במאי 1948 התהפכו סדרי עולם במזרח התיכון. ברגע אחד הוקמו גדרות (מטאפוריות) ונחסמו דרכי גישה. ירושלים עדיין הייתה במצור, והדרך לנגב הייתה מנותקת. אבל גם נתיבים בין-לאומיים שתושבי ארץ ישראל המנדטורית יכלו לנוע בהם נפגעו מהמלחמה שהתנהלה כאן: לפתע לא יכלו יותר תושבי הארץ להגיע לדמשק או לקהיר. על הרקע הזה התרחשה יום לאחר הקמת המדינה דרמה ימית שנמשכה לאחר מכן עוד כחודש וחצי. זהו סיפורה של הספינה האמריקאית "מארין קארפ".
כתבה זו נכתבה בשיתוף ובסיוע "אוסף תולדות ישראל", המוקדש לתיעוד דור תש"ח ואשר מופקד בימים אלו בספרייה הלאומית.
ספינת חיל הים האמריקני מארין קארפ נבנתה במקור לצורכי העברת כוחות צבא לאירופה ובחזרה. בתום מלחמת העולם נעשתה ספינת נוסעים ששטה בנתיב מסחרי קבוע: היא יצאה מניו יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי, ועגנה באתונה, בביירות, בחיפה ובאלכסנדריה. בסופו של הסיבוב שבה לניו יורק דרך איטליה. יהודים אמריקנים רבים השתמשו בשירותיה כדי להגיע לארץ ישראל ולהתנדב בקיבוצים, להגיע לכינוסי תנועות נוער, או פשוט לעלות לארץ באופן חוקי אם הצליחו בכך. הספינה יצאה להפלגות אחת לחמישה שבועות, וגם ב-4 במאי 1948 יצאה הספינה לדרך במסלולה הקבוע. היו עליה נוסעים יהודים רבים – בהם גם יהודים מארץ ישראל שלמדו בארצות הברית או שהו בה, והחליטו להיענות לצו הגיוס הכללי שהוטל על היישוב שכבר נאבק על חייו במלחמת העצמאות.
אחד הנוסעים על המארין קארפ היה דוד סידורסקי, שהיה לאחר מכן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעת שהיה סטודנט צעיר בניו יורק נכח בבניין האו"ם בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה, ובעקבות איומי מדינות ערב במלחמה לאחר שהיא התקבלה, ניטע בו הרעיון להתנדב לכוחות הלוחמים. לאחר מפגש קצר עם טדי קולק, הוא קיבל אישור להתנדב במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועלה על האונייה.
אבל התוכניות של המתנדבים עלו על שרטון.
כשעגנה האונייה בביירות על פי מסלול הנסיעה המתוכנן, חיכו לה על הנמל 400 חיילים לבנונים. השלטונות לא היו מעוניינים לאפשר לגברים יהודים בגיל הכשירות לצבא להגיע לישראל הצעירה מחשש שיצטרפו לכוחות הלוחמים. ואכן, 69 נוסעים, כולם גברים יהודים בגיל 50-18, הורדו בכוח מהאונייה. בין העצורים היו 41 אזרחים אמריקנים, 23 אזרחים ישראלים טריים, 3 קנדים ושניים נוספים. היהודים מארץ ישראל היו בחלקם כאלו שלמדו לתפעל מכ"מ עבור הצבא הצעיר בארצות הברית .
נוסעת נוספת על הספינה הייתה מיוריאל אייזנברג, לימים מיוריאל ארנס, בעקבות נישואיה למי שיהיה שר ביטחון בישראל, משה ארנס. על פי עדותה, הכוחות הלבנוניים ערכו חיפוש בספינה שבה הוסתר נשק שיועד ל"הגנה", וגם איימו על מפעיל הרדיו שלא ישגר אותות מצוקה.
באדיבותה של עליזה ארנס, בתה של מיוריאל, קיבלנו לידינו גם תמונות שצולמו בידי מיוריאל על גבי סיפון האוניה, ובזמן העגינה והציפייה בנמל ביירות.
צוות האונייה דווקא ניסה להתנגד, אך לשווא. דניאל דורון, נוסע אחר וגם נינו של זרח ברנט (ממייסדי פתח תקווה ומכוכבי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון) העיד:
את העצורים לקחו במשאיות והובילו לעיר בעלבכ, שם שהו בתנאים לא קלים במחנה נטוש של הצבא הצרפתי. דניאל דורון סיפר על הנסיעה כך:
מקצת הנוסעים התלוננו על הטיפול האמריקני במעצר, ואף האשימו את הקונסול האמריקני בביירות באנטישמיות. ארצות הברית מחתה בפני לבנון שעמדה בסירובה לשחרר את העצורים, ותקרית דיפלומטית זוטא פרצה בין שתי המדינות.
בד בבד ממשיכה הספינה לחיפה, כשעל סיפונה שאר הנוסעים, כולל בני משפחתם של העצורים – נשים וילדים שהורשו להמשיך במסע. כאן מתקיימת דרמה קטנה משל עצמה, כשהשלטונות הטריים מנסים לדרוש את הורדתם מהאונייה של 25 אזרחים לבנונים, בתקווה לקיום עסקת חילופי שבויים. הניסיונות האלה לא צלחו ככל הנראה, ולא תרמו למאמצי השחרור של העצורים. בארכיון המדינה שמורים המברקים שנשלחו לקברניט ה"מארין קארפ" באותו יום גורלי.
מרגע שנודע על התקרית בביירות, היא עוררה כמובן עניין רב בארץ. העיתונות המקומית סיקרה את האירועים בהרחבה (ובמגבלות צנזורה), לאורך הפרשה כולה.
מה הביא בסופו של דבר לשחרורם של היהודים השבויים? מה תרם לבסוף להגברת מאמצי ארצות הברית לסיים את הפרשה? נראה שלעולם לא נדע. על פי עדותו של דניאל דורון, קרוב משפחה שלו שוחח בנושא עם נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן. טרומן בתגובה הקציב שבועיים למציאת פתרון למשבר.
העצורים האמריקאים התעקשו שישתחררו רק עם האזרחים הנוספים, למרבה המזל. ניסיונות הלבנונים להפריד בין האוכלוסיות נכשלו. לבסוף, ב-30 ביוני, רק כחודש וחצי לאחר המעצר, הסכימו הלבנונים לשחרר את העצורים. הם הוחזרו לניו יורק אך חלק גדול מהם לא קיבל ויזה ונשאר על אליס איילנד. משם יצאו שוב עם המארין קארפ. חלק אחר מהנוסעים לא המתין עד להגעה לחופי אמריקה, ואחדים בחרו לקפוץ מהאוניה באחת מהעגינות ומצאו דרכים אחרות להגיע בחזרה לישראל. אחד מהמשוחררים שנמלטו מהאונייה באיטליה היה שבתי טבת, מי שלאחר מכן נעשה הביוגרף של דוד בן גוריון. נוסע ידוע נוסף היה עודד בורלא, שהפך ברבות השנים לאחר ממשוררי הילדים המוכרים והאהובים ביותר בישראל.
בארכיון "תולדות ישראל" של הספרייה הלאומית שמורים ריאיונות עם ארבעה ממשתתפי אותו מסע של המארין קארפ. האם אתם מכירים אנשים נוספים שהיו על הספינה בנסיעה הגורלית? ספרו לנו גם אתם.
