מתוך הספר
.
.
.
.
.
בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, יצא לאור הספר "בשדות פלשת – 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אורי אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה, בעת שהיה חייל בפלוגת "שועלי שמשון". אפשר לומר שאבנרי היכה על הברזל בעודו חם – ואף לוהט – משום ש"בשדות פלשת" היה הספר הראשון שעסק במלחמה שאך נסתיימה. הספר נחל הצלחה עצומה ואבנרי נעשה חביב הקהל. בתוך פחות משנה הודפסו עשר מהדורות ונערכו אירועים חגיגיים בהשתתפות קציני צה"ל שבהם הוקראו קטעים נבחרים. לפי עדותו של אבנרי, לא הייתה בר מצווה שבה לא הוענק הספר במתנה לחתן השמחה.
אומנם ההצלחה נעמה לאבנרי, אך לטענתו הוא חש שהיא הגיעה מהטעמים הלא נכונים. אבנרי חשב שהמסרים שניסה להעביר באמצעות כתיבתו בשדה הקרב לא נקלטו, בין השאר בעטיה של הצנזורה שעברו הטורים, וגם בעקבות צנזור עצמי כדי לא לחשוף את ערוותם של חבריו לפלוגה. באחד מהסיפורים המוכרים מהתקופה, סיפר אבנרי כי נתקל בשני נערים באוטובוס, והם הביעו צער על שלא הספיקו להשתתף בלחימה. בעקבות זאת החליט למהר ולהוציא לאור ספר נוסף, שהיה מבחינתו חציו השני של "בשדות פלשת – 1948". הוא קרא לו "הצד השני של המטבע" שראה אור ב-1950.
אך לספר הזה לא נמצאו כרזות פרסומת ענקיות, ולכבוד הספר הזה לא נערכו מסיבות השקה בהשתתפות כוכבי התקופה. בשביל הוצאת הספר הזה נאלץ אבנרי לכתת את רגליו בין המוציאים לאור עד שהצליח למצוא מי שיסכים להוציאו לאור. בארכיונו של אבנרי, השמור בספרייה הלאומית, נמצא מכתב ששלח לפרופ' עקיבא ארנסט סימון (פילוסוף ואיש חינוך מחברי תנועת "ברית שלום" שדגלה במדינה דו־לאומית), ובו תיאר מעט את הקשיים שבהם נתקל. מעבר למטרות הנאצלות, אבנרי הדגיש במכתב את רצונו בבמה להפצת רעיונותיו, לאחר שבעיתון "הארץ" שבו עבד, סירבו לפרסם מקצת מטוריו.
לבסוף, קיבל על עצמו המו"ל יוסף שמעוני להוציא את הספר, ואף נשא בעלויות ההפצה. עם זאת, כחודשיים לאחר מכן סירב המו"ל להדפיס מהדורה נוספת אם לא ייערכו תיקונים בספר. לאבנרי הותר להדפיס מהדורה לא מתוקנת בעצמו. גם החוזה ונספחו נמצאו בארכיונו של אבנרי.
נראה, אם כן, שהקוראים היו נלהבים פחות לקרוא את הספר הזה. אבנרי תיאר בו את זכרונותיו מזמן הקרבות, מהתקופה שלפני המלחמה, ומתקופת אשפוזו בבית חולים לאחר שנפצע בבטנו בסוף 1948. אולם הפעם, בהשפעת הספר המפורסם על מלחמת העולם הראשונה, "במערב אין כל חדש", בחר אבנרי להציג בלי כחל ושרק גם את הצדדים היפים פחות בלחימה. הוא תיאר את גירוש התושבים מכפרים שנכבשו, סיפר על מקרי ביזה, התעללות בשבויים, רצח חפים מפשע ועוד. הפעם לא הסתיר גם את הווי החיילים שסבב לא מעט סביב מין. גם אחרי 70 שנה, הקריאה בספר עדיין מעוררת תחושות קשות. וגם בזמן אמת, פרצה מיד סערה סביב אבנרי והספר: המבקרים כינו אותו "פורנוגרפי", "זול" ו"מסוכן".
הביקורות שצפו מכל קצות הקשת הפוליטית. אהרן ראובני, אחיו של הנשיא לעתיד יצחק בן צבי (וסופר חשוב בפני עצמו בעברית וביידיש), פרסם חוברת קצרה בשם "'הצד השני וספרות 'על חטא'" ובה תקף את המפקפקים בנחיצות הצעדים שננקטו במלחמה. הוא התמקד באבנרי ובספרו, וכינה את המסרים שבספר "הומניות צבועה", ואת הספר עצמו "גרוע מפורנוגרפיה".
מן העבר השני, הופיע בביטאון סֻלָּם (שייצג את אנשי הלח"י לשעבר) טור מאת עורך כתב העת, ישראל שייב (לימים אלדד) ובו כתב, בהתייחסו לתפקידו של אבנרי כבעלי השבועון "העולם הזה": "מרגל הוא צדיק גמור ביחס לאבנרי… אילו מושג הכבוד וקדושת הדם היו ערכים בצבאנו, לא היה בחור כזה מסוגל לשבת תחתיו לא "בעולם הזה" ולא ב"עולם הבא", מעוצמת המלקות שהיו מלקים אותו אלה וחברי אלה בצבא ישראל שהוא מעליל על כולם" (בתמונה למעלה). בעקבות דברים אלו, הוגשה נגדו תביעה בטענה שמדובר בהסתה. המשפט זכה לכותרות בזמן שהתקיים, ואבנרי אף נקרא להעיד. עדותו נעשתה עד מהרה ויכוח פומבי על מלחמת העצמאות, ובמסגרתו לא בחלו אבנרי והסניגור במילים חריפות מאוד (בין השאר "גבלס" ו"טרבלינקה").
שייב הפסיד במשפט ונדרש לשלם קנס על סך חמש לירות ישראליות. אבנרי נתקל בעוד מכשולים בעקבות צאת הספר. לטענתו, במסגרת משטר הצנע באותן שנים, ניצל משרד האספקה את כוחו וסירב להקציב דפים להדפסת מהדורה נוספת של הספר. המהדורה הבאה יצאה רק ב-1976. טיוטת הקדמה למהדורה הנוספת שיצאה בשנת 1990, עם הערותיו של אבנרי בכתב יד, שמורה גם היא בארכיונו, ובה מובא בקצרה סיפור ההתנגדות לספר השערורייתי.
תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בעצמו על העליות והמורדות באותן שנים, הודות לריאיון שנערך במסגרת "אוסף תולדות ישראל", העוסק בתיעוד דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית. צפו בקטע כאן:
שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה שבה אובחן בתור חולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך יותר מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, שבה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.
אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצונו העז לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר כמה כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.
עדות לכך אנו מוצאים באחת משמונה מחברות העברית של קפקא, מחברת שהגיעה לספרייה בחלק מעיזבון מקס ברוד בתום הליך משפטי ארוך שנים. מלבד רשימות מילים עבריות ותרגומן הגרמני, ב"מחברת הכחולה" תיעד קפקא שביתת מורים בארץ-ישראל שהתרחשה בנובמבר 1922. תיעוד זה מאפשר את תיארוכה של המחברת – שנתיים לפני מותו ממחלת השחפת בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. באותה עת הייתה מורתו של קפקא לעברית בחורה צעירה בשם פועה בן טובים, בת היישוב הארץ-ישראלי שהגיעה לפראג כדי ללמוד רפואה. גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד בלימודי העברית ושקד עליהם.
וכך כתב קפקא (בעברית!) למורתו פועה במכתב שמתפרסם כאן לראשונה:
"בטרם את תתקני כל השגיאות במכתב […] אהיה כבר שוב בבתיך. רק על כן עשיתי שגיאות […]
אני הכינותי גם ספר תחת מכתבי. ספר שאולי תענין [יענין] אותך. אבל אם אי אפשר לך להמתין כתבי מתי את תבואי מחר. כי אני מקוה בטח, כי את תשמחי אותי בלכתך מחר. עוד פעם אחת: אל תהיי כועסת אני כועס כבר די לשנינו."
ועוד תיעד קפקא שביתת מורים שהתקיימה ביישוב:
"…מהאנחות הכבדות והעמוקות הבוקעות ועולות מתוך הלחץ הכלכלי שהציונות והעבודה הא"י נתונות בו. לקחו המורים תשעה קבים ושמונה קבים מאלה לקחו מורי ירושלים. אין קץ לאיומי-שביתות ואין מספר למחאות ולתזכירים (?) העפים מהכא להתא [מפה לשם] בסגנון מרעיש עולמות. מתקבל רשם כי אכן נפלו המורים במצבם לרע מכל העובדים את עבודה הישוב והם היחידים הסובלים ומקופחי השכר.
שאלת-משכורת המורים נעשתה לשאלה מרכזית והכי בוערת. כאילו בה מתחילה ובה מסתימת כל פרשת היסורים וההתאבקות הקשה של תקופה מחוסרת אונים זו".
המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תוכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התוכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יהיה מלצר ולמנהל המסעדה. התוכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.
בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתוכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.
בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה שבה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתוכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.
יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.
הוא לא זכה מעולם לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג שבה התגורר מרבית שנותיו, ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.
קבלו טעימה מארכיון קפקא
נטע גלפמן גבתון, באר שבע, קולאז' נייר על קנבס, 90X70 ס"מ
.
ישראלית, אמריקנית, אוסטרלית, הודית ויפנית נכנסו לחנות ספרים. איך קרה שבמקום פאנץ' ליין האירוע הזה נגמר ביוזמה ספרותית מעניינית שכותרתה "חודש נשים בתרגום"? ובכן, למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שמדובר בחנות ספרים וירטואלית, ושהחבורה כולה, אשר מורכבת למעשה מעשרות בלוגריות ובלוגרים אוהבי ספרות מהעולם, נשלחה על ידי מיטל רדזינסקי – ולא לחנות אחת בלבד – לחפש ולהאיר יצירות של נשים מן העולם שאינו דובר אנגלית, כדי להעשיר ככל האפשר את מדפי הספרים שלנו.
רדזינסקי, בת עשרים ושבע, עסוקה בימים אלה במחקר שלה לדוקטורט בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאהבה הגדולה האחרת בחייה, הספרוּת, היא התייחסה מאז ילדותה באותה שיטתיות המאפיינת את המחקר המדעי. היא ניהלה טבלאות אקסל שבהן רשמה כל ספר שקראה, את הפרטים הטכניים כמו שנת ההוצאה, השפה שבה נכתב במקור וכו', והוסיפה הערות. למה? "כי תמיד קראתי כל כך הרבה, שלא היה סיכוי שאזכור מה קראתי ומתי, או שאמצא ספר כשארצה לחזור אליו." ומאחר שמדובר, כאמור, במדענית, היא עיינה בטבלאות האלה ואט־אט החלה מגלה בהן תבניות. "ואחד הגילויים המטרידים," היא מסבירה, "היה החלק היחסי הזעיר של הספרות המתורגמת, ובתוכו החלק הקטנטן ממש של סופרות מן העולם."
רדזינסקי, שגדלה בארצות הברית ובישראל, קוראת בעיקר אנגלית, אבל גם עברית. כדי לברר אם הנוכחות הנשית המצומצמת ברשימות הקריאה שלה היא אכן תוצאה של העדפה מו"לית ולא של הטיה אישית, היא החלה סורקת מאגרי מידע בארצות הברית. על פי אחד הגדולים שבהם, זה של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שלושה אחוזים בלבד מן הספרים הרואים אור בארצות הברית מתורגמים משפות אחרות, ומבין אלה, כרבע בלבד כתבו סופרות. רדזינסקי החלה לעקוב גם אחרי מדורי הספרות בעיתונות בארצות הברית ובבריטניה, ומצאה שגם שם יש נטייה לסקור בעיקר ספרות הנכתבת בעולם הדובר אנגלית, וכשהמבקרים בוחרים להתייחס ליצירות שנכתבו בשפות אחרות הם כמעט מתעלמים לגמרי מספריהן של נשים. את כל הנתונים הללו היא העלתה לבלוג שלה "בעיקר כדי לגרום לאנשים לחשוב," היא אומרת.
הדיון שעוררו הפוסטים שלה סחף עוד ועוד בלוגרים, ובעקבות זאת היא יזמה, לפני חמש שנים, את "חודש הנשים בתרגום" (ובאנגלית WIT – Women in Translation). מטרותיו היו צנועות: לעודד דיונים בנושא התרגום של סופרות מהעולם, ולעודד קריאה של ספרות מתורגמת כזו. ההישגים לעומת זאת הפתיעו אותה: לא רק הבלוגוספרה הצטרפה לחגיגה בחודש הנבחר, אוגוסט, באמצעות סקירות, המלצות וכתבות על סופרות מהעולם, גם הוצאות לאור הכריזו על מבצעי הנחות על ספרות נשים מתורגמת, ובשנת 2017 אוניברסיטת ווריק הבריטית הכריזה על פרס שנתי לספרות נשים מתורגמת (לאנגלית), פרס המתחלק בין הסופרת והמתרגמ/ת שלה, "מתוך רצון לתקן את חוסר האיזון המגדרי בספרות המתורגמת ולהגדיל את מספר הכותבות מהעולם הזמינות לקהל הקורא אנגלית." בהכרזה על הפרס, אגב, נכתב כי "'הפרס לספרות זרה' בבריטניה הוענק עד כה עשרים ואחת פעמים, ורק פעמיים מהן לנשים… מאחר שעד כה היה לנשים קשה יותר להשמיע את קולן, הפרס הוא הזדמנות לקדם את הקולות ואת נקודות המבט שהפסדנו עד כה, אשר יעשירו את כולנו."
הפרס של אוניברסיטת ווריק הוענק עד כה ליוקו טוואדה (Yoko Tawada), סופרת יפנית הכותבת בגרמנית על ספרה זיכרונותיו של דוב קוטב, ולסופרת הקרואטית דאשה דרניץ (Daša Drndić) על ספרה בלדונה. רדזינסקי, כמובן, נכחה בטקס. וכשאני שואלת אותה על סופרות מרחבי העולם שהיא אוהבת במיוחד, פורץ מתוכה שיטפון של שמות מארגנטינה, קוריאה, סין, סנגל, רואנדה, ברזיל, קובה, דנמרק ומצרים, שמקיף כל נושא אפשרי, מעולמות פנטזיה פמיניסטיים ועד "ספר שואה, אבל על שואה אחרת, של העם ברואנדה, שקרע לי את הלב, כי בכל שורה יכולתי לראות את סבא וסבתא שלי ניצולי השואה שלנו."
.
.
בארץ המצב שונה. הרי כל ההוצאות הגדולות מוציאות לאור ספרות מתורגמת.
אבל מצב הנשים המתורגמות לא יותר טוב. בארץ יש דגש על ספרות מתורגמת מאנגלית ועל ספרים שהיו רבי מכר בעולם, וגם – על פי רוב – מצטמצמים לאירופה, לספרי מתח סקנדינביים. המצב לא חמור כמו בארצות הברית, ששם הפחד של קהל הקוראים מתרגומים – מכך ש"משהו ילך לאיבוד בתרגום" – כל כך גדול, שיש מו"לים שמחביאים את שם המתרגמים או לא מציינים אותו בכלל, אבל עדיין כמעט לא ניתן למצוא פה סופרות מאפריקה ומאסיה, סופרות מהקריביים וגם האירופאיות לא ממש חוגגות כאן. השנה אני מקדישה את חודש נשים בתרגום לעידוד התרגום של סופרות לעברית. כתבתי למו"לים, אבל לא קיבלתי תשובות, ובכל מקום שבו אני מנסה להעלות את הנושא לדיון אני מקבלת את התגובה הקלאסית: "זה לא שוביניסטי להבדיל בין סופרות וסופרים?" או "למה זה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?"
ולמה זה חשוב?
כי זה חלק שלם של העולם שאנחנו לא קוראים ולכן לא יודעים עליו הרבה. כשסופרת כותבת, היא לא בהכרח כותבת בצורה "נשית", היא כותבת על העולם שלה, על העולם מבעד לעיניים שלה. וזו חוויה אחרת לגמרי, שאין לנו שום דרך להיחשף אליה אם לא ניתן לעצמנו הזדמנות לקרוא אותה.
זה נכון לגבי כל יצירת אמנות.
בהחלט. גם בציור, בפיסול, במוזיקה, אמנים מביאים את העולם שלהם ואת האופן שבו הם חווים אותו אל היצירה שלהם, ואם אנחנו משתיקים מחצית מהעולם, אנחנו מפסידים עושר עצום של נקודות מבט שיכולות לא רק לרגש אותנו אלא גם ללמד אותנו על העולם דברים שלא דמיינו. בציור קל מאוד לראות איזה הבדל יש בין מה שצויר כשרק גברים ציירו, לבין אותן סצנות או רעיונות שנראים אחרת לגמרי בציורים של נשים, כבר מתקופות מוקדמות, למשל אצל ארטמיזיה ג'נטילסקי במאה השבע־עשרה. היתרון של אמנות פלסטית או מוזיקה הוא שהן לא זקוקות לתרגום. ספרות שנכתבת בסינית או בקרואטית או באורדו לא קיימת מבחינת קוראים רבים כל כך, אם לא נטרח לתרגם אותה עבורם.
בארץ רואים אור ספרים מכל השפות.
ועדיין חלקן של הנשים קטן. אני מסוגלת להבין את זה כשמדובר בסופרות שכותבות בשפות שקשה למצוא מתרגמים ששולטים היטב גם בהן וגם בעברית, אבל אני לא מבינה למה זה קורה למשל עם סופרות מאפריקה שכותבות בצרפתית, הרי יש כאן מספיק מתרגמים מצוינים מצרפתית. נדמה לי שמדובר פשוט באופקים לא רחבים במיוחד, מו"לים לא מסתכלים, זה פחות נגיש כי לא כותבים על זה בארצות הברית, או כי זה לא נחשב "קלאסיקה". מאוד מתסכל אותי לראות שכשמדפיסים מחדש יצירות חשובות מהעבר, לא טורחים לברר אם אולי פספסנו כבר אז משהו, אלא חוזרים אל מה שמוּכר, ומן הסתם, בגלל הטיות היסטוריות, מדובר כל הזמן ביצירות של גברים. זה כל כך חבל. גם במאות הקודמות נכתבו דברים מצוינים על ידי נשים, בספרות, בשירה, בעיון, ואנחנו ממשיכים להתעלם. והיום, גם אם נדמה לנו שהעולם קטן מאוד ולכאורה כולנו חיים את אותם חיים, עדיין בכל מקום נשים מתמודדות עם חיים אחרים, עם קשיים אחרים, הפמיניזם שלהן אחר. אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא.
את ממשיכה "לנהל" את חודש הנשים בתרגום?
החודש הזה נחגג בכל הרשתות החברתיות, אלפי קוראים משתפים, ממליצים, מכינים רשימות של ספרות שאסור לוותר עליה. זה גדול ממני, וזה בסדר, זה מה שקיוויתי שיקרה.
***
• סקולסטיק מוקסונגה (Scholastique Mukasonga), סופרת מרואנדה, כותבת בצרפתית, בעיקר על החוויות שלה בתור ניצולת רצח העם נגד הטוטסי. ספר הזיכרונות שלה, Inyenzi ou les cafards ("תיקָנים"), הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא, כתוב יפהפה ופשוט הורס רגשית (במיוחד בתור נכדה של ניצולי שואה). שני הספרים הנוספים שלה שתורגמו לאנגלית – Our Lady of the Nile ו־ The Barefoot Woman – גם הם בעיניי ספרים מצוינים.
• מינֶאה מיזוּמוּרָה (Minae Mizumura), סופרת מיפן. אמנם קראתי רק ספר אחד שלה – גרסה מודרנית/יפנית של אנקת גבהים (שם הספר בתרגום לאנגלית, A True Novel), אבל הרבה יותר טובה מהמקור של אמילי ברונטה. הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כתיבה מאתגרת במובן הכי טוב, סיפור מעניין ומרגש.
• מאריז קונדה (Maryse Condé), סופרת מגוואדלופ שכותבת בצרפתית, פרסמה די הרבה ספרות היסטורית. הספרים שלה לא עוסקים רק באיים הקריביים, אלא גם באפריקה, ארצות הברית ועוד. הכתיבה שלה חזקה, צלולה, וסוחפת במיוחד בספר Segu, המתאר תקופת מעבר בממלכה בצפון מערב אפריקה (כיום מאלי). הספר עוסק בנושאים כמו עבדות, דת, מלחמה ומשפחה.
.
» הבלוג של מיטל רדזינסקי
» במדור "מודל" בגיליון זה: קטע מספרה של מאריז קונדה, "אני טיטובה, מכשפה שחורה", בתרגומו של אביטל ענבר
» במדור "ריאיון" בגיליון המוסך הקודם: קטעים מהריאיון האחרון של פיליפ רות'
