.
לא אוטונומיה, אלא אינטימיות: לכבוד חודש נשים בתרגום 2019
מאת שירי שפירא
מתברר שיש תוכנית שהות למתרגמים ברארוֹן, כפר ציורי בקנטון ואליס שבשווייץ. המתרגם המיועד אמור לתרגם שם יצירה מאת סופר שנולד או התגורר בוואליס או כזו שעוסקת בהרי האלפים, ובתמורה לקבל משכורת לשלושה חודשים וחלל עבודה באותו כפר שבו ריינר מריה רילקה התגורר, יצר ונקבר. נשמע חלום בסך הכול. אלא שכשהגעתי לכפר סמוך לשהות מתרגמים אחרת, קצרה וקהילתית הרבה יותר, מתרגמת אמריקאית סיפרה לי ששמעה על התוכנית הזו בעיקר דברים רעים. המתרגמים שנסעו לרארון להתבודד ולעבוד גילו שלא קל להתבודד. אחד מהם אפילו ניתק כל קשר עם ההוצאה, עם מארגני השהות, ונעלם לגמרי. כשאותר לבסוף, התברר שהוא בסדר גמור. החוויה הזאת פשוט גרמה לו להחליט בבת אחת שהוא לא רוצה לתרגם עוד.
הדימוי הנפוץ של המעשה הספרותי הוא כזה של בידוד, לרוב של התבודדות מרצון. במקרה של הכתיבה, או לפחות במקרה המוצלח שלה, התהליך הבודד מסתיים לפחות ביציאה לאור, הפיכה לדמות ציבורית, ושוב התבודדות עד השלמת היצירה הבאה. במקרה של המקצועות הפארא־ספרותיים, ובכלל זה התרגום, הדימוי השכיח פשוט אף יותר, ולא פלא שהוא לא מתאים לכולם: התבודדות והישארות מתמדת בין הצללים.
יש בזה משהו, אני מודה. בתור ביישנית כרונית, לא סתם בחרתי במקצוע הזה. אני לא מרגישה בנוח לשהות באותו חלל עם דברים שיצרתי; אני מעדיפה להניח אותם באיזה מקום וללכת. התרגום מאפשר להתרחק אף יותר, לסגור עוד כמה דלתות ביני ובין היצירה: הרי מלכתחילה זו לא היצירה שלי בכלל; והחוויה שלי, של השהייה עם היצירה הזאת, היא חווייה שתתוּוך לאדם אחר פחות או יותר כעבור שנה מסיום החלק שלי בעבודה ולאחר התערבות של עוד אנשים, עורכות למשל.
הנטייה לסגת אל מאחורי הקלעים היא כמובן אינדיווידואלית מאוד ומשתנה ממתרגם למתרגם, אולם יש לה קשר לשוליות המובנית של החוויה הנשית בתרבות. נשים, יש להזכיר, הן בדרך כלל מי שעוסק במקצועות הפארא-ספרותיים, ויש לכך סיבות כלכליות: אלה עבודות שלכאורה משתלבות היטב עם גידול ילדים, השעות גמישות, העבודה מהבית והמשכורות נמוכות. או במילים אחרות, "משכורת שנייה", כמו שאוהבים להגיד בענף מי שמלינים בפניהם על גובה השכר – כלומר, זו עבודה לאישה שנשואה למפרנס.
מלבד ההיבט הכלכלי, ברשימה זו, המתפרסמת לכבוד חודש נשים בתרגום,* אני רוצה לטעון בזהירות שצמצום האגו הכרוך בחוויה הנשית הוא דבר שמוביל נשים למקצועות האלה, לטוב ולרע, והמקרה של נשים בתרגום הוא דוגמה מאלפת לסוג הקשר של נשים עם העולם, ולמקום שלהן ביחס לזולת.
כמו הרבה נשים, גדלתי בתחושה שאין למילים שלי חשיבות בפני עצמן, שאם אני כבר פותחת את הפה רצוי שאתווך משהו חשוב, משהו שהוא לא אני. לצורך כך פיתחתי קשב ממוקד לכל מה ששונה ממני, לרוב במחשבה שהוא טוב יותר, משמעותי יותר. תפיסות מסורתיות של מגדר יטענו שתשומת לב מוגברת לזולת היא תכונה גנטית נשית, אולי מנגנון הורמונלי בעל תפקיד אבולוציוני. אבל כאן אני רוצה לטעון שהסיבה לכך שתמצאו את התכונות האלה אצל יותר נשים מאשר גברים היא מפני שכאשר הסביבה מלמדת אותך להמעיט בערכך, הגיוני ומתבקש יותר להפנות את תשומת הלב מחוץ לעצמך.
בשבילי כל היכרות עם אדם חדש היא כמו ללמוד שפה חדשה (אולי זו הסיבה שכל כך מאתגר בשבילי להכיר כמה אנשים חדשים בבת אחת, כי אני לא מצליחה לפרום את בליל השפות שלהם מהר מספיק). זה מתיש ומסעיר כמו שזה נשמע. אבל אני טובה בזה, לא אכחיש. אני טובה בלמידת שפות, בלמידת אנשים, ובסופו של דבר, אם ניתנת לי ההזדמנות, אני מצליחה לא רע לדבר אל כל אדם בשפתו. אנשים תמיד היו בעיניי דבר־מה שדורש פיענוח, ותמיד מצאתי ערך באתגר הפרשני הזה.
הרעיון של למידת שפות זרות משך אותי במשך כל הילדות, ומושך אותי גם אחרי שבגרתי והתחלתי לממש אותו, בתור אתגר אינטלקטואלי אך גם אישיותי. כל שפה חיה היא תחום ידע סתום לגמרי לאחדים ונהיר לגמרי לאחרים, לרוב בגלל נסיבות ביוגרפיות. למידת שפה מאפס ועד ידיעה שוטפת קסמה לי כמעין דרך להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות ולהתנסות בזהויות אחרות, להכיר את המובן מאליו של אחרים ותוך כדי כך גם להבין שהמובן מאליו שלי דורש למידה. אולי הרצון להתעלות על הנסיבות הביוגרפיות שייך לעובדה שנולדתי אל המגדר הספציפי ולא אל המגדר הכללי, ואולי המשיכה אל שפות אירופאיות נבעה משאיפה להיות המודל ההומניסטי של כל־אדם, שהוא האדם האירופי, ובכל אופן גבר. כך או כך, הפרויקט הזה נידון לכישלון. נשארתי מי שאני. ועם זאת, נוספה לי עוד מערכת הפעלה למוח, ועימה יכולת לתקשר אחרת, עם הרבה יותר אנשים ובהרבה יותר מקומות.
אם כן, זה הזמן להפריך את האמור בתחילת הרשימה: תרגום הוא בדיוק ההפך מהתבודדות. החִברוּת שלי בתור אישה הוא חלק ניכר מהמוטיבציה שלי לבחור בתרגום כמקצוע, וככל שאני צוברת ניסיון, אני מרגישה שהתרגום והאינטראקציה עם שפות ותרבויות זרות משפרים את החִברוּת הזה. העיסוק הזה מביא אותי שוב ושוב אל סיטואציות שמוציאות אותי מאזור הנוחות שלי, ובסופו של דבר מתבררות כנפלאות. בין שזה מפגש עם סופרת בשפה זרה, ובין שזו היכרות עם מתרגמות שחולקות איתי שפת יעד או שפת מקור – תמיד מדובר באתגר משתלם ביותר. למשל, אני מוצאת את עצמי מדברת שפות זרות עם אנשים שגם בעבורם מדובר בשפות זרות. ואמנם המקצוע מחייב תשומת לב רבה לשפה עצמה, אבל הסיטואציות האלה דווקא מחייבות קשב לכל מה שאינו השפה. לכל מה שהאדם שמולך אינו מצליח להגיד, אבל מנסה להביע באמצעות נפנופי ידיים; להתנהגויות משונות שאפשר להבין היטב כשמביאים בחשבון הבדלי תרבויות.
פרט לכך, תרגום הוא לא באמת פעילות שנעשית ביחידות. אם כבר, הסופרים הם אלה שחיים יותר מדי בתוך הראש של עצמם. בתור מתרגמת, אני יכולה לחיות גם בראש של הסופרת וגם בראש שלי. התרגום הוא דרך להיות יחד עם הטקסט, לקיים איתו דיאלוג.
בפאנל שהתקיים בין מתרגמים מגרמנית לעברית ובכיוון ההפוך, עלתה שאלה מהקהל. אני לא השתתפתי בפאנל, אבל כשעלתה השאלה הרגשתי מחויבת לענות בפומבי, למרות הביישנות הכרונית, כי הרגשתי שהייתה לי התשובה. זו הייתה תשובה מהתשובות שיש לך כי היית נוכחת בסיטואציות מסוימות, כי חווית דברים בגוף שלך. זו הייתה שאלה שעולה הרבה בדיונים על תרגום, אבל תמיד מעניין לשאול אותה מחדש כי כל מתרגם יענה עליה אחרת: עד כמה למתרגם יש אוטונומיה בעבודתו?
התשובות מיושבי הפאנל נעו על הספקטרום שבין אוטונומיה גדולה מאוד להיעדר אוטונומיה, אבל ככל שהמונח "אוטונומיה" חזר על עצמו, הרגשתי שהוא לא מתאים בהקשר הזה. קודם כול, מובן שאין אוטונומיה מוחלטת כשיש נקודת התייחסות מאוד מוגדרת, היינו המקור. אבל לפני שמתקבלת ההחלטה איך לנהוג במקור, מושג־העל שראוי להגדיר את מה שקורה בין המתרגמת ובין היצירה הוא אינטימיות. מבחינה קונקרטית, לפעמים בניית אינטימיות כרוכה בעבודת תחקיר על מקורות היצירה ועל ההקשר שבו היא נכתבה ובבירור של לפחות כמה פרטים בסיסיים על הביוגרפיה של המחבר. אחר כך או בין לבין מגיע שלב הרבה יותר אמורפי, כמעט פיזי, הייתי אומרת: השלב שבו מתחילים לשמוע קולות. זה יישמע מפוקפק, אבל הרבה מתרגמות ומתרגמים יודעים בדיוק על מה אני מדברת. איפשהו בין הקריאה ובין הניסיון להעביר את הטקסט לשפת היעד, טקסט המקור מתחיל להתנגן בתוך הראש של המתרגמת, וכך את מתחילה להרגיש שאת בעצם חיה בתוך הראש של המקור.
הקולות ששומעים יכולים להיות חיתוך הדיבור של הדמויות בספר פרוזה, המנגינה של שירה שבעצם אין לה לחן, או הנימה המובחנת של הסופרת. מובן שהקולות האלה אינם אובייקט אמיתי בעולם, ומובן שהם עשויים להיות רחוקים ממה שהסופר תיאר לעצמו בשעת הכתיבה. הם בוודאי יותר הקול של המתרגמת מאשר הקול של המחברת. ועם זאת הניסיון לשמוע קולות של אחרים בתוך עצמך, ואז לשקף אותו בתוצר הסופי, הוא ניסיון לייצר אינטימיות. או שהוא־הוא האינטימיות עצמה. כך או כך, אין בכך מעשה של ביטול עצמי וגם לא מעשה של ביטול האחר, אלא שאיפה לתת לשניים – לקול של המקור ולקול שלך – להישמע בבת אחת.
רק אחרי שנבנית אינטימיות עם הקולות השונים של המחברת, אפשר להרגיש אוטונומיים וליטול חירויות יצירתיות. ואם רשימה זו עלולה לשמש הוראות שימוש למתרגמת המתחילה, לעניות דעתי זה הדבר שהכי חשוב לזכור בבואך אל מעשה התרגום: אי אפשר לדלג על שלב האינטימיות לפני האוטונומיה.
ולסיום, כמה מילים על המניע לכתיבת הרשימה החצי־אוטוביוגרפית הזאת: חודש נשים בתרגום הוא במקורו יוזמה אנגלו־סקסית שנועדה לעודד גיוון בספרות הנקראת באנגלית, כלומר לעודד קריאה של ספרות מרחבי העולם, וכזו שנכתבה בידי נשים. כשהחלטתי לאמץ אותה ולכתוב עליה בפורמט ישראלי, היה לי ברור שהביקוש לגיוון כבר רחב יחסית בתרבות שלנו, ושההיצע מנסה להתיישר בהתאם. אם כן, אני רואה בגרסה הישראלית של חודש נשים בתרגום לא רק הזדמנות לעודד אף יותר את הגיוון בספרות המתורגמת ולדון בהיבטים המגדריים של בחירות הקריאה שלנו, אלא גם לעסוק במקצוע שיוקרתו נשחקה, ושבמקרה או שלא במקרה, מאוכלס בעיקר בידי נשים. מן הסתם, בתור מתרגמת יש לי גם מוטיבציה אישית להפנות את הזרקור למעשה התרגום עצמו. ואולי נוסף על כך זו הזדמנות להעמיק במה שדורש קידום הרבה מעבר לשדה זה, והוא הקשב המיוחד לשונה וללא־מובן שמעשה התרגום מחייב והוויתור על אוטונומיה מוחלטת לטובת האינטימיות.
* חודש נשים בתרגום הוא יוזמה שנתית של הבלוגרית מיטל רדזינסקי, שהתקיימה לראשונה באוגוסט 2014. היוזמה החלה בעקבות נתונים סטטיסטיים מדאיגים: כשלושים אחוזים בלבד מהספרות המתורגמת לאנגלית נכתבו בידי נשים. מלבד זאת, מדובר בשוק שבין כה וכה סובל מאחוזים נמוכים של ספרות מתורגמת. בין המטרות של רדזינסקי ליוזמה הייתה העלאת המודעות בקרב מו"לים ועידודם לפרסם יותר ספרות מתורגמת מאת נשים. בכל שנה באוגוסט רדזינסקי עצמה, ועוד בלוגריות, מגזינים, מו"ליות, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם, מפנים את הזרקור לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים באמצעות מאמרים, המלצות ודיונים בנושא.
שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן "צ'יק ואני" מאת וולפגנג הרנדורף (עם עובד, 2019). מסה פרי עטה התפרסמה בגיליון 22 של המוסך.
» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: יואב אשכנזי על שילובן של הספרות והפילוסופיה ביצירותיה של אייריס מרדוק
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
