פרוזה | אמוציות הן דבר בעייתי

"בגיל עשרים, גמגום פתאומי מצטייר לה כהקלה. הגמגום יהיה אז הצהרה, לא תלונה ממש, אבל הודאה: בכל זאת קשה לה". סיפור קצר מאת ליה נירגד

שיקו כץ, מתן פוגש דממה בתל אביב, טכניקה מעורבת על בד פשתן, 75X60 ס"מ, יוני 2017 (צילום: אברהם חי)

.

רציונלי–אמוציונלי

מאת ליה נירגד

 

האולר היה גם שוויצרי וגם מפורק. מי יכול לעמוד במתח כזה. אולר שוויצרי אמיתי, שחלק ממנו, חלק מהכיסוי ליתר דיוק, נעלם. אולר שהיה מתנה יקרה, נוצצת, מתנה שיש בה כביכול איזו הכרה, היכרות: הילדה אוהבת לנסר, לגלף, לבנות. מרשים לה. מותר לה בינתיים.

הדברים המותרים אינם רבים, ליתר דיוק הדברים שגם מותרים וגם רצויים לה אינם רבים, ולמען דיוק רב עוד יותר, הם מעטים עד כאב. עוד מתח שקשה לעמוד בו.

בגיל עשר, מתחים כאלה יכולים להיתפס כסתירה בסיסית. בגיל עשר, מתחים רבים, מקריים, יכולים להיתפס כהכרח קיומי.

בחירה עמדה לפניה: מתחים או סתירות.

קשה היה לעמוד במתח.

העולם כולו, אם כן, התגלה כמלא סתירות.

מה קרה לאולר? שום דבר, הכיסוי התרופף, נפל והורכב, נפל ושוב הורכב, פעמים רבות. באחד הטיולים, טיולי הצופים שבהם היה סדר דברים פשוט, מתוק, מרגיע כל כך, נפל הכיסוי ונעלם. בין חולות נחל אכזיב אולי מנצנץ עדיין הכיסוי האדום. מאוחר מדי. צד אחד של האולר חשוף, רואים את ההברגות, כל השוויצריות האדומה התקלפה לה, הוסר המעטה.

לא עניין גדול. עניין קטן.

לא בשבילה.

האולר נטמן בגרביים, נצרר בגרביים, מוסתר בין גרביים, עמוק במגירה.

אסור שיֵדעו.

מה יקרה לה אם ידעו? במה מדובר כאן בעצם? שום דבר לא יקרה לה, שום דבר מהדברים שאפשר לומר אותם במילים בודדות.

מה היא חושבת שיקרה לה? מה חשבה?

למה חלמה בלילות שתופסים אותה – אולי תדבר בחלום,

למה פחדה להיות חולה – אולי תדבר מתוך דמדומים. היא קראה ספרים, אנשים קדחו ודיברו שם. מתוך דמדומים. את סודותיהם האפלים ביותר הסגירו.

אולי היא תדבר על האולר.

אסור להיות חולה, צריך להיות דרוכה גם בשינה, עדיף לא לצאת מהבית כשלא צריך. אולי בהיעדרה יתגלה האולר המפורק, שצד אחד שלו עירום כל כך. מסגיר.

ממה פחדה כל כך? האמת, לא הייתה לה סיבה של ממש לפחד. אבל הפחד היה שם.

אולי היא הייתה פחדנית?

היא לא הייתה פחדנית.

היא הייתה מפוחדת.

ממה הייתה מפוחדת. בעצמה לא הייתה יודעת לומר.

ואילו נדחקה לפינה, אילו דחקתם אותה, אילו דחקנו, הייתה מודה שאין סיבה של ממש לפחד. לא יעשו לה שום דבר. לא יהיה עונש, אפילו צעקות לא יהיו, לא יהיה שום דבר מהדברים שילדים רשאים לפחד מהם.

לא יהיו דברים. יהיה מתח.

מה אומר לה המתח הזה. איך הוא נראה? היא לא יודעת. היא מוצאת אותו בגוף שלה רק עשרות שנים מאוחר יותר. צבתות סביב הראש, מלקחיים בבטן, בעירה בשכמות. אפשר לשים אצבע ולגעת: הנה, כאן כואב. כאן, וגם כאן, לא כל הזמן אבל לפעמים, ותמיד.

ואילו הייתם, אילו היינו באים אליה כבר אז, אומרים לה – תראי, תראי איזה מתח, מה היא הייתה אומרת אז?

קשה לחשוב על תשובה, קשה להאמין שהייתה עונה. היא לא רגילה בשיחות כאלה.

אולי, אולי הייתה אומרת שהיא פוחדת, אבל קשה להאמין.

בוודאי הייתה פוחדת לומר שהיא פוחדת.

ממה, ממה היא פוחדת. הבית גדול, שקט. האנשים שקטים, גדולים. בבקרים שקט עוד יותר. היא קמה ראשונה, תמיד, מקפידה עוד לפני השינה לכוון לעצמה מבפנים את שעת היקיצה. שש בבוקר, אחר כך חמש, עם הזמן לפעמים ארבע. היא עוצמת עיניים, מבזיקה לעצמה מספרים: שש שש שש, בכל מיני גדלים וצבעים, וגם 666, שוב ושוב. היא גאה בשעון המעורר שיש לה בפנים.

למה היא קמה בשעות כאלה? אולי גם זה בגלל המתח? אולי בשביל השקט? אולי כדי לקרוא?

ההורים לא אוהבים שהיא קמה בשעות כאלה. הם מרשים לה ללכת לישון מאוחר, אולי לא תשכים כל כך. למה ההורים רוצים שהיא לא תשכים כל כך? למה זה מפריע בעצם? היא לא יודעת. היא גם לא שואלת. היא לא נוהגת לשאול שאלות. לא רגילה לזה.

כשהיא מגיעה לטירונות ההרגל מתגלה כמועיל. הרגלים רבים מתגלים כאן כמועילים. חדות הקיפולים של השמיכות. מילוי הוראות. לכופף ראש. להקטין ראש. לא להתבלט. גם את הטירונות אפשר לעבור בשלום אם לא מתבלטים.

היא קמה מוקדם, מסדרת את המיטה, מסדרת את המיטות של חברותיה לאוהל. למה? כי ככה קל יותר. כאן באמת מענישים – מִסדרים, טרטורים, כאן יש לדברים שמות. מרוב שהיא מקפלת לכולן את השמיכות, כמעט עושים אותה חניכה מצטיינת. היא מפסיקה לקפל. יש גבול למה שאפשר להסכים לו רק בשביל השקט. אבל כאן היא כבר גדולה יותר, אולי קצת חכמה יותר, היא יודעת יפה מאוד שלא כל שבח רצוי לה. בגיל עשר, השבח עוד מיוחל מאוד.

ובאופן כללי, בגיל עשר, היא דווקא מרגישה די משובחת. מעמדה המשובח מעולם לא היה ברור יותר.

זה נעים, אבל לא ממש. וזה בהחלט לא מרגיע. המניה שלה, יכולה הייתה לומר, ספקולטיבית מדי.

לכן היא נזהרת.

כן, אפשר בהחלט לומר שהייתה זהירה.

האם זהירות היא תכונה?

אולי רק הרגל?

בואו נאמר שהיא למדה לנהוג בזהירות.

ממה נזהרים כאן? ממי?

אז ככה: נזהרים מכולם. יש אבא, אמא, אחות גדולה, אחות קטנה. גם מהקטנה נזהרים.

למה? היא לא יודעת לענות על שאלות כאלה, אבל השכמות שלה מתכווצות כשכועסים. לא כועסים עליה אמנם, אין סיבה כאמור, ואם תהיה היא תדאג שלא ידעו עליה. האחות הגדולה והאמא כועסות. אחת על השנייה, ואולי בכלל. בשקט שמסביב, גם כעסים קטנים מצטיירים כזוועות גדולות. בגיל עשר היא לא יודעת עדיין מה יקרה כשיכעסו עליה, אבל לא דחוף לה לגלות.

היא נוטה, אם כן, לאיפוק. היא נוטה, על כן, להבלגה. כך או כך, בסופו של דבר, היא עושה רושם מאוד תרבותי.

היא באה ממקום תרבותי. אוהבים לדבר שם על "הרציו והרגש". מסבירים לה שהיא רציונלית. נדמה לה שגם זה סוג של שבח. האחות הגדולה, זאת שכועסים עליה, יותר רגשית. רוצה הגורל, והיא גם יותר יפה. עוד מתח שקשה לעמוד בו.

היא מנסה לפתח את הרציונליות. ממלאה דפים בטורים ארוכים של מספרים שהיא מסכמת, לרוב נכון, אבל אף אחד לא בודק. ברור לה שאין לאיש עניין במספרים האלה. הרציונליות אולי משובחת, אבל לא בטוח שהיא מושכת. אילו הייתה מבוגרת יותר, הייתה אומרת שהיא לא סקסית.

עם אבא, בסוף היום, אפשר לשחק צוללות. זה בהחלט רציונלי. נראה לה שגם אבא רציונלי. היא לא בטוחה לגבי היתר. אז משחקים צוללות, רגע של אושר, לפעמים, בהחלט לא תמיד. אולי הייתה רוצה יותר, אבל היא בהחלט לא דורשת, היא מבינה שאין זמן.

וחוץ מזה, היא לא נוטה להתלונן. זו עוד אחת מהתכונות שלה, ועל כך משבחים אותה מאוד.

כשהיא שוברת יד, היא לא אומרת כלום. כעבור כמה ימים היד כחולה, נפוחה. שמים לה גבס, מהללים אותה על האיפוק. שנים עוד מספרים על מעשה הגבורה שלה.

יש עוד סיפורים כאלה. כבר בגיל חודשיים, מספרים, היא הייתה מאופקת. כמעט אפשר לומר, מנומסת. שכבה בעריסה חולה, מקיאה, לא בוכה. חצי שנה ככה, משתעלת, לא זזה, לא בוכה. הנה דבר להתפאר בו.

היא מתפארת.

היא מאופקת ורציונלית.

גם אמא אומרת שאבא רציונלי – זה לא תמיד נעים כל כך, היא מודה לפעמים, בחצי משפט, אבל זה בהחלט מעורר כבוד. אמא כנראה רגשית יותר, או כמו שאומרים, ואז זה ממש מתחרז, אמוציונלית.

רציונלי–אמוציונלי. את הסתירה הזאת לא היא המציאה.

כך או כך, מה שנשאר גבישי וחד־משמעי הוא הכבוד.

בשביל כבוד צריך לעבוד.

בבוקר מוקדם היא מצחצחת לכולם נעליים, מלפנים עם מברשת, מאחור עם מטלית, ועוד סיבוב עם המטלית מלפנים. הבוהק גם הוא חד־משמעי: נעל מצוחצחת היא עובדה. סוף־סוף.

בשביל כבוד צריך לעבוד, ומתברר שזה לא קשה. נדמה לה שזה לא קשה. מה צריך בסך הכול. קצת להתאפק, להתנהג כמו שצריך, להסתיר מה שצריך. מה צריך להסתיר? דברים קטנים בסך הכול. אולר מפורק כבר אמרנו. הערות של המורה ביומן. היא אמנם לא מאחרת אף פעם, אף פעם, אבל היא תמיד שוכחת להביא מחוגה, כלי ציור, נעלי התעמלות. כל יום צריך להביא משהו אחר, היא תמיד שוכחת. במקום ובזמן אחר היו אומרים, משהו מטריד אותה. היא לא חושבת במושגים כאלה, אין לה מושגים כאלה, היא מסתירה את ההערות, מזייפת חתימות ביומן. זה לא נורא, התעודה בסוף השנה משובחת מכול וכול, רק בהבעה בעל פה היא קצת חלשה.

בגיל עשרים, גמגום פתאומי מצטייר לה כהקלה. הגמגום יהיה אז הצהרה, לא תלונה ממש, אבל הודאה: בכל זאת קשה לה.

מה עוד צריך להסתיר.

שיער פזור.

שתי ברירות עומדות לפניה, ואין בלתן – שיער אסוף בשתי קוקיות נלעגות או שיער קצוץ. גם את המתח הזה לא היא המציאה. תשאלו מה עם קוקו? למה קוקו הוא לא אופציה אפילו? אז ככה, אמא אומרת שקוקו לא מתאים, הפנים שלה עגולות. לאחות הגדולה מתאים קוקו, הפנים שלה ארוכות. גם הפנים של אמא ארוכות. אבל שלה עגולות. וזה גם מתאים לה יותר לאישיות, כי זה חמוד נורא והיא חמודה כל כך.

גם חמוד ויפה זו לפעמים סתירה.

כך או כך, שתי קוקיות – וָלא, לשבת אצל הספר ולבכות כשהשיער הקצוץ נערם על הרצפה. היא לא פחדנית, היא רק זהירה. היא לא מוכנה ללכת עם הקוקיות האלה, והיא גם לא רוצה לריב בגלל זה. היא בת עשר בסך הכול, היא לא צריכה צרות. היא מורידה את הגומיות בדרך לבית ספר, בדרך חזרה שוב אוספת, בלילות מפחדת שמישהו יגלה, אולי השכנה תעבור ברחוב ותראה.

בגיל עשרים היא מגלה לאמא.

אמא אומרת שהיא כנראה הייתה פחדנית.

אז אולי היא קצת פחדנית, אבל תודו שהיא לא ותרנית. ובסך הכול, היא פשוט זהירה, מחשבת היטב מה כדאי ומה לא. ילדה רציונלית יכולה לחסוך לעצמה צרות שילדה אמוציונלית לא תחסוך מעצמה. ובמובן הזה, היא די גאה בשיטה שלה. קל לה להתאפק, קל לעשות מה שצריך, קל להסתיר, זה רק עניין של הרגל.

בעיקר קל להסתיר רגשות, כי בכל מקרה היא לא אמוציונלית.

וגם אם האחות הגדולה יפה, בכל זאת די ברור שרציונלי שווה יותר מאמוציונלי. די ברור שהאמוציות, כמו שקוראים לזה אצלם, משקלן פחוּת בהרבה מזה של היקש הגיוני – גם אם אמא מתלוננת לפעמים שקצת יותר חמימות הייתה עושה לה טוב בחיים.

כך או כך, אמוציות הן דבר בעייתי. חלקן טובות, חלקן רעות; חלקן מותרות, חלקן אסורות; חלקן מוצדקות, חלקן מופרכות, מוגזמות. חלקן גלויות, חלקן בלתי נראות, חמקמקות, מושתקות – מי ידע לאחוז בקצה כנפה של אמוציה.

וזה דווקא יתרון, כי האמוציות האלה כל כך דקות, שקופות כמעט, שקל להסתיר אותן. מישהו ראה פעם צבע של אמוציה?

רק מאוחר יותר, תחושת הקבס החומה בבטן.

האולר, לעומת זאת, אדום.

את העירום של האולר רואים בעיניים.

ואת מה שהעיניים רואות, קשה יותר להסתיר.

אבל מה שרואות העיניים הוא עובדה.

אלוהים, תעשה שלא אתעוור לעולם.

 

ליה נירגד היא סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית. ספרה "במקום גרניום" יראה אור בסוף החודש בהוצאת חרגול.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ההזמנה" מאת מורז ברנדיס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו