חודש נשים בתרגום | למה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?

.

ריאיון עם מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש הנשים בתרגום

מאת דפנה לוי

.

ישראלית, אמריקנית, אוסטרלית, הודית ויפנית נכנסו לחנות ספרים. איך קרה שבמקום פאנץ' ליין האירוע הזה נגמר ביוזמה ספרותית מעניינית שכותרתה "חודש נשים בתרגום"? ובכן, למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שמדובר בחנות ספרים וירטואלית, ושהחבורה כולה, אשר מורכבת למעשה מעשרות בלוגריות ובלוגרים אוהבי ספרות מהעולם, נשלחה על ידי מיטל רדזינסקי – ולא לחנות אחת בלבד – לחפש ולהאיר יצירות של נשים מן העולם שאינו דובר אנגלית, כדי להעשיר ככל האפשר את מדפי הספרים שלנו.

רדזינסקי, בת עשרים ושבע, עסוקה בימים אלה במחקר שלה לדוקטורט בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאהבה הגדולה האחרת בחייה, הספרוּת, היא התייחסה מאז ילדותה באותה שיטתיות המאפיינת את המחקר המדעי. היא ניהלה טבלאות אקסל שבהן רשמה כל ספר שקראה, את הפרטים הטכניים כמו שנת ההוצאה, השפה שבה נכתב במקור וכו', והוסיפה הערות. למה? "כי תמיד קראתי כל כך הרבה, שלא היה סיכוי שאזכור מה קראתי ומתי, או שאמצא ספר כשארצה לחזור אליו." ומאחר שמדובר, כאמור, במדענית, היא עיינה בטבלאות האלה ואט־אט החלה מגלה בהן תבניות. "ואחד הגילויים המטרידים," היא מסבירה, "היה החלק היחסי הזעיר של הספרות המתורגמת, ובתוכו החלק הקטנטן ממש של סופרות מן העולם."

רדזינסקי, שגדלה בארצות הברית ובישראל, קוראת בעיקר אנגלית, אבל גם עברית. כדי לברר אם הנוכחות הנשית המצומצמת ברשימות הקריאה שלה היא אכן תוצאה של העדפה מו"לית ולא של הטיה אישית, היא החלה סורקת מאגרי מידע בארצות הברית. על פי אחד הגדולים שבהם, זה של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שלושה אחוזים בלבד מן הספרים הרואים אור בארצות הברית מתורגמים משפות אחרות, ומבין אלה, כרבע בלבד כתבו סופרות. רדזינסקי החלה לעקוב גם אחרי מדורי הספרות בעיתונות בארצות הברית ובבריטניה, ומצאה שגם שם יש נטייה לסקור בעיקר ספרות הנכתבת בעולם הדובר אנגלית, וכשהמבקרים בוחרים להתייחס ליצירות שנכתבו בשפות אחרות הם כמעט מתעלמים לגמרי מספריהן של נשים. את כל הנתונים הללו היא העלתה לבלוג שלה "בעיקר כדי לגרום לאנשים לחשוב," היא אומרת.

הדיון שעוררו הפוסטים שלה סחף עוד ועוד בלוגרים, ובעקבות זאת היא יזמה, לפני חמש שנים, את "חודש הנשים בתרגום" (ובאנגלית WIT – Women in Translation). מטרותיו היו צנועות: לעודד דיונים בנושא התרגום של סופרות מהעולם, ולעודד קריאה של ספרות מתורגמת כזו. ההישגים לעומת זאת הפתיעו אותה: לא רק הבלוגוספרה הצטרפה לחגיגה בחודש הנבחר, אוגוסט, באמצעות סקירות, המלצות וכתבות על סופרות מהעולם, גם הוצאות לאור הכריזו על מבצעי הנחות על ספרות נשים מתורגמת, ובשנת 2017 אוניברסיטת ווריק הבריטית הכריזה על פרס שנתי לספרות נשים מתורגמת (לאנגלית), פרס המתחלק בין הסופרת והמתרגמ/ת שלה, "מתוך רצון לתקן את חוסר האיזון המגדרי בספרות המתורגמת ולהגדיל את מספר הכותבות מהעולם הזמינות לקהל הקורא אנגלית." בהכרזה על הפרס, אגב, נכתב כי "'הפרס לספרות זרה' בבריטניה הוענק עד כה עשרים ואחת פעמים, ורק פעמיים מהן לנשים… מאחר שעד כה היה לנשים קשה יותר להשמיע את קולן, הפרס הוא הזדמנות לקדם את הקולות ואת נקודות המבט שהפסדנו עד כה, אשר יעשירו את כולנו."

הפרס של אוניברסיטת ווריק הוענק עד כה ליוקו טוואדה (Yoko Tawada), סופרת יפנית הכותבת בגרמנית על ספרה זיכרונותיו של דוב קוטב, ולסופרת הקרואטית דאשה דרניץ (Daša Drndić) על ספרה בלדונה. רדזינסקי, כמובן, נכחה בטקס. וכשאני שואלת אותה על סופרות מרחבי העולם שהיא אוהבת במיוחד, פורץ מתוכה שיטפון של שמות מארגנטינה, קוריאה, סין, סנגל, רואנדה, ברזיל, קובה, דנמרק ומצרים, שמקיף כל נושא אפשרי, מעולמות פנטזיה פמיניסטיים ועד "ספר שואה, אבל על שואה אחרת, של העם ברואנדה, שקרע לי את הלב, כי בכל שורה יכולתי לראות את סבא וסבתא שלי ניצולי השואה שלנו."

.

.

בארץ המצב שונה. הרי כל ההוצאות הגדולות מוציאות לאור ספרות מתורגמת.

אבל מצב הנשים המתורגמות לא יותר טוב. בארץ יש דגש על ספרות מתורגמת מאנגלית ועל ספרים שהיו רבי מכר בעולם, וגם – על פי רוב – מצטמצמים לאירופה, לספרי מתח סקנדינביים. המצב לא חמור כמו בארצות הברית, ששם הפחד של קהל הקוראים מתרגומים – מכך ש"משהו ילך לאיבוד בתרגום" – כל כך גדול, שיש מו"לים שמחביאים את שם המתרגמים או לא מציינים אותו בכלל, אבל עדיין כמעט לא ניתן למצוא פה סופרות מאפריקה ומאסיה, סופרות מהקריביים וגם האירופאיות לא ממש חוגגות כאן. השנה אני מקדישה את חודש נשים בתרגום לעידוד התרגום של סופרות לעברית. כתבתי למו"לים, אבל לא קיבלתי תשובות, ובכל מקום שבו אני מנסה להעלות את הנושא לדיון אני מקבלת את התגובה הקלאסית: "זה לא שוביניסטי להבדיל בין סופרות וסופרים?" או "למה זה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?"

ולמה זה חשוב?

כי זה חלק שלם של העולם שאנחנו לא קוראים ולכן לא יודעים עליו הרבה. כשסופרת כותבת, היא לא בהכרח כותבת בצורה "נשית", היא כותבת על העולם שלה, על העולם מבעד לעיניים שלה. וזו חוויה אחרת לגמרי, שאין לנו שום דרך להיחשף אליה אם לא ניתן לעצמנו הזדמנות לקרוא אותה.

זה נכון לגבי כל יצירת אמנות.

בהחלט. גם בציור, בפיסול, במוזיקה, אמנים מביאים את העולם שלהם ואת האופן שבו הם חווים אותו אל היצירה שלהם, ואם אנחנו משתיקים מחצית מהעולם, אנחנו מפסידים עושר עצום של נקודות מבט שיכולות לא רק לרגש אותנו אלא גם ללמד אותנו על העולם דברים שלא דמיינו. בציור קל מאוד לראות איזה הבדל יש בין מה שצויר כשרק גברים ציירו, לבין אותן סצנות או רעיונות שנראים אחרת לגמרי בציורים של נשים, כבר מתקופות מוקדמות, למשל אצל ארטמיזיה ג'נטילסקי במאה השבע־עשרה. היתרון של אמנות פלסטית או מוזיקה הוא שהן לא זקוקות לתרגום. ספרות שנכתבת בסינית או בקרואטית או באורדו לא קיימת מבחינת קוראים רבים כל כך, אם לא נטרח לתרגם אותה עבורם.

בארץ רואים אור ספרים מכל השפות.

ועדיין חלקן של הנשים קטן. אני מסוגלת להבין את זה כשמדובר בסופרות שכותבות בשפות שקשה למצוא מתרגמים ששולטים היטב גם בהן וגם בעברית, אבל אני לא מבינה למה זה קורה למשל עם סופרות מאפריקה שכותבות בצרפתית, הרי יש כאן מספיק מתרגמים מצוינים מצרפתית. נדמה לי שמדובר פשוט באופקים לא רחבים במיוחד, מו"לים לא מסתכלים, זה פחות נגיש כי לא כותבים על זה בארצות הברית, או כי זה לא נחשב "קלאסיקה". מאוד מתסכל אותי לראות שכשמדפיסים מחדש יצירות חשובות מהעבר, לא טורחים לברר אם אולי פספסנו כבר אז משהו, אלא חוזרים אל מה שמוּכר, ומן הסתם, בגלל הטיות היסטוריות, מדובר כל הזמן ביצירות של גברים. זה כל כך חבל. גם במאות הקודמות נכתבו דברים מצוינים על ידי נשים, בספרות, בשירה, בעיון, ואנחנו ממשיכים להתעלם. והיום, גם אם נדמה לנו שהעולם קטן מאוד ולכאורה כולנו חיים את אותם חיים, עדיין בכל מקום נשים מתמודדות עם חיים אחרים, עם קשיים אחרים, הפמיניזם שלהן אחר. אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא.

את ממשיכה "לנהל" את חודש הנשים בתרגום?

החודש הזה נחגג בכל הרשתות החברתיות, אלפי קוראים משתפים, ממליצים, מכינים רשימות של ספרות שאסור לוותר עליה. זה גדול ממני, וזה בסדר, זה מה שקיוויתי שיקרה.

***

"סופרות שדחוף לי שיראו אור בעברית": ההמלצות העדכניות ביותר של מיטל רדזינסקי

• סקולסטיק מוקסונגה (Scholastique Mukasonga), סופרת מרואנדה, כותבת בצרפתית, בעיקר על החוויות שלה בתור ניצולת רצח העם נגד הטוטסי. ספר הזיכרונות שלה, Inyenzi ou les cafards ("תיקָנים"), הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא, כתוב יפהפה ופשוט הורס רגשית (במיוחד בתור נכדה של ניצולי שואה). שני הספרים הנוספים שלה שתורגמו לאנגלית – Our Lady of the Nile ו־ The Barefoot Woman – גם הם בעיניי ספרים מצוינים.

• מינֶאה מיזוּמוּרָה (Minae Mizumura), סופרת מיפן. אמנם קראתי רק ספר אחד שלה – גרסה מודרנית/יפנית של אנקת גבהים (שם הספר בתרגום לאנגלית, A True Novel), אבל הרבה יותר טובה מהמקור של אמילי ברונטה. הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כתיבה מאתגרת במובן הכי טוב, סיפור מעניין ומרגש.

• מאריז קונדה (Maryse Condé), סופרת מגוואדלופ שכותבת בצרפתית, פרסמה די הרבה ספרות היסטורית. הספרים שלה לא עוסקים רק באיים הקריביים, אלא גם באפריקה, ארצות הברית ועוד. הכתיבה שלה חזקה, צלולה, וסוחפת במיוחד בספר Segu, המתאר תקופת מעבר בממלכה בצפון מערב אפריקה (כיום מאלי). הספר עוסק בנושאים כמו עבדות, דת, מלחמה ומשפחה.

.

» הבלוג של מיטל רדזינסקי

» במדור "מודל" בגיליון זה: קטע מספרה של מאריז קונדה, "אני טיטובה, מכשפה שחורה", בתרגומו של אביטל ענבר

» במדור "ריאיון" בגיליון המוסך הקודם: קטעים מהריאיון האחרון של פיליפ רות'

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן