האם התאסלם הרמב"ם?

לפי מקורות מוסלמים, הרמב"ם בהיותו בספרד או במרוקו, היה מוסלמי מאמין וחזר ליהדותו רק בהיותו במצרים. האם ידיעות אלה מהימנות?

אמיר מזור | 25.07.19 |
Share
רמבם

לפי המקורות המוסלמים בני ימי הביניים, הרמב"ם, בהיותו בספרד או במרוקו, היה מוסלמי מאמין אשר ידע את הקוראן בעל פה ואף הנהיג את תפילות הרמדאן של המוסלמים, וחזר ליהדותו רק בהיותו במצרים. האם ידיעות אלה מהימנות?

ואומנם, שאלת התאסלמותו האפשרית של הרמב"ם אינה משוללת יסוד. סוגיה זו קשורה בעלייתה של שושלת אסלאמית קנאית בצפון אפריקה ובספרד המכונה אלמֻוָּחִדוּן ("המייחדים את האל"). שלא כגישה האסלאמית המסורתית, השליטים המֻוָחִדים לא הכירו ביהודים או בנוצרים כבני חסות הזכאים להגנת השלטונות, אלא הציבו בפניהם את הבחירה בין התאסלמות לבין עזיבת ממלכתם. הרמב"ם ומשפחתו המשיכו להתגורר בשלטון המֻוָחִדים בכל שנות ילדותו, נעוריו ובחרותו של הרמב"ם. רק באמצע שנות ה-20 לחייו, בשנת 1165, נמלט הרמב"ם עם משפחתו למצרים, שם שלטה השושלת השיעית הפאטמית הסובלנית. במצרים התפרסם הרמב"ם כ"ראש היהודים", כתב את חיבוריו הידועים "משנה תורה" ו"מורה הנבוכים" והיה לרופא בחצרם של כמה שליטים מוסלמים, בהם גם הסולטאן הנודע צלאח אל-דין. אם כן, בעוד שברור כי במצרים היה הרמב"ם יהודי ואף מנהיגם הפוליטי, החברתי והדתי של היהודים, שאלת דתו בספרד ובמרוקו מעורפלת למדי.

"ילקוט ממשפטי הכוכבים" מאת יצחק בן משה צהל. כתב היד נכתב בשנת תקכ"ט/1769.

כמה חיבורים מוסלמים מימי הביניים מזכירים את התאסלמותו של הרמב"ם וחזרתו ליהדות. הסופר המוקדם ביותר שנדרש לעניין זה הוא היסטוריון בשם אִבְּן אל-קִפְטי (מת ב-1248). סופר זה מציין ידיעה אינפורמטיבית שלפיה בסוף ימיו הזדמן הרמב"ם באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי בשם אבו אל-ערב אִבְּן מעישה. מוסלמי זה הגיע מצרימה, פגש את הרמב"ם, הוכיחו בזה שהתאסלם בספרד ודרש את גזר הדין עליו, שכן המרה מהאסלאם לדת אחרת דינה מוות לפי החוק האסלאמי. מכל מקום, הווזיר הגדול במצרים, שהיה פטרונו של הרמב"ם, הקאדי אל-פאדל, זיכה את הרמב"ם מאשמת החזרה ליהדות, וזאת על סמך ההלכה האסלאמית המעוגנת בפסוק מהקוראן שלפיו: "אין כפייה בדת", כלומר אין לכפות בכוח על אדם יהודי או נוצרי להתאסלם. על כן, לא הייתה התאסלמותו של הרמב"ם תקפה, ומכאן שמעולם לא חזר בו מהתאסלמותו. ידיעה זו בהחלט מתקבלת על הדעת. אִבְּן אל-קִפְטי מציג אותה במסגרת ביוגרפיה מוסלמית שהיא הארוכה והמפורטת ביותר על אודות הרמב"ם. היסטוריון זה היה חבר קרוב של תלמידו של הרמב"ם יוסף בן יהודה בן שמעון, וסביר שתלמידו זה של הרמב"ם, הוא מי שהעביר להיסטוריון המוסלמי ידיעה מהימנה זו.

בניגוד לגרסא זו, דיווחים מוסלמים אחרים מציגים את הרמב"ם באור שלילי. ההיסטוריון החלבי אִבְּן אל-עָדים (1262-1192) מייחס לרמב"ם לא פחות מאחריות למעשה רצח, כדי להיפטר מאשמת החזרה מהאסלאם. בביוגרפיה המוקדשת לאותו מלשין מגרבי, אבּוּ אל-עָרָב אִבְּן מָעישָה, מזכיר ההיסטוריון החלבי כי אבו אל-ערב זה עזב את מולדתו מרוקו והגיע למצרים, ושם פגש את הרופא והפילוסוף אבו מוסא היהודי (היינו, הרמב"ם), אשר דמו הותר במרוקו בשל מעשה מושחת שעשה. אבו אל-ערב הכיר את הרמב"ם ממרוקו ואף סייע לו לברוח מאזור זה, אולם לאחר מכן נאלץ גם הוא עצמו לברוח כיוון שעזרתו לרמב"ם נודעה למלך מרוקו. מכל מקום, כשהגיע אבו אלערב למצרים, נתעורר חשש בליבו של הרמב"ם מפניו. על כן שילם הרמב"ם כסף רב לאדם כדי שיחסל אותו. הרוצח עשה את עבודתו נאמנה. הוא היכה בראשו של אבו אל-ערב באלה כאשר התהלך על גדות הנילוס, ולאחר מכן זרק את גופתו לנהר. ההיסטוריון המוסלמי אבן אל-עדים מסביר כי הרמב"ם עשה כך כיוון שאבו אל-ערב ביקש להעמיד ראייה נגדו על כך שהתאסלם במרוקו. בניגוד לידיעה הראשונה של אִבְּן אל-קִפְטי, אמינותה של ידיעה זו מעלה ספקות: הידיעה עצמה, ללא דברי הפרשנות של ההיסטוריון לאחריה, היא מבולבלת ובעלת אופי אגדתי. אבן אל-עדים לא מזכיר בה כי הרמב"ם התאסלם ולא כי אבו אל-ערב זיהה את הרמב"ם כמי ששב ליהדותו. על כן לא ברור מדוע הרמב"ם כה חשש מאבו אל-ערב.

ידיעה מגמתית אחרת נזכרת על ידי היסטוריון בשם אל-צָפָדי (1363-1297). ידיעה זו מייחסת לרמב"ם מעשה מרמה ערמומי שבאמצעותו נחלץ מאשמת החזרה ליהדות. מסורת זו גורסת כי הרמב"ם עמד בראש תפילת הרמדאן בספינה שהביאה אותו ממרוקו לארץ ישראל, כשהוא קורא מהקוראן. הוא פנה לדמשק ושם הצליח לרפא את קאדי העיר ממחלתו הקשה. הקאדי ביקש לגמול לרמב"ם על טיפולו. הרמב"ם סירב, אך ביקש מהקאדי שיקדים בחמש שנים שטר קנייה של בית שקנה בדמשק. הקאדי הסכים, "כיוון שלא ידע כי זהו מעשה מושחת". לאחר מכן פנה הרמב"ם למצרים וטיפל בווזיר הגדול הקאדי אל-פאדל. כשבאו למצרים נוסעים שהיו עם הרמב"ם על הספינה במסעו ממרוקו, הם העידו כי הרמב"ם בא איתם מהמגרב והנהיג את תפילת הרמדאן בשנה הזאת והזאת. הרמב"ם הכחיש זאת והציג לראייה את שטר הקנייה של הבית בדמשק, באומרו כי היה בעיר זו לפני השנה שהזכירו הטוענים נגדו. הקאדי אל-פאדל אכן זיהה את כתב ידו של קאדי דמשק המאשר את קניית הבית בשנה שהזכיר הרמב"ם. כך, מסכם ההיסטוריון, "נדחתה התביעה בשל ערמומיותו של השטן הזה (היינו, הרמב"ם)…". ידיעה זו חסרת כל בסיס היסטורי. הרמב"ם הגיע לאזורנו כשלושים שנים לפני התאריך הנזכר בידיעה; הקאדי הנזכר בסיפור זה כלל לא היה בתפקיד קאדי דמשק בשנה שנזכרה; הרמב"ם, המתואר כמי שעמד בראש תפילת הרמדאן בספינה שהביאה אותו ממרוקו לארץ ישראל, כלל לא ערך את מסעו זה בתקופת הרמדאן, אלא הגיע לארץ כחודש וחצי לפני תחילת החודש המוסלמי הקדוש. כמו כן אין כל ראייה לכך שהרמב"ם ביקר אי פעם בדמשק.

מעניין לציין כי היותו כביכול של הרמב"ם מנהיג תפילת הרמדאן בספינה ממרוקו, נזכרת אף בפרשנות קוראן מהמחצית הראשונה של המאה ה-14. פרשן הקוראן, אבו חָיאן אל-עָ'רְנאטי, מדגיש את צביעותו ובוגדנותו של הרמב"ם (המכונה על ידו "שקרן", ו-"אויב אללה"), שכן היה מוסלמי נאמן, ידע את הקוראן בעל פה, וינק מחוכמת האסלאם בהיותו בספרד, אך בהגיעו למצרים שב ליהדותו, היה ל"ראש היהודים", וגמל למוסלמים רעה תחת טובה.

אין זה מקרה כי המסורת האינפורמטיבית והמהימנה מבחינה היסטורית, שלפיה הקאדי אל-פאדל זיכה את הרמב"ם מאשמת החזרה מן האסלאם, נזכרת בחיבורו של אִבְּן אל-קִפְטי. חיבור זה הוא מילון ביוגרפי המוקדש לרופאים, פילוסופים ואסטרונומים. הוא כולל ביוגרפיות של מדענים לא-מוסלמים רבים, ומשקף רוח אוניברסלית ו"חילונית" המאפיינת את המורשת המדעית היוונית-אסלאמית. לעומת זאת, הידיעות המגמתיות המציגות את הרמב"ם כנוכל, בוגד ואף רוצח, נזכרות בחיבורים בעלי אוריינטציה אסלאמית, אשר נכתבו בידי אנשי דת (עֻלָמָאא') ונועדו לקהל מוסלמי. על כן, הם היו מחויבים יותר לשיח האסלאמי בנוגע ליהודים.

ואכן, מקומם של היהודים בפרדיגמה האסלאמית הוא עניין חשוב כדי להבין את אופן הצגתו של הרמב"ם בחיבורי העֻלָמָאא'. בבסיס התפיסה האסלאמית, יהודים הם חלק מ"בני החסות" החיים תחת שלטון אסלאמי. יש להם זכות להחזיק באמונתם ואף לקבל הגנה מהשלטנות, אולם בתמורה לכך עליהם לשלם מס גולגולת קבוע ולקיים שורת הגבלות שנועדו להשפילם ולשמר את מקומם בתחתית הסדר ההררכי החברתי. ההכרח לשמור על מעמדם הנמוך של "בני החסות" היהודים והנוצרים נזכר עוד בקוראן (קוראן, 9:29, 5:51). באופן תיאורטי, מעמדו של היהודי במסורת המוסלמית אף נמוך מזה של הנוצרי, בין השאר בשל העובדה כי מוחמד ניהל מאבקים אידיאולוגים וצבאיים עם יהודי ערב. תכונות של ערמומיות, בוגדנות וחוסר מהימנות מזוהות עם יהודים במסורת התורה המוסלמית שבעל-פה (ה-חָדית'), בפרקטיקות משפטיות ובספרות אסלאמית מימי הביניים. על רקע זה, נקל להבין מדוע המסורות האסלאמיות שנדונו מציגות את הרמב"ם כ"שטן ערמומי" וכיהודי כפוי טובה, לעיתים עד לרמה של רצח מוסלמי אשר הטיב עימו. זו הייתה דרכם של סופרים מוסלמים מסוימים להתמודד עם יהודי מצליח כמו הרמב"ם, אשר חרג ממעמדו הנחות המתחייב לפי ההלכה האסלאמית, והתערה בקרב העלית המוסלמית הגבוהה ביותר.

 

כתבות נוספות

נדיר: פירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם

קבלה בחתימת הרמב"ם לטובת פדיון שבויים

 

אמיר מזור

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון של האסלאם והמזרח התיכון בימי הביניים. מחקריו עוסקים בשלטון הממלוכים במצרים וסוריה, בהיסטוריוגרפיה מוסלמית, ובחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים.
לכתבות נוספות של אמיר מזור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו