במאי 1948 התהפכו סדרי עולם במזרח התיכון. ברגע אחד הוקמו גדרות (מטאפוריות) ונחסמו דרכי גישה. ירושלים עדיין הייתה במצור, והדרך לנגב הייתה מנותקת. אבל גם נתיבים בין-לאומיים שתושבי ארץ ישראל המנדטורית יכלו לנוע בהם נפגעו מהמלחמה שהתנהלה כאן: לפתע לא יכלו יותר תושבי הארץ להגיע לדמשק או לקהיר. על הרקע הזה התרחשה יום לאחר הקמת המדינה דרמה ימית שנמשכה לאחר מכן עוד כחודש וחצי. זהו סיפורה של הספינה האמריקאית "מארין קארפ".

כתבה זו נכתבה בשיתוף ובסיוע "אוסף תולדות ישראל", המוקדש לתיעוד דור תש"ח ואשר מופקד בימים אלו בספרייה הלאומית.

ספינת חיל הים האמריקני מארין קארפ נבנתה במקור לצורכי העברת כוחות צבא לאירופה ובחזרה. בתום מלחמת העולם נעשתה ספינת נוסעים ששטה בנתיב מסחרי קבוע: היא יצאה מניו יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי, ועגנה באתונה, בביירות, בחיפה ובאלכסנדריה. בסופו של הסיבוב שבה לניו יורק דרך איטליה. יהודים אמריקנים רבים השתמשו בשירותיה כדי להגיע לארץ ישראל ולהתנדב בקיבוצים, להגיע לכינוסי תנועות נוער, או פשוט לעלות לארץ באופן חוקי אם הצליחו בכך. הספינה יצאה להפלגות אחת לחמישה שבועות, וגם ב-4 במאי 1948 יצאה הספינה לדרך במסלולה הקבוע. היו עליה נוסעים יהודים רבים – בהם גם יהודים מארץ ישראל שלמדו בארצות הברית או שהו בה, והחליטו להיענות לצו הגיוס הכללי שהוטל על היישוב שכבר נאבק על חייו במלחמת העצמאות.

אחד הנוסעים על המארין קארפ היה דוד סידורסקי, שהיה לאחר מכן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעת שהיה סטודנט צעיר בניו יורק נכח בבניין האו"ם בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה, ובעקבות איומי מדינות ערב במלחמה לאחר שהיא התקבלה, ניטע בו הרעיון להתנדב לכוחות הלוחמים. לאחר מפגש קצר עם טדי קולק, הוא קיבל אישור להתנדב במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועלה על האונייה.

אבל התוכניות של המתנדבים עלו על שרטון.

כשעגנה האונייה בביירות על פי מסלול הנסיעה המתוכנן, חיכו לה על הנמל 400 חיילים לבנונים. השלטונות לא היו מעוניינים לאפשר לגברים יהודים בגיל הכשירות לצבא להגיע לישראל הצעירה מחשש שיצטרפו לכוחות הלוחמים. ואכן, 69 נוסעים, כולם גברים יהודים בגיל 50-18, הורדו בכוח מהאונייה. בין העצורים היו 41 אזרחים אמריקנים, 23 אזרחים ישראלים טריים, 3 קנדים ושניים נוספים. היהודים מארץ ישראל היו בחלקם כאלו שלמדו לתפעל מכ"מ עבור הצבא הצעיר בארצות הברית .

נוסעת נוספת על הספינה הייתה מיוריאל אייזנברג, לימים מיוריאל ארנס, בעקבות נישואיה למי שיהיה שר ביטחון בישראל, משה ארנס. על פי עדותה, הכוחות הלבנוניים ערכו חיפוש בספינה שבה הוסתר נשק שיועד ל"הגנה", וגם איימו על מפעיל הרדיו שלא ישגר אותות מצוקה.

באדיבותה של עליזה ארנס, בתה של מיוריאל, קיבלנו לידינו גם תמונות שצולמו בידי מיוריאל על גבי סיפון האוניה, ובזמן העגינה והציפייה בנמל ביירות.

צוות האונייה דווקא ניסה להתנגד, אך לשווא. דניאל דורון, נוסע אחר וגם נינו של זרח ברנט (ממייסדי פתח תקווה ומכוכבי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון) העיד:

את העצורים לקחו במשאיות והובילו לעיר בעלבכ, שם שהו בתנאים לא קלים במחנה נטוש של הצבא הצרפתי. דניאל דורון סיפר על הנסיעה כך:

מקצת הנוסעים התלוננו על הטיפול האמריקני במעצר, ואף האשימו את הקונסול האמריקני בביירות באנטישמיות. ארצות הברית מחתה בפני לבנון שעמדה בסירובה לשחרר את העצורים, ותקרית דיפלומטית זוטא פרצה בין שתי המדינות.

בד בבד ממשיכה הספינה לחיפה, כשעל סיפונה שאר הנוסעים, כולל בני משפחתם של העצורים – נשים וילדים שהורשו להמשיך במסע. כאן מתקיימת דרמה קטנה משל עצמה, כשהשלטונות הטריים מנסים לדרוש את הורדתם מהאונייה של 25 אזרחים לבנונים, בתקווה לקיום עסקת חילופי שבויים. הניסיונות האלה לא צלחו ככל הנראה, ולא תרמו למאמצי השחרור של העצורים. בארכיון המדינה שמורים המברקים שנשלחו לקברניט ה"מארין קארפ" באותו יום גורלי.

מרגע שנודע על התקרית בביירות, היא עוררה כמובן עניין רב בארץ. העיתונות המקומית סיקרה את האירועים בהרחבה (ובמגבלות צנזורה), לאורך הפרשה כולה.

מה הביא בסופו של דבר לשחרורם של היהודים השבויים? מה תרם לבסוף להגברת מאמצי ארצות הברית לסיים את הפרשה? נראה שלעולם לא נדע. על פי עדותו של דניאל דורון, קרוב משפחה שלו שוחח בנושא עם נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן. טרומן בתגובה הקציב שבועיים למציאת פתרון למשבר.

העצורים האמריקאים התעקשו שישתחררו רק עם האזרחים הנוספים, למרבה המזל. ניסיונות הלבנונים להפריד בין האוכלוסיות נכשלו. לבסוף, ב-30 ביוני, רק כחודש וחצי לאחר המעצר, הסכימו הלבנונים לשחרר את העצורים. הם הוחזרו לניו יורק אך חלק גדול מהם לא קיבל ויזה ונשאר על אליס איילנד. משם יצאו שוב עם המארין קארפ. חלק אחר מהנוסעים לא המתין עד להגעה לחופי אמריקה, ואחדים בחרו לקפוץ מהאוניה באחת מהעגינות ומצאו דרכים אחרות להגיע בחזרה לישראל. אחד מהמשוחררים שנמלטו מהאונייה באיטליה היה שבתי טבת, מי שלאחר מכן נעשה הביוגרף של דוד בן גוריון. נוסע ידוע נוסף היה עודד בורלא, שהפך ברבות השנים לאחר ממשוררי הילדים המוכרים והאהובים ביותר בישראל.

בארכיון "תולדות ישראל" של הספרייה הלאומית שמורים ריאיונות עם ארבעה ממשתתפי אותו מסע של המארין קארפ. האם אתם מכירים אנשים נוספים שהיו על הספינה בנסיעה הגורלית? ספרו לנו גם אתם.

תצלומים נדירים שנתרמו לספרייה הלאומית ומוצגים כאן לראשונה, חושפים את הקריירה המרתקת של אחד מגדולי השחקנים העבריים בארץ ישראל, ומעלים באוב את מותו בתאונה מסתורית שנסיבותיה לוטות בערפל.

לאחר עשרות שנים שבהן נשכח השחקן יעקב אביטל, הגיעה נכדת אחייניתו לספרייה הלאומית ותרמה לנו אלבום תצלומים מהופעותיו בתיאטרון. עיון בתמונות שבאלבום מציג תיעוד נדיר של רגעי הזוהר והדרמה שאפיינו את השחקן העברי על הבמה.

ההתחקות אחר מסע חייו של אביטל, שחקן תיאטרון נערץ בתקופת המנדט, הובילה אותנו אל סיפור מותו המסתורי. אך כדי להבין את הסיפור שעתיד להגיע לשיאו ליד בית מטבחיים בגליל, עלינו לעשות סדר בעלילה ולחזור אל ההתחלה, אל העיר וילנה בשנת 1900, שם נולד השחקן יעקב אביטל, בנו של הסופר והמורה העברי אבא ארש. יעקב הצעיר רכש חינוך עברי וציוני נלהב. כאשר הגיע הזמן ללמוד בגימנסיה, רשם אותו אביו לאחד מבתי הספר התיכוניים הראשונים ברוסיה שבהם שפת הלימוד הייתה עברית. כבר שם התגלה כישרון המשחק של יעקב הצעיר, בהצגות בית הספר ובדיקלומים האומנותיים שהיו מקובלים אז. מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית ברוסיה גילגלה את יעקב הצעיר מעיר לעיר, עד שלבסוף, בחצי האי קרים, הוא פגש בקבוצת צעירים שסחפה אותו להצטרף אליה. היו אלה חברי תנועת "החלוץ". כמה חודשים לאחר מכן, בראשית שנת 1920, עלה איתם ארצה. יעקב אביטל היה לאחד מחלוצי "גדוד העבודה" והשתתף בסלילת כביש טבריה צמח, הכביש שבו גם מצא את מותו.

כישרון המשחק שלו קיבל ביטוי בתקופת עבודתו במחצבה בירושלים, שם חבר לגדוד שהעלה הפקה דרמתית של המחזה 'משיח בן יוסף'. לאחר שצבר פרסום בתיאטרון 'אוהל', הצטרף אביטל לתיאטרון הלאומי 'הבימה' בשנת 1931, אז פרץ אל התודעה כששיחק תפקידים גדולים במספר הצגות חשובות. לבסוף קיבל את תפקיד הקברן בהצגה 'מרד המתים' מאת ארווין שאו, לצד השחקנית חנה רובינא, שכבר אז נחשבה "הגברת הראשונה של התיאטרון".

ההצגה עלתה יפה, ובחודש יוני 1937 הוזמנו שחקני התיאטרון להעלות את 'מרד המתים' בעיר טבריה שעל שפת הכינרת, ולהציג שתי הצגות רצופות במוצאי השבת, בחמישה ביוני. המסך עלה, האורות שפכו זוהר על השחקנים; הדיאלוגים קלחו, הקהל התרצה ומחיאות הכפיים הריעו לביצועם: הם עשו זאת שוב. לאחר שסיימו את ההצגה וקיפלו את ציודם, יצאו ככל הנראה לבילוי לילי קצר באיזור קרית שמואל ולאחר מכן, עייפים ורצוצים, ביקשו לצאת חזרה אל מלון 'פולוניה' שבטבריה.

ככל הנראה, בדרך החליטו החברים לסטות מנתיבם ולנסוע על הדרך הציורית בכיוון חמי טבריה. החלטה זו התבררה לא רק גורלית, אלא גם קטלנית. כשהשמים עדיין נתונים בחשיכה, הגיעה מכוניתם של שחקני 'מרד המתים' ליד בית המטבחיים הסמוך לחמת, ושם, ללא התראה, הופיע לפתע עובר אורח באמצע הדרך. נהג המכונית מיד סטה מהדרך כדי לא לפגוע בעובר האורח ולהימנע מתאונה, אך לרוע המזל הוא איבד את השליטה בהגה. הרכב החל לסטות ולהיזרק, מלווה בקול חריקות נוראות שזעקו מצמיגי המכונית על האספלט. בסוף נסיעת האימים עפה המכונית מהכביש והתהפכה על נוסעיה. עיתון 'דבר' דיווח ש"העזרה הרפואית הייתה מהירה, ונמרצת, אך לשוא". תוצאות התאונה היו טראגיות ממש: בתו של הנהג שנסעה איתם ברכב, מתה כעבור שעה קלה. השחקנים יעקב אביטל ורפאל קלצ'קין נפצעו קשה. למרבה המזל, חנה רובינא שרדה את ההתרחשות הנוראה ואושפזה להשגחה בלבד.

בעקבות התאונה הוזעקו בדחיפות מנהל בית החולים הסקוטי בטבריה עם עמית נוסף, וצוות של שני רופאים ושתי אחיות הגיע באופן מיוחד מתל אביב כדי לטפל ביעקב אביטל שנפצע פצעים קשים בראשו. לאחר יומיים שבהם היה בהכרה לסירוגין ולפי עיתון 'דבר', "התענה בייסורים קשים", בבוקר יום  שני, 7 ביוני 1937, איבד אביטל את הכרתו "ובערב יצאה נפשו".

מעיתונות התקופה אנו לומדים על ההלם והאבל הגדול ששרר בארץ ישראל בכלל, ובאיזור טבריה בפרט, למשמע החדשות על עזיבתו בטרם עת של השחקן יעקב אביטל את הבמה. "מותו של אביטל עושה רושם מדכא בטבריה והסביבה. בכל הבתים הפסיקו את נגינות כלי הרדיו". בידיעה אחרת נכתב: "במותו של אביטל אבד לתיאטרון העברי ולכל הישוב בארץ אחד מן האמנים הטובים ביותר […] מי שראה את דמותו העדינה ושמע את קולו הנעים וצלול כמיתר של זהב – לא ישכחנו לעולם".

ארונו של אביטל הוצב בטבריה למשך הלילה, ומשמר כבוד של 'הפועל' התייצב כדי לשמור עליו עד שסודרה העברת הארון. הוא לווה במשלחת כבוד של העיר טבריה והמשקים אל העיר תל אביב. הלוויתו יצאה באותו אחר צוהריים, משדרות רוטשילד פינת רחוב מזא"ה.

ולנו נותר אלבום תמונות אחד המספר את סיפורו של אדם שחייו נגדעו בטרם עת.