שירה | אתם שוב בַמחסום

שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, חגית מנדרובסקי, ורדית שלפי וגיל דיטקובסקי

אסתר כהן, רקפת וענפי זית, מתוך הסדרה "אטלס לתלמיד", עט כדורי על נייר, 50X32 ס"מ, 2017

.

אורית נוימאיר פוטשניק

עשן

נִיחוֹחַ שֶׁל עָשָׁן, דַּקִּיק אֲבָל עִקֵּשׁ,
בְּבֹא הָאוֹר נִדַּף מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָי.
וְלֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ, מֵאַיִן בָּא אֵלַי?
הָיִיתִי כָּאן אֶתְמוֹל וְלֹא הִבְעַרְנוּ אֵשׁ.

נִרְדַּמְתְּ. אֲנִי לֹא מְעַשֶּׁנֶת כְּבָר מִזְּמַן.
וְלֹא יָכֹלְנוּ לַשִּׁגְרָה הָאַכְזָרִית.
נִרְדַּמְתְּ. רֹאשֵׁךְ צָנַח בְּשֶׁקֶט עַל כָּרִית.
הָיִיתִי כָּאן אֶתְמוֹל. מֵאַיִן בָּא עָשָׁן?

 

ציפור

רָאִיתִי הַבֹּקֶר גְּוִיַּת צִפּוֹר.
זֹאת לֹא מֶטָפוֹרָה. עֲבֹר.
רָאִיתִי הַבֹּקֶר גְּוִיַּת צִפּוֹר.
זֹאת לֹא מֶטָפוֹרָה. עֲבֹר.
הָרַמְזוֹר הִתְחַלֵּף וְהַצֹּמֶת סוֹאֵן.
הוּא צוֹפֵר: תַּעַבְרִי כְּבָר! אָזְנַי אֲטוּמוֹת.
הוּא צוֹפֵר. מַבַּט הַצִּפּוֹר מִתְרוֹקֵן.
תַּעַבְרִי כְּבָר! סְתוּמָה!
אַתְּ רוֹצָה לָמוּת?

 

מִדְבָּר

צָרִיךְ לִגְמֹעַ מֶרְחָקִים בִּנְשִׁימָה,
בִּנְשִׁיקָה אַחַת לַחֲצוֹת אֶת הַמִּדְבָּר.
שְׁתֵינוּ יוֹדְעוֹת, זוֹ לֹא הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
רַק מַעְיָן קָטָן, מָלוּחַ כַּדְּמָמָה.
הַחֲזִיקִי בִּי וְאַל תּוֹתִירִי בּוֹ דָּבָר.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו במוסך וכן במאזניים וב'הו!'.

 

 

חגית מנדרובסקי

לבני

בסבך

הַנָּמֵר הַזּוֹעֵם
שֶׁטָּרַף אוֹתִי זֶה עַתָּה
מְשַׁרְבֵּב את זְנָבוֹ
מִתּוֹךְ עַפְעַפֶּיךָ הַזְּעִירִים.
פְּרָאוּת עֲצוּבָה מְדַלֶּגֶת
בֵין עַנְפֵי חֲלוֹמוֹתֶיךָ.
עָלַי לִשְׁמֹר כָּל צַעַד
שֶׁלְּךָ הוּא רַעַד
בְּלִבִּי.
נַחְשׁוֹל הַחֲרָדָה חוֹבֵט אוֹתִי אָנֶה
וָאָנָה
בְּעוֹדְךָ שָׁט.
עִתִּים אַהֲבָה מְדַבֶּרֶת אֵלַי
בִּשְׂפַת סִימָנֶיךָ

 

פרלוד

קְלִידֵי הַפְּסַנְתֵּר מְעִירִים בִּי גַּעְגּוּעַ
לְמַגָּעָם שֶׁל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
כְּשֶׁהִקִּישׁ גַּם עָלַי הָרֹךְ הַזָּהִיר.

כְּנָפַיִךְ עוֹדָן מְרַפְרְפוֹת עַל פְּנֵי אֲגַמַּי.

הָאָבִיב שֶׁיָּדַעְנוּ לֵיל אֶמֶשׁ
מִתְקַפֵּל אֶל עַצְמוֹ.

 

חגית מנדרובסקי, ילידת 1971. שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים בעברית ובאנגלית. הוציאה לאור את ספר השירה "חמלת אשת העורב" (צור-אות) וערכה את האנתולוגיה המקוונת "חורפו של אביב". יזמה וקידמה פרויקט של שירה מקומית בעיר מגוריה, קריית ביאליק.

 

 

ורדית שלפי

וינטג'

כְּשֶׁאֶתְחַתֵּן אֶלְבַּשׁ וִינְטֶג'.
כְּמוֹ אָז כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ בַּחֲגוֹר חֲצִי פָּרוּם
מַצְדִּיעַ לַדּוּכִיפַת שֶׁבְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן.
הָאֹהֶל רָעַד כְּאִלּוּ נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ
וַאֲפִלּוּ נְחִיל עַכְּבִישִׁים אַקְרָאִי הֵרִיעַ תְּרוּעָה מֵרֹב תִּמָּהוֹן.
הַטְּרֵמוֹלוֹ הָלַם בָּאָזְנַיִם וּשְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ שֶׁהָרֶגַע הַזֶּה יִשְׁתַּקֵּף בִּרְאִי הַדּוֹרוֹת.
"שְׂדֵה הַקְּרָב הוּא מֻשָּׂג אַבְּסְטְרַקְטִי", אָמַרְתָּ
וַאֲנִי דִּמִּיתִי אֶת שְׁרִיקוֹת הַפַּצְמָ"ר לְשִׁיר עֶרֶשׂ עָנֹג.
מְסַפְּרִים שֶׁבָּרֶכֶס מְחַלְּקִים צֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק,
אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא נִפְעַר פֶּה לִקְרָאתוֹ.

 

ורדית שלפי, ילידת 1962. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת ליריקה ועיתון 77, סיפורים פרי עטה התפרסמו בכתב העת יקוּם תרבות ומחזות פרי עטה הוצגו בפסטיבל עכו ובפסטיבל לתיאטרון קצר. פזמון שכתבה, "סיליקון", הולחן בידי ערן צור ובוצע בפי אושרת אינגדשט.

 

 

גיל דיטקובסקי

המחאה מדברת אלי

פּוֹנִים אֵלַי בַּנּוֹשֵׂא
וַאֲנִי מִתְרַוֵּחַ כְּמוֹ
שׁוֹכֵב עַל עָנָן בַּשָּׁמַיִם
וְהָאֲדָמָה מִתְקָרֶבֶת תַּחְתַּי

בָּעֶרֶב אֲנִי לֹא עוֹזֵב אֶת הַסַּפָּה
כְּשֶׁמּוֹרֶה הַשָּׁעוֹן קוּם לַמְּחָאָה
וּמַעֲדִיף לֶחֶם חוּם בְּחֶמְאָה וּפַּסְטְרָמָה
וּמַעֲדִיף לְתַכְנֵן סֻכַּת גְּפָנִים וּבְרֵכַת שִׁכְשׁוּךְ
וּמַעֲדִיף לְהִתְבַּדֵּל בְּסִדְרָה סְקַנְדִּינָבִית
וּמַעֲדִיף לְפַנְטֵז עַל אַהֲבָה וְקִרְבָה
אוֹ לְהִתְעַנֵּג עִם עַצְמִי בְּנִצּוּל מַחְפִּיר שֶׁל נָשִׁים בָּרֶשֶׁת

וְאָז אֲנִי כְּבָר עָיֵף
וְחוֹשֵׁב עַל הָעֲלוּקוֹת שֶׁמּוֹצְצוֹת אוֹתָנוּ
מַמָּשׁ לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נִרְדָּם
מֻקָּף בַּסְּפָרִים הַנֶּהֱדָרִים שֶׁקָּנִיתִי

 

ובינתיים בעולם אחר

כְּשֶׁאַתֶּם בַּמַּחְסוֹם
רוֹצִים מַשֶּׁהוּ
אֲנִי יָשֵׁן
מִתְהַפֵּךְ אוּלַי קְצָת
נִרְדָּם שׁוּב
הוֹלֵךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם קָרִים בַּמִּטְבָּח
מַחְלִיף כָּרִית
מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם שׁוּב
בּוֹדֵק הוֹדָעוֹת (אֵין תִּקְוָה בְּאַף אַחַת מֵהֶן)
מַדְלִיק מַזְגָן רַק לִקְצָת
קַר לִי
זֶה בֶּאֱמֶת נִהְיָה בִּלְתִּי נִסְבָּל
קָם וְיוֹצֵא
אֶל יוֹם שֶׁנּוֹלַד רַק בִּשְׁבִיל כַּרְטִיס
הָאַשְׁרַאי שֶׁלִּי

אַחַר הַצָּהֳרַיִם אַתֶּם שׁוּב בַּמַּחְסוֹם
רוֹצִים מַשֶּׁהוּ
נִגְמְרוּ קַפְּסוּלוֹת הַקָּפֶה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
זֶה זְמַן לִנְהֹר הַבַּיְתָה בָּאָזְנִיּוֹת

 

להזריח את השמש

רָצִים
עַכְשָׁו
חָזָק חָזָק
לְכִוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ
הַשּׁוֹקַעַת מְנַסִּים בְּכָל
הַכּוֹחַ לְהַזְרִיחַ
שֶׁלֹּא תִּשְׁקַע עָלֵינוּ
וְתַכְאִיב חֹשֶׁךְ בָּהוֹ לֵב
שֶׁלָּנוּ דַּם דַּדָּם

הַרְפָּיָה

שְׂרוּעִים עַל הָאָרֶץ
שִׁגְרָה צִיְּצָה אוֹתָנוּ
לַצִּפּוֹר עַל עָנָף לְעֵת
עֶרֶב הַמִּתְבַּגֵּר לְלַיְלָה
כָּל כָּךְ יָפֶה
מַמָּשׁ מַחְמִיא לוֹ
הָאָפֹר
וְלָנוּ בָּעֵינַיִם זֵעָה
דַּם דַּדָּם
הַגַּלְגַּלִּים קוֹפְצִים
מִשְּׁמוּרוֹת הַהֶדֶק
רוֹצִים לִירוֹת
אוֹתָנוּ שׁוּב לְעֵבֶר
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁקְּבוּרָה תַּחַת
הָאֹפֶק
וְדַי
אַחֲרוֹן
וְדַי

זִנּוּק

וְעָפִים
לַשָּׁמַיִם
לְתָמִיד
וְלֹא נֵדַע
אִם נָפַלְנוּ בַּחֲזָרָה

 

רחמים

אֵין בִּי הִתְנַגְּדוּת לִבְנִיַּת מִקְוֶה
בַּמּוֹעָצָה הָאֲזוֹרִית הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ
כָּל עוֹד יְמַלְּאוּ אוֹתוֹ בְּמֵי-שָׁפִיר

אָז יוּכְלוּ הָאֶזְרָחִים לַחְזֹר וּלְהִתְכַּרְבֵּל
מוּגַנִּים מִתְּפִלּוֹת וּמֵרֹעַ
עֲטוּפִים בְּנֶחָמָה אִמָּהִית
שֶׁכֹּה דְּרוּשָׁה בְּאֵין מִי שֶׁמְּרַחֵם

 

הילדים דבקים בנו

אֵיךְ הַיְּלָדִים לֹא מְוַתְּרִים
עָלֵינוּ וְעַל דּוּכְנֵי הַבָּזָאר
הָאֻמְלָלִים שֶׁלְּפָנֵינוּ
"שְׁלוֹשָׁה בְּעֶשֶׂר רַק הַיּוֹם"
רַק לִשְׁלוֹשִׁים הַשְּׁנִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת
אַחַר-כָּךְ תִּסְתַּדֵּר לְבַד עִם כָּל הָרִקָּבוֹן
וְהַקִּלְקוּלִים וְהָרִצְפָּה הַמְּלֻכְלֶכֶת בַּשְּׁאֵרִיּוֹת
שֶׁרָכַשְׁנוּ בְּמֵיטַב הַזְּמַן וְהַכֶּסֶף

רַק הַיְּלָדִים וְהַחֲתוּלָה
לֹא מְוַתְּרִים עָלֵינוּ בְּכָל זֶה
וּמַכִּירִים בָּנוּ

 

גיל דיטקובסקי מתגורר במושב מישר. עובד בתעשיית ההייטק, בוגר מסלול השירה השנתי של הליקון. ספרו "את היא" ראה אור בשנת 2012 בהוצאת אוריון.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם: שירים מאת כרמית רוזן, דנה לובינסקי, אביחי קמחי ואפרת בלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

האם התאסלם הרמב"ם?

לפי מקורות מוסלמים, הרמב"ם בהיותו בספרד או במרוקו, היה מוסלמי מאמין וחזר ליהדותו רק בהיותו במצרים. האם ידיעות אלה מהימנות?

רמבם

לפי המקורות המוסלמים בני ימי הביניים, הרמב"ם, בהיותו בספרד או במרוקו, היה מוסלמי מאמין אשר ידע את הקוראן בעל פה ואף הנהיג את תפילות הרמדאן של המוסלמים, וחזר ליהדותו רק בהיותו במצרים. האם ידיעות אלה מהימנות?

ואומנם, שאלת התאסלמותו האפשרית של הרמב"ם אינה משוללת יסוד. סוגיה זו קשורה בעלייתה של שושלת אסלאמית קנאית בצפון אפריקה ובספרד המכונה אלמֻוָּחִדוּן ("המייחדים את האל"). שלא כגישה האסלאמית המסורתית, השליטים המֻוָחִדים לא הכירו ביהודים או בנוצרים כבני חסות הזכאים להגנת השלטונות, אלא הציבו בפניהם את הבחירה בין התאסלמות לבין עזיבת ממלכתם. הרמב"ם ומשפחתו המשיכו להתגורר בשלטון המֻוָחִדים בכל שנות ילדותו, נעוריו ובחרותו של הרמב"ם. רק באמצע שנות ה-20 לחייו, בשנת 1165, נמלט הרמב"ם עם משפחתו למצרים, שם שלטה השושלת השיעית הפאטמית הסובלנית. במצרים התפרסם הרמב"ם כ"ראש היהודים", כתב את חיבוריו הידועים "משנה תורה" ו"מורה הנבוכים" והיה לרופא בחצרם של כמה שליטים מוסלמים, בהם גם הסולטאן הנודע צלאח אל-דין. אם כן, בעוד שברור כי במצרים היה הרמב"ם יהודי ואף מנהיגם הפוליטי, החברתי והדתי של היהודים, שאלת דתו בספרד ובמרוקו מעורפלת למדי.

כמה חיבורים מוסלמים מימי הביניים מזכירים את התאסלמותו של הרמב"ם וחזרתו ליהדות. הסופר המוקדם ביותר שנדרש לעניין זה הוא היסטוריון בשם אִבְּן אל-קִפְטי (מת ב-1248). סופר זה מציין ידיעה אינפורמטיבית שלפיה בסוף ימיו הזדמן הרמב"ם באיש מיוצאי ספרד, מלומד מוסלמי בשם אבו אל-ערב אִבְּן מעישה. מוסלמי זה הגיע מצרימה, פגש את הרמב"ם, הוכיחו בזה שהתאסלם בספרד ודרש את גזר הדין עליו, שכן המרה מהאסלאם לדת אחרת דינה מוות לפי החוק האסלאמי. מכל מקום, הווזיר הגדול במצרים, שהיה פטרונו של הרמב"ם, הקאדי אל-פאדל, זיכה את הרמב"ם מאשמת החזרה ליהדות, וזאת על סמך ההלכה האסלאמית המעוגנת בפסוק מהקוראן שלפיו: "אין כפייה בדת", כלומר אין לכפות בכוח על אדם יהודי או נוצרי להתאסלם. על כן, לא הייתה התאסלמותו של הרמב"ם תקפה, ומכאן שמעולם לא חזר בו מהתאסלמותו. ידיעה זו בהחלט מתקבלת על הדעת. אִבְּן אל-קִפְטי מציג אותה במסגרת ביוגרפיה מוסלמית שהיא הארוכה והמפורטת ביותר על אודות הרמב"ם. היסטוריון זה היה חבר קרוב של תלמידו של הרמב"ם יוסף בן יהודה בן שמעון, וסביר שתלמידו זה של הרמב"ם, הוא מי שהעביר להיסטוריון המוסלמי ידיעה מהימנה זו.

בניגוד לגרסא זו, דיווחים מוסלמים אחרים מציגים את הרמב"ם באור שלילי. ההיסטוריון החלבי אִבְּן אל-עָדים (1262-1192) מייחס לרמב"ם לא פחות מאחריות למעשה רצח, כדי להיפטר מאשמת החזרה מהאסלאם. בביוגרפיה המוקדשת לאותו מלשין מגרבי, אבּוּ אל-עָרָב אִבְּן מָעישָה, מזכיר ההיסטוריון החלבי כי אבו אל-ערב זה עזב את מולדתו מרוקו והגיע למצרים, ושם פגש את הרופא והפילוסוף אבו מוסא היהודי (היינו, הרמב"ם), אשר דמו הותר במרוקו בשל מעשה מושחת שעשה. אבו אל-ערב הכיר את הרמב"ם ממרוקו ואף סייע לו לברוח מאזור זה, אולם לאחר מכן נאלץ גם הוא עצמו לברוח כיוון שעזרתו לרמב"ם נודעה למלך מרוקו. מכל מקום, כשהגיע אבו אלערב למצרים, נתעורר חשש בליבו של הרמב"ם מפניו. על כן שילם הרמב"ם כסף רב לאדם כדי שיחסל אותו. הרוצח עשה את עבודתו נאמנה. הוא היכה בראשו של אבו אל-ערב באלה כאשר התהלך על גדות הנילוס, ולאחר מכן זרק את גופתו לנהר. ההיסטוריון המוסלמי אבן אל-עדים מסביר כי הרמב"ם עשה כך כיוון שאבו אל-ערב ביקש להעמיד ראייה נגדו על כך שהתאסלם במרוקו. בניגוד לידיעה הראשונה של אִבְּן אל-קִפְטי, אמינותה של ידיעה זו מעלה ספקות: הידיעה עצמה, ללא דברי הפרשנות של ההיסטוריון לאחריה, היא מבולבלת ובעלת אופי אגדתי. אבן אל-עדים לא מזכיר בה כי הרמב"ם התאסלם ולא כי אבו אל-ערב זיהה את הרמב"ם כמי ששב ליהדותו. על כן לא ברור מדוע הרמב"ם כה חשש מאבו אל-ערב.

ידיעה מגמתית אחרת נזכרת על ידי היסטוריון בשם אל-צָפָדי (1363-1297). ידיעה זו מייחסת לרמב"ם מעשה מרמה ערמומי שבאמצעותו נחלץ מאשמת החזרה ליהדות. מסורת זו גורסת כי הרמב"ם עמד בראש תפילת הרמדאן בספינה שהביאה אותו ממרוקו לארץ ישראל, כשהוא קורא מהקוראן. הוא פנה לדמשק ושם הצליח לרפא את קאדי העיר ממחלתו הקשה. הקאדי ביקש לגמול לרמב"ם על טיפולו. הרמב"ם סירב, אך ביקש מהקאדי שיקדים בחמש שנים שטר קנייה של בית שקנה בדמשק. הקאדי הסכים, "כיוון שלא ידע כי זהו מעשה מושחת". לאחר מכן פנה הרמב"ם למצרים וטיפל בווזיר הגדול הקאדי אל-פאדל. כשבאו למצרים נוסעים שהיו עם הרמב"ם על הספינה במסעו ממרוקו, הם העידו כי הרמב"ם בא איתם מהמגרב והנהיג את תפילת הרמדאן בשנה הזאת והזאת. הרמב"ם הכחיש זאת והציג לראייה את שטר הקנייה של הבית בדמשק, באומרו כי היה בעיר זו לפני השנה שהזכירו הטוענים נגדו. הקאדי אל-פאדל אכן זיהה את כתב ידו של קאדי דמשק המאשר את קניית הבית בשנה שהזכיר הרמב"ם. כך, מסכם ההיסטוריון, "נדחתה התביעה בשל ערמומיותו של השטן הזה (היינו, הרמב"ם)…". ידיעה זו חסרת כל בסיס היסטורי. הרמב"ם הגיע לאזורנו כשלושים שנים לפני התאריך הנזכר בידיעה; הקאדי הנזכר בסיפור זה כלל לא היה בתפקיד קאדי דמשק בשנה שנזכרה; הרמב"ם, המתואר כמי שעמד בראש תפילת הרמדאן בספינה שהביאה אותו ממרוקו לארץ ישראל, כלל לא ערך את מסעו זה בתקופת הרמדאן, אלא הגיע לארץ כחודש וחצי לפני תחילת החודש המוסלמי הקדוש. כמו כן אין כל ראייה לכך שהרמב"ם ביקר אי פעם בדמשק.

מעניין לציין כי היותו כביכול של הרמב"ם מנהיג תפילת הרמדאן בספינה ממרוקו, נזכרת אף בפרשנות קוראן מהמחצית הראשונה של המאה ה-14. פרשן הקוראן, אבו חָיאן אל-עָ'רְנאטי, מדגיש את צביעותו ובוגדנותו של הרמב"ם (המכונה על ידו "שקרן", ו-"אויב אללה"), שכן היה מוסלמי נאמן, ידע את הקוראן בעל פה, וינק מחוכמת האסלאם בהיותו בספרד, אך בהגיעו למצרים שב ליהדותו, היה ל"ראש היהודים", וגמל למוסלמים רעה תחת טובה.

אין זה מקרה כי המסורת האינפורמטיבית והמהימנה מבחינה היסטורית, שלפיה הקאדי אל-פאדל זיכה את הרמב"ם מאשמת החזרה מן האסלאם, נזכרת בחיבורו של אִבְּן אל-קִפְטי. חיבור זה הוא מילון ביוגרפי המוקדש לרופאים, פילוסופים ואסטרונומים. הוא כולל ביוגרפיות של מדענים לא-מוסלמים רבים, ומשקף רוח אוניברסלית ו"חילונית" המאפיינת את המורשת המדעית היוונית-אסלאמית. לעומת זאת, הידיעות המגמתיות המציגות את הרמב"ם כנוכל, בוגד ואף רוצח, נזכרות בחיבורים בעלי אוריינטציה אסלאמית, אשר נכתבו בידי אנשי דת (עֻלָמָאא') ונועדו לקהל מוסלמי. על כן, הם היו מחויבים יותר לשיח האסלאמי בנוגע ליהודים.

ואכן, מקומם של היהודים בפרדיגמה האסלאמית הוא עניין חשוב כדי להבין את אופן הצגתו של הרמב"ם בחיבורי העֻלָמָאא'. בבסיס התפיסה האסלאמית, יהודים הם חלק מ"בני החסות" החיים תחת שלטון אסלאמי. יש להם זכות להחזיק באמונתם ואף לקבל הגנה מהשלטנות, אולם בתמורה לכך עליהם לשלם מס גולגולת קבוע ולקיים שורת הגבלות שנועדו להשפילם ולשמר את מקומם בתחתית הסדר ההררכי החברתי. ההכרח לשמור על מעמדם הנמוך של "בני החסות" היהודים והנוצרים נזכר עוד בקוראן (קוראן, 9:29, 5:51). באופן תיאורטי, מעמדו של היהודי במסורת המוסלמית אף נמוך מזה של הנוצרי, בין השאר בשל העובדה כי מוחמד ניהל מאבקים אידיאולוגים וצבאיים עם יהודי ערב. תכונות של ערמומיות, בוגדנות וחוסר מהימנות מזוהות עם יהודים במסורת התורה המוסלמית שבעל-פה (ה-חָדית'), בפרקטיקות משפטיות ובספרות אסלאמית מימי הביניים. על רקע זה, נקל להבין מדוע המסורות האסלאמיות שנדונו מציגות את הרמב"ם כ"שטן ערמומי" וכיהודי כפוי טובה, לעיתים עד לרמה של רצח מוסלמי אשר הטיב עימו. זו הייתה דרכם של סופרים מוסלמים מסוימים להתמודד עם יהודי מצליח כמו הרמב"ם, אשר חרג ממעמדו הנחות המתחייב לפי ההלכה האסלאמית, והתערה בקרב העלית המוסלמית הגבוהה ביותר.

 

גילגוליו של הטלאי הצהוב

הרבה לפני הנאצים - פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה

טלאי צהוב

הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם, אביו-מולידו של "הטלאי הצהוב", הוא בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר". חוזה זה מיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אלח'טאב (644-634) או עומר בן עבד אלעזיז (720-717). זהו מעין הסכם דו-צדדי בין המדינה האסלאמית לבין היהודים והנוצרים ובני דתות אחרות הרשאים להתקיים בשטחי האסלאם, המכונים "בני החסות". לפי חוזה זה, האחרונים מקבלים ערובה לבטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחניהם במגבלות מסויימות ולנהל את קהילותיהם. מנגד, מוכפפים בני החסות לתקנות מפלות הכוללות, למשל, את האיסור על רכיבה על סוסים ועל אוכפים, על נשיאת נשק, על בניית בתי תפילה חדשים, ועל הפגנת הדת בפרהסיה. סעיף חשוב נוסף ב"חוזה עומר" מחייב את "בני החסות" להיראות בפומבי בלבוש שונה מזה של המוסלמים.

חוזה עומר

המקורות ההיסטורים המוסלמים והיהודים מגלים כי בתקופת ימי הביניים, היינו למן המאה השביעית ועד למחצית המאה השלוש-עשרה, לא נאכפו חוקי הלבוש הנבדלים במזרח התיכון בעקיבות אלא לתקופות קצרות למדי. מצב זה השתנה במחצית השנייה של המאה ה-13, בייחוד באזורינו, קרי, מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. באותה עת עלו לשלטון במצרים ובסוריה השליטים הממלוכים. שליטים אלה היו במוצאם עבדים צבאיים לא-מוסלמים, וכדי לרצות את אנשי הדת המקומיים ולחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, נטו להכביד את ידם על "בני החסות". ואכן, לאורך תקופת שלטונם, בשנים 1517-1250, הקפידו הממלוכים על חוקי הלבוש הנבדלים ביתר שאת ובעקיבות. יהודי מצרים וסוריה חויבו לעטות לראשיהם מצנפות צהובות, בעוד הנוצרים הצטוו לחבוש מצנפות כחולות והשומרונים אדומות. חוקי הלבוש המפלים נאכפו בכל רחבי הסולטאנות הממלוכית, כפי שאנו יודעים ממקורות היסטוריים מוסלמים, לצד עדויות של נוסעים אירופאים, נוצרים ואף יהודים. יש לציין כי הצבע הצהוב לא הומצא על ידי השליטים הממלוכים יש מאין. לא-מוסלמים נצטוו ללבוש פרטי לבוש צהובים עוד במאה התשיעית בבירת הח'ליפות, בגדאד. צבע זה זוהה באופן בלעדי רק עם היהודים בתקנות לבוש מסוף המאה ה-11 בבגדאד, וערב עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים.

 

מושל ממלוכי ופמלייתו מקבלים את פני הקונסול הוונציאני בדמשק. ניתן לראות דוגמה למצנפות שונות בעולם המוסלמי

מעניין לגלות שגם באירופה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, החלו השלטונות לאכוף בהדרגה חוקי לבוש נבדלים ליהודים. מקורו של "הטלאי היהודי" האירופאי הוא בוועידת הכנסייה הלטרנית שנערכה ברומא בשנת 1215. בוועידה זו הוחלט כי על יהודים ומוסלמים ללבוש על בגדיהם סימן מזהה שיבדילם משאר האנשים. כיוון שלא היו קהילות מוסלמיות ברוב מדינות אירופה באותה עת, הרי שחוק זה היה מכוון כלפי היהודים בלבד. כך, ככל הנראה, מצא את דרכו מעולם האסלאם אל אירופה הנוצרית הרעיון לסימון חיצוני של היהודים. החלטת הכנסייה יושמה הלכה למעשה באזורים שונים באירופה במאה ה-13 ואילך. בדומה לעולם האסלאם, צבעו הנפוץ ביותר של הטלאי היהודי, בייחוד מהמאה ה-15, היה צהוב.

אם כן, בימי הביניים המאוחרים זוהו היהודים בצבע נבדל של בגדיהם, על פי רוב צהוב, הן במזרח התיכון האסלאמי והן באירופה הנוצרית. אולם, האם סממן חיצוני זה שיקף מעמד זהה של היהודים בשתי החברות? כדי להעריך נכוחה את מצבם של היהודים בשני האזורים יש לבחון את חוקי הלבוש על פי ההקשרים הדתיים, החברתיים והתרבותיים בסביבות שבהן חוקקו ויושמו. הועידה הלטרנית ב-1215 הכריזה על חוק הסימנים המזהים כדי למנוע "זיהום" של נוצרים באמצעות מגע מיני עם יהודים, בני הדת הכופרת והשפלה. בעולם האסלאם, אין עדויות לתפיסה של "זיהום" דתי העומד מאחורי חוק זה. הלבוש הצהוב נועד בעיקר להשפיל את היהודים ולהדגיש את מעמדם הנחות. במקורם, נועדו סימני הלבוש ב"חוקי עומר" לבדל את שכבת המיעוט המוסלמי השולט מההמון הנשלט, כדי שלא יטמעו בו. זו הסיבה שהנוצרים, שהיו לרוב באזורינו, ובעקבותיהם היהודים, נדרשו לבדל את עצמם בפריט לבוש שממילא אפיין אותם עוד בטרם האסלאם – חגורת הזונאר. לאחר מכן, כאשר בטחונו של עולם האסלאם החל להתערער בעקבות הצלחות אויביו (בין השאר, כיבושי הצלבנים באזורינו והמונגולים במזרח), החלו השלטונות לנקוט במדיניות סובלנית פחות כלפי נתיניהם הלא-מוסלמים. בשלב מאוחר זה, הסימנים המבדילים ושאר "חוקי עומר" נועדו להבהיר את מעמדם השפל של בני הדתות הלא-מוסלמיות. סימני הלבוש הנבדלים שרטטו למעשה גבולות שחיזקו את ההבחנה ההיררכית בחברות אסלאמיות והסדירו את היחסים שבין הקבוצות האתניות והדתיות השונות. במילים אחרות, הצבע הצהוב סימן את מעמדם הנחות של היהודים, ודווקא משום כך איפשר להם ליטול חלק אינטגרלי בפעילויות כלכליות ותרבותיות של החברה הכוללת, כל עוד התנהגו בהתאם לדרגתם הנמוכה.

וכך, יהודי הסולטאנות הממלוכית ניכרו במצנפותיהם הצהובות כעדה נבדלת, אך שאינה אלא אחת מני רבות. עמיתיהם נושאי הטלאי באירופה, לעומת זאת, לא היו אלא מיעוט יחיד, קטן ומבודד הנבדל בהופעתו החיצונית מהמוני הנוצרים ובשל כך מושא להשפלה וביזוי. מעבר לכך, בחברות אסלאמיות, דוגמת הסולטאנות הממלוכית, לבושו של אדם נועד לזהותו מבחינה מעמדית ודתית, ובמידה רבה היה לחלק מהגדרת זהותו העצמית. רחובות קהיר ודמשק של המאה ה-15 היו פסיפס תרבותי שהתבטא בסממני הופעה ולבוש חיצוניים. חברי העלית הממלוכית זוהו באמצעות רכיבתם על סוסים (פריבילגיה שהייתה שמורה אך ורק להם ולאנשי החצר), בסוגי הכובעים שעל ראשם, ובבגדיהם הייחודיים והמפוארים; מי שנמנה עם שכבת אנשי הדת המוסלמים (העֻלָמָאא') בלט לעין בטורבאן הלבן והרחב שעל ראשו; הנוצרים היו מזוהים במצנפותיהם הכחולות, השומרונים באדומות, הגאורגים ניכרו בכובעיהם השחורים, והיהודים במצנפות הצהובות. במצב שכזה לא נחשבו היהודים אלא כקבוצה אחת משלל קבוצות הנושאת כל אחת את סימניה המזהים. כמו כן, המצנפת הצהובה "משכה הרבה פחות אש" מאשר זו הכחולה של המוני הנוצרים. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה מציינים כי בעת גל רדיפות נגד "בני החסות", היו בין הנוצרים מי שהשאילו מהיהודים את המצנפת הצהובה, כדי שייראו ברחובות העיר כיהודים ועל כן לא יעשו בהם שפטים.

 

הטלאי הצהוב שהוכרחו היהודים לשאת בעולם הנוצרי. כך נכתב במרכז הטלאי בתרגום לעברית: זהו הסימן היהודי שהם חייבים לשאת על בגדיהם

 

 

ניתן אפוא לסכם ולקבוע כי פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים בחברה המוסלמית נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה הכוללת, אך עדיין בתוכה. לעומת זאת, הטלאי הצהוב באזורים רבים באירופה הנוצרית היה ביטוי חיצוני להוצאתם של היהודים מכלל החברה. יש הטוענים כי חוקי הרייך השלישי שחייבו את יהודי אירופה לשאת טלאי צהוב נֶהֶגוּ בהשראתם של חוקי הוועידה הלטרנית ומאותם מניעים. אלא שבעוד החוק הכנסייתי מימי הביניים נועד למנוע את "זיהומם" של בני הדת הנעלה מצד מחזיקי דת כופרת, במאה ה-20 נועד החוק הנאצי למנוע "זיהום של בני הגזע הארי על ידי בני גזע נחות". עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בכרזות נאציות שעליהן התנוסס הטלאי הצהוב ומתחתיו הכיתוב: "הטלאי היהודי הוא אזהרה נגד זיהום הגזע". (“Rassenschande”)

סיפורם של זוג יצרני הצעצועים ריקרדה והיינץ שוורין

בני הזוג ריקרדה והיינץ  שוורין הגיעו לפלסטינה בשנת 1935 כזוג נשוי. במסגרת תחקיר לספרי "ציונות ומשחקי קופסה: 1948-1900" נודע לי על אוסף מיוחד השמור בביתו של תום שגב. בביתו של שגב, בנם של בני הזוג ריקרדה והיינץ שוורץ, מחזיק העיתונאי והסופר את אוסף הצעצועים שייצר אביו היינץ. לפני שעלו ארצה, ריקרדה למדה צילום בעיירה דסאו

בני הזוג ריקרדה והיינץ  שוורין הגיעו לפלסטינה בשנת 1935 כזוג נשוי.

במסגרת תחקיר לספרי "ציונות ומשחקי קופסה: 1948-1900" נודע לי על אוסף מיוחד השמור בביתו של תום שגב. בביתו של שגב, בנם של בני הזוג ריקרדה והיינץ שוורץ, מחזיק העיתונאי והסופר את אוסף הצעצועים שייצר אביו היינץ. לפני שעלו ארצה, ריקרדה למדה צילום בעיירה דסאו בבית הספר "באוהאוס" שם הכירה את היינץ שלמד אדריכלות. יחד ברחו ב1933 דרך צ'כיה והונגריה לשווייץ ומשם עלו לא"י.

למרות מספרם המצומצם יחסית של עולי העלייה החמישית הייתה זו עלייה איכותית ביותר, עירונית ברובה, שהשפעתה על דפוסי החיים ביישוב, ומאוחר יותר במדינה, ניכרו לשנים רבות. מיעוט  עולים שהגיעו היו  בוגרי בתי ספר מקצועיים ובתי אולפנה לארכיטקטורה (כולל בית הספר בסגנון" הבאו האוס" ליד ברלין). חלקם השתלבו בארץ כנגרים- אומנים (מייסטרים)  והקימו בין היתר כאן מפעלי צעצועים. מהמפגשים עם תום שגב התפתח אִסוף החומר למעין "ספור בלשי" אשר הקיף מספר אנשים ומקומות. ניתן לומר כי הספור עובר דרך  שלש ארצות: פלשתינה, ישראל וגרמניה; מאחד שתי משפחות: שוורין ורוסט; קשור בהעברת ידע ,טכנולוגיה ואומנות ייחודית  מגרמניה לפלסטינה.

בני הזוג שוורין התיישבו בירושלים והקימו בה סדנא לעבודות עץ אמנותיות. הם ייצרו בין היתר משחק הרכבה חומה ומגדל:

משחק הרכבה העיר העתיקה בירושלים:

 

מכוניות צעצוע מעץ גושני וצעצועים שונים רבים:

ייצור צעצועים לא הספיק לפרנסתם, ולכן הוסיפו לסל מוצריהם פריטים כמו קופסאות סיגריות, מחזיקי קופסאות גפרורים למוצריהם. את  כל אלו ייוצרו מסוגי עצים שונים באיכות גבוהה. היות שלא היו באותה תקופה מכונות מדויקות, כל העיבודים, שנעשו ברמה הגבוהה ביותר, נעשו ביד. כדי להעשיר את סל מוצריהם ולגוונו הם ייצרו גם מוצרים פשוטים ובאיכות נמוכה יותר.

הסחורות לתערוכה בקהיר  עברו במעבורת את תעלת סואץ, בעיתון "דבר לילדים" מ4.9.41  מתואר כי "מפעם לפעם מופיעים אווירונים  של האויב ומטילים פצצות על אזור תעלת סואץ, כדי להרסה" . המשאיות שהובילו את פרטי התערוכה הצליחו להגיע לתערוכה בשלום.

מכירת תוצרת הסדנא בירושלים נעשתה ע"י ריקרדה. היא עברה בין חנויות בעיר ובמקומות בילוי והתכנסות של חיילים בריטיים. עיקר התוצרת שמכרה נלקחה לחו"ל ע"י אנשי המנדט או תיירים שקנו אותם כמזכרות. המוצרים באיכות ובמחירים נמוכים נמכרו לתושבי הארץ שרמת הכנסותיהם לא תמיד אפשרו להם לקנות את המוצרים האיכותיים יותר.

השם שוורין  מופיע בקטלוג  צעצועים בריטי מ 1943 כאחד מ 36 בעלי עסקים יהודיים . הבריטים  הפיקו קטלוג המשחקים כחלק מקטלוג כללי בן 5 כרכים של מוצרים תעשייתיים שיוצרו בפלשתינה. דף ראשון מקטלוג, זה נמצא בגנזך המדינה.

הבריטים נהגו  בכל הקולוניות שלהם  לעודד תעשיות מקומית, ויזמו סחר בין הקולוניות . כמו כן הם ערכו תערוכות  אזוריות. אחת מהן התקיימה בקהיר ב1941 ובין היתר 17 יצרנים יהודיים הציגו שם צעצועים ומשחקים. גם שברין הציג בתערוכה זו.

במשך מלחמת העולם השנייה הפעילו הבריטים  את תקנות "הספר הלבן" שלפיו גורשו פליטים שהגיעו לארץ באניות גרוש. כלומר מחד הבריטים הפעילו תקנות נגד עליית יהודים ומאידך סייעו בפתוח הארץ. אז נערכה התקפה גרמנית על  מצרים והבריטים חששו מאד מפלישה גם לא"י . הציבור בארץ התכונן לכך ואף הקים קו הגנה על הכרמל (אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה, 2004). סכנת הפלישה הייתה הן מצפון מסוריה -לבנון והן ממצרים מדרום. כי הכרמל הוא רכס הרים שניתן היה לבצר אותם ולתת הגנה גם לצפון וגם לדרום, לשמחתנו לא הייתה פלישה.

באוספו של תום שגב נמצאות גם דמויות מיניאטוריות שלא נעשו בידי הזוג שוורין. אלו הן עשרות דמויות מיניאטוריות של יהודים וערבים מהתקופה מגולפות בעץ וצבועות בצורה יוצאת מהכלל  שנעשו בידי משפחת רוסט ידידי משפחת שברין. הם הקימו סדנא משותפת שבה עבדו כ-15 עד 20 עובדים . לאותם ימים וביחס לאוכלוסיית ירושלים של התקופה שכללה מעל 100,000 איש היה זה מפעל בהחלט גדול.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס היינץ שוורין לחייל הרגלים והיה בין  מגיני ירושלים. שוורין מילא תפקידי-שמירה בעמדות ההגנה של העיר. ביום כ"ג בשבט תש"ח (3.2.1948) נפגע מכדור מרצחים בעומדו על משמרתו בשכונת ארנונה שבירושלים ונפל חלל. הובא למנוחת עולמים בבית- הקברות הצבאי בהר הזיתים. אשתו ריקרדה הייתה צלמת וחזרה לעסוק בצילום לאחר מות בעלה.

 

להלן מספר דוגמאות צבועות בפרטי פרטים:

אישה לומדת תורה
מוכרי פרחים
סופר סת"ם
חמור נושא בצלים
סבל תימני
חלוצה
יהודי חרדי
ערביה בלבוש חג
ערביה מצפון ירושלים
ערביה מדרום הר חברון

כתבות נוספות

מחבואים, פרה עיוורת ועמודו! ככה שיחקו אותם ב-1921

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר