וּבְעִבְרִית | ספינקס האבן ניתָק לו פתאום

לראשונה בעברית, שירים מאת המשוררת הרוסייה זויה אזרוחי, בתרגומה של ולרי מיכאילובסקי

דנה בהרב, סוס, יציקת בטון, עץ לבוד, ענף ועיפרון, 26X30X8 ס"מ, 2014

זויה אזרוחי

מרוסית: ולרי מיכאילובסקי

 

לְבַד

מִתְגּוֹרֶרֶת לְבַדִּי
רַק הַשֶּׁקֶט הוּא עֵדִי.
גְּזַר הַדִּין כְּבָר מְאַיֵּם,
לֹא הִצְלַחְתִּי בְּתוֹר אֵם.
יֵשׁ בִּי מַחְשָׁבָה אַחַת,
שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי גַּם כְּבַת.
רַחֵם, אֵלִי, אני מוֹדָה
כְּרַעֲיָה הִרְגַּשְׁתִּי אֲבוּדָה.
קַל וָחֹמֶר, כְּכַלָּה,
לֹא הָיִיתִי כְּלָל קַלָּה.
וְעָלַי הַנְּבוּאָה,
לִבְדִידוּת אֲנִי בְּרוּאָה.

 

סַקְרָנוּת לָעוֹלָם

יֵשׁ בִּי סַקְרָנוּת מַתְמֶדֶת לָעוֹלָם;
מוּל כָּל הַיֶּדַע אֲנִי יֶלֶד נֶאֱלָם.

אֶת כָּל הַמִּלְחָמוֹת שִׁנַּנְתִּי חוּץ מִתַּאֲרִיכִים
וּמִזִּירוֹת, מִמִּסְפְּרֵי הַחַיָּלִים בְּתַכְרִיכִים.

אֶת שֵׁם הָעֵץ, אֶת שֵׁם הַפֶּרַח – לֹא אֶבְדֶּה,
גַּם לֹא אֶת שֵׁם חַיַּת הַבָּר, הַבַּיִת, הַשָּׂדֶה.

וּמְבִינָה אֲנִי יוֹתֵר מִבְּרֶם*
בִּזְאֵבִים וּבְגִ'ירָפוֹת וּבְמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם

(אֵינִי בְּקִיאָה רַק בְּסִוּוּג וּבְמִיּוּן,
בַּחֲלוּקָה אֲנִי עוֹד קְצָת חַסְרַת כִּוּוּן).

עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת אֶמְצָא תְּשׁוּבָה.
בָּרוּר לִי מִלְמוּלוֹ שֶׁל מְיֹעָד לְאַשְׁכָּבָה.

אֲנִי יוֹדַעַת מָה הִרְגִּישָׁה אֵם
שֶׁאֶת יַלְדָּהּ שָׁכְלָה בְּלֵב פּוֹעֵם.

אֲנִי רוֹאָה אֶת מִסְתְּרֵי לִבּוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן
כְּשֶׁהָרֹאשׁ נוֹפֵל וּמְקַפֵּץ כְּמֹו לֻלְיָן.

אֲנִי תּוֹפֶסֶת בִּמְהִירוּת וּבִבְהִירוּת
אֶת לַהַט אֵשׁ הַהִתְמַכְּרוּת.

כָּל כַּוָּנָה מוּלִי נִפְרֶשֶֹת, כָּל מָגוֹר
כְּמוֹ מַעֲבֵה הַיַּעַר תַּחַת אוֹר.

בֵּין מְבוֹכֵי הַנְּפָשׁוֹת הַדֶּרֶךְ מִתְגַּלָּה,
אֲנִי נָחָשׁ חַמְקָן שֶׁלֹּא אוֹמֵר מִלָּה.

וְרַק דָּבָר אֶחָד עוֹד נֶעֱדָר הֶסְבֵּר:
כָּאן רֵעַ אוֹ אוֹיֵב? מִי מְדַבֵּר?

 

*אלפרד ברם – זואולוג ומדען גרמני

 

ספינקס

הַבֵּט! זֶה הַסְּפִינְקְס וְרֵעֵהוּ שֶׁעַל הַגָּדָה
מֵעֶמְדָּה לְעֶמְדָּה מַחְלִיפִים מַבָּטִים.
וּבְכֵן, כְּשֶׁלַּיְלָה וְחֹשֶׁךְ
בִּשְׁמֵי הָעִיר מִתְפַּשְּׁטִים

מֵעַל הַצְּלָמִים מוֹפִיעַ כּוֹכָב
קַל כְּנוֹצָה וְזוֹהֵר.
עֵינִי הָאֶחָד מְסַמְּנוֹת: עַכְשָׁו.
הַשֵּׁנִי מְהַנְהֵן: כְּדַאי לְמַהֵר.

סְפִינְקְס הָאֶבֶן נִתָּק לֹו פִּתְאֹם
וְרַעַד עוֹבֵר בְּגוּפוֹ הַקָּפוּא.
בְּרַכּוּת מְנַתֵּר וְנוֹחֵת הוּא עַל קְצוֹת
אַרְבַּע רַגְלַיו שֶׁכְּאִלּוּ אֻלְּפוּ.

הוּא פּוֹרֵץ בְּרִיצָה עַל טַיֶּלֶת הַגָּדָה,
נְהַר הַנְּיֵבָה זוֹרֵם, מִשְׁתַּקֵּף בּוֹ גּוֹן עוֹפֶרֶת.
אִי וָסִילִיֵּב יָשֵׁן בְּלֹא כָּל טִרְדָּה
וּפָנָסִים מְאִירִים אֶת הַדֶּרֶךְ.

אַךְ כָּבָה הַכּוֹכָב, עָמוּם הָרָקִיעַ
כִּי טֶרֶם זָרַח אוֹר רִאשׁוֹן.
וּסְפִינְקְס וְעוֹד סְפִינְקְס קָרֵב וּמַגִּיעַ
לַמָּקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ לְאֹרֶךְ הַיּוֹם.

 

זויה אזרוחי (1946–2018) נולדה בלנינגרד (סנט־פטרסבורג) וחייתה בה עד יומה האחרון. כימאית בהשכלתה. בגיל עשרים ושש פרסמה לראשונה משיריה בעיתון מטעם אגודת הסופרים. לימים תיארה את רגעי הציפייה לקראת תשובתה של העורכת: "הלוואי שתהיה אישה. שתבין את ההומור, שתאהב חיות ושלא תדרוש שירים על המולדת". רבים משיריה של אזרוחי אכן עוסקים בחיות – בחתולים ובכלבה שגידלה – ואחרים נוגעים ברגעי השגרה של החיים. בשירתה אזרוחי מצליחה להעניק ניצוץ למציאות האפורה ולתאר אותה באמצעות נימה קלילה וחריזה פשוטה שיוצרים ניגוד בין התוכן לצורה. אזרוחי, שכתבה בתקופת השלטון הסובייטי, מעולם לא הייתה חלק מהממסד הספרותי ברוסיה. שמה נותר מוכר בקרב חוגים מצומצמים בסנט־פטרסבורג, וכתיבתה נדחקה בין אין־ספור עבודות שנזקקה להן כדי לפרנס את שני ילדיה.
השירים המובאים כאן לקוחים מתוך ספרה "הקומה השישית" (1995). "לבד" ו"סקרנות לעולם" מגלים רובד אחר של יצירתה, אולי אפל יותר ביחס לקו הדומיננטי; תהיות על מקומה כאישה וכמשוררת, לצד הטלת ספק בעצמה ובסביבתה. השיר האחרון, "ספינקס", מצייר את תבנית נוף עירה של המשוררת – האריות שכה מזוהים איתה ונהר הנייבה. בשיר הזה חוזרים המוטיבים המאפיינים את אזרוחי, בהם חיבתה לחַיות ויכולתה לשחק במחזות הנגלים לעיניה. זהו תרגום ראשון של שיריה לעברית.

 

ולרי מיכאילובסקי נולדה בקייב ב-1995. סטודנטית ללשון עברית ולבלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב, מתרגמת מרוסית ומערבית.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שבעה שירים מאת המשורר צ'רלס סימיק, בתרגום ערן צלגוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אמוציות הן דבר בעייתי

"בגיל עשרים, גמגום פתאומי מצטייר לה כהקלה. הגמגום יהיה אז הצהרה, לא תלונה ממש, אבל הודאה: בכל זאת קשה לה". סיפור קצר מאת ליה נירגד

שיקו כץ, מתן פוגש דממה בתל אביב, טכניקה מעורבת על בד פשתן, 75X60 ס"מ, יוני 2017 (צילום: אברהם חי)

.

רציונלי–אמוציונלי

מאת ליה נירגד

 

האולר היה גם שוויצרי וגם מפורק. מי יכול לעמוד במתח כזה. אולר שוויצרי אמיתי, שחלק ממנו, חלק מהכיסוי ליתר דיוק, נעלם. אולר שהיה מתנה יקרה, נוצצת, מתנה שיש בה כביכול איזו הכרה, היכרות: הילדה אוהבת לנסר, לגלף, לבנות. מרשים לה. מותר לה בינתיים.

הדברים המותרים אינם רבים, ליתר דיוק הדברים שגם מותרים וגם רצויים לה אינם רבים, ולמען דיוק רב עוד יותר, הם מעטים עד כאב. עוד מתח שקשה לעמוד בו.

בגיל עשר, מתחים כאלה יכולים להיתפס כסתירה בסיסית. בגיל עשר, מתחים רבים, מקריים, יכולים להיתפס כהכרח קיומי.

בחירה עמדה לפניה: מתחים או סתירות.

קשה היה לעמוד במתח.

העולם כולו, אם כן, התגלה כמלא סתירות.

מה קרה לאולר? שום דבר, הכיסוי התרופף, נפל והורכב, נפל ושוב הורכב, פעמים רבות. באחד הטיולים, טיולי הצופים שבהם היה סדר דברים פשוט, מתוק, מרגיע כל כך, נפל הכיסוי ונעלם. בין חולות נחל אכזיב אולי מנצנץ עדיין הכיסוי האדום. מאוחר מדי. צד אחד של האולר חשוף, רואים את ההברגות, כל השוויצריות האדומה התקלפה לה, הוסר המעטה.

לא עניין גדול. עניין קטן.

לא בשבילה.

האולר נטמן בגרביים, נצרר בגרביים, מוסתר בין גרביים, עמוק במגירה.

אסור שיֵדעו.

מה יקרה לה אם ידעו? במה מדובר כאן בעצם? שום דבר לא יקרה לה, שום דבר מהדברים שאפשר לומר אותם במילים בודדות.

מה היא חושבת שיקרה לה? מה חשבה?

למה חלמה בלילות שתופסים אותה – אולי תדבר בחלום,

למה פחדה להיות חולה – אולי תדבר מתוך דמדומים. היא קראה ספרים, אנשים קדחו ודיברו שם. מתוך דמדומים. את סודותיהם האפלים ביותר הסגירו.

אולי היא תדבר על האולר.

אסור להיות חולה, צריך להיות דרוכה גם בשינה, עדיף לא לצאת מהבית כשלא צריך. אולי בהיעדרה יתגלה האולר המפורק, שצד אחד שלו עירום כל כך. מסגיר.

ממה פחדה כל כך? האמת, לא הייתה לה סיבה של ממש לפחד. אבל הפחד היה שם.

אולי היא הייתה פחדנית?

היא לא הייתה פחדנית.

היא הייתה מפוחדת.

ממה הייתה מפוחדת. בעצמה לא הייתה יודעת לומר.

ואילו נדחקה לפינה, אילו דחקתם אותה, אילו דחקנו, הייתה מודה שאין סיבה של ממש לפחד. לא יעשו לה שום דבר. לא יהיה עונש, אפילו צעקות לא יהיו, לא יהיה שום דבר מהדברים שילדים רשאים לפחד מהם.

לא יהיו דברים. יהיה מתח.

מה אומר לה המתח הזה. איך הוא נראה? היא לא יודעת. היא מוצאת אותו בגוף שלה רק עשרות שנים מאוחר יותר. צבתות סביב הראש, מלקחיים בבטן, בעירה בשכמות. אפשר לשים אצבע ולגעת: הנה, כאן כואב. כאן, וגם כאן, לא כל הזמן אבל לפעמים, ותמיד.

ואילו הייתם, אילו היינו באים אליה כבר אז, אומרים לה – תראי, תראי איזה מתח, מה היא הייתה אומרת אז?

קשה לחשוב על תשובה, קשה להאמין שהייתה עונה. היא לא רגילה בשיחות כאלה.

אולי, אולי הייתה אומרת שהיא פוחדת, אבל קשה להאמין.

בוודאי הייתה פוחדת לומר שהיא פוחדת.

ממה, ממה היא פוחדת. הבית גדול, שקט. האנשים שקטים, גדולים. בבקרים שקט עוד יותר. היא קמה ראשונה, תמיד, מקפידה עוד לפני השינה לכוון לעצמה מבפנים את שעת היקיצה. שש בבוקר, אחר כך חמש, עם הזמן לפעמים ארבע. היא עוצמת עיניים, מבזיקה לעצמה מספרים: שש שש שש, בכל מיני גדלים וצבעים, וגם 666, שוב ושוב. היא גאה בשעון המעורר שיש לה בפנים.

למה היא קמה בשעות כאלה? אולי גם זה בגלל המתח? אולי בשביל השקט? אולי כדי לקרוא?

ההורים לא אוהבים שהיא קמה בשעות כאלה. הם מרשים לה ללכת לישון מאוחר, אולי לא תשכים כל כך. למה ההורים רוצים שהיא לא תשכים כל כך? למה זה מפריע בעצם? היא לא יודעת. היא גם לא שואלת. היא לא נוהגת לשאול שאלות. לא רגילה לזה.

כשהיא מגיעה לטירונות ההרגל מתגלה כמועיל. הרגלים רבים מתגלים כאן כמועילים. חדות הקיפולים של השמיכות. מילוי הוראות. לכופף ראש. להקטין ראש. לא להתבלט. גם את הטירונות אפשר לעבור בשלום אם לא מתבלטים.

היא קמה מוקדם, מסדרת את המיטה, מסדרת את המיטות של חברותיה לאוהל. למה? כי ככה קל יותר. כאן באמת מענישים – מִסדרים, טרטורים, כאן יש לדברים שמות. מרוב שהיא מקפלת לכולן את השמיכות, כמעט עושים אותה חניכה מצטיינת. היא מפסיקה לקפל. יש גבול למה שאפשר להסכים לו רק בשביל השקט. אבל כאן היא כבר גדולה יותר, אולי קצת חכמה יותר, היא יודעת יפה מאוד שלא כל שבח רצוי לה. בגיל עשר, השבח עוד מיוחל מאוד.

ובאופן כללי, בגיל עשר, היא דווקא מרגישה די משובחת. מעמדה המשובח מעולם לא היה ברור יותר.

זה נעים, אבל לא ממש. וזה בהחלט לא מרגיע. המניה שלה, יכולה הייתה לומר, ספקולטיבית מדי.

לכן היא נזהרת.

כן, אפשר בהחלט לומר שהייתה זהירה.

האם זהירות היא תכונה?

אולי רק הרגל?

בואו נאמר שהיא למדה לנהוג בזהירות.

ממה נזהרים כאן? ממי?

אז ככה: נזהרים מכולם. יש אבא, אמא, אחות גדולה, אחות קטנה. גם מהקטנה נזהרים.

למה? היא לא יודעת לענות על שאלות כאלה, אבל השכמות שלה מתכווצות כשכועסים. לא כועסים עליה אמנם, אין סיבה כאמור, ואם תהיה היא תדאג שלא ידעו עליה. האחות הגדולה והאמא כועסות. אחת על השנייה, ואולי בכלל. בשקט שמסביב, גם כעסים קטנים מצטיירים כזוועות גדולות. בגיל עשר היא לא יודעת עדיין מה יקרה כשיכעסו עליה, אבל לא דחוף לה לגלות.

היא נוטה, אם כן, לאיפוק. היא נוטה, על כן, להבלגה. כך או כך, בסופו של דבר, היא עושה רושם מאוד תרבותי.

היא באה ממקום תרבותי. אוהבים לדבר שם על "הרציו והרגש". מסבירים לה שהיא רציונלית. נדמה לה שגם זה סוג של שבח. האחות הגדולה, זאת שכועסים עליה, יותר רגשית. רוצה הגורל, והיא גם יותר יפה. עוד מתח שקשה לעמוד בו.

היא מנסה לפתח את הרציונליות. ממלאה דפים בטורים ארוכים של מספרים שהיא מסכמת, לרוב נכון, אבל אף אחד לא בודק. ברור לה שאין לאיש עניין במספרים האלה. הרציונליות אולי משובחת, אבל לא בטוח שהיא מושכת. אילו הייתה מבוגרת יותר, הייתה אומרת שהיא לא סקסית.

עם אבא, בסוף היום, אפשר לשחק צוללות. זה בהחלט רציונלי. נראה לה שגם אבא רציונלי. היא לא בטוחה לגבי היתר. אז משחקים צוללות, רגע של אושר, לפעמים, בהחלט לא תמיד. אולי הייתה רוצה יותר, אבל היא בהחלט לא דורשת, היא מבינה שאין זמן.

וחוץ מזה, היא לא נוטה להתלונן. זו עוד אחת מהתכונות שלה, ועל כך משבחים אותה מאוד.

כשהיא שוברת יד, היא לא אומרת כלום. כעבור כמה ימים היד כחולה, נפוחה. שמים לה גבס, מהללים אותה על האיפוק. שנים עוד מספרים על מעשה הגבורה שלה.

יש עוד סיפורים כאלה. כבר בגיל חודשיים, מספרים, היא הייתה מאופקת. כמעט אפשר לומר, מנומסת. שכבה בעריסה חולה, מקיאה, לא בוכה. חצי שנה ככה, משתעלת, לא זזה, לא בוכה. הנה דבר להתפאר בו.

היא מתפארת.

היא מאופקת ורציונלית.

גם אמא אומרת שאבא רציונלי – זה לא תמיד נעים כל כך, היא מודה לפעמים, בחצי משפט, אבל זה בהחלט מעורר כבוד. אמא כנראה רגשית יותר, או כמו שאומרים, ואז זה ממש מתחרז, אמוציונלית.

רציונלי–אמוציונלי. את הסתירה הזאת לא היא המציאה.

כך או כך, מה שנשאר גבישי וחד־משמעי הוא הכבוד.

בשביל כבוד צריך לעבוד.

בבוקר מוקדם היא מצחצחת לכולם נעליים, מלפנים עם מברשת, מאחור עם מטלית, ועוד סיבוב עם המטלית מלפנים. הבוהק גם הוא חד־משמעי: נעל מצוחצחת היא עובדה. סוף־סוף.

בשביל כבוד צריך לעבוד, ומתברר שזה לא קשה. נדמה לה שזה לא קשה. מה צריך בסך הכול. קצת להתאפק, להתנהג כמו שצריך, להסתיר מה שצריך. מה צריך להסתיר? דברים קטנים בסך הכול. אולר מפורק כבר אמרנו. הערות של המורה ביומן. היא אמנם לא מאחרת אף פעם, אף פעם, אבל היא תמיד שוכחת להביא מחוגה, כלי ציור, נעלי התעמלות. כל יום צריך להביא משהו אחר, היא תמיד שוכחת. במקום ובזמן אחר היו אומרים, משהו מטריד אותה. היא לא חושבת במושגים כאלה, אין לה מושגים כאלה, היא מסתירה את ההערות, מזייפת חתימות ביומן. זה לא נורא, התעודה בסוף השנה משובחת מכול וכול, רק בהבעה בעל פה היא קצת חלשה.

בגיל עשרים, גמגום פתאומי מצטייר לה כהקלה. הגמגום יהיה אז הצהרה, לא תלונה ממש, אבל הודאה: בכל זאת קשה לה.

מה עוד צריך להסתיר.

שיער פזור.

שתי ברירות עומדות לפניה, ואין בלתן – שיער אסוף בשתי קוקיות נלעגות או שיער קצוץ. גם את המתח הזה לא היא המציאה. תשאלו מה עם קוקו? למה קוקו הוא לא אופציה אפילו? אז ככה, אמא אומרת שקוקו לא מתאים, הפנים שלה עגולות. לאחות הגדולה מתאים קוקו, הפנים שלה ארוכות. גם הפנים של אמא ארוכות. אבל שלה עגולות. וזה גם מתאים לה יותר לאישיות, כי זה חמוד נורא והיא חמודה כל כך.

גם חמוד ויפה זו לפעמים סתירה.

כך או כך, שתי קוקיות – וָלא, לשבת אצל הספר ולבכות כשהשיער הקצוץ נערם על הרצפה. היא לא פחדנית, היא רק זהירה. היא לא מוכנה ללכת עם הקוקיות האלה, והיא גם לא רוצה לריב בגלל זה. היא בת עשר בסך הכול, היא לא צריכה צרות. היא מורידה את הגומיות בדרך לבית ספר, בדרך חזרה שוב אוספת, בלילות מפחדת שמישהו יגלה, אולי השכנה תעבור ברחוב ותראה.

בגיל עשרים היא מגלה לאמא.

אמא אומרת שהיא כנראה הייתה פחדנית.

אז אולי היא קצת פחדנית, אבל תודו שהיא לא ותרנית. ובסך הכול, היא פשוט זהירה, מחשבת היטב מה כדאי ומה לא. ילדה רציונלית יכולה לחסוך לעצמה צרות שילדה אמוציונלית לא תחסוך מעצמה. ובמובן הזה, היא די גאה בשיטה שלה. קל לה להתאפק, קל לעשות מה שצריך, קל להסתיר, זה רק עניין של הרגל.

בעיקר קל להסתיר רגשות, כי בכל מקרה היא לא אמוציונלית.

וגם אם האחות הגדולה יפה, בכל זאת די ברור שרציונלי שווה יותר מאמוציונלי. די ברור שהאמוציות, כמו שקוראים לזה אצלם, משקלן פחוּת בהרבה מזה של היקש הגיוני – גם אם אמא מתלוננת לפעמים שקצת יותר חמימות הייתה עושה לה טוב בחיים.

כך או כך, אמוציות הן דבר בעייתי. חלקן טובות, חלקן רעות; חלקן מותרות, חלקן אסורות; חלקן מוצדקות, חלקן מופרכות, מוגזמות. חלקן גלויות, חלקן בלתי נראות, חמקמקות, מושתקות – מי ידע לאחוז בקצה כנפה של אמוציה.

וזה דווקא יתרון, כי האמוציות האלה כל כך דקות, שקופות כמעט, שקל להסתיר אותן. מישהו ראה פעם צבע של אמוציה?

רק מאוחר יותר, תחושת הקבס החומה בבטן.

האולר, לעומת זאת, אדום.

את העירום של האולר רואים בעיניים.

ואת מה שהעיניים רואות, קשה יותר להסתיר.

אבל מה שרואות העיניים הוא עובדה.

אלוהים, תעשה שלא אתעוור לעולם.

 

ליה נירגד היא סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית. ספרה "במקום גרניום" יראה אור בסוף החודש בהוצאת חרגול.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ההזמנה" מאת מורז ברנדיס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

האם התאסלם הרמב"ם?

לפי מקורות מוסלמים, הרמב"ם בהיותו בספרד או במרוקו, היה מוסלמי מאמין וחזר ליהדותו רק בהיותו במצרים. האם ידיעות אלה מהימנות?

רמבם

לפי המקורות המוסלמים בני ימי הביניים, הרמב"ם, בהיותו בספרד או במרוקו, היה מוסלמי מאמין אשר ידע את הקוראן בעל פה ואף הנהיג את תפילות הרמדאן של המוסלמים, וחזר ליהדותו רק בהיותו במצרים. האם ידיעות אלה מהימנות?

ואומנם, שאלת התאסלמותו האפשרית של הרמב"ם אינה משוללת יסוד. סוגיה זו קשורה בעלייתה של שושלת אסלאמית קנאית בצפון אפריקה ובספרד המכונה אלמֻוָּחִדוּן ("המייחדים את האל"). שלא כגישה האסלאמית המסורתית, השליטים המֻוָחִדים לא הכירו ביהודים או בנוצרים כבני חסות הזכאים להגנת השלטונות, אלא הציבו בפניהם את הבחירה בין התאסלמות לבין עזיבת ממלכתם. הרמב"ם ומשפחתו המשיכו להתגורר בשלטון המֻוָחִדים בכל שנות ילדותו, נעוריו ובחרותו של הרמב"ם. רק באמצע שנות ה-20 לחייו, בשנת 1165, נמלט הרמב"ם עם משפחתו למצרים, שם שלטה השושלת השיעית הפאטמית הסובלנית. במצרים התפרסם הרמב"ם כ"ראש היהודים", כתב את חיבוריו הידועים "משנה תורה" ו"מורה הנבוכים" והיה לרופא בחצרם של כמה שליטים מוסלמים, בהם גם הסולטאן הנודע צלאח אל-דין. אם כן, בעוד שברור כי במצרים היה הרמב"ם יהודי ואף מנהיגם הפוליטי, החברתי והדתי של היהודים, שאלת דתו בספרד ובמרוקו מעורפלת למדי.

כמה חיבורים מוסלמים מימי הביניים מזכירים את התאסלמותו של הרמב"ם וחזרתו ליהדות. הסופר המוקדם ביותר שנדרש לעניין זה הוא היסטוריון בשם אִבְּן אל-קִפְטי (מת ב-1248). סופר זה מציין ידיעה אינפורמטיבית שלפיה בסוף ימיו הזדמן הרמב"ם באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי בשם אבו אל-ערב אִבְּן מעישה. מוסלמי זה הגיע מצרימה, פגש את הרמב"ם, הוכיחו בזה שהתאסלם בספרד ודרש את גזר הדין עליו, שכן המרה מהאסלאם לדת אחרת דינה מוות לפי החוק האסלאמי. מכל מקום, הווזיר הגדול במצרים, שהיה פטרונו של הרמב"ם, הקאדי אל-פאדל, זיכה את הרמב"ם מאשמת החזרה ליהדות, וזאת על סמך ההלכה האסלאמית המעוגנת בפסוק מהקוראן שלפיו: "אין כפייה בדת", כלומר אין לכפות בכוח על אדם יהודי או נוצרי להתאסלם. על כן, לא הייתה התאסלמותו של הרמב"ם תקפה, ומכאן שמעולם לא חזר בו מהתאסלמותו. ידיעה זו בהחלט מתקבלת על הדעת. אִבְּן אל-קִפְטי מציג אותה במסגרת ביוגרפיה מוסלמית שהיא הארוכה והמפורטת ביותר על אודות הרמב"ם. היסטוריון זה היה חבר קרוב של תלמידו של הרמב"ם יוסף בן יהודה בן שמעון, וסביר שתלמידו זה של הרמב"ם, הוא מי שהעביר להיסטוריון המוסלמי ידיעה מהימנה זו.

בניגוד לגרסא זו, דיווחים מוסלמים אחרים מציגים את הרמב"ם באור שלילי. ההיסטוריון החלבי אִבְּן אל-עָדים (1262-1192) מייחס לרמב"ם לא פחות מאחריות למעשה רצח, כדי להיפטר מאשמת החזרה מהאסלאם. בביוגרפיה המוקדשת לאותו מלשין מגרבי, אבּוּ אל-עָרָב אִבְּן מָעישָה, מזכיר ההיסטוריון החלבי כי אבו אל-ערב זה עזב את מולדתו מרוקו והגיע למצרים, ושם פגש את הרופא והפילוסוף אבו מוסא היהודי (היינו, הרמב"ם), אשר דמו הותר במרוקו בשל מעשה מושחת שעשה. אבו אל-ערב הכיר את הרמב"ם ממרוקו ואף סייע לו לברוח מאזור זה, אולם לאחר מכן נאלץ גם הוא עצמו לברוח כיוון שעזרתו לרמב"ם נודעה למלך מרוקו. מכל מקום, כשהגיע אבו אלערב למצרים, נתעורר חשש בליבו של הרמב"ם מפניו. על כן שילם הרמב"ם כסף רב לאדם כדי שיחסל אותו. הרוצח עשה את עבודתו נאמנה. הוא היכה בראשו של אבו אל-ערב באלה כאשר התהלך על גדות הנילוס, ולאחר מכן זרק את גופתו לנהר. ההיסטוריון המוסלמי אבן אל-עדים מסביר כי הרמב"ם עשה כך כיוון שאבו אל-ערב ביקש להעמיד ראייה נגדו על כך שהתאסלם במרוקו. בניגוד לידיעה הראשונה של אִבְּן אל-קִפְטי, אמינותה של ידיעה זו מעלה ספקות: הידיעה עצמה, ללא דברי הפרשנות של ההיסטוריון לאחריה, היא מבולבלת ובעלת אופי אגדתי. אבן אל-עדים לא מזכיר בה כי הרמב"ם התאסלם ולא כי אבו אל-ערב זיהה את הרמב"ם כמי ששב ליהדותו. על כן לא ברור מדוע הרמב"ם כה חשש מאבו אל-ערב.

ידיעה מגמתית אחרת נזכרת על ידי היסטוריון בשם אל-צָפָדי (1363-1297). ידיעה זו מייחסת לרמב"ם מעשה מרמה ערמומי שבאמצעותו נחלץ מאשמת החזרה ליהדות. מסורת זו גורסת כי הרמב"ם עמד בראש תפילת הרמדאן בספינה שהביאה אותו ממרוקו לארץ ישראל, כשהוא קורא מהקוראן. הוא פנה לדמשק ושם הצליח לרפא את קאדי העיר ממחלתו הקשה. הקאדי ביקש לגמול לרמב"ם על טיפולו. הרמב"ם סירב, אך ביקש מהקאדי שיקדים בחמש שנים שטר קנייה של בית שקנה בדמשק. הקאדי הסכים, "כיוון שלא ידע כי זהו מעשה מושחת". לאחר מכן פנה הרמב"ם למצרים וטיפל בווזיר הגדול הקאדי אל-פאדל. כשבאו למצרים נוסעים שהיו עם הרמב"ם על הספינה במסעו ממרוקו, הם העידו כי הרמב"ם בא איתם מהמגרב והנהיג את תפילת הרמדאן בשנה הזאת והזאת. הרמב"ם הכחיש זאת והציג לראייה את שטר הקנייה של הבית בדמשק, באומרו כי היה בעיר זו לפני השנה שהזכירו הטוענים נגדו. הקאדי אל-פאדל אכן זיהה את כתב ידו של קאדי דמשק המאשר את קניית הבית בשנה שהזכיר הרמב"ם. כך, מסכם ההיסטוריון, "נדחתה התביעה בשל ערמומיותו של השטן הזה (היינו, הרמב"ם)…". ידיעה זו חסרת כל בסיס היסטורי. הרמב"ם הגיע לאזורנו כשלושים שנים לפני התאריך הנזכר בידיעה; הקאדי הנזכר בסיפור זה כלל לא היה בתפקיד קאדי דמשק בשנה שנזכרה; הרמב"ם, המתואר כמי שעמד בראש תפילת הרמדאן בספינה שהביאה אותו ממרוקו לארץ ישראל, כלל לא ערך את מסעו זה בתקופת הרמדאן, אלא הגיע לארץ כחודש וחצי לפני תחילת החודש המוסלמי הקדוש. כמו כן אין כל ראייה לכך שהרמב"ם ביקר אי פעם בדמשק.

מעניין לציין כי היותו כביכול של הרמב"ם מנהיג תפילת הרמדאן בספינה ממרוקו, נזכרת אף בפרשנות קוראן מהמחצית הראשונה של המאה ה-14. פרשן הקוראן, אבו חָיאן אל-עָ'רְנאטי, מדגיש את צביעותו ובוגדנותו של הרמב"ם (המכונה על ידו "שקרן", ו-"אויב אללה"), שכן היה מוסלמי נאמן, ידע את הקוראן בעל פה, וינק מחוכמת האסלאם בהיותו בספרד, אך בהגיעו למצרים שב ליהדותו, היה ל"ראש היהודים", וגמל למוסלמים רעה תחת טובה.

אין זה מקרה כי המסורת האינפורמטיבית והמהימנה מבחינה היסטורית, שלפיה הקאדי אל-פאדל זיכה את הרמב"ם מאשמת החזרה מן האסלאם, נזכרת בחיבורו של אִבְּן אל-קִפְטי. חיבור זה הוא מילון ביוגרפי המוקדש לרופאים, פילוסופים ואסטרונומים. הוא כולל ביוגרפיות של מדענים לא-מוסלמים רבים, ומשקף רוח אוניברסלית ו"חילונית" המאפיינת את המורשת המדעית היוונית-אסלאמית. לעומת זאת, הידיעות המגמתיות המציגות את הרמב"ם כנוכל, בוגד ואף רוצח, נזכרות בחיבורים בעלי אוריינטציה אסלאמית, אשר נכתבו בידי אנשי דת (עֻלָמָאא') ונועדו לקהל מוסלמי. על כן, הם היו מחויבים יותר לשיח האסלאמי בנוגע ליהודים.

ואכן, מקומם של היהודים בפרדיגמה האסלאמית הוא עניין חשוב כדי להבין את אופן הצגתו של הרמב"ם בחיבורי העֻלָמָאא'. בבסיס התפיסה האסלאמית, יהודים הם חלק מ"בני החסות" החיים תחת שלטון אסלאמי. יש להם זכות להחזיק באמונתם ואף לקבל הגנה מהשלטנות, אולם בתמורה לכך עליהם לשלם מס גולגולת קבוע ולקיים שורת הגבלות שנועדו להשפילם ולשמר את מקומם בתחתית הסדר ההררכי החברתי. ההכרח לשמור על מעמדם הנמוך של "בני החסות" היהודים והנוצרים נזכר עוד בקוראן (קוראן, 9:29, 5:51). באופן תיאורטי, מעמדו של היהודי במסורת המוסלמית אף נמוך מזה של הנוצרי, בין השאר בשל העובדה כי מוחמד ניהל מאבקים אידיאולוגים וצבאיים עם יהודי ערב. תכונות של ערמומיות, בוגדנות וחוסר מהימנות מזוהות עם יהודים במסורת התורה המוסלמית שבעל-פה (ה-חָדית'), בפרקטיקות משפטיות ובספרות אסלאמית מימי הביניים. על רקע זה, נקל להבין מדוע המסורות האסלאמיות שנדונו מציגות את הרמב"ם כ"שטן ערמומי" וכיהודי כפוי טובה, לעיתים עד לרמה של רצח מוסלמי אשר הטיב עימו. זו הייתה דרכם של סופרים מוסלמים מסוימים להתמודד עם יהודי מצליח כמו הרמב"ם, אשר חרג ממעמדו הנחות המתחייב לפי ההלכה האסלאמית, והתערה בקרב העלית המוסלמית הגבוהה ביותר.

 

גילגוליו של הטלאי הצהוב

הרבה לפני הנאצים - פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה

טלאי צהוב

הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם, אביו-מולידו של "הטלאי הצהוב", הוא בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר". חוזה זה מיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אלח'טאב (644-634) או עומר בן עבד אלעזיז (720-717). זהו מעין הסכם דו-צדדי בין המדינה האסלאמית לבין היהודים והנוצרים ובני דתות אחרות הרשאים להתקיים בשטחי האסלאם, המכונים "בני החסות". לפי חוזה זה, האחרונים מקבלים ערובה לבטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחניהם במגבלות מסויימות ולנהל את קהילותיהם. מנגד, מוכפפים בני החסות לתקנות מפלות הכוללות, למשל, את האיסור על רכיבה על סוסים ועל אוכפים, על נשיאת נשק, על בניית בתי תפילה חדשים, ועל הפגנת הדת בפרהסיה. סעיף חשוב נוסף ב"חוזה עומר" מחייב את "בני החסות" להיראות בפומבי בלבוש שונה מזה של המוסלמים.

חוזה עומר

המקורות ההיסטורים המוסלמים והיהודים מגלים כי בתקופת ימי הביניים, היינו למן המאה השביעית ועד למחצית המאה השלוש-עשרה, לא נאכפו חוקי הלבוש הנבדלים במזרח התיכון בעקיבות אלא לתקופות קצרות למדי. מצב זה השתנה במחצית השנייה של המאה ה-13, בייחוד באזורינו, קרי, מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. באותה עת עלו לשלטון במצרים ובסוריה השליטים הממלוכים. שליטים אלה היו במוצאם עבדים צבאיים לא-מוסלמים, וכדי לרצות את אנשי הדת המקומיים ולחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, נטו להכביד את ידם על "בני החסות". ואכן, לאורך תקופת שלטונם, בשנים 1517-1250, הקפידו הממלוכים על חוקי הלבוש הנבדלים ביתר שאת ובעקיבות. יהודי מצרים וסוריה חויבו לעטות לראשיהם מצנפות צהובות, בעוד הנוצרים הצטוו לחבוש מצנפות כחולות והשומרונים אדומות. חוקי הלבוש המפלים נאכפו בכל רחבי הסולטאנות הממלוכית, כפי שאנו יודעים ממקורות היסטוריים מוסלמים, לצד עדויות של נוסעים אירופאים, נוצרים ואף יהודים. יש לציין כי הצבע הצהוב לא הומצא על ידי השליטים הממלוכים יש מאין. לא-מוסלמים נצטוו ללבוש פרטי לבוש צהובים עוד במאה התשיעית בבירת הח'ליפות, בגדאד. צבע זה זוהה באופן בלעדי רק עם היהודים בתקנות לבוש מסוף המאה ה-11 בבגדאד, וערב עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים.

 

מושל ממלוכי ופמלייתו מקבלים את פני הקונסול הוונציאני בדמשק. ניתן לראות דוגמה למצנפות שונות בעולם המוסלמי

מעניין לגלות שגם באירופה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, החלו השלטונות לאכוף בהדרגה חוקי לבוש נבדלים ליהודים. מקורו של "הטלאי היהודי" האירופאי הוא בוועידת הכנסייה הלטרנית שנערכה ברומא בשנת 1215. בוועידה זו הוחלט כי על יהודים ומוסלמים ללבוש על בגדיהם סימן מזהה שיבדילם משאר האנשים. כיוון שלא היו קהילות מוסלמיות ברוב מדינות אירופה באותה עת, הרי שחוק זה היה מכוון כלפי היהודים בלבד. כך, ככל הנראה, מצא את דרכו מעולם האסלאם אל אירופה הנוצרית הרעיון לסימון חיצוני של היהודים. החלטת הכנסייה יושמה הלכה למעשה באזורים שונים באירופה במאה ה-13 ואילך. בדומה לעולם האסלאם, צבעו הנפוץ ביותר של הטלאי היהודי, בייחוד מהמאה ה-15, היה צהוב.

אם כן, בימי הביניים המאוחרים זוהו היהודים בצבע נבדל של בגדיהם, על פי רוב צהוב, הן במזרח התיכון האסלאמי והן באירופה הנוצרית. אולם, האם סממן חיצוני זה שיקף מעמד זהה של היהודים בשתי החברות? כדי להעריך נכוחה את מצבם של היהודים בשני האזורים יש לבחון את חוקי הלבוש על פי ההקשרים הדתיים, החברתיים והתרבותיים בסביבות שבהן חוקקו ויושמו. הועידה הלטרנית ב-1215 הכריזה על חוק הסימנים המזהים כדי למנוע "זיהום" של נוצרים באמצעות מגע מיני עם יהודים, בני הדת הכופרת והשפלה. בעולם האסלאם, אין עדויות לתפיסה של "זיהום" דתי העומד מאחורי חוק זה. הלבוש הצהוב נועד בעיקר להשפיל את היהודים ולהדגיש את מעמדם הנחות. במקורם, נועדו סימני הלבוש ב"חוקי עומר" לבדל את שכבת המיעוט המוסלמי השולט מההמון הנשלט, כדי שלא יטמעו בו. זו הסיבה שהנוצרים, שהיו לרוב באזורינו, ובעקבותיהם היהודים, נדרשו לבדל את עצמם בפריט לבוש שממילא אפיין אותם עוד בטרם האסלאם – חגורת הזונאר. לאחר מכן, כאשר בטחונו של עולם האסלאם החל להתערער בעקבות הצלחות אויביו (בין השאר, כיבושי הצלבנים באזורינו והמונגולים במזרח), החלו השלטונות לנקוט במדיניות סובלנית פחות כלפי נתיניהם הלא-מוסלמים. בשלב מאוחר זה, הסימנים המבדילים ושאר "חוקי עומר" נועדו להבהיר את מעמדם השפל של בני הדתות הלא-מוסלמיות. סימני הלבוש הנבדלים שרטטו למעשה גבולות שחיזקו את ההבחנה ההיררכית בחברות אסלאמיות והסדירו את היחסים שבין הקבוצות האתניות והדתיות השונות. במילים אחרות, הצבע הצהוב סימן את מעמדם הנחות של היהודים, ודווקא משום כך איפשר להם ליטול חלק אינטגרלי בפעילויות כלכליות ותרבותיות של החברה הכוללת, כל עוד התנהגו בהתאם לדרגתם הנמוכה.

וכך, יהודי הסולטאנות הממלוכית ניכרו במצנפותיהם הצהובות כעדה נבדלת, אך שאינה אלא אחת מני רבות. עמיתיהם נושאי הטלאי באירופה, לעומת זאת, לא היו אלא מיעוט יחיד, קטן ומבודד הנבדל בהופעתו החיצונית מהמוני הנוצרים ובשל כך מושא להשפלה וביזוי. מעבר לכך, בחברות אסלאמיות, דוגמת הסולטאנות הממלוכית, לבושו של אדם נועד לזהותו מבחינה מעמדית ודתית, ובמידה רבה היה לחלק מהגדרת זהותו העצמית. רחובות קהיר ודמשק של המאה ה-15 היו פסיפס תרבותי שהתבטא בסממני הופעה ולבוש חיצוניים. חברי העלית הממלוכית זוהו באמצעות רכיבתם על סוסים (פריבילגיה שהייתה שמורה אך ורק להם ולאנשי החצר), בסוגי הכובעים שעל ראשם, ובבגדיהם הייחודיים והמפוארים; מי שנמנה עם שכבת אנשי הדת המוסלמים (העֻלָמָאא') בלט לעין בטורבאן הלבן והרחב שעל ראשו; הנוצרים היו מזוהים במצנפותיהם הכחולות, השומרונים באדומות, הגאורגים ניכרו בכובעיהם השחורים, והיהודים במצנפות הצהובות. במצב שכזה לא נחשבו היהודים אלא כקבוצה אחת משלל קבוצות הנושאת כל אחת את סימניה המזהים. כמו כן, המצנפת הצהובה "משכה הרבה פחות אש" מאשר זו הכחולה של המוני הנוצרים. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה מציינים כי בעת גל רדיפות נגד "בני החסות", היו בין הנוצרים מי שהשאילו מהיהודים את המצנפת הצהובה, כדי שייראו ברחובות העיר כיהודים ועל כן לא יעשו בהם שפטים.

 

הטלאי הצהוב שהוכרחו היהודים לשאת בעולם הנוצרי. כך נכתב במרכז הטלאי בתרגום לעברית: זהו הסימן היהודי שהם חייבים לשאת על בגדיהם

 

 

ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים בחברה המוסלמית נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה הכוללת, אך עדיין בתוכה. לעומת זאת, הטלאי הצהוב באזורים רבים באירופה הנוצרית היה ביטוי חיצוני להוצאתם של היהודים מכלל החברה. יש הטוענים כי חוקי הרייך השלישי שחייבו את יהודי אירופה לשאת טלאי צהוב נֶהֶגוּ בהשראתם של חוקי הוועידה הלטרנית ומאותם מניעים. אלא שבעוד החוק הכנסייתי מימי הביניים נועד למנוע את "זיהומם" של בני הדת הנעלה מצד מחזיקי דת כופרת, במאה ה-20 נועד החוק הנאצי למנוע "זיהום של בני הגזע הארי על ידי בני גזע נחות". עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בכרזות נאציות שעליהן התנוסס הטלאי הצהוב ומתחתיו הכיתוב: "הטלאי היהודי הוא אזהרה נגד זיהום הגזע". (“Rassenschande”)