9)
שלא כמצופה, ההליכה המתוארת בשיר אינה אל "הנפש פנימה", אלא דווקא אל החומר, הגוף: לתוך העצם שהיא אולי גם "עצם הדבר", גרעין האני. ואולי המוות כבר התרחש, כמו שרומז הדימוי לעצים, שנטועים במקום ובה בעת מצויים בשאול ("שוכני דומה"). בבית הבא נראה שגם המלים הפכו לאבנים מתות, חסרות תוחלת, המעכבות את התנועה. אבל בשורות האחרונות מתחולל נס: המילים הכבדות הופכות לאדמה, המחליפה את עפר המתים; הפיח נעלם והרגל מצליחה לבקע את האספלט כמו ביציאת מצרים פלאית.
גם בשירים אחרים לטוביצקי משחקת בדימויים של מוות, חיים וירידה לשאול ומחליפה ביניהם. כך למשל היחסים עם דמות האהובה נעים בין בריאה לבין "נשיפת רעל" (עמ' 13), כשלעיתים קרובות לא ברור מי משתיהן חיה ומי כבר מתה וזקוקה להחייאה. בשיר "אורפֵאָה" (עמ' 15) מתארת הדוברת את עצמה כאורפאוס־אישה המאבדת את אהובתה, אך גם בוראת אותה מחדש בה בשעה שדווקא היא עצמה, שכביכול נותרה בחיים בעל כורחה, נדונה למוות יומיומי מתמשך ואלים:
[…] רַגְלַי
בְּעַל כָּרְחִי נוֹשְׂאוֹת אוֹתִי
קָדִימָה וּלְמַעְלָה
אֵל אֶרֶץ הַחַיִּים
שָׂם אֶלְמַד לְנַגֵּן, לְכַשֵּׁף,
לְאַכְזֵב, לְהִקָּרַע לִגְזָרִים וּכֻלֵּי.
ההישארות בתחומה של ארץ החיים פרושה קיום אכזרי שיש להישמר מפניו. אולי משום כך היפוך הכיוון המתחולל בשירים קשור גם לשיבה אל עמדה ילדית המבקשת להתרחק מן הכיעור: "יַלְדָּה/ אֲבוּדָה עַל שְׂפַת הָעִיר/ כְּמוֹ לֹא נוֹגֵעַ בִּי/ הָרֵיחַ, הַזִּהוּם הַשָּׁחֹר,/ הַנְּפָשׁוֹת הַנֶּעֱרָמוֹת" (עמ' 20). עמדה דומה מופיעה בשיר המטלטל שכתבה לטוביצקי בגיל 19, בעקבות מות אביה ("פנטום להלווית אבי"). בשער השני בספר מצטרפת העמדה הילדית לזו האימהית, בתיאוּריה של הבת יוּלִי, שהיא לעיתים מעין ילדה־תאומה, והתשוקה לזכור אותה הופכת למניע העיקרי של הכתיבה:
וַאֲנִי רוֹצָה
לִזְכֹּר אוֹתָךְ
כָּל רֶגַע, וְגַם אַחֲרֵי
שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לִזְכֹּר.
(עמ' 29)
השירים הכתובים אל יולי ועליה מבטאים את הכמיהה העזה ביותר העולה מן הספר: לחיות ולכתוב אמת בתוך עולם מזויף, במציאות שבה צריך עדיין להתקיים, שנעה בין "יפה ומלוכלך" ל"מכוער ונקי", ובמשמעות האסתטית והמוסרית המתעתעת של התארים הללו. השירים מרבים לעסוק בהעמדות פנים ובפער בין הפנים לחוץ ובין אמת לזיוף: בראש ובראשונה במטאפורות שקשורות לגוף כ"קליפה עוטה קליפות בגדים" שאיבריה מצוירים (עמ' 13), כמו גם בתהייה אם הגוף החי כבר מת (עמ' 14), ובתיאורו כ"מצולק ורכוס" מתחת לבגדים (עמ' 39). בשירים אחרים הזיוף הוא המאפיין הבולט ביותר של העולם האטום, שאיבד את אנושיותו: העור והזיעה מכסים על בני אדם "עשויים נסורת" (עמ' 38); מתחמי הקניות מסווים את התרעלה והמועקה; הקַצב נראה לרגע כחתול חביב (עמ' 31); העיקר והטפל הם "שטרות מזויפים" (עמ' 46). גם המחלה והניסיון "להתחיל עוד פעם" אחרי אשפוז מחייבים עצימת עיניים ואמונה באשליה שסימני שטפי הדם של העירוי אינם אלא "פרח נחמד" (עמ' 57).
התחושות הללו קשורות ישירות גם לעוולות הפוליטיים, שלטוביצקי עסקה בהם במשך שנים, ובעיקר לשפה כחלק בלתי נפרד מהם. בשיר שעל שמו נקרא הקובץ והוא נמצא בדיוק באמצעו (ובהזדמנות זו חשוב לשבח גם את עורכת הספר, ענת לוין, על עבודה מדויקת מאין כמוה), מתוארת ההקבלה האיומה, הלא־נתפסת, בין הילדה הלומדת בפעם הראשונה את שמות איברי הגוף לבין האופן שבו משתמש בהם השיח הצבאי והמשפטי: "94% מֵהַהֲרוּגִים נוֹרוּ בְּפֶלֶג גּוּף עֶלְיוֹן/ (וּבַפֵּרוּט – כָּל הַמִּלִים שֶׁאַתְּ/ יוֹדַעַת לְהַגִּיד כְּבָר: רֹאשׁ, פָּנִים,/ גַּב, חָזֶה וּבֶטֶן)" (עמ' 26). אולי לכן אין בשפה כזאת נחמה ו"כָּל הַמִּלִים שֶׁיָּלְדָתִּי לוֹמֶדֶת/ לֹא יַעַזְרוּ לָהּ כְּשֶׁאָמוּת" (עמ' 52).
את השיר החותם את הקובץ ואת הדרך אביא כאן בשלמותו.
רֹאשׁ פָּתוּחַ
נְמָלִים רוֹחֲשׁוֹת
הָעוֹלָם הַבָּא
מְדַלֵּג וּבָא כְּאַרְנָב
צִלִּי בַּעֲקֵבָיו
רַחַשׁ הָעֲנָפִים הַנִּשְׁבָּרִים, הֶעָלִים
הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים
חֶדְוָה וְצַעַר נִגָּפִים גַּם הֵם
רַעַד שֶׁמֶשׁ בָּעֵינַיִם
מַה פָּחַדְתְּ כֹּה יַלְדָּה טִפְּשֹׁנֶת
זֶה הַחַיִּים מַה שֶׁכּוֹאֵב
בְּסַךְ הַכֹּל.
זוהי הצצה יוצא דופן, מצמררת ממש, אל רגע המעבר לעולם האחר, שאחרי החיים, שיש בו אימה ויופי. השורות הפותחות את השיר מזכירות נמלים בתוך גווייה, אך גם עבודות סוריאליסטיות, כתמונת הנמלים הזוחלות מתוך כף היד בסרט "כלב אנדלוסי" של בונואל ודאלי, אלא שכאן הנמלים רוחשות בתוך הראש, אולי מכלות את המחשבות והמילים. תיאור העולם הבא כארנב מדלג רומז לארנב הממהר של אליס, היורדת אל ארץ הפלאות. התפאורה היא מעין יער, המציף בחוויות חושיות חדות: יובש וענפים נשברים לצד "רעד השמש" המבליח, אולי מבין אותם ענפים. אין כאן "אני" ברור, זולת באזכור הצל הדבק בעקביו של "העולם הבא", כי ה"אני" הוא עתה צל, אולי כמו צילו הנודד של פיטר פן, שלא יגדל לעולם. ברגעים האלה יש גם פרידה ממנעד הרגשות: החדווה והצער מתחלפים בהבזקי תמונות אחרונים.
בבית השני חוזרת דמות הילדה, שכבר פגשנו בכמה משירי הספר. הדוברת פונה אליה בגוף שני, ובעצם אל עצמה. היא מנסה לדובב את חרדת המוות הגדולה, שלפתע נראית חסרת טעם ומיותרת, שכן "זה החיים מה שכואב/ בסך הכול". המוות הוא קיצו של הכאב, סופו של הפחד. לאן היא הולכת מכאן. מה מחכה לה מעבר לעלים.
כשלוש שנים לפני מותה, ברשימת פרוזה בשם "בעצם החלולה", תיארה לטוביצקי את המחלה כביטוי עמוק של הקושי להשתתף במרוץ החיים ושל הפחד מפניו: "עם רגל פגועה אי אפשר לרוץ […] אדקור אפוא את רגלי", כתבה שם. הזכות לשלמות הגוף הוא עדות ליכולת לפסוע, למרות הכול, בצעדים בוטחים וברורים. להשאיר עקבות שלא יימחו במהרה.
.
מעין הראל היא חוקרת ומרצה לספרות. כתבה בין היתר על ייצוגים של חולי בספרות ובתרבות.
» נמלים בכף יד, מתוך "כלב אנדלוסי", סרטם של בונואל ודאלי.
» רשימתה של טלי לטוביצקי, "בעצם החלולה", מתוך פטל 2: אסור (אפריל 2016).
טלי לטוביצקי, "הזכות לשלמות הגוף", פרדס, 2019
.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: נעמה ישראלי על פרפורמנס בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
