חודש נשים בתרגום | למה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?

"אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא". ריאיון עם מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש הנשים בתרגום

נטע גלפמן גבתון, באר שבע, קולאז' נייר על קנבס, 90X70 ס"מ

.

ריאיון עם מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש הנשים בתרגום

מאת דפנה לוי

.

ישראלית, אמריקנית, אוסטרלית, הודית ויפנית נכנסו לחנות ספרים. איך קרה שבמקום פאנץ' ליין האירוע הזה נגמר ביוזמה ספרותית מעניינית שכותרתה "חודש נשים בתרגום"? ובכן, למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שמדובר בחנות ספרים וירטואלית, ושהחבורה כולה, אשר מורכבת למעשה מעשרות בלוגריות ובלוגרים אוהבי ספרות מהעולם, נשלחה על ידי מיטל רדזינסקי – ולא לחנות אחת בלבד – לחפש ולהאיר יצירות של נשים מן העולם שאינו דובר אנגלית, כדי להעשיר ככל האפשר את מדפי הספרים שלנו.

רדזינסקי, בת עשרים ושבע, עסוקה בימים אלה במחקר שלה לדוקטורט בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאהבה הגדולה האחרת בחייה, הספרוּת, היא התייחסה מאז ילדותה באותה שיטתיות המאפיינת את המחקר המדעי. היא ניהלה טבלאות אקסל שבהן רשמה כל ספר שקראה, את הפרטים הטכניים כמו שנת ההוצאה, השפה שבה נכתב במקור וכו', והוסיפה הערות. למה? "כי תמיד קראתי כל כך הרבה, שלא היה סיכוי שאזכור מה קראתי ומתי, או שאמצא ספר כשארצה לחזור אליו." ומאחר שמדובר, כאמור, במדענית, היא עיינה בטבלאות האלה ואט־אט החלה מגלה בהן תבניות. "ואחד הגילויים המטרידים," היא מסבירה, "היה החלק היחסי הזעיר של הספרות המתורגמת, ובתוכו החלק הקטנטן ממש של סופרות מן העולם."

רדזינסקי, שגדלה בארצות הברית ובישראל, קוראת בעיקר אנגלית, אבל גם עברית. כדי לברר אם הנוכחות הנשית המצומצמת ברשימות הקריאה שלה היא אכן תוצאה של העדפה מו"לית ולא של הטיה אישית, היא החלה סורקת מאגרי מידע בארצות הברית. על פי אחד הגדולים שבהם, זה של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שלושה אחוזים בלבד מן הספרים הרואים אור בארצות הברית מתורגמים משפות אחרות, ומבין אלה, כרבע בלבד כתבו סופרות. רדזינסקי החלה לעקוב גם אחרי מדורי הספרות בעיתונות בארצות הברית ובבריטניה, ומצאה שגם שם יש נטייה לסקור בעיקר ספרות הנכתבת בעולם הדובר אנגלית, וכשהמבקרים בוחרים להתייחס ליצירות שנכתבו בשפות אחרות הם כמעט מתעלמים לגמרי מספריהן של נשים. את כל הנתונים הללו היא העלתה לבלוג שלה "בעיקר כדי לגרום לאנשים לחשוב," היא אומרת.

הדיון שעוררו הפוסטים שלה סחף עוד ועוד בלוגרים, ובעקבות זאת היא יזמה, לפני חמש שנים, את "חודש הנשים בתרגום" (ובאנגלית WIT – Women in Translation). מטרותיו היו צנועות: לעודד דיונים בנושא התרגום של סופרות מהעולם, ולעודד קריאה של ספרות מתורגמת כזו. ההישגים לעומת זאת הפתיעו אותה: לא רק הבלוגוספרה הצטרפה לחגיגה בחודש הנבחר, אוגוסט, באמצעות סקירות, המלצות וכתבות על סופרות מהעולם, גם הוצאות לאור הכריזו על מבצעי הנחות על ספרות נשים מתורגמת, ובשנת 2017 אוניברסיטת ווריק הבריטית הכריזה על פרס שנתי לספרות נשים מתורגמת (לאנגלית), פרס המתחלק בין הסופרת והמתרגמ/ת שלה, "מתוך רצון לתקן את חוסר האיזון המגדרי בספרות המתורגמת ולהגדיל את מספר הכותבות מהעולם הזמינות לקהל הקורא אנגלית." בהכרזה על הפרס, אגב, נכתב כי "'הפרס לספרות זרה' בבריטניה הוענק עד כה עשרים ואחת פעמים, ורק פעמיים מהן לנשים… מאחר שעד כה היה לנשים קשה יותר להשמיע את קולן, הפרס הוא הזדמנות לקדם את הקולות ואת נקודות המבט שהפסדנו עד כה, אשר יעשירו את כולנו."

הפרס של אוניברסיטת ווריק הוענק עד כה ליוקו טוואדה (Yoko Tawada), סופרת יפנית הכותבת בגרמנית על ספרה זיכרונותיו של דוב קוטב, ולסופרת הקרואטית דאשה דרניץ (Daša Drndić) על ספרה בלדונה. רדזינסקי, כמובן, נכחה בטקס. וכשאני שואלת אותה על סופרות מרחבי העולם שהיא אוהבת במיוחד, פורץ מתוכה שיטפון של שמות מארגנטינה, קוריאה, סין, סנגל, רואנדה, ברזיל, קובה, דנמרק ומצרים, שמקיף כל נושא אפשרי, מעולמות פנטזיה פמיניסטיים ועד "ספר שואה, אבל על שואה אחרת, של העם ברואנדה, שקרע לי את הלב, כי בכל שורה יכולתי לראות את סבא וסבתא שלי ניצולי השואה שלנו."

.

מיטל רדזינסקי
מיטל רדזינסקי

.

בארץ המצב שונה. הרי כל ההוצאות הגדולות מוציאות לאור ספרות מתורגמת.

אבל מצב הנשים המתורגמות לא יותר טוב. בארץ יש דגש על ספרות מתורגמת מאנגלית ועל ספרים שהיו רבי מכר בעולם, וגם – על פי רוב – מצטמצמים לאירופה, לספרי מתח סקנדינביים. המצב לא חמור כמו בארצות הברית, ששם הפחד של קהל הקוראים מתרגומים – מכך ש"משהו ילך לאיבוד בתרגום" – כל כך גדול, שיש מו"לים שמחביאים את שם המתרגמים או לא מציינים אותו בכלל, אבל עדיין כמעט לא ניתן למצוא פה סופרות מאפריקה ומאסיה, סופרות מהקריביים וגם האירופאיות לא ממש חוגגות כאן. השנה אני מקדישה את חודש נשים בתרגום לעידוד התרגום של סופרות לעברית. כתבתי למו"לים, אבל לא קיבלתי תשובות, ובכל מקום שבו אני מנסה להעלות את הנושא לדיון אני מקבלת את התגובה הקלאסית: "זה לא שוביניסטי להבדיל בין סופרות וסופרים?" או "למה זה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?"

ולמה זה חשוב?

כי זה חלק שלם של העולם שאנחנו לא קוראים ולכן לא יודעים עליו הרבה. כשסופרת כותבת, היא לא בהכרח כותבת בצורה "נשית", היא כותבת על העולם שלה, על העולם מבעד לעיניים שלה. וזו חוויה אחרת לגמרי, שאין לנו שום דרך להיחשף אליה אם לא ניתן לעצמנו הזדמנות לקרוא אותה.

זה נכון לגבי כל יצירת אמנות.

בהחלט. גם בציור, בפיסול, במוזיקה, אמנים מביאים את העולם שלהם ואת האופן שבו הם חווים אותו אל היצירה שלהם, ואם אנחנו משתיקים מחצית מהעולם, אנחנו מפסידים עושר עצום של נקודות מבט שיכולות לא רק לרגש אותנו אלא גם ללמד אותנו על העולם דברים שלא דמיינו. בציור קל מאוד לראות איזה הבדל יש בין מה שצויר כשרק גברים ציירו, לבין אותן סצנות או רעיונות שנראים אחרת לגמרי בציורים של נשים, כבר מתקופות מוקדמות, למשל אצל ארטמיזיה ג'נטילסקי במאה השבע־עשרה. היתרון של אמנות פלסטית או מוזיקה הוא שהן לא זקוקות לתרגום. ספרות שנכתבת בסינית או בקרואטית או באורדו לא קיימת מבחינת קוראים רבים כל כך, אם לא נטרח לתרגם אותה עבורם.

בארץ רואים אור ספרים מכל השפות.

ועדיין חלקן של הנשים קטן. אני מסוגלת להבין את זה כשמדובר בסופרות שכותבות בשפות שקשה למצוא מתרגמים ששולטים היטב גם בהן וגם בעברית, אבל אני לא מבינה למה זה קורה למשל עם סופרות מאפריקה שכותבות בצרפתית, הרי יש כאן מספיק מתרגמים מצוינים מצרפתית. נדמה לי שמדובר פשוט באופקים לא רחבים במיוחד, מו"לים לא מסתכלים, זה פחות נגיש כי לא כותבים על זה בארצות הברית, או כי זה לא נחשב "קלאסיקה". מאוד מתסכל אותי לראות שכשמדפיסים מחדש יצירות חשובות מהעבר, לא טורחים לברר אם אולי פספסנו כבר אז משהו, אלא חוזרים אל מה שמוּכר, ומן הסתם, בגלל הטיות היסטוריות, מדובר כל הזמן ביצירות של גברים. זה כל כך חבל. גם במאות הקודמות נכתבו דברים מצוינים על ידי נשים, בספרות, בשירה, בעיון, ואנחנו ממשיכים להתעלם. והיום, גם אם נדמה לנו שהעולם קטן מאוד ולכאורה כולנו חיים את אותם חיים, עדיין בכל מקום נשים מתמודדות עם חיים אחרים, עם קשיים אחרים, הפמיניזם שלהן אחר. אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא.

את ממשיכה "לנהל" את חודש הנשים בתרגום?

החודש הזה נחגג בכל הרשתות החברתיות, אלפי קוראים משתפים, ממליצים, מכינים רשימות של ספרות שאסור לוותר עליה. זה גדול ממני, וזה בסדר, זה מה שקיוויתי שיקרה.

 

***

 

"סופרות שדחוף לי שיראו אור בעברית": ההמלצות העדכניות ביותר של מיטל רדזינסקי

• סקולסטיק מוקסונגה (Scholastique Mukasonga), סופרת מרואנדה, כותבת בצרפתית, בעיקר על החוויות שלה בתור ניצולת רצח העם נגד הטוטסי. ספר הזיכרונות שלה, Inyenzi ou les cafards ("תיקָנים"), הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא, כתוב יפהפה ופשוט הורס רגשית (במיוחד בתור נכדה של ניצולי שואה). שני הספרים הנוספים שלה שתורגמו לאנגלית – Our Lady of the Nile ו־ The Barefoot Woman – גם הם בעיניי ספרים מצוינים.

• מינֶאה מיזוּמוּרָה (Minae Mizumura), סופרת מיפן. אמנם קראתי רק ספר אחד שלה – גרסה מודרנית/יפנית של אנקת גבהים (שם הספר בתרגום לאנגלית, A True Novel), אבל הרבה יותר טובה מהמקור של אמילי ברונטה. הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כתיבה מאתגרת במובן הכי טוב, סיפור מעניין ומרגש.

• מאריז קונדה (Maryse Condé), סופרת מגוואדלופ שכותבת בצרפתית, פרסמה די הרבה ספרות היסטורית. הספרים שלה לא עוסקים רק באיים הקריביים, אלא גם באפריקה, ארצות הברית ועוד. הכתיבה שלה חזקה, צלולה, וסוחפת במיוחד בספר Segu, המתאר תקופת מעבר בממלכה בצפון מערב אפריקה (כיום מאלי). הספר עוסק בנושאים כמו עבדות, דת, מלחמה ומשפחה.

 

.

» הבלוג של מיטל רדזינסקי

 

» במדור "מודל" בגיליון זה: קטע מספרה של מאריז קונדה, "אני טיטובה, מכשפה שחורה", בתרגומו של אביטל ענבר

 

» במדור "ריאיון" בגיליון המוסך הקודם: קטעים מהריאיון האחרון של פיליפ רות'

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חודש נשים בתרגום | לא אוטונומיה, אלא אינטימיות

"כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר". המתרגמת שירי שפירא ברשימה אישית על מעשה התרגום

דפנה קפמן, ללא כותרת, רקמה בחוט שחור על נייר משי ולבד, 31X21.2 ס"מ, 2013 (צילום אריק טשרנאו; באדיבות גלריה לורץ זיידל קונטמפוררי, ברלין)

.

לא אוטונומיה, אלא אינטימיות: לכבוד חודש נשים בתרגום 2019

מאת שירי שפירא

 

מתברר שיש תוכנית שהות למתרגמים ברארוֹן, כפר ציורי בקנטון ואליס שבשווייץ. המתרגם המיועד אמור לתרגם שם יצירה מאת סופר שנולד או התגורר בוואליס או כזו שעוסקת בהרי האלפים, ובתמורה לקבל משכורת לשלושה חודשים וחלל עבודה באותו כפר שבו ריינר מריה רילקה התגורר, יצר ונקבר. נשמע חלום בסך הכול. אלא שכשהגעתי לכפר סמוך לשהות מתרגמים אחרת, קצרה וקהילתית הרבה יותר, מתרגמת אמריקאית סיפרה לי ששמעה על התוכנית הזו בעיקר דברים רעים. המתרגמים שנסעו לרארון להתבודד ולעבוד גילו שלא קל להתבודד. אחד מהם אפילו ניתק כל קשר עם ההוצאה, עם מארגני השהות, ונעלם לגמרי. כשאותר לבסוף, התברר שהוא בסדר גמור. החוויה הזאת פשוט גרמה לו להחליט בבת אחת שהוא לא רוצה לתרגם עוד.

הדימוי הנפוץ של המעשה הספרותי הוא כזה של בידוד, לרוב של התבודדות מרצון. במקרה של הכתיבה, או לפחות במקרה המוצלח שלה, התהליך הבודד מסתיים לפחות ביציאה לאור, הפיכה לדמות ציבורית, ושוב התבודדות עד השלמת היצירה הבאה. במקרה של המקצועות הפארא־ספרותיים, ובכלל זה התרגום, הדימוי השכיח פשוט אף יותר, ולא פלא שהוא לא מתאים לכולם: התבודדות והישארות מתמדת בין הצללים.

יש בזה משהו, אני מודה. בתור ביישנית כרונית, לא סתם בחרתי במקצוע הזה. אני לא מרגישה בנוח לשהות באותו חלל עם דברים שיצרתי; אני מעדיפה להניח אותם באיזה מקום וללכת. התרגום מאפשר להתרחק אף יותר, לסגור עוד כמה דלתות ביני ובין היצירה: הרי מלכתחילה זו לא היצירה שלי בכלל; והחוויה שלי, של השהייה עם היצירה הזאת, היא חווייה שתתוּוך לאדם אחר פחות או יותר כעבור שנה מסיום החלק שלי בעבודה ולאחר התערבות של עוד אנשים, עורכות למשל.

הנטייה לסגת אל מאחורי הקלעים היא כמובן אינדיווידואלית מאוד ומשתנה ממתרגם למתרגם, אולם יש לה קשר לשוליות המובנית של החוויה הנשית בתרבות. נשים, יש להזכיר, הן בדרך כלל מי שעוסק במקצועות הפארא-ספרותיים, ויש לכך סיבות כלכליות: אלה עבודות שלכאורה משתלבות היטב עם גידול ילדים, השעות גמישות, העבודה מהבית והמשכורות נמוכות. או במילים אחרות, "משכורת שנייה", כמו שאוהבים להגיד בענף מי שמלינים בפניהם על גובה השכר – כלומר, זו עבודה לאישה שנשואה למפרנס.

מלבד ההיבט הכלכלי, ברשימה זו, המתפרסמת לכבוד חודש נשים בתרגום,* אני רוצה לטעון בזהירות שצמצום האגו הכרוך בחוויה הנשית הוא דבר שמוביל נשים למקצועות האלה, לטוב ולרע, והמקרה של נשים בתרגום הוא דוגמה מאלפת לסוג הקשר של נשים עם העולם, ולמקום שלהן ביחס לזולת.

כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר. תפיסות מסורתיות של מגדר יטענו שתשומת לב מוגברת לזולת היא תכונה גנטית נשית, אולי מנגנון הורמונלי בעל תפקיד אבולוציוני. אבל כאן אני רוצה לטעון שהסיבה לכך שתמצאו את התכונות האלה אצל יותר נשים מאשר גברים היא מפני שכאשר הסביבה מלמדת אותך להמעיט בערכך, הגיוני ומתבקש יותר להפנות את תשומת הלב מחוץ לעצמך.

בשבילי כל היכרות עם אדם חדש היא כמו ללמוד שפה חדשה (אולי זו הסיבה שכל כך מאתגר בשבילי להכיר כמה אנשים חדשים בבת אחת, כי אני לא מצליחה לפרום את בליל השפות שלהם מהר מספיק). זה מתיש ומסעיר כמו שזה נשמע. אבל אני טובה בזה, לא אכחיש. אני טובה בלמידת שפות, בלמידת אנשים, ובסופו של דבר, אם ניתנת לי ההזדמנות, אני מצליחה לא רע לדבר אל כל אדם בשפתו. אנשים תמיד היו בעיניי דבר־מה שדורש פיענוח, ותמיד מצאתי ערך באתגר הפרשני הזה.

הרעיון של למידת שפות זרות משך אותי במשך כל הילדות, ומושך אותי גם אחרי שבגרתי והתחלתי לממש אותו, בתור אתגר אינטלקטואלי אך גם אישיותי. כל שפה חיה היא תחום ידע סתום לגמרי לאחדים ונהיר לגמרי לאחרים, לרוב בגלל נסיבות ביוגרפיות. למידת שפה מאפס ועד ידיעה שוטפת קסמה לי כמעין דרך להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות ולהתנסות בזהויות אחרות, להכיר את המובן מאליו של אחרים ותוך כדי כך גם להבין שהמובן מאליו שלי דורש למידה. אולי הרצון להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות שייך לעובדה שנולדתי אל המגדר הספציפי ולא אל המגדר הכללי, ואולי המשיכה אל שפות אירופאיות נבעה משאיפה להיות המודל ההומניסטי של כל־אדם, שהוא האדם האירופי, ובכל אופן גבר. כך או כך, הפרויקט הזה נידון לכישלון. נשארתי מי שאני. ועם זאת, נוספה לי עוד מערכת הפעלה למוח, ועימה יכולת לתקשר אחרת, עם הרבה יותר אנשים ובהרבה יותר מקומות.

אם כן, זה הזמן להפריך את האמור בתחילת הרשימה: תרגום הוא בדיוק ההפך מהתבודדות. החִברוּת שלי בתור אישה הוא חלק ניכר מהמוטיבציה שלי לבחור בתרגום כמקצוע, וככל שאני צוברת ניסיון, אני מרגישה שהתרגום והאינטראקציה עם שפות ותרבויות זרות משפרים את החִברוּת הזה. העיסוק הזה מביא אותי שוב ושוב אל סיטואציות שמוציאות אותי מאזור הנוחות שלי, ובסופו של דבר מתבררות כנפלאות. בין שזה מפגש עם סופרת בשפה זרה, ובין שזו היכרות עם מתרגמות שחולקות איתי שפת יעד או שפת מקור – תמיד מדובר באתגר משתלם ביותר. למשל, אני מוצאת את עצמי מדברת שפות זרות עם אנשים שגם בעבורם מדובר בשפות זרות. ואמנם המקצוע מחייב תשומת לב רבה לשפה עצמה, אבל הסיטואציות האלה דווקא מחייבות קשב לכל מה שאינו השפה. לכל מה שהאדם שמולך אינו מצליח להגיד, אבל מנסה להביע באמצעות נפנופי ידיים; להתנהגויות משונות שאפשר להבין היטב כשמביאים בחשבון הבדלי תרבויות.

פרט לכך, תרגום הוא לא באמת פעילות שנעשית ביחידות. אם כבר, הסופרים הם אלה שחיים יותר מדי בתוך הראש של עצמם. בתור מתרגמת, אני יכולה לחיות גם בראש של הסופרת וגם בראש שלי. התרגום הוא דרך להיות יחד עם הטקסט, לקיים איתו דיאלוג.

בפאנל שהתקיים בין מתרגמים מגרמנית לעברית ובכיוון ההפוך, עלתה שאלה מהקהל. אני לא השתתפתי בפאנל, אבל כשעלתה השאלה הרגשתי מחויבת לענות בפומבי, למרות הביישנות הכרונית, כי הרגשתי שהייתה לי התשובה. זו הייתה תשובה מהתשובות שיש לך כי היית נוכחת בסיטואציות מסוימות, כי חווית דברים בגוף שלך. זו הייתה שאלה שעולה הרבה בדיונים על תרגום, אבל תמיד מעניין לשאול אותה מחדש כי כל מתרגם יענה עליה אחרת: עד כמה למתרגם יש אוטונומיה בעבודתו?

התשובות מיושבי הפאנל נעו על הספקטרום שבין אוטונומיה גדולה מאוד להיעדר אוטונומיה, אבל ככל שהמונח "אוטונומיה" חזר על עצמו, הרגשתי שהוא לא מתאים בהקשר הזה. קודם כול, מובן שאין אוטונומיה מוחלטת כשיש נקודת התייחסות מאוד מוגדרת, היינו המקור. אבל לפני שמתקבלת ההחלטה איך לנהוג במקור, מושג־העל שראוי להגדיר את מה שקורה בין המתרגמת ובין היצירה הוא אינטימיות. מבחינה קונקרטית, לפעמים בניית אינטימיות כרוכה בעבודת תחקיר על מקורות היצירה ועל ההקשר שבו היא נכתבה ובבירור של לפחות כמה פרטים בסיסיים על הביוגרפיה של המחבר. אחר כך או בין לבין מגיע שלב הרבה יותר אמורפי, כמעט פיזי, הייתי אומרת: השלב שבו מתחילים לשמוע קולות. זה יישמע מפוקפק, אבל הרבה מתרגמות ומתרגמים יודעים בדיוק על מה אני מדברת. איפשהו בין הקריאה ובין הניסיון להעביר את הטקסט לשפת היעד, טקסט המקור מתחיל להתנגן בתוך הראש של המתרגמת, וכך את מתחילה להרגיש שאת בעצם חיה בתוך הראש של המקור.

הקולות ששומעים יכולים להיות חיתוך הדיבור של הדמויות בספר פרוזה, המנגינה של שירה שבעצם אין לה לחן, או הנימה המובחנת של הסופרת. מובן שהקולות האלה אינם אובייקט אמיתי בעולם, ומובן שהם עשויים להיות רחוקים ממה שהסופר תיאר לעצמו בשעת הכתיבה. הם בוודאי יותר הקול של המתרגמת מאשר הקול של המחברת. ועם זאת הניסיון לשמוע קולות של אחרים בתוך עצמך, ואז לשקף אותו בתוצר הסופי, הוא ניסיון לייצר אינטימיות. או שהוא־הוא האינטימיות עצמה. כך או כך, אין בכך מעשה של ביטול עצמי וגם לא מעשה של ביטול האחר, אלא שאיפה לתת לשניים – לקול של המקור ולקול שלך – להישמע בבת אחת.

רק אחרי שנבנית אינטימיות עם הקולות השונים של המחברת, אפשר להרגיש אוטונומיים וליטול חירויות יצירתיות. ואם רשימה זו עלולה לשמש הוראות שימוש למתרגמת המתחילה, לעניות דעתי זה הדבר שהכי חשוב לזכור בבואך אל מעשה התרגום: אי אפשר לדלג על שלב האינטימיות לפני האוטונומיה.

ולסיום, כמה מילים על המניע לכתיבת הרשימה החצי־אוטוביוגרפית הזאת: חודש נשים בתרגום הוא במקורו יוזמה אנגלו־סקסית שנועדה לעודד גיוון בספרות הנקראת באנגלית, כלומר לעודד קריאה של ספרות מרחבי העולם, וכזו שנכתבה בידי נשים. כשהחלטתי לאמץ אותה ולכתוב עליה בפורמט ישראלי, היה לי ברור שהביקוש לגיוון כבר רחב יחסית בתרבות שלנו, ושההיצע מנסה להתיישר בהתאם. אם כן, אני רואה בגרסה הישראלית של חודש נשים בתרגום לא רק הזדמנות לעודד אף יותר את הגיוון בספרות המתורגמת ולדון בהיבטים המגדריים של בחירות הקריאה שלנו, אלא גם לעסוק במקצוע שיוקרתו נשחקה, ושבמקרה או שלא במקרה, מאוכלס בעיקר בידי נשים. מן הסתם, בתור מתרגמת יש לי גם מוטיבציה אישית להפנות את הזרקור למעשה התרגום עצמו. ואולי נוסף על כך זו הזדמנות להעמיק במה שדורש קידום הרבה מעבר לשדה זה, והוא הקשב המיוחד לשונה וללא־מובן שמעשה התרגום מחייב והוויתור על אוטונומיה מוחלטת לטובת האינטימיות.

 

* חודש נשים בתרגום הוא יוזמה שנתית של הבלוגרית מיטל רדזינסקי, שהתקיימה לראשונה באוגוסט 2014. היוזמה החלה בעקבות נתונים סטטיסטיים מדאיגים: כשלושים אחוזים בלבד מהספרות המתורגמת לאנגלית נכתבו בידי נשים. מלבד זאת, מדובר בשוק שבין כה וכה סובל מאחוזים נמוכים של ספרות מתורגמת. בין המטרות של רדזינסקי ליוזמה הייתה העלאת המודעות בקרב מו"לים ועידודם לפרסם יותר ספרות מתורגמת מאת נשים. בכל שנה באוגוסט רדזינסקי עצמה, ועוד בלוגריות, מגזינים, מו"ליות, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם, מפנים את הזרקור לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים באמצעות מאמרים, המלצות ודיונים בנושא.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן "צ'יק ואני" מאת וולפגנג הרנדורף (עם עובד, 2019). מסה פרי עטה התפרסמה בגיליון 22 של המוסך.

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: יואב אשכנזי על שילובן של הספרות והפילוסופיה ביצירותיה של אייריס מרדוק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל | אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה

תרגום ראשון לעברית מיצירתה של מאריז קוֹנדֶה, הסופרת זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות לשנת 2018

מאריז קונדה

.

פרק ראשון מתוך "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה" / מאריז קוֹנדֶה

מצרפתית: אביטל ענבר

 

"המוות לנו שער אל האושר;
החיים אגם מטביע בכאב"

ג'ון הרינגטון*

.

פרק 1

 

אַבֶּנָה, אִמי, מַלח אנגלי אנס אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג באחד מימי שנת **16, שעה שספינת המפרשים שטה לעבר בַּרבַּדוֹס. מִתקיפה זו נולדתי אני. ממעשה של שנאה ובוז.

שבועות ארוכים אחרי כן, כאשר הגיעו לנמל ברידג'טאון, איש לא הבחין כלל ועיקר במצבה של אמי. מכיוון שלא מלאו לה כנראה יותר משש עשרה שנה, ומכיוון שיפה הייתה, ולה עור בגוון שחור עמוק, ועל עצמות לחייה הגבוהות רישומן העדין של צלקות שבטיות, בעל מטעים עשיר בשם דארנל דייוויס רכש אותה ביוקר רב. יחד איתה קנה שני גברים, גם הם מבני האַשאנטי, קורבנות המלחמה בין הפַאנְטים לאשאנטים. את אמי ייעד לאשתו, שנבצר ממנה להתנחם על עזיבת אנגליה ושמצבה הגופני והנפשי חִייב טיפול בלתי פוסק. הוא חשב שאמי תשכיל לשיר לה וכך תסיח את דעתה, ואולי אף תרקוד ותעשה למענה מיני להטוטים שהכושים, כך סבר, להוטים אחריהם. את שני הגברים ייעד למטע קני הסוכר המשגשג שבבעלותו, ולשדות הטבק שלו.

ג'ניפר, רעייתו של דארנֶל דייוויס, לא הייתה מבוגרת בהרבה מאמי. היא אולצה להינשא לגבר הנוקשה הזה שתיעבה, הגבר שהיה מותיר אותה לבדה בערבים ויוצא לשתות וכבר הייתה לו להקה של ממזרים. בין ג'ניפר לאמי נקשרו קשרי חברוּת. השתיים לא היו אחרי הכול אלא ילדות, ששאגותיהן של חיות הלילה הגדולות ותיאטרון הצללים של השַלהָבים, עצי הקַלַבַּש ועצי המאפּוּ שבמטע הילכו עליהן אימים. הן שכבו לישון זו לצד זו, ובעוד אצבעותיה משתעשעות בצמותיה הארוכות של חברתה, סיפרה לה אמי סיפורים ששמעה מפי אִמה שלה בכפר הולדתה, אַקוואפּים. את כל עוצמות הטבע היא הזעיקה אל מראשות מיטתן, על מנת שהלילה ייטה אליהן חסד ומוצצי הדם לא יקיזו את דמן עד לטיפה האחרונה לפני עלות השחר.

כשהבחין דארנל דייוויס שאמי הרה, ניצתה בו חמתו בשל הלירות שטרלינג הטובות שכילה לריק ברכישתה. הנה ימצא את עצמו מטופל באישה שאינה בקו הבריאות ואין בה כל תועלת! הוא מיאן להיעתר להפצרותיה של ג'ניפר, וכדי להעניש את אמי נתן אותה ליַאוֹ, אחד האשאנטים שקנה ביחד עם רכישתה. יתר על כן, הוא אסר עליה לחלוטין לבוא שוב בשערי האחוזה. יאו היה לוחם צעיר שלא הסכין עם מלאכתו, שכללה נטיעת קני סוכר, חיתוכם והעברתם בעגלה אל הטחנה. על כן כבר פעמיים ניסה לשלוח יד בנפשו בלעיסת שורשים ארסיים. ברגע האחרון הצילו אותו, והחזירוהו אל החיים שתיעב. דארנל קיווה שאם יעניק לו בת זוג, ישיב לו את טעם החיים והשקעתו לא תרד לטמיון. איזו השראה גרועה נחה עליו באותו בוקר של יוני **16 כשהלך אל שוק העבדים בברידג'טאון! אחד משני הגברים מת, השני אובדני, ואַבֶּנָה בהיריון!
אמי נכנסה לבקתתו של יַאוֹ מעט לפני שעת ארוחת הערב. הוא היה שרוע על יצועו, נואש מכדי שיעלה על דעתו לאכול, וכמעט שלא גילה עניין באישה שהודיעו לו מבעוד מועד על בואה.

כשהופיעה אבנה, הוא הזדקף על מרפקו ולאט:

"אקוואבָּה!"*

ואז הכיר מי היא, ונצטעק:

"זו את!"

אבֶּנָה פרצה בבכי מר. סערות רבות מדי התחשרו מעל חייה הקצרים כל כך: כְּפרהּ שהועלה באש, הוריה שבטניהם שוספו כשניסו להגן על חייהם, האונס, וכעת ניתוקה מברייה ענוגה ונואשת בדיוק כמוה.

יאו קם על רגליו וראשו נגע בתקרת הבקתה, שכּן היה הכושי הזה גבוה כעץ האַקוֹמאט:

"אל תבכי. לא אגע בך. לא אפגע בך לרעה. וכי אין אנו דוברים אותה שפה? וכי אין אנו סוגדים לאותו אל?"

או אז השפיל את עיניו לעבר כרסה של אמי:

"זה ילדו של האדון, לא כן?"

דמעות צורבות עוד יותר, דמעות של כאב ובושה, בקעו מעיניה של אבנה:

"לא, לא! ועדיין בנו של איש לבן הוא!"

עוד היא ניצבת לה לפניו בראש מושפל, חמלה ענקית ורווּיַת רוך גדשה את לבו של יאו. מדמה היה כי השפלתו של הילד הזה מסמלת את השפלת עַמו כולו, העם שהובס, הופץ לכל עֵבר, נמכר לכל המרבה במחיר. הוא מחה את לחלוחית עיניה:

"אל תבכי. מרגע זה ילדך הוא ילדי. את שומעת? ואוי למי שיערער על כך."

אבל היא הוסיפה לבכות. או אז הגביה את ראשה, ושאל: "את מכירה את סיפורה של הציפור שלעגה לכפותיו של עץ התמר?"

אמי העלתה צל של חיוך: "וכי איך לא? זה היה הסיפור האהוב עלי ביותר כשהייתי קטנה. סבתי מצד אִמי סיפרה לי אותו מדי ערב".

"גם סבתי שלי… ואת המעשה בקוף שהחשיב עצמו למלך החיות? הוא טיפס לצמרתו של עץ האירוֹקוֹ כדי שהכול ישתחוו בפניו. אבל הענף נשבר והוא נפל ונחת על התחת בעפר…"

אמי צחקה. היא לא צחקה זה חודשים ארוכים. יאו נטל את הצרור שאחזה בידה והלך להניחו בפינת הבקתה. ואחר כך התנצל: "הכול פה מלוכלך מפני שאיבדתי את טעם החיים. הם היו לי כשלולית של מים מלוכלכים שמבקשים לעקוף. עכשיו שאת כאן, הכול כבר אחרת."

הם עשו את הלילה זה בזרועות זה, כאח ואחות או שמא כאב ובתו, מלאי רוך וטוהר. חלף שבוע עד שהתעלסו בפעם הראשונה.

כאשר נולדתי מקץ ארבעה חודשים, יאו ואמי היו מאושרים. אושר נוגֵהַ של עבדים, רעוע ומאוים, עשוי פירורים קטנים כמעט בלתי מוחשים! בשש בבוקר, המאכלת על כתפו, יצא יאו לשדות ותפס את מקומו בשורה ארוכה של גברים בבלואי סחבות שהשתרכו בכבדות בשבילים. בזמן הזה הייתה אמי מגדלת עגבניות, במיה ושאר ירקות בחלקת הקרקע הקטנה שלה, מבשלת, מאכילה עופות כחושים. בשש בערב היו הגברים שבים מהעבודה, והנשים טורחות סביבם.

אמי בכתה על שלא נולדתי בן. דומה היה לה שגורל הנשים כאוב עוד יותר מגורל הגברים. וכי לא אנוסות היו לעשות כטוב בעיניהם של אותם האנשים עצמם שכפו עליהן עבדות, ולשכב במיטותיהם על מנת להיגאל ממעמדן? ואילו יאו היה מרוצה דווקא. לאחר שקבר את שִליית אמי לרגליו של עץ הקַפּוֹק, הוא נטל אותי בכפות ידיו הגרומות הגדולות ומשח את מצחי בדמו הטרי של תרנגול. אחר כך אחז אותי בכפות רגלי והציג את גופי אל ארבע כנפות הארץ. והוא שנתן לי את שמי. טיטובה. טי-טוּ-בָּה.

לא היה זה שם פרטי אשאנטי. בכך שבדה אותו מלבו, ביקש יאו מן הסתם להוכיח שאני הבת של רצונו ושל דמיונו. בת אהבתו.

שנות חיי הראשונות התנהלו על מי מנוחות. תינוקת יפה הייתי, ושמנמנה, מפני שחלב אמי זרם בי יפה. אחר כך למדתי לדבר, וללכת. גיליתי את העולם שסבב אותי, שהיה בעת ובעונה אחת קודר ונהדר. בקתות הטין המיובש, צלליות כהות כנגד רקיע שאין לו סוף, נזר היופי הלא-מכוון של הצמחים והעצים, הים ושירת החירות הבוטה ששׁורר. יאו הִטה את פני לעבר מרחבי הים, ומלמל באוזני: "יום יבוא ונהיה בני חורין ונעוף בכל עוצמת כנפינו לעבר ארץ מולדתנו."

ואז היה מקרצף את גופי בחופן אצות על מנת שלא אחלה בפַטֶלֶת.

לאמיתו של דבר היו לו ליַאו שני ילדים, אִמי ואני. כי עבור אמי הוא היה יותר ממאהב גרידא, הוא היה גם אב, מושיע, מִקלט! מתי גיליתי שאמי אינה אוהבת אותי?

אולי כשמלאו לי חמש או שש שנים. אף "יצאתי לא טוב", הווה אומר שגון עורי היה בדוחק אדמדם ושׂערי מקורזל ממש, העליתי בדעתה שוב ושוב וללא חֶדל את האיש הלבן שבעל אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג, בתוך חוג של ימאים מציצנים נתעבים. בכל רגע הזכרתי לה את כאבה ואת השפלתה. על כן כשהתרפקתי עליה בלהט כפי שאוהבים להתרפק כל הילדים, היא הדפה אותי מעליה בכוח. וכשכרכתי את זרועותי סביב צווארה, היא נחפזה להשתחרר מאחיזתי. רק להוראותיו של יאו נשמעה: "קחי אותה על ברכייך. נשקי אותה. לטפי אותה…"

ועם זאת לא סבלתי מהעדר חיבתה, מפני שיאו אהב אותי כפליים. כף ידי, כה זעירה בתוך כף ידו הנוקשה והמחוספסת. כף רגלי הקטנטנה בעקבות כף רגלו. מצחי בקועַר צווארו.

החיים ניחנו במעין מתיקות. חרף איסוריו של דארנל היו הגברים חוגרים לעת ערב את רתמותיהם הארוכות של תופי הטם-טם, והנשים הפשילו את בלואיהן על רגליהן הבוהקות. הן רקדו!

עם זאת, כמה וכמה פעמים צפיתי במראות של אלימות ושל עינויים. הגברים שבו אל בתיהם מגואלים בדם, ובגוויהם ובחזותיהם טבועות רצועות כעין השָני. אחד מהם מת לנגד עיני תוך שהוא מקיא ליחה סגולה. קברו אותו לרגלי עץ מאפו.

האמהוּת ובעיקר אהבתו של יאו שינו כליל את אמי. היא הייתה לאישה צעירה, גמישה ולילָכית כפרח קנה הסוכר. למצחה כרכה מטפחת צחורה שהאהילה על עיניה הרושפות. יום אחד היא אחזה בידי והוליכה אותי לנבור בגומות צמחי הטַמוּס בחלקה שהאדון הניח לעבדים. רוח קלה הדפה את העננים לעבר הים, והשמים המטוהרים היו בצבע כחול רך. ארצי, ברבדוס, היא אי מישורי. אֵי-פה אֵי-שם אי אלו תִלים ותו לא.

כשהתחלנו מתנהלות בשביל שהתפתל בין עשבי גיניאה, שמענו לפתע צליל של קולות זעופים. היה זה דארנל, שגער נמרצות במנהל עבודה. למראה אמי השתנתה ארשת פניו מן הקצה אל הקצה. מבעו נמלא הפתעה והתפעמות, והוא נצטעק:

"האם זו את, אבנה? אם כן הבעל שנתתי לך מתאים לך להפליא! קרבי הנה!"
אמי נרתעה לאחור בלהט כה עז עד שהסל ובו מאכלת וכלי דלועי למים, שנשאה בשיווי-משקל על ראשה, נידרדר. הכלי התנפץ לשלושה שברים והגיר את תכולתו בעשב. המאכלת, קרה כקרח וקטלנית, ננעצה באדמה, והסל החל מתגלגל לאורך השביל מָשל נָס מזירת האסון שעוד מעט קט יתרחש. אימה אחזה בי, ורצתי בעקבות הסל עד שלכדתי אותו.

כששבתי אל אמי היא ניצבה נושמת בכבדות וגבה שעון כנגד עץ קלבש. דארנל ניצב במרחק פחות ממטר ממנה. הוא השליך מעליו את כותנתו, התיר את מכנסיו וחשף בתוך כך את לובן לבניו, וכף ידו השמאלית פשפשה אצל איבר מינו. אמי זעקה והפכה פניה לעברי:

"המאכלת! תני לי את המאכלת!"

נשמעתי לה מהר ככל שיכולתי, אחזתי בלהב הענק בכפות ידי הרפות. אמי הכתה פעם ועוד פעם, וגופיית הפשתן הלבנה נצבעה באודם עז.

תלו את אמי.

ראיתי את גופה מתחוגג על בדיו הנמוכים של עץ קַפּוֹק.

היא חוללה פשע שאין עליו מחילה. היא פגעה בגופו של איש לבן. עם זאת לא הרגה אותו. בחמת זעמה הגולמנית, לא נסתייע בידה אלא לפצוע אותו בכתפו.

תלו את אמי.

כל העבדים כולם זומנו להוצאתה להורג. לאחר שרוּצצה מפרקתה והיא השיבה את נשמתה, שיר של מרי ושל זעם בקע מכל החזות, שיר שראשי הצוותים השתיקוהו בהצלפות עזות של מגלבי עור. ואני, שמצאתי לי מחסה בין שמלותיה של אחת הנשים, חשתי שבחובי מתקשָה מֵעין לַבה, רגש ששוב לא ירפה ממני, מהילה של אימה ושל יגון.

תלו את אמי.

כשהתחוגג גופה בחלל הריק מצאתי כוח בקרבי להתרחק בפסיעות קטנות, להשתופף ולהקיא עד בלי די בעשב.

על מנת להעניש את יאו על פשעה של בת זוגו, מכר אותו דארנֶל לבעל מטעים בשם ג'ון אינגֶלווּד, שהתגורר מעֶברם השני של הרי הילאבּי. יאו לא הגיע מעולם ליעדו. בדרך נסתייע בידו לבלוע את לשונו, וכך המית את עצמו.

ואילו אני, בדוחק בת שבע. דארנל גירש אותי ממטעיו. אילולי האחריות ההדדית שבין העבדים, שהכזיבה רק לעתים נדירות ושהצילה אותי, צפויה הייתי למות.

אישה זקנה אספה אותי. היא נראתה מטורללת, מפני שצפתה בבן זוגה ובשני בניה, שהואשמו בליבוי מרד, מעונים למוות. לאמיתו של דבר כפות רגליה נגעו לא נגעו באדמה, והיא חייתה דרך קבע בחברת יקיריה, שכן טיפחה בכל מידת האפשר את כישרון השיח עם הסמויים מן העין. היא לא הייתה בת שבט אשאנטי כמו אִמי ויאו, אלא בת נַאגוֹ מן החוף, ושמה, יֶטוּנדֶה, הוסב בקריאולית למַאן* יָאיָה. חששו מפניה. אך מפאת יכולותיה באו ממרחקים לשחר את פניה.

תחילה טבלה אותי באמבט ששרו בו שורשים מבאישים, והניחה למים לזרום על כל גופי. אחר כך השקתה אותי בשיקוי שרקחה, וכרכה סביב צווארי מחרוזת של אבנים אדומות קטנות.

"תסבלי מאוד בחייך. מאוד. מאוד."

מילים אלו, שגרמו לי לבעתה עמוקה, היא הגתה בשלווה, כמעט בחיוך.

"אבל תשרדי!"

לא היה בכך כדי להפיס את דעתי. אך מדמותה הכפופה והקמוטה של מאן יאיה נבעה סמכות כה גדולה, שלא אזרתי עוז למחות.

מאן יאיה לימדה אותי את חוכמת הצמחים.

אלה שמַשרים תרדמה. אלה שמרפאים מורסות וכיבים.

אלה שמחלצים הודאה מפי הגנבים.

אלה המרגיעים את החולים הנכפים ואלה המשרים עליהם מנוחה מאושרת. אלה המעלים מילות של תקווה על שפתי המטורפים, מוכי היאוש והאובדניים.

מאן יאיה לימדה אותי להסכית לרוח שעה שהיא מתעוררת ואומדת את כוחותיה מעל לבקתות שהיא מחשבת לנתץ.

מַאן יָאיָה לימדה אותי את הים. את ההרים ואת הגבעות.

היא לימדה אותי שהכול חי, שלכל דבר יש נפש, רוח חיים. שיש לכבד כל דבר.

שהאדם אינו אדון העובר על סוסו בתחומי ממלכתו.

יום אחד נרדמתי לי באמצע אחר הצהריים. זו הייתה עונת התענית. החום היה לוהט, והעבדים שעמלו במכושים ובגרזנים, שרו שיר מיוסר. ראיתי את אמי, לא כבובה על חוט דאובה ופרוקת איברים, סובבת בעלוות העצים, אלא מעוטרת בצבעי אהבתו של יאו. נצטעקתי: "אמא!"

היא באה ואספה אותי בזרועותיה. אלוהים! מה מתוקות היו שפתיה!

"סלחי לי על שחשבתי שאינני אוהבת אותך! עכשיו אני מודעת היטב לרגשותי. לעולם לא אעזוב אותך!"

נסערת מֵאושר, צעקתי: "יאו! היכן יאו?"

היא צודדה את פניה: "גם הוא כאן, ראי!"

ויאו נגלה לעיני.

רצתי לספר את החלום למאן יאיה שקילפה שורשים לארוחת הערב. היא חייכה חיוך ערמומי: "את סבורה אם כן שזה היה חלום?"

באתי במבוכה.

ולמן אותו היום הביאה אותי מאן יאיה בסודה של דעת נשגבה יותר.

המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת.

אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת. מאן יאיה לימדה אותי תפילות, תחינות ומחוות של הפסת הדעת. היא לימדה אותי כיצד להפוך את עצמי לציפור על ענף, לחרק בעשב היבש, לצפרדע מקרקרת בבוץ של נחל אוֹרמוֹנד כשברצוני להתרענן מן הצֶלם שקיבלתי בבואי לאוויר העולם. ובעיקר היא לימדה אותי להקריב קורבנות. הדם, החָלב, הנוזלים החיוניים. אבוי! זמן-מה לאחר שמלאו לי ארבע עשרה שנה, נכנע גופה לגורלו של מיננו. כשטמנתי אותה באדמה לא בכיתי. ידעתי שאינני בודדה, כי שלושה צללים סביבי שומרים עלי כל אחד בתורו.

זו גם הייתה התקופה שבה מכר דארנל את המטע. כמה שנים קודם לכן מתה אשתו ג'ניפר בשעה שילדה לו בן, עולל חולני שעורו חיווריין, ושהיה רועד מקדחת מעת לעת. על אף החלב שקיבל בשפע משִפחה אחת שאולצה למענו להפקיר את בנה שלה, דומה היה שהמוות כבר סימן אותו. היצר האבהי של דארנל התעורר לתחייה למען צאצאו היחיד בן הגזע הלבן, והוא גמר אומר לשוב לאנגליה על מנת לנסות ולרפאו.

שלא על פי הנוהג הרווח, האדון החדש רכש את האדמה ללא העבדים. כפות רגליהם כפותות וחבל לצאוורם, הובלו הללו אפוא לברידג'טאון בשביל למצוא להם קונים, ועקב כך מצאו עצמם מפוזרים בארבע כנפות האי, אב מופרד מבנו, אם – מבתה. הואיל ושוב לא השתייכתי לדארנל וחייתי במטע כטפילה, לא נמניתי עם המצעד העגום למראה שיצא בדרכו אל שוק המכירה הפומבית. הכרתי פינה על שפת נחל אורמונד שאיש לא הלך אליה מעולם, מפני שהקרקע הייתה ביצתית ולא יפה לגידול קני סוכר. בכוחות עצמי בלבד ובמאמץ עילאי בניתי שם בקתה שנסתייע בידי להציבה על כלונסאות. באורך רוח סתמתי בעפר לשונות אדמה והתוויתי גינה שבמהרה התחילו צומחים בה מיני צמחים ששתלתי באדמה על פי המסורת, עם שאני מכבדת את רצונות השמש והאוויר.

היום מתחוור לי שאלה היו השעות המאושרות ביותר בחיי. לא הייתי לבדי מעולם, שהרי הסמויים מהעין שלי היו סביבי, אף לא העיקו עלי אי-פעם בנוכחותם.

מאן יאיה עסקה בהשלמת חלק מהדעת שנטעה בי אודות הצמחים. תחת שרביטה התנסיתי בהכלאות נועזות, זיווגי פַּסיפלוֹרינדה עם שיזף השור, סִתרייה רעילה עם חוּמעה ואזלֵיאַת האזליאות עם פֶּרסוּלפוּריזה. רקחתי תרופות ושיקויים והעצמתי את כוחותיהם בעזרת לחשים.

בלילה השתרע מעל לראשי הרקיע הסגול של האי כמטפחת גדולה שכוכבים באו והתנוצצו נִכחה בזה אחר זה. בבוקר הושיטה השמש אל פיה את ידה הכרוכה כקרן, והזמינה אותי לבוא ולשוטט עמה.

רחוקה הייתי מבני האדם, ובעיקר מבני האדם הלבנים. מאושרת הייתי! אבוי! כל זה היה צפוי להשתנות.

יום אחד הפכה רוח עזה את הלול שגידלתי בו עופות, ונאלצתי לצאת לחפש את התרנגולות ואת התרנגול היפה שלי שצווארו אדום כשני, וכך הרחקתי לכת מעבר לגבולות שהצבתי לעצמי.

באחד הצמתים נקרו בדרכי עבדים שהוליכו לטחנה עגלה מלאה בקני סוכר. איזה מחזה עגום! פנים סכופות, בלויי סחבות בצבע בוץ, גפיים של עור ועצמות, שיער שהאדים מתזונה לקויה. ילד בן עשר, קדורני ומסוגר כמבוגר שאינו מאמין עוד במאומה, עזר לאביו להנהיג את העגלה.

אך הבחינו בי, וכל החבורה כולה ניתרה חיש קל לתוך העשב ונפלה על ברכיה, וכחצי תריסר זוגות עיניים רוויות אימה עזה ויראת כבוד נפנו לעברי. ניצבתי המומה. אילו אגדות נטוו סביבי?

דומה היה שחוששים מפני. מדוע? בתה של תלויה, מבודדת על שפת ביצה, וכי לא היה מקום לנוד לי דווקא? הבנתי שחושבים בעיקר על הקשר שלי עם מאן יאיה, שממנה יראו. מדוע? וכי לא השתמשה מאן יאיה במתת שלה כדי לגמול חסד, שוב ושוב ואך ורק לגמול חסד? האימה נצטיירה בעיני כעוול. הא! לא שבקריאות גיל וברוכה הבאה צריך היה לקבל את פני! אלא בהצגתם של מכאובים שהייתי מנסה לרפא כמיטב יכולתי. לא לעורר בעתה יועדתי, אלא לטפל. שבתי בעצב אל ביתי, בלי לחשוב עוד על התרנגולות והתרנגול שלי, שבאותה שעה ודאי כבר פיזזו להם בעשבי השבילים הראשיים.

המפגש הזה עם אחי היה הרה-תוצאות. מאותו יום והלאה התחלתי מתקרבת אל המטעים על מנת שיכירו את פני האמיתיות. חייבים לאהוב אותה, את טיטובה!
אני, שחשתי בתוך תוכי רק רוך וחמלה, לחשוב שאני מעוררת פחד! כן, כן! כה השתוקקתי לעורר את זעמה של הרוח כמו כלב במלונתו, על מנת שתישא אל מעבר לאופק את נחלותיהם הלבנות של האדונים, השתוקקתי לצוות על האש שתשלהב את להבותיה עד שיאדימו ויטהרו ויאכלו את האי כולו! אך לא הייתה לי היכולת לכך. כל שידעתי היה לנחם!

אט-אט הסכינו העבדים עם נוכחותי ובאו לעברי, תחילה בחיישנות, ואחר כך באמון גדל והולך. נכנסתי לבקתות וניחמתי ילדים וגוססים.

 


* משורר בריטי, 1561–1612 (הערת המתרגם).
* "ברוכה הבאה!" (הערת המחברת).
* סירוס קריאולי למילה הצרפתית maman, אמא (הערת המתרגם).

 

מאריז קונדה, "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה", הוצאת נהר, 2018. מצרפתית: אביטל ענבר.

.

.

 

» במדור "מודל 2019" בגיליון המוסך הקודם: "בת ישראל נודדת", מאת שלומית פלאום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | ספינקס האבן ניתָק לו פתאום

לראשונה בעברית, שירים מאת המשוררת הרוסייה זויה אזרוחי, בתרגומה של ולרי מיכאילובסקי

דנה בהרב, סוס, יציקת בטון, עץ לבוד, ענף ועיפרון, 26X30X8 ס"מ, 2014

זויה אזרוחי

מרוסית: ולרי מיכאילובסקי

 

לְבַד

מִתְגּוֹרֶרֶת לְבַדִּי
רַק הַשֶּׁקֶט הוּא עֵדִי.
גְּזַר הַדִּין כְּבָר מְאַיֵּם,
לֹא הִצְלַחְתִּי בְּתוֹר אֵם.
יֵשׁ בִּי מַחְשָׁבָה אַחַת,
שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי גַּם כְּבַת.
רַחֵם, אֵלִי, אני מוֹדָה
כְּרַעֲיָה הִרְגַּשְׁתִּי אֲבוּדָה.
קַל וָחֹמֶר, כְּכַלָּה,
לֹא הָיִיתִי כְּלָל קַלָּה.
וְעָלַי הַנְּבוּאָה,
לִבְדִידוּת אֲנִי בְּרוּאָה.

 

סַקְרָנוּת לָעוֹלָם

יֵשׁ בִּי סַקְרָנוּת מַתְמֶדֶת לָעוֹלָם;
מוּל כָּל הַיֶּדַע אֲנִי יֶלֶד נֶאֱלָם.

אֶת כָּל הַמִּלְחָמוֹת שִׁנַּנְתִּי חוּץ מִתַּאֲרִיכִים
וּמִזִּירוֹת, מִמִּסְפְּרֵי הַחַיָּלִים בְּתַכְרִיכִים.

אֶת שֵׁם הָעֵץ, אֶת שֵׁם הַפֶּרַח – לֹא אֶבְדֶּה,
גַּם לֹא אֶת שֵׁם חַיַּת הַבָּר, הַבַּיִת, הַשָּׂדֶה.

וּמְבִינָה אֲנִי יוֹתֵר מִבְּרֶם*
בִּזְאֵבִים וּבְגִ'ירָפוֹת וּבְמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם

(אֵינִי בְּקִיאָה רַק בְּסִוּוּג וּבְמִיּוּן,
בַּחֲלוּקָה אֲנִי עוֹד קְצָת חַסְרַת כִּוּוּן).

עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת אֶמְצָא תְּשׁוּבָה.
בָּרוּר לִי מִלְמוּלוֹ שֶׁל מְיֹעָד לְאַשְׁכָּבָה.

אֲנִי יוֹדַעַת מָה הִרְגִּישָׁה אֵם
שֶׁאֶת יַלְדָּהּ שָׁכְלָה בְּלֵב פּוֹעֵם.

אֲנִי רוֹאָה אֶת מִסְתְּרֵי לִבּוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן
כְּשֶׁהָרֹאשׁ נוֹפֵל וּמְקַפֵּץ כְּמֹו לֻלְיָן.

אֲנִי תּוֹפֶסֶת בִּמְהִירוּת וּבִבְהִירוּת
אֶת לַהַט אֵשׁ הַהִתְמַכְּרוּת.

כָּל כַּוָּנָה מוּלִי נִפְרֶשֶֹת, כָּל מָגוֹר
כְּמוֹ מַעֲבֵה הַיַּעַר תַּחַת אוֹר.

בֵּין מְבוֹכֵי הַנְּפָשׁוֹת הַדֶּרֶךְ מִתְגַּלָּה,
אֲנִי נָחָשׁ חַמְקָן שֶׁלֹּא אוֹמֵר מִלָּה.

וְרַק דָּבָר אֶחָד עוֹד נֶעֱדָר הֶסְבֵּר:
כָּאן רֵעַ אוֹ אוֹיֵב? מִי מְדַבֵּר?

 

*אלפרד ברם – זואולוג ומדען גרמני

 

ספינקס

הַבֵּט! זֶה הַסְּפִינְקְס וְרֵעֵהוּ שֶׁעַל הַגָּדָה
מֵעֶמְדָּה לְעֶמְדָּה מַחְלִיפִים מַבָּטִים.
וּבְכֵן, כְּשֶׁלַּיְלָה וְחֹשֶׁךְ
בִּשְׁמֵי הָעִיר מִתְפַּשְּׁטִים

מֵעַל הַצְּלָמִים מוֹפִיעַ כּוֹכָב
קַל כְּנוֹצָה וְזוֹהֵר.
עֵינִי הָאֶחָד מְסַמְּנוֹת: עַכְשָׁו.
הַשֵּׁנִי מְהַנְהֵן: כְּדַאי לְמַהֵר.

סְפִינְקְס הָאֶבֶן נִתָּק לֹו פִּתְאֹם
וְרַעַד עוֹבֵר בְּגוּפוֹ הַקָּפוּא.
בְּרַכּוּת מְנַתֵּר וְנוֹחֵת הוּא עַל קְצוֹת
אַרְבַּע רַגְלַיו שֶׁכְּאִלּוּ אֻלְּפוּ.

הוּא פּוֹרֵץ בְּרִיצָה עַל טַיֶּלֶת הַגָּדָה,
נְהַר הַנְּיֵבָה זוֹרֵם, מִשְׁתַּקֵּף בּוֹ גּוֹן עוֹפֶרֶת.
אִי וָסִילִיֵּב יָשֵׁן בְּלֹא כָּל טִרְדָּה
וּפָנָסִים מְאִירִים אֶת הַדֶּרֶךְ.

אַךְ כָּבָה הַכּוֹכָב, עָמוּם הָרָקִיעַ
כִּי טֶרֶם זָרַח אוֹר רִאשׁוֹן.
וּסְפִינְקְס וְעוֹד סְפִינְקְס קָרֵב וּמַגִּיעַ
לַמָּקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ לְאֹרֶךְ הַיּוֹם.

 

זויה אזרוחי (1946–2018) נולדה בלנינגרד (סנט־פטרסבורג) וחייתה בה עד יומה האחרון. כימאית בהשכלתה. בגיל עשרים ושש פרסמה לראשונה משיריה בעיתון מטעם אגודת הסופרים. לימים תיארה את רגעי הציפייה לקראת תשובתה של העורכת: "הלוואי שתהיה אישה. שתבין את ההומור, שתאהב חיות ושלא תדרוש שירים על המולדת". רבים משיריה של אזרוחי אכן עוסקים בחיות – בחתולים ובכלבה שגידלה – ואחרים נוגעים ברגעי השגרה של החיים. בשירתה אזרוחי מצליחה להעניק ניצוץ למציאות האפורה ולתאר אותה באמצעות נימה קלילה וחריזה פשוטה שיוצרים ניגוד בין התוכן לצורה. אזרוחי, שכתבה בתקופת השלטון הסובייטי, מעולם לא הייתה חלק מהממסד הספרותי ברוסיה. שמה נותר מוכר בקרב חוגים מצומצמים בסנט־פטרסבורג, וכתיבתה נדחקה בין אין־ספור עבודות שנזקקה להן כדי לפרנס את שני ילדיה.
השירים המובאים כאן לקוחים מתוך ספרה "הקומה השישית" (1995). "לבד" ו"סקרנות לעולם" מגלים רובד אחר של יצירתה, אולי אפל יותר ביחס לקו הדומיננטי; תהיות על מקומה כאישה וכמשוררת, לצד הטלת ספק בעצמה ובסביבתה. השיר האחרון, "ספינקס", מצייר את תבנית נוף עירה של המשוררת – האריות שכה מזוהים איתה ונהר הנייבה. בשיר הזה חוזרים המוטיבים המאפיינים את אזרוחי, בהם חיבתה לחַיות ויכולתה לשחק במחזות הנגלים לעיניה. זהו תרגום ראשון של שיריה לעברית.

 

ולרי מיכאילובסקי נולדה בקייב ב-1995. סטודנטית ללשון עברית ולבלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב, מתרגמת מרוסית ומערבית.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שבעה שירים מאת המשורר צ'רלס סימיק, בתרגום ערן צלגוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן