איך הפך אורי אבנרי מחביב הקהל, ליעד להסתה בתוך שנה אחת? סיפורו של "הצד השני של המטבע"
בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, יצא לאור הספר "בשדות פלשת – 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אורי אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה, בעת שהיה חייל בפלוגת "שועלי שמשון". אפשר לומר שאבנרי היכה על הברזל בעודו חם – ואף לוהט – משום ש"בשדות פלשת" היה הספר הראשון שעסק במלחמה שאך נסתיימה. הספר נחל הצלחה עצומה ואבנרי נעשה חביב הקהל. בתוך פחות משנה הודפסו עשר מהדורות ונערכו אירועים חגיגיים בהשתתפות קציני צה"ל שבהם הוקראו קטעים נבחרים. לפי עדותו של אבנרי, לא הייתה בר מצווה שבה לא הוענק הספר במתנה לחתן השמחה.
אומנם ההצלחה נעמה לאבנרי, אך לטענתו הוא חש שהיא הגיעה מהטעמים הלא נכונים. אבנרי חשב שהמסרים שניסה להעביר באמצעות כתיבתו בשדה הקרב לא נקלטו, בין השאר בעטיה של הצנזורה שעברו הטורים, וגם בעקבות צנזור עצמי כדי לא לחשוף את ערוותם של חבריו לפלוגה. באחד מהסיפורים המוכרים מהתקופה, סיפר אבנרי כי נתקל בשני נערים באוטובוס, והם הביעו צער על שלא הספיקו להשתתף בלחימה. בעקבות זאת החליט למהר ולהוציא לאור ספר נוסף, שהיה מבחינתו חציו השני של "בשדות פלשת – 1948". הוא קרא לו "הצד השני של המטבע" שראה אור ב-1950.
אך לספר הזה לא נמצאו כרזות פרסומת ענקיות, ולכבוד הספר הזה לא נערכו מסיבות השקה בהשתתפות כוכבי התקופה. בשביל הוצאת הספר הזה נאלץ אבנרי לכתת את רגליו בין המוציאים לאור עד שהצליח למצוא מי שיסכים להוציאו לאור. בארכיונו של אבנרי, השמור בספרייה הלאומית, נמצא מכתב ששלח לפרופ' עקיבא ארנסט סימון (פילוסוף ואיש חינוך מחברי תנועת "ברית שלום" שדגלה במדינה דו־לאומית), ובו תיאר מעט את הקשיים שבהם נתקל. מעבר למטרות הנאצלות, אבנרי הדגיש במכתב את רצונו בבמה להפצת רעיונותיו, לאחר שבעיתון "הארץ" שבו עבד, סירבו לפרסם מקצת מטוריו.
לבסוף, קיבל על עצמו המו"ל יוסף שמעוני להוציא את הספר, ואף נשא בעלויות ההפצה. עם זאת, כחודשיים לאחר מכן סירב המו"ל להדפיס מהדורה נוספת אם לא ייערכו תיקונים בספר. לאבנרי הותר להדפיס מהדורה לא מתוקנת בעצמו. גם החוזה ונספחו נמצאו בארכיונו של אבנרי.
נראה, אם כן, שהקוראים היו נלהבים פחות לקרוא את הספר הזה. אבנרי תיאר בו את זכרונותיו מזמן הקרבות, מהתקופה שלפני המלחמה, ומתקופת אשפוזו בבית חולים לאחר שנפצע בבטנו בסוף 1948. אולם הפעם, בהשפעת הספר המפורסם על מלחמת העולם הראשונה, "במערב אין כל חדש", בחר אבנרי להציג בלי כחל ושרק גם את הצדדים היפים פחות בלחימה. הוא תיאר את גירוש התושבים מכפרים שנכבשו, סיפר על מקרי ביזה, התעללות בשבויים, רצח חפים מפשע ועוד. הפעם לא הסתיר גם את הווי החיילים שסבב לא מעט סביב מין. גם אחרי 70 שנה, הקריאה בספר עדיין מעוררת תחושות קשות. וגם בזמן אמת, פרצה מיד סערה סביב אבנרי והספר: המבקרים כינו אותו "פורנוגרפי", "זול" ו"מסוכן".
הביקורות שצפו מכל קצות הקשת הפוליטית. אהרן ראובני, אחיו של הנשיא לעתיד יצחק בן צבי (וסופר חשוב בפני עצמו בעברית וביידיש), פרסם חוברת קצרה בשם "'הצד השני וספרות 'על חטא'" ובה תקף את המפקפקים בנחיצות הצעדים שננקטו במלחמה. הוא התמקד באבנרי ובספרו, וכינה את המסרים שבספר "הומניות צבועה", ואת הספר עצמו "גרוע מפורנוגרפיה".
מן העבר השני, הופיע בביטאון סֻלָּם (שייצג את אנשי הלח"י לשעבר) טור מאת עורך כתב העת, ישראל שייב (לימים אלדד) ובו כתב, בהתייחסו לתפקידו של אבנרי כבעלי השבועון "העולם הזה": "מרגל הוא צדיק גמור ביחס לאבנרי… אילו מושג הכבוד וקדושת הדם היו ערכים בצבאנו, לא היה בחור כזה מסוגל לשבת תחתיו לא "בעולם הזה" ולא ב"עולם הבא", מעוצמת המלקות שהיו מלקים אותו אלה וחברי אלה בצבא ישראל שהוא מעליל על כולם" (בתמונה למעלה). בעקבות דברים אלו, הוגשה נגדו תביעה בטענה שמדובר בהסתה. המשפט זכה לכותרות בזמן שהתקיים, ואבנרי אף נקרא להעיד. עדותו נעשתה עד מהרה ויכוח פומבי על מלחמת העצמאות, ובמסגרתו לא בחלו אבנרי והסניגור במילים חריפות מאוד (בין השאר "גבלס" ו"טרבלינקה").
שייב הפסיד במשפט ונדרש לשלם קנס על סך חמש לירות ישראליות. אבנרי נתקל בעוד מכשולים בעקבות צאת הספר. לטענתו, במסגרת משטר הצנע באותן שנים, ניצל משרד האספקה את כוחו וסירב להקציב דפים להדפסת מהדורה נוספת של הספר. המהדורה הבאה יצאה רק ב-1976. טיוטת הקדמה למהדורה הנוספת שיצאה בשנת 1990, עם הערותיו של אבנרי בכתב יד, שמורה גם היא בארכיונו, ובה מובא בקצרה סיפור ההתנגדות לספר השערורייתי.
תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בעצמו על העליות והמורדות באותן שנים, הודות לריאיון שנערך במסגרת "אוסף תולדות ישראל", העוסק בתיעוד דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית. צפו בקטע כאן:
אורי אבנרי: ללא מורא וללא משוא פנים
אוסף תולדות ישראל: סיפורה של ה"מארין קארפ"
תגובות על כתבה זו