גילגוליו של הטלאי הצהוב

הרבה לפני הנאצים – פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה

אמיר מזור | 25.07.19 |
Share
טלאי צהוב

הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם, אביו-מולידו של "הטלאי הצהוב", הוא בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר". חוזה זה מיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אלח'טאב (644-634) או עומר בן עבד אלעזיז (720-717). זהו מעין הסכם דו-צדדי בין המדינה האסלאמית לבין היהודים והנוצרים ובני דתות אחרות הרשאים להתקיים בשטחי האסלאם, המכונים "בני החסות". לפי חוזה זה, האחרונים מקבלים ערובה לבטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחניהם במגבלות מסויימות ולנהל את קהילותיהם. מנגד, מוכפפים בני החסות לתקנות מפלות הכוללות, למשל, את האיסור על רכיבה על סוסים ועל אוכפים, על נשיאת נשק, על בניית בתי תפילה חדשים, ועל הפגנת הדת בפרהסיה. סעיף חשוב נוסף ב"חוזה עומר" מחייב את "בני החסות" להיראות בפומבי בלבוש שונה מזה של המוסלמים.

חוזה עומר

המקורות ההיסטורים המוסלמים והיהודים מגלים כי בתקופת ימי הביניים, היינו למן המאה השביעית ועד למחצית המאה השלוש-עשרה, לא נאכפו חוקי הלבוש הנבדלים במזרח התיכון בעקיבות אלא לתקופות קצרות למדי. מצב זה השתנה במחצית השנייה של המאה ה-13, בייחוד באזורינו, קרי, מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. באותה עת עלו לשלטון במצרים ובסוריה השליטים הממלוכים. שליטים אלה היו במוצאם עבדים צבאיים לא-מוסלמים, וכדי לרצות את אנשי הדת המקומיים ולחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, נטו להכביד את ידם על "בני החסות". ואכן, לאורך תקופת שלטונם, בשנים 1517-1250, הקפידו הממלוכים על חוקי הלבוש הנבדלים ביתר שאת ובעקיבות. יהודי מצרים וסוריה חויבו לעטות לראשיהם מצנפות צהובות, בעוד הנוצרים הצטוו לחבוש מצנפות כחולות והשומרונים אדומות. חוקי הלבוש המפלים נאכפו בכל רחבי הסולטאנות הממלוכית, כפי שאנו יודעים ממקורות היסטוריים מוסלמים, לצד עדויות של נוסעים אירופאים, נוצרים ואף יהודים. יש לציין כי הצבע הצהוב לא הומצא על ידי השליטים הממלוכים יש מאין. לא-מוסלמים נצטוו ללבוש פרטי לבוש צהובים עוד במאה התשיעית בבירת הח'ליפות, בגדאד. צבע זה זוהה באופן בלעדי רק עם היהודים בתקנות לבוש מסוף המאה ה-11 בבגדאד, וערב עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים.

 

מושל ממלוכי ופמלייתו מקבלים את פני הקונסול הוונציאני בדמשק. ניתן לראות דוגמה למצנפות שונות בעולם המוסלמי

מעניין לגלות שגם באירופה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, החלו השלטונות לאכוף בהדרגה חוקי לבוש נבדלים ליהודים. מקורו של "הטלאי היהודי" האירופאי הוא בוועידת הכנסייה הלטרנית שנערכה ברומא בשנת 1215. בוועידה זו הוחלט כי על יהודים ומוסלמים ללבוש על בגדיהם סימן מזהה שיבדילם משאר האנשים. כיוון שלא היו קהילות מוסלמיות ברוב מדינות אירופה באותה עת, הרי שחוק זה היה מכוון כלפי היהודים בלבד. כך, ככל הנראה, מצא את דרכו מעולם האסלאם אל אירופה הנוצרית הרעיון לסימון חיצוני של היהודים. החלטת הכנסייה יושמה הלכה למעשה באזורים שונים באירופה במאה ה-13 ואילך. בדומה לעולם האסלאם, צבעו הנפוץ ביותר של הטלאי היהודי, בייחוד מהמאה ה-15, היה צהוב.

אם כן, בימי הביניים המאוחרים זוהו היהודים בצבע נבדל של בגדיהם, על פי רוב צהוב, הן במזרח התיכון האסלאמי והן באירופה הנוצרית. אולם, האם סממן חיצוני זה שיקף מעמד זהה של היהודים בשתי החברות? כדי להעריך נכוחה את מצבם של היהודים בשני האזורים יש לבחון את חוקי הלבוש על פי ההקשרים הדתיים, החברתיים והתרבותיים בסביבות שבהן חוקקו ויושמו. הועידה הלטרנית ב-1215 הכריזה על חוק הסימנים המזהים כדי למנוע "זיהום" של נוצרים באמצעות מגע מיני עם יהודים, בני הדת הכופרת והשפלה. בעולם האסלאם, אין עדויות לתפיסה של "זיהום" דתי העומד מאחורי חוק זה. הלבוש הצהוב נועד בעיקר להשפיל את היהודים ולהדגיש את מעמדם הנחות. במקורם, נועדו סימני הלבוש ב"חוקי עומר" לבדל את שכבת המיעוט המוסלמי השולט מההמון הנשלט, כדי שלא יטמעו בו. זו הסיבה שהנוצרים, שהיו לרוב באזורינו, ובעקבותיהם היהודים, נדרשו לבדל את עצמם בפריט לבוש שממילא אפיין אותם עוד בטרם האסלאם – חגורת הזונאר. לאחר מכן, כאשר בטחונו של עולם האסלאם החל להתערער בעקבות הצלחות אויביו (בין השאר, כיבושי הצלבנים באזורינו והמונגולים במזרח), החלו השלטונות לנקוט במדיניות סובלנית פחות כלפי נתיניהם הלא-מוסלמים. בשלב מאוחר זה, הסימנים המבדילים ושאר "חוקי עומר" נועדו להבהיר את מעמדם השפל של בני הדתות הלא-מוסלמיות. סימני הלבוש הנבדלים שרטטו למעשה גבולות שחיזקו את ההבחנה ההיררכית בחברות אסלאמיות והסדירו את היחסים שבין הקבוצות האתניות והדתיות השונות. במילים אחרות, הצבע הצהוב סימן את מעמדם הנחות של היהודים, ודווקא משום כך איפשר להם ליטול חלק אינטגרלי בפעילויות כלכליות ותרבותיות של החברה הכוללת, כל עוד התנהגו בהתאם לדרגתם הנמוכה.

וכך, יהודי הסולטאנות הממלוכית ניכרו במצנפותיהם הצהובות כעדה נבדלת, אך שאינה אלא אחת מני רבות. עמיתיהם נושאי הטלאי באירופה, לעומת זאת, לא היו אלא מיעוט יחיד, קטן ומבודד הנבדל בהופעתו החיצונית מהמוני הנוצרים ובשל כך מושא להשפלה וביזוי. מעבר לכך, בחברות אסלאמיות, דוגמת הסולטאנות הממלוכית, לבושו של אדם נועד לזהותו מבחינה מעמדית ודתית, ובמידה רבה היה לחלק מהגדרת זהותו העצמית. רחובות קהיר ודמשק של המאה ה-15 היו פסיפס תרבותי שהתבטא בסממני הופעה ולבוש חיצוניים. חברי העלית הממלוכית זוהו באמצעות רכיבתם על סוסים (פריבילגיה שהייתה שמורה אך ורק להם ולאנשי החצר), בסוגי הכובעים שעל ראשם, ובבגדיהם הייחודיים והמפוארים; מי שנמנה עם שכבת אנשי הדת המוסלמים (העֻלָמָאא') בלט לעין בטורבאן הלבן והרחב שעל ראשו; הנוצרים היו מזוהים במצנפותיהם הכחולות, השומרונים באדומות, הגאורגים ניכרו בכובעיהם השחורים, והיהודים במצנפות הצהובות. במצב שכזה לא נחשבו היהודים אלא כקבוצה אחת משלל קבוצות הנושאת כל אחת את סימניה המזהים. כמו כן, המצנפת הצהובה "משכה הרבה פחות אש" מאשר זו הכחולה של המוני הנוצרים. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה מציינים כי בעת גל רדיפות נגד "בני החסות", היו בין הנוצרים מי שהשאילו מהיהודים את המצנפת הצהובה, כדי שייראו ברחובות העיר כיהודים ועל כן לא יעשו בהם שפטים.

 

הטלאי הצהוב שהוכרחו היהודים לשאת בעולם הנוצרי. כך נכתב במרכז הטלאי בתרגום לעברית: זהו הסימן היהודי שהם חייבים לשאת על בגדיהם

 

 

ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים בחברה המוסלמית נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה הכוללת, אך עדיין בתוכה. לעומת זאת, הטלאי הצהוב באזורים רבים באירופה הנוצרית היה ביטוי חיצוני להוצאתם של היהודים מכלל החברה. יש הטוענים כי חוקי הרייך השלישי שחייבו את יהודי אירופה לשאת טלאי צהוב נֶהֶגוּ בהשראתם של חוקי הוועידה הלטרנית ומאותם מניעים. אלא שבעוד החוק הכנסייתי מימי הביניים נועד למנוע את "זיהומם" של בני הדת הנעלה מצד מחזיקי דת כופרת, במאה ה-20 נועד החוק הנאצי למנוע "זיהום של בני הגזע הארי על ידי בני גזע נחות". עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בכרזות נאציות שעליהן התנוסס הטלאי הצהוב ומתחתיו הכיתוב: "הטלאי היהודי הוא אזהרה נגד זיהום הגזע". (“Rassenschande”)

אמיר מזור

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים. מחקריו עוסקים בשלטון הממלוכים במצרים וסוריה, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית, ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים.

לכתבות נוספות של אמיר מזור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו