מסה | הצורך לנחם דוחֵק בה לכזֵב

על שילובן של הספרות והפילוסופיה ביצירותיה של אייריס מרדוק. רשימה מאת יואב אשכנזי, במלאת 100 שנה להולדתה

רות שלוס, ללא כותרת, אקריליק על נייר, 40X32 ס"מ, 1998

.

מאת יואב אשכנזי

 

כשגילברט רייל, פילוסוף מוביל בשנות הארבעים באנגליה, הציג את אייריס מרדוק בתוכנית רדיו בבי־בי־סי בתור "סופרת שהתעסקה מעט בפילוסופיה", נסתם הגולל על דימוייה הפומבי כפילוסופית, ועד היום מתפלאים רבים ממעריציה לגלות כי עסקה ברצינות בפילוסופיה. למעשה, למרדוק מפעל פילוסופי מרשים בהיקפו, בעומקו ובעוצמתו, שהעמיד אלטרנטיבה חיה לעמדות הפילוסופיות שאפיינו את שנות החמישים והשישים באוקספורד ובקיימברידג'. מרדוק נודעה כסופרת העוסקת מפעם לפעם בפילוסופיה, אולם בה במידה הייתה גם פילוסופית הכותבת ספרות – שילוב יוצא דופן בנוף התרבותי של העולם האנגלוסקסי. היא חיברה עשרים ושישה רומנים – שתורגמו לשפות רבות – לצד שישה מחזות, שני דיאלוגים אפלטוניים וספר שירה. מפעלה הספרותי זיכה אותה בפרסים, באותות הוקרה ובתואר אבירות, אך גם האפיל, למרבה הצער, על עבודתה הפילוסופית, שהניבה עשרות מאמרים ושני ספרי הגות ראויים לציון: ריבונות הטוב משנת 1970 (הוצאת שלם, 2017, בתרגומי), ומטפיזיקה כמדריך לערכים, משנת 1992.

מרדוק נולדה בשנת 1919 בדבלין, וכשהייתה בת כמה שבועות בלבד עברה עם הוריה ללונדון. בגיל תשע־עשרה החלה ללמוד בסמרוויל, קולג' של אוניברסיטת אוקספורד, ושם רכשה השכלה קלאסית בכיתותיהם של מלומדים מזהירים כמו דונלד מק'קינון ואדוארד פרנקל. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות, עבדה במשרד האוצר הלונדוני, שנתיים אחר כך הצטרפה ל'מנהל הרווחה והשיקום של האומות המאוחדות" (UNRRA), וב־1945 נשלחה לבלגיה ולאחר מכן לאוסטריה, כדי להשתתף במאמצי הסיוע לקורבנות המלחמה. באירופה התוודעה מרדוק לראשונה לרעב, לעוני ולעזובה של מחנות הפליטים, אך גם לעולם האינטלקטואלי מלא החיוניות של בתי הקפה והסלונים הספרותיים.

כשחזרה ללונדון, שבעת חוויות ואכזבות רומנטיות, חיפשה מרדוק נחמה רוחנית באנגלו־קתוליות, אבל ההתנסות הדתית לא עלתה יפה. מאחר שזוהתה כקומוניסטית לא יכלה להיכנס לארצות הברית ולהמשיך את לימודיה שם, ולכן שמה פניה לקיימברידג'. בהמשך דרכה לימדה פילוסופיה בקולג' סנט אן באוקספורד ונחשבה מרצה פופולרית ומסורה, המציעה נקודת מבט מקורית על הסוגיות שלימדה – נקודת מבט שתכופות לא עלתה בקנה אחד עם גישותיהם של מרצים אחרים.

מרדוק סומנה מראשית דרכה כהבטחה אקדמית גדולה, ובראשית שנות החמישים התגלתה גם כאינטלקטואלית אמיצה שאינה מהססת לקרוא תיגר על המאורות הפילוסופיים של זמנה. היא התפלמסה עם גילברט רייל, ביקרה את בשורת האקזיסטנציאליזם של סארטר וניגחה את רעיונותיו של ריצ'רד הר, מחשובי הפילוסופים של המוסר במחצית השנייה של המאה העשרים. ספרה ריבונות הטוב נחשב לאחד הטקסטים המקוריים שהעמידה המחשבה המוסרית במחצית השנייה של המאה העשרים, ונדמה כי איכויותיו רק הולכות ומתבהרות בחלוף השנים. ואמנם, אף שחלק ניכר מן החיבור מוקדש לביקורת על זרמים אינטלקטואליים שלכאורה אינם תופסים עוד מקום מרכזי בשיח הרעיונות, השאלות שמעלה ריבונות הטוב – ולא פחות מכך, התשובות שהוא מציע – לא איבדו מאומה מחריפותן.

מרדוק הייתה אישה נועזת ויצרית מאוד, אך התשוקה שדחקה בה לפרוץ גבולות ולקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות גם נטעה בה ערגה עצומה אל הטֹוב. כמו בכמה מן הרומנים המפורסמים פרי עטה, חייה של מרדוק התאפיינו, כך נדמה, בתמהיל פרדוקסלי לכאורה בין הנאצל לשערורייתי, בין ערגת הרוח לתאוות הבשרים. בשנות הארבעים התנדבה מרדוק במחנות הפליטים והעקורים באוסטריה והתוודעה לזוועות השואה. שנים אחר כך, גם במהלך נישואיה, הקפידה לקיים קשרים (חלקם רומנטיים) עם ניצולי שואה שונים, ובהם הסופר הידוע אליאס קנטי, שהערותיו הביאו אותה בשנות השישים לשינוי עמוק בסגנונה הספרותי. מרדוק לא הפרידה בין האישי, האינטימי, האירוטי והמחשבתי, והיא ניהלה רומנים עם חלק מההוגים המובילים באנגליה בתקופתה, למשל הפילוסוף הפוליטי מייקל אוקשוט. את קשריה עם פליטי השואה ראתה כתרפיה וכעמידה לצד הקורבנות, עמידה שלא נטשה מעולם, הן בתמיכתה במדינת ישראל והן בקריאתה להענקת מדינה לפלסטינים בשנות התשעים.

ב־1954, השנה שבה פגשה את בעלה לעתיד, ג'ון אוליבר ביילי, סופר ומבקר ספרות, מרדוק הוציאה לאור את הרומן הראשון שלה, תחת הרשת (עם עובד, 1977; תרגמה זיוה כספי). הספר, שגולל את קורותיו הנפתלים והקומיים של סופר צעיר וכושל בשם ג' דונהיו, הקנה לה פרסום מיידי כקול חדש ומקורי בסצנה הספרותית. בארבעים השנים הבאות עתידה מרדוק לפרסם עוד עשרים וחמישה רומנים, שרובם ככולם עוסקים בנושאים הניצבים גם בלב הגותה: התפתחותם המוסרית של אינדיווידואלים, היכולת האנושית הבלתי נדלית להונאה עצמית והאפשרות לגבור על הדחפים האגוצנטריים באמצעות אהבה המופנית לזולת.

 

עדשות מוסריות

אף שהיצירה הספרותית תבעה את רוב עיתותיה של מרדוק, היא לא חדלה מן העיסוק בפילוסופיה והוסיפה לפרסם מאמרים ולשאת הרצאות על מטפיזיקה, אסתטיקה ומוסר. ברם, מסוף שנות החמישים ואילך היא לא הסתפקה עוד בדיונים פנים־אקדמיים, וכדי להגיע לקהל קוראים רחב יותר מאמריה ההגותיים ראו אור בכתבי עת אינטלקטואליים שלא היו מיועדים אך ורק לפילוסופים מקצועיים, למשל ב-Yale Review, ב-Chicago Review, ובמגזינים כדוגמת  Spactator ו-New Statesman. מרדוק אף צמצמה בהדרגה את מחויבויותיה האקדמיות, ומשום שהייתה ציירת חובבת שקלה להפוך להיסטוריונית של האמנות. ואולם עקב הסתייגותה הגוברת ממה שנתפס בעיניה כהיעדר מחויבות אינטלקטואלית ומוסרית מצד הסטודנטים בקולג', החליטה מרדוק לסיים את עבודתה שם בקיץ 1967. מאז ייחדה את כל זמנה לכתיבה.

כפילוסופית, מרדוק לא ניסתה להתחבב או להקל על איש, לא כל שכן על חסרי הדמיון. בדומה לאפלטון, היא רואה בטוב את האידיאה המכוננת של החיים המוסריים. תפקידה של האתיקה, לטענתה, הוא לתת מענה לשאלה כיצד נוכל להפוך את עצמנו לטובים יותר. בתקופה שבה כתבה את ריבונות הטוב לא הייתה זו קביעה מובנת מאליה. הגישות הדומיננטיות בפילוסופיה של המוסר במאות האחרונות, ובראשן האתיקה הקאנטיאנית והתועלתנות, התמקדו יותר בניתוחן של חובות ושל זכויות; הדיון ב"ראוי" (right) דחק הצידה את המחשבה על ה"טוב" (good). הפילוסופיה האנליטית, שפרחה בעולם דובר האנגלית במאה העשרים, הרחיקה לכת אף יותר ונטתה לזנוח כליל את האתיקה הנורמטיבית לטובת המטא־אתיקה. התאורטיקנים האנליטיים של המוסר חשבו כי העיסוק בשאלות נורמטיביות כמו "מהו המעשה הראוי" אינו מוביל אלא לדשדוש בביצה טובענית של מחלוקות ואי־הבנות, וכי אין זה מעניינה של הפילוסופיה לצוות, להמליץ או לאסור; עליה לדבוק בגישה אובייקטיבית וניטרלית למהדרין.

מרדוק מחזיקה בדעה שונה בתכלית. היא מדגישה כי "אתיקה אינה צריכה להיות רק אנליזה של התנהלות רגילה וממוצעת – עליה להיות השערה בנוגע להתנהלות טובה ולאופן השגתה". יתר על כן, לתפיסתה הניטרליות הכמו־מדעית שבה מתהדרת המטא־אתיקה אינה אלא יומרה חלולה. היא נשענת על נון־קוגניטיביזם, גישה פילוסופית המבקשת להפריד בין היגדים מוסריים להיגדים עובדתיים. מרדוק שוללת את ההפרדה הזאת מכול וכול, בנימוק שתפיסת המציאות האנושית ספוגה בערכים: אין ביכולתנו להסיר את העדשות המוסריות מעינינו; לכל היותר נוכל להעמיד פנים כאילו הן אינן קיימות.

עד אמצע שנות התשעים זכתה הגותה של אייריס מרדוק לחשיפה מוגבלת למדי, ולא בכדי: מבחינה פילוסופית היא הייתה "אאוטסיידרית", אינטלקטואלית עצמאית ומקורית, הממאנת להשתלב בזרם כזה או אחר. זאת ועוד, התפזורת הרחבה של כתביה העיוניים, שפורסמו בבימות שונות לאורך כמה עשורים, הקשתה את ראיית משנתה כמכלול (בעיה שבאה על תיקונה רק עם הוצאתה לאור של אסופה מכתביה, אקזיסטנציאליסטים ומיסטיקנים, ב-1997). ובכל זאת, רעיונותיה של מרדוק חלחלו בהדרגה לשיח הפילוסופי. לטיעוניה היה למשל חלק לא מבוטל בתחייתו של הריאליזם המוסרי אחרי כמה עשורים שבמהלכם נחשב ללא־רלוונטי, והשפעתה ניכרה בעבודתם של פילוסופים ריאליסטיים בולטים כמו הילארי פטנאם וג'ון מקדואל, וכן על הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור ועל אליסדר מקנטייר, שהיה ממייסדי העמדה הקהילתנית בשנות השמונים והתשעים.

 

המפנה הספרותי

באמצע שנות השמונים, בעקבות החייאתה של תורת המידות, הוכשרה הקרקע ל"מפנה האתי" בחקר הספרות ול"מפנה הספרותי" בפילוסופיה. נדמה שהמיאוס מן הפילוסופיה האנליטית והסלידה מן הפורמליזם הספרותי הגיעו באותה העת לסף קריטי: שורה הולכת ומתארכת של חוקרים ושל הוגי דעות התייצבה נגד ההפרדה בין הדיסציפלינות, שנשמרה בקנאות על ידי תאורטיקנים צרי אופקים. מבשרי המפנה הצביעו על היתרונות המובהקים של הנרטיב הספרותי על פני התאוריה האתית, בהיותו מעין "מעבדה מוסרית" הבוחנת בני אדם ממשיים ולא סובייקטים מופשטים. הרומן, כך טענו, זורה אור על הצד הפרטיקולרי של החיים האנושיים, מכיר בחשיבות חיי המחשבה והרגש ומעודד את הקורא לפתח רגשות מוסריים של הזדהות ושל אמפתיה לזולת.

יצירתה הספרותית של מרדוק סללה במידה רבה את הדרך ל"מפנה האתי" בספרות. באמצעות גיבוריה הדגימה מרדוק התרחשות של מהפך מוסרי בחייהם של אנשים ממשיים. הרומנים שלה גדושים בתיאורים של שינויים פתאומיים בדרך התבוננותם של בני אדם בעולם – שינויים לטובה או לרעה, המבטאים תהליך של הזדככות פנימית, השלת העצמי, ולחלופין כניעה לאשליות שהאגו מפזר. מרדוק חזרה והדגישה כי היא רואה בספרות, ובאמנות בכלל, אמצעי לחינוך מוסרי. "האמנות ללא ספק חשובה יותר מן הפילוסופיה לישועתו הקיבוצית והפרטית של האדם, והספרות חשובה יותר," כתבה. בריאיון עימה הציגה הבחנה בין תפקידיהן של ספרות ופילוסופיה: "פילוסופיה מכוונת להבהיר ולהסביר, היא מנסחת ומנסה לפתור בעיות טכניות ביותר, והכתיבה צריכה להיות כפופה למטרה זו […] הספרות נקראת על ידי אנשים רבים ומגוונים […], היא מלאה טריקים ומָגיה ומיסטיפקציה מכוונת. ספרות היא מבדרת, היא עושה דברים רבים, והפילוסופיה עושה דבר אחד."

אלא שעיון בעבודותיה הפילוסופיות של מרדוק מגלה עמדה שונה מזו הרואה בעיסוק הפילוסופי עניין טכני מוגבל, והפילוסופיה שלה מלאה מטאפורות, דימויים, ניסויי מחשבה ספרותיים, משלים וכדומה, והמשגת המטפיזיקה שלה ממזגת את האמנותי והטכני. ומנגד, כתיבתה הספרותית כוללת דמויות פילוסופיות וטיעונים אידאולוגיים. דמויות רבות ברומנים שלה מושפעות מפילוסופיה, מדברות פילוסופיה ופועלות בהתאם לתובנותיהן הפילוסופיות, אף שבחיבוריה הספרותיים לעולם לא תציע טיעון פילוסופי שלם או תקדם ישירות תאוריה מסוימת. הספרות של מרדוק מופיעה כאופן חשיבה המשוחרר מהדרישות הפילוסופיות בדבר עמידה בכללי קוהרנסיה למשל, דיון טכני, לוגיקה וכו', סוג של חשיבה מוסרית העומד בפני עצמו ומגיע עד פרטיו הקונקרטיים של העולם הממשי והיומיומי. ביכולתה של הספרות להנחותנו ביצירת הבנה ובהרכבת דימויים ותמונות של מצבנו, להדריכנו כיצד עלינו להתחיל את מסענו ואת פעילותינו המוסרית. כמו כן, היא מסייעת בהענקת משמעות לעולמנו באופן מגוון, ברמות שונות, ומתוך מודעות למגבלותינו. אף שהספרות אינה עונה על שאלות פילוסופיות, היא מסוגלת לעיתים קרובות להבהירן.

ברומן הים, הים (זמורה, 1984; תרגם חיים גליקשטיין), למשל, נחשפות תנועות הנפש הפרטיות של הבמאי צ'ארלס ארובי, ומוצגים דימוייו ומושגיו על אודות כוח ושליטה, אשליית אהבתו, ודרכיו להטעות את עצמו ואת הזולת באמצעות דימויים ומופעי זוהר שטחיים. לצידם מתבהר אופיו של התהליך המוביל אותו לבסוף לראיית פרטי העולם הממשיים והיעדר התכלית של החיים. כך נחשפים חייו הקודמים כפנטזיה ילדותית, ואהבתו להרטלי – כמרדף אחר רוח רפאים. זו דוגמה לאופן שבו נחשפים בספרות של מרדוק מאמציהן של דמויות קונקרטיות להגיע לראייה בהירה, לצד יכולת הפנטזיה והאשליה העצמית שלהן. מרדוק מבקשת לצייר באופן ריאליסטי את חייהם, מצביהם והווייתם של בני אדם, את חייהם עם זולתם ואת מרקם ההוויה הפנימי של הדמויות. כמו כן היא מציגה אידיאלים מוסריים באמצעות סמלים ודימויים של הטוב, הקדושה והשלמות, יוצרת תמונות של אידאלים מוסריים ומשתתפת בעבודה המטאפיזית בתארה את החתירה אל האידאה של הטוב, שקיומה נבדל ואינו תלוי בפעילויות שלנו. מיתוסים הם כר הביטוי הבהיר ביותר של הממד המטאפיזי, אולם גם דמויות יכולות לייצג אידאלים. למעשה המשימות של הפילוסופיה והספרות שלובות זו בזו, כיוון שהטוב הוא חלק מחיינו היומיומיים המוכרים, ואפשר להנגישו ולתקשרו באמצעות אמנות ריאליסטית.

 

לצאת אל הזולת

אמנות ופילוסופיה הן שני כלים להשגת ידע ואמת, כלים הנמדדים במידת היצירתיות והדיוק שלהם. כשהן מוצלחות, הן כלים למלחמה באשליות היומיום. לכן ראתה מרדוק באמנות את העיסוק החינוכי ביותר מבין הפעילויות האנושיות, ואת הזירה הטבעית להתגלות טבעה של המוסריות. אמנות מעניקה מובן לרעיונות שבהקשר אחר היו מתמיהים אותנו, היא רמז למה שקורה במקום אחר. בהקשר זה, המטפיזיקה היא סוג חשוב וייחודי של אמנות, היוצר תמונות גדולות ומבהירן באופן ביקורתי. הספרות מבהירה כיצד המכשולים העומדים בדרכנו אל הממשות – אנוכיות, גאווה, שקרים ופנטזיות מנחמות – הם נפילות מוסריות ולא רק טעויות קוגניטיביות. הספרות מתאימה לתיאורה של הממשות שאינה מכלול העובדות אלא ממלכת ההערכות, עולם עשיר וחי, מלא ומגוון, המשתרע מעבר לעצמיותנו.

ספרות ופילוסופיה נשענות על יצירת תמונות ריאליסטיות של העולם באמצעות הדמיון. נחיצותו למאבק בהשחתה של יכולותינו היצירתיות מעמידה אותו במרכזן של אמנות גדולה, כמו גם בליבה של פילוסופיה ראויה. הדמיון מאפשר ראיית אחרים כהוויות נפרדות ומסייע לנו להתנגד לפנטזיה שאפלטון מציג, שבה נפש המייצרת את דימוייה בחשכת המערה מנחמת את בעליה ומונעת ממנו לראות את מצבו האומלל. הדמיון הוא כוחה של הנפש המתאמצת להיחלץ מהמערה ותרה אחר ראייה ממשית הזהה להבחנה מוסרית. הוא המראה את הדרך הנכונה לחרוג מעצמיותנו האנוכית ולצאת אל הזולת.

מרדוק מצפה שהפילוסופיה תגלה יצירתיות ותשתף פעולה עם הספרות ביצירת כלים מושגיים ומסגרות התייחסות הנדרשים להתמודדות עם האתגרים המוסריים של הזמן. מרדוק אינה מאמינה שניתן לבודד את האתי שבספרות הנרטיבית מהחתירה אחר תאוריה מוסרית. הללו שני היבטים של חקירה משותפת, החותרת להסבר של המוסריות ומבקשת להעניק מובן לחיים אנושיים בעולם הסברת התהליכים הפנימיים והבהרתם היא משימה שהשתיים שותפות לה, ואף פועלות במסגרתה באמצעים דומים לעיתים. הספרות חושפת את מוגבלותה של הפילוסופיה המוסרית ושל התאוריה, בהציגה אספקטים של חשיבה מוסרית שאינם ניתנים להצגה בשפה תאורטית גרידא. היא מסוגלת לדמות את החיים המוסריים ואת המאבקים הכרוכים בהם, אך גם מתקשה להתנתק לחלוטין מן הפנטזיה. הצורך לנחם דוחק בה לכזב. הפילוסופיה, מנגד, מחויבת לחלוטין לחתירה לאמת, אבל סגנונה המופשט, הסטרילי, הלא־אישי, מונע ממנה לצייר תמונה משכנעת של הקיום האנושי, על מורכבותו, סתירותיו ופרטיו הייחודיים והאקראיים. כדי למלא את ייעודן המוסרי, הדיסציפלינות "האחיות" נזקקות זו לזו — ועבודתה של מרדוק הדגימה היטב את שיתוף הפעולה ביניהן.

 

יואב אשכנזי הוא בעל תואר דוקטור בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו "מראות סדוקות: ראייה, דמיון והבנה עצמית בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק" ראה אור בשנת 2011 בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. לאחרונה התפרסם ספרו "להיות אנושי: יצירתה הפילוסופית של אייריס מרדוק" (כרמל, 2019).

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: גדעון טיקוצקי על תהליך עריכת ספר השירים הגנוזים של לאה גולדברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו