.
כמה מחשבות על פרפורמנס של נשים בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן, "אישה נחה"
מאת נעמה ישראלי
תמיד עשיתי את זה. טוב, כולנו עושות את זה ברמה כזאת או אחרת, לפחות כך נדמה לי, או כך הייתי רוצה להאמין. כי מאז ומעולם הרגשתי שאני מגלמת תפקיד. לא שחשבתי שמישהו מסתכל או אפילו רציתי שמישהו יסתכל, ועדיין, תמיד חייתי כאילו החיים הם סרט וכל מעשיי ודבריי הם חלק מתסריט. תמיד בחנתי את עצמי מבחוץ; כשהייתי לבד, מול המראה בבית, בשיחות שניהלתי כאילו הן דיאלוגים בקומדיית מצבים, בהחלטות רומנטיות מפוקפקות שהתקבלו על סמך עלילת סרט נשכח, ואפילו בניסיון העיקש (הילדותי?) להיות כותבת ולוותר על יציבות תעסוקתית בשם איזו פנטזיה רומנטית על חיי רוח בוהמייניים וזוהרים – מהסוג שחיים אחרים, אף פעם לא את.
לא פלא אם כן שלקריאה שלי באישה נחה התלוותה תחושת הקלה, בבחינת נחמת טיפשים. אבל לפני שאסביר מדוע, כמה מילים כלליות על הספר: הרומן שכתבה מעין גולדמן הוא מונולוג בגוף ראשון מפי אישה בת 39, בלי ילדים, עורכת תוכנית ריאליטי מצליחה לשעבר שאיבדה את עבודתה בעקבות סגירת הערוץ. העלילה נפתחת אחרי פיטוריה ומזמינה אותנו להצטרף אליה כשהיא בעיצומו של תהליך התאיינות: מבלה את ימיה מרוחה על הספה בחלוקה הביתי, מכונסת בתוך עצמה, מסוגרת מהעולם, מבן הזוג, ממטלות הבית ובעיקר מאי־הוודאות של העתיד.
הרבה דברים מעניינים קורים בספר הזה, לחלקם אגיע בהמשך, אך מה שתפס את תשומת ליבי במיוחד זה האופן שבו הגיבורה של גולדמן תמיד מתבוננת בעצמה מבחוץ. רק מבחוץ. כאילו כל העת יש מי שמסתכל עליה. אפשר לראות את זה כבר בעמוד הראשון בפרולוג, שנכתב דווקא בגוף שני:
יש לך ריח של חולי. יש לך ריח חזק של חולשה. הוא לא טוב, הוא כמעט מוצא חן בעינייך. מבחינתכם זו צחנה, אני יודעת, את אומרת למצלמה אפשרית באזור המטבח הפתוח, מבחינתכם זו כאילו, אני, נקודה. אישה העלולה לחטוף כאב ראש נוראי בצהריים רק בגלל איזה משב של מיצי הגוף של עצמה. אבל זה לא נגמר ככה. חכו, את מוסיפה בחיוך שיש בו משהו ענוג, כמו כדי לפצות על הריח. במסך הפלזמה את מזהה הבהוב חשוד של אור.
וזאת רק ההתחלה, ככל שהרומן מתקדם הגיבורה פונה יותר ויותר למצלמות אמיתיות או פיקטיביות, מביימת את עצמה ואת חייה תוך כדי התכתבות בלתי נגמרת עם סרטי נעורים, קומדיות מצבים וכמובן עם תוכניות הריאליטי על כל סוגיהן, החל בתוכניות פריים טיים וכלה בפרויקטים דוקומנטריים משונים ומיצגים אמנותיים בעירום חלקי עד מלא. אפילו כינויי החיבה שהיא ובן זוגה נותנים זה לזו לקוחים מהעולם הטלוויזיוני: ג'רי ואיליין, כשמות הדמויות בסיינפלד הנצחית. אם כי בשלב כלשהו היא מודה בפני עצמה שלא בטוח שהם עדיין ראויים לכך: "[אני] מוצאת אותנו חבוטים מאוד. אילו היינו ג'רי ואיליין לא היינו מצליחים לרתק את הקהל אפילו לשנייה".
לכאורה זהו עניין שולי, הרגל ישן הנגזר מהעיסוק הקודם של הגיבורה. אך ככל שהרומן מתקדם הפרפורמנס מתגלה כתמה מרכזית, שכן הגיבורה תמיד בוחנת את חייה קודם כול כסיפור או כעלילה הנדרשים לעמוד בתו תקן אסתטי. קחו לדוגמה את מחשבותיה בעיצומה של סיטואציה דרמטית מול בן הזוג:
האמת, כל התרחיש הזה עושה לי בחילה. הוא כתוב ממש נורא, הוא לא אמין. המצמוצים האיטיים של אוהד. העיניים שלי שמתאמצות להיות רכות, לא אטומות, אבל מה בין רכות למאמץ בכלל. הפאוזות בין השאלות. הניסיון לא לשבור זה את זה עם מילה כבדה או חדה מדי. אי־אפשר להתייחס אלינו ברצינות.
הנטייה של הגיבורה להתמקד באסתטיקה עולה בבירור גם מהביקורת שעורר סרט הגמר שהגישה כסטודנטית. השופטים בוועדה טענו כי הסרט "אסתטי מדי", "ובעצם נטול כל משמעות". אך הגיבורה לא מוטרדת מכך, "יפה, מופשט, לשם כיוונתי", היא אומרת להם. והנה, זוהי כל התורה על רגל אחת. זהו ההיגיון המוליך את הגיבורה וגם חוק הטבע שנדמה כי כבר מזמן הכריע את כולנו: הבחירה המתמדת בעטיפה על פני התוכן, ההצטמצמות אל השפה, אל הנראות, ובדומה לכך – עיסוקינו הגובר בייצוג תוך התעלמות מהחוויה בשטח. או במילים אחרות: "אם לא פרסמתי תמונה מפולטרת מהחופשה/מסעדה/מפגש חברתי, האם הם קרו באמת?"
דניאל כהנמן, הפסיכולוג זוכה פרס הנובל, חקר במשך שנים את האושר האנושי. במחקריו הוא מבחין בין "האני החווה" ל"אני הזוכר". הראשון, כראוי לשמו, מתייחס לטיב החוויה היומיומית, כלומר, עד כמה נהנינו מכל רגע ורגע בחופשה. השני הוא מידת הסיפוק שלנו מהחיים, מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החוויה – לשון אחר, איך החופשה הצטלמה לפייסבוק. ואין צורך לומר שבין הסיפור לחוויה לא תמיד יש הרבה במשותף. מחקריו של כהנמן התמקדו באני החווה, שכן האושר, לפחות לפי התפיסה המסורתית, הוא בחוויה. אך לפני כשנה נתקלתי בריאיון עם כהנמן ב"הארץ", ובו הסביר שזנח את מחקריו אלו לפני כמה שנים, לאחר שהגיע למסקנה שלפיה אנשים כבר אינם מעוניינים באושר מסוג זה, כלומר, באושר שבחוויה. למרבה האימה הוא מתאר כיצד הבין בהדרגה שרובנו נותנים קדימות דווקא לאני הזוכר; ואם מה שחשוב לנו היום זה הסיפור שאנחנו מספרים לסביבה ולעצמנו, מה הטעם לחקור דרכים לשיפור החוויה?
אולי זה לא מפתיע. אולי זה תמיד היה כך במובן מסוים, והיום שלל הפלטפורמות שיצרה הטכנולוגיה פשוט מעודדות ביתר שאת את הקולנוענית הקטנה החבויה בכל אחת מאיתנו. אולי זה אפילו אלמנטרי. ובעצם, נדמה לי שבדיוק מנקודת המוצא הזאת נכתב הרומן אישה נחה. אך דווקא משום שהגיבורה בו כל הזמן בוחנת את החוויה הפנימית דרך הסיפור שאפשר לבנות סביבה, מה שעולה מהקריאה ברומן זו ההבנה המערערת שאין להעדפה הזו כל משמעות; הפער שדמיינו כי מפריד בין מציאות לבדיון כבר מזמן מחוק.
אי־הרלוונטיות של ההבחנה בין הקול הפנימי לחיצוני ברורה עד כדי כאב בתיאור ההתעלסות של הגיבורה עם בן זוגה באישה נחה. בתחילת התיאור היא תוהה איך בכלל הגיעה למצב הזה, איך קרה שנעתרה לבן זוגה למרות כל העניינים המטרידים אותה באותו רגע. בראשה עולות שתי אפשרויות. בראשונה – "לפחות לפי תנועת הגוף הנלהבת שלי נוצר הרושם שאני משתפת פעולה, משכיחה את כל מה שהטריד אותי, מוותרת על חוט מחשבה, עוצמת עיניים". ואילו בשנייה הכול שקרי, היא מתוודה כי בשום שלב לא שכחה את טרדותיה ובין לבין הספיקה לשאול את עצמה, "בטון מלא תיעוב: מה את עושה? תגידי, מה העניין עם הבעות הפנים האלה שלך? את כאילו שחקנית עכשיו? […] ואני בודקת מדי פעם, כשאוהד לא שם לב, האם אפשר גם לשכב מתחתיו בלי להיאנח, בלי לזוז ובלי להביע שום עונג/כאב בעיניים. וכן, אפשרי בהחלט. קל אפילו". בכל זאת הגיבורה מחליטה, בינה לבין עצמה, להעדיף את הגרסה הראשונה.
עוד לפני שאפשר לומר משהו על הסצנה הזאת, אי אפשר שלא להיזכר בסצנה הבלתי נשכחת מתוך חיי אהבה של צרויה שלו מ-1997 – תיאור ההתעלסות של הגיבורה עם הגבר המבוגר שעימו היא מנהלת רומן מחוץ לנישואים, כשמהצד צופה בהם חברו:
השתדלתי לשבת [עליו] עם גב זקוף ולהתנועע בחן, כמו שחקנית, כי הרגשתי את העיניים של שאול עליי כל הזמן, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי קהל, וידעתי שזה מחייב […] התחלתי לגנוח, לא רק מהנאה, דווקא התחיל לכאוב לי וגם קצת להימאס, אבל הרגשתי תחושת חובה לספק גם את הסאונד, שלא יהיה סרט אילם.
הדמיון בין שתי הסצנות האלו מדהים בעיניי, ועדיין, לא יפתיע אותי כלל אם אגלה שגולדמן מעולם לא קראה את חיי אהבה. שכן כנשים אנחנו תמיד מעלות הצגה; נשים תמיד שיחקו משחקים כדי להתאים את עצמן לפנטזיות גבריות שנטמעו בהן עד שהפכו להיות גם הפנטזיות שלהן.
כמובן, יש גם כמה הבדלים ברורים בין הסצנות. בתור התחלה, אצל שלו מדובר ביחסי מין אסורים, רומן מחוץ לנישואים, ואילו אצל גולדמן מדובר ביחסי מין עם בן הזוג. אבל מה שיותר מעניין בעיניי זה שאצל שלו ההצדקה העלילתית של הממד הפרפורמטיבי היא בקהל הממשי הנלווה להתעלסות – החבר השלישי שנמצא שם – ואילו אצל גולדמן הפרפורמנס מכוון רק לגיבורה עצמה. הרי בן זוגה כלל לא שם לב אם היא מקפידה לגלם את התפקיד שיועד לה, אם היא נאנחת ומביעה עונג. וכאן לדעתי טמון ההבדל המכריע בין שתי הסצנות, ואולי גם בין הקונפליקט הנשי אז והקונפליקט הנשי היום: בעוד אצל שלו יש הפרדה ברורה בין התחושות של הגיבורה כלפי פנים לבין המופע שהיא מעלה עבור שני הגברים, אצל גולדמן הגיבורה מעלה מופע רק עבור עצמה, וההבחנה בינו לבין תחושתה האישית מיטשטשת.
אישה נחה למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו, ובכלל לא ברור אם ההבחנה הזאת רלוונטית לחיינו היום. אבל המודעות לכך היא בדיוק מה שמאפשר לגיבורה של גולדמן להשתמש במודלים הנשיים הישנים לצרכיה. נניח, כשהיא מתארת היריון כ"רשות חד־משמעית להרים ידיים סוף סוף, גם אם זמנית. זה בדיוק כמו שתפרוץ מלחמה […] שהערוץ ייסגר. אירוע שכבר לא תלוי בהן. גדול מהן. הרי מה זה היריון, בינינו, אם לא רשות לשכב בבית ולאכול לחם במיטה, להפסיק להתאפר או לסדר את השיער, להניח לכל ניסיון מעורר רחמים לקדם את הקריירה כאילו יש לאן". אמירה מסוג זה, לא זו בלבד שהיא כבר לוקחת כמובן מאליו את האופן שאישה בהיריון נבחנת בו על ידי החברה, אלא היא גם מתארת – בציניות רצינית לחלוטין – מה אפשר להרוויח מכך.
אולי אין זה מקרה שבשנים האחרונות אנחנו רואים סופרות הכותבות דמויות שמבקשות להעלים את עצמן, כאילו כל חייהן הם מלכתחילה רק עלילות ספרותיות שאפשר לשכתב, למחוק ולהתחיל מחדש. דוגמאות מקומיות הן המורה של מיכל בן־נפתלי והיה הייתה של יעל נאמן, והדוגמה הבולטת ביותר בספרות העולמית היא כמובן סדרת הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה שכבשה את העולם בסערה. בכל אחד מהספרים הללו מתוארת אישה שביקשה למחוק את עצמה, ולעומתה ניצבת המספרת (או הסופרת) כקול נגדי המבקש דווקא להנציח. את המפגש בין השתיים אפשר להבין כייצוג ספרותי להתלבטות שנשים רבות ניצבות בפניה היום: מצד אחד הדחף לחמוק ממבטי החברה, הבוחנת אותנו ביחס למודלים נשיים מסורתיים שבדו גברים, ומצד שני ההבנה המחלחלת שאי אפשר רק למחוק, שאולי יש צורך במודלים חדשים, בנשיות שתתכונן מתוך עצמה.
במסה שהתפרסמה בכתב העת אודות כותבת שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים ומזהה את שתי הדמויות הראשיות בספרים כדמות אחת מפוצלת. כך לטענתה נוצר נוסח חדש לזהות נשית "מחוקה, נזילה וחסרת גבולות ברורים". לכאורה היה אפשר לומר כי גם הגיבורה של גולדמן נזילה ומפוצלת, שכן היא בוחנת את עצמה ללא הרף דרך אינספור עלילות ונקודות מבט עד שזהותה האינהרנטית – אם אפשר עוד לדבר במונחים מסוג זה – כאילו מתמסמסת. ועדיין, באישה נחה אנחנו פוגשים גיבורה בעלת קול אחיד, חד ונוקב, המתאפשר אולי דווקא בשל ההתמסרות המוחלטת שלה למבט מבחוץ. סתיו כותבת על המספרת ברומאנים הנפוליטניים כי "נראה שככל שהיא פועלת לגלות, להגדיר ולבצר את עצמיותה ואת זהותה כך נעשות העצמיות והזהות מפורזות ופרושות, וכך מיטשטש תיחומן". לדעתי אצל הגיבורה של גולדמן קורה בדיוק ההפך: דווקא הוויתור מראש על זהות אישית יחידה והיכולת להזדהות עם אינספור עלילות שונות בעליל הם המאפשרים לה תחושת עצמיות חזקה, גם אם שקרית, ומי יודע, אולי גם את היכולת לחרוג מהעלילות הישנות והמוכרות.
ככל שאנו מתפצלות בין עלילות ומודלים רבים יותר, כך קשה לנו יותר להגדיר במדויק עצמי יחיד וקבוע. ובהקשר זה ספרה של גולדמן מציג דרך פעולה מעניינת. הרי אם ממילא כבר לא ניתן להפריד בין הייצוג למציאות, מדוע להיאבק כדי לשרטט את הגבולות ביניהם? ותחת זאת, מדוע לא נתמסר לפרפורמנס, נאמץ בכל רגע נתון את המודל המתאים לנו כמו היה בגד בארון, בהבנה שאולי דווקא על ידי כך תוכל להבקיע אל פני השטח אישיותנו המובחנת, אף על פי כן. מלכתחילה מרבית המודלים הזמינים לנשים כשהן מבקשות דמויות להידמות להן עוצבו בידי גברים, ואולי באמצעות אימוץ כמה מודלים שונים ואף הופכיים נוכל גם לחרוג מהם, ליצור משהו חדש; להפציע במרחב שאינו ניתן לצמצום אל השפה – לכל הפחות עד ששפה חדשה תתהווה. וגם אם לא, תמיד נוכל, כמו הגיבורה ואחותה בסוף הרומן, לצלול לתוך "איזה סרט יפה, רצוי קומדיה", ולשכוח לשעה קלה כי בקרוב הוא יסתיים.
נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורת פרי עטה על הספר "שנות העשרים" מאת יערה שחורי התפרסמה בגיליון 52 של המוסך.
.
מעין גולדמן, "אישה נחה", פרדס, 2018.
.
» ריאיון עם פרופ' דניאל כהנמן, "הארץ", 2.10.2018.
» שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים, אודות 4.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: אורית נוימאיר פוטשניק על "תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
