בני הזוג ריקרדה והיינץ  שוורין הגיעו לפלסטינה בשנת 1935 כזוג נשוי.

במסגרת תחקיר לספרי "ציונות ומשחקי קופסה: 1948-1900" נודע לי על אוסף מיוחד השמור בביתו של תום שגב. בביתו של שגב, בנם של בני הזוג ריקרדה והיינץ שוורץ, מחזיק העיתונאי והסופר את אוסף הצעצועים שייצר אביו היינץ. לפני שעלו ארצה, ריקרדה למדה צילום בעיירה דסאו בבית הספר "באוהאוס" שם הכירה את היינץ שלמד אדריכלות. יחד ברחו ב1933 דרך צ'כיה והונגריה לשווייץ ומשם עלו לא"י.

למרות מספרם המצומצם יחסית של עולי העלייה החמישית הייתה זו עלייה איכותית ביותר, עירונית ברובה, שהשפעתה על דפוסי החיים ביישוב, ומאוחר יותר במדינה, ניכרו לשנים רבות. מיעוט  עולים שהגיעו היו  בוגרי בתי ספר מקצועיים ובתי אולפנה לארכיטקטורה (כולל בית הספר בסגנון" הבאו האוס" ליד ברלין). חלקם השתלבו בארץ כנגרים- אומנים (מייסטרים)  והקימו בין היתר כאן מפעלי צעצועים. מהמפגשים עם תום שגב התפתח אִסוף החומר למעין "ספור בלשי" אשר הקיף מספר אנשים ומקומות. ניתן לומר כי הספור עובר דרך  שלש ארצות: פלשתינה, ישראל וגרמניה; מאחד שתי משפחות: שוורין ורוסט; קשור בהעברת ידע ,טכנולוגיה ואומנות ייחודית  מגרמניה לפלסטינה.

בני הזוג שוורין התיישבו בירושלים והקימו בה סדנא לעבודות עץ אמנותיות. הם ייצרו בין היתר משחק הרכבה חומה ומגדל:

משחק הרכבה העיר העתיקה בירושלים:

מכוניות צעצוע מעץ גושני וצעצועים שונים רבים:

ייצור צעצועים לא הספיק לפרנסתם, ולכן הוסיפו לסל מוצריהם פריטים כמו קופסאות סיגריות, מחזיקי קופסאות גפרורים למוצריהם. את  כל אלו ייוצרו מסוגי עצים שונים באיכות גבוהה. היות שלא היו באותה תקופה מכונות מדויקות, כל העיבודים, שנעשו ברמה הגבוהה ביותר, נעשו ביד. כדי להעשיר את סל מוצריהם ולגוונו הם ייצרו גם מוצרים פשוטים ובאיכות נמוכה יותר.

הסחורות לתערוכה בקהיר  עברו במעבורת את תעלת סואץ, בעיתון "דבר לילדים" מ4.9.41  מתואר כי "מפעם לפעם מופיעים אווירונים  של האויב ומטילים פצצות על אזור תעלת סואץ, כדי להרסה" . המשאיות שהובילו את פרטי התערוכה הצליחו להגיע לתערוכה בשלום.

מכירת תוצרת הסדנא בירושלים נעשתה ע"י ריקרדה. היא עברה בין חנויות בעיר ובמקומות בילוי והתכנסות של חיילים בריטיים. עיקר התוצרת שמכרה נלקחה לחו"ל ע"י אנשי המנדט או תיירים שקנו אותם כמזכרות. המוצרים באיכות ובמחירים נמוכים נמכרו לתושבי הארץ שרמת הכנסותיהם לא תמיד אפשרו להם לקנות את המוצרים האיכותיים יותר.

השם שוורין  מופיע בקטלוג  צעצועים בריטי מ 1943 כאחד מ 36 בעלי עסקים יהודיים . הבריטים  הפיקו קטלוג המשחקים כחלק מקטלוג כללי בן 5 כרכים של מוצרים תעשייתיים שיוצרו בפלשתינה. דף ראשון מקטלוג, זה נמצא בגנזך המדינה.

הבריטים נהגו  בכל הקולוניות שלהם  לעודד תעשיות מקומית, ויזמו סחר בין הקולוניות . כמו כן הם ערכו תערוכות  אזוריות. אחת מהן התקיימה בקהיר ב1941 ובין היתר 17 יצרנים יהודיים הציגו שם צעצועים ומשחקים. גם שברין הציג בתערוכה זו.

במשך מלחמת העולם השנייה הפעילו הבריטים  את תקנות "הספר הלבן" שלפיו גורשו פליטים שהגיעו לארץ באניות גרוש. כלומר מחד הבריטים הפעילו תקנות נגד עליית יהודים ומאידך סייעו בפתוח הארץ. אז נערכה התקפה גרמנית על  מצרים והבריטים חששו מאד מפלישה גם לא"י . הציבור בארץ התכונן לכך ואף הקים קו הגנה על הכרמל (אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2004). סכנת הפלישה הייתה הן מצפון מסוריה -לבנון והן ממצרים מדרום. כי הכרמל הוא רכס הרים שניתן היה לבצר אותם ולתת הגנה גם לצפון וגם לדרום, לשמחתנו לא הייתה פלישה.

באוספו של תום שגב נמצאות גם דמויות מיניאטוריות שלא נעשו בידי הזוג שוורין. אלו הן עשרות דמויות מיניאטוריות של יהודים וערבים מהתקופה מגולפות בעץ וצבועות בצורה יוצאת מהכלל  שנעשו בידי משפחת רוסט ידידי משפחת שברין. הם הקימו סדנא משותפת שבה עבדו כ-15 עד 20 עובדים . לאותם ימים וביחס לאוכלוסיית ירושלים של התקופה שכללה מעל 100,000 איש היה זה מפעל בהחלט גדול.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס היינץ שוורין לחייל הרגלים והיה בין  מגיני ירושלים. שוורין מילא תפקידי-שמירה בעמדות ההגנה של העיר. ביום כ"ג בשבט תש"ח (3.2.1948) נפגע מכדור מרצחים בעומדו על משמרתו בשכונת ארנונה שבירושלים ונפל חלל. הובא למנוחת עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר הזיתים. אשתו ריקרדה הייתה צלמת וחזרה לעסוק בצילום לאחר מות בעלה.

להלן מספר דוגמאות צבועות בפרטי פרטים:

כתבות נוספות

מחבואים, פרה עיוורת ועמודו! ככה שיחקו אותם ב-1921

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

במאי 1948 התהפכו סדרי עולם במזרח התיכון. ברגע אחד הוקמו גדרות (מטאפוריות) ונחסמו דרכי גישה. ירושלים עדיין הייתה במצור, והדרך לנגב הייתה מנותקת. אבל גם נתיבים בין-לאומיים שתושבי ארץ ישראל המנדטורית יכלו לנוע בהם נפגעו מהמלחמה שהתנהלה כאן: לפתע לא יכלו יותר תושבי הארץ להגיע לדמשק או לקהיר. על הרקע הזה התרחשה יום לאחר הקמת המדינה דרמה ימית שנמשכה לאחר מכן עוד כחודש וחצי. זהו סיפורה של הספינה האמריקאית "מארין קארפ".

כתבה זו נכתבה בשיתוף ובסיוע "אוסף תולדות ישראל", המוקדש לתיעוד דור תש"ח ואשר מופקד בימים אלו בספרייה הלאומית.

ספינת חיל הים האמריקני מארין קארפ נבנתה במקור לצורכי העברת כוחות צבא לאירופה ובחזרה. בתום מלחמת העולם נעשתה ספינת נוסעים ששטה בנתיב מסחרי קבוע: היא יצאה מניו יורק, חצתה את האוקיינוס האטלנטי, ועגנה באתונה, בביירות, בחיפה ובאלכסנדריה. בסופו של הסיבוב שבה לניו יורק דרך איטליה. יהודים אמריקנים רבים השתמשו בשירותיה כדי להגיע לארץ ישראל ולהתנדב בקיבוצים, להגיע לכינוסי תנועות נוער, או פשוט לעלות לארץ באופן חוקי אם הצליחו בכך. הספינה יצאה להפלגות אחת לחמישה שבועות, וגם ב-4 במאי 1948 יצאה הספינה לדרך במסלולה הקבוע. היו עליה נוסעים יהודים רבים – בהם גם יהודים מארץ ישראל שלמדו בארצות הברית או שהו בה, והחליטו להיענות לצו הגיוס הכללי שהוטל על היישוב שכבר נאבק על חייו במלחמת העצמאות.

אחד הנוסעים על המארין קארפ היה דוד סידורסקי, שהיה לאחר מכן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בעת שהיה סטודנט צעיר בניו יורק נכח בבניין האו"ם בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה, ובעקבות איומי מדינות ערב במלחמה לאחר שהיא התקבלה, ניטע בו הרעיון להתנדב לכוחות הלוחמים. לאחר מפגש קצר עם טדי קולק, הוא קיבל אישור להתנדב במסגרת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועלה על האונייה.

אבל התוכניות של המתנדבים עלו על שרטון.

כשעגנה האונייה בביירות על פי מסלול הנסיעה המתוכנן, חיכו לה על הנמל 400 חיילים לבנונים. השלטונות לא היו מעוניינים לאפשר לגברים יהודים בגיל הכשירות לצבא להגיע לישראל הצעירה מחשש שיצטרפו לכוחות הלוחמים. ואכן, 69 נוסעים, כולם גברים יהודים בגיל 50-18, הורדו בכוח מהאונייה. בין העצורים היו 41 אזרחים אמריקנים, 23 אזרחים ישראלים טריים, 3 קנדים ושניים נוספים. היהודים מארץ ישראל היו בחלקם כאלו שלמדו לתפעל מכ"מ עבור הצבא הצעיר בארצות הברית .

נוסעת נוספת על הספינה הייתה מיוריאל אייזנברג, לימים מיוריאל ארנס, בעקבות נישואיה למי שיהיה שר ביטחון בישראל, משה ארנס. על פי עדותה, הכוחות הלבנוניים ערכו חיפוש בספינה שבה הוסתר נשק שיועד ל"הגנה", וגם איימו על מפעיל הרדיו שלא ישגר אותות מצוקה.

באדיבותה של עליזה ארנס, בתה של מיוריאל, קיבלנו לידינו גם תמונות שצולמו בידי מיוריאל על גבי סיפון האוניה, ובזמן העגינה והציפייה בנמל ביירות.

צוות האונייה דווקא ניסה להתנגד, אך לשווא. דניאל דורון, נוסע אחר וגם נינו של זרח ברנט (ממייסדי פתח תקווה ומכוכבי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון) העיד:

את העצורים לקחו במשאיות והובילו לעיר בעלבכ, שם שהו בתנאים לא קלים במחנה נטוש של הצבא הצרפתי. דניאל דורון סיפר על הנסיעה כך:

מקצת הנוסעים התלוננו על הטיפול האמריקני במעצר, ואף האשימו את הקונסול האמריקני בביירות באנטישמיות. ארצות הברית מחתה בפני לבנון שעמדה בסירובה לשחרר את העצורים, ותקרית דיפלומטית זוטא פרצה בין שתי המדינות.

בד בבד ממשיכה הספינה לחיפה, כשעל סיפונה שאר הנוסעים, כולל בני משפחתם של העצורים – נשים וילדים שהורשו להמשיך במסע. כאן מתקיימת דרמה קטנה משל עצמה, כשהשלטונות הטריים מנסים לדרוש את הורדתם מהאונייה של 25 אזרחים לבנונים, בתקווה לקיום עסקת חילופי שבויים. הניסיונות האלה לא צלחו ככל הנראה, ולא תרמו למאמצי השחרור של העצורים. בארכיון המדינה שמורים המברקים שנשלחו לקברניט ה"מארין קארפ" באותו יום גורלי.

מרגע שנודע על התקרית בביירות, היא עוררה כמובן עניין רב בארץ. העיתונות המקומית סיקרה את האירועים בהרחבה (ובמגבלות צנזורה), לאורך הפרשה כולה.

מה הביא בסופו של דבר לשחרורם של היהודים השבויים? מה תרם לבסוף להגברת מאמצי ארצות הברית לסיים את הפרשה? נראה שלעולם לא נדע. על פי עדותו של דניאל דורון, קרוב משפחה שלו שוחח בנושא עם נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן. טרומן בתגובה הקציב שבועיים למציאת פתרון למשבר.

העצורים האמריקאים התעקשו שישתחררו רק עם האזרחים הנוספים, למרבה המזל. ניסיונות הלבנונים להפריד בין האוכלוסיות נכשלו. לבסוף, ב-30 ביוני, רק כחודש וחצי לאחר המעצר, הסכימו הלבנונים לשחרר את העצורים. הם הוחזרו לניו יורק אך חלק גדול מהם לא קיבל ויזה ונשאר על אליס איילנד. משם יצאו שוב עם המארין קארפ. חלק אחר מהנוסעים לא המתין עד להגעה לחופי אמריקה, ואחדים בחרו לקפוץ מהאוניה באחת מהעגינות ומצאו דרכים אחרות להגיע בחזרה לישראל. אחד מהמשוחררים שנמלטו מהאונייה באיטליה היה שבתי טבת, מי שלאחר מכן נעשה הביוגרף של דוד בן גוריון. נוסע ידוע נוסף היה עודד בורלא, שהפך ברבות השנים לאחר ממשוררי הילדים המוכרים והאהובים ביותר בישראל.

בארכיון "תולדות ישראל" של הספרייה הלאומית שמורים ריאיונות עם ארבעה ממשתתפי אותו מסע של המארין קארפ. האם אתם מכירים אנשים נוספים שהיו על הספינה בנסיעה הגורלית? ספרו לנו גם אתם.