.

שלומית פלאום נולדה בקובנה שבליטא בשנת 1893 למשפחה ציונית אמידה ומשכילה. למדה חינוך לגיל הרך באוניברסיטת פרנקפורט, עלתה ארצה בשנת 1911, וניהלה גן ילדים בעיר העתיקה בירושלים. בשנת 1918 נשלחה לסייע בהקמת בתי ספר ובתי יתומים בגטו היהודי בדמשק. את שהותה שם חותם מסע מופלא במדבר, מדמשק לעירק ובחזרה, עם ידידים מקרב הבדווים.

בשנת 1919 יצאה פלאום למסע בעולם. בראשית מסעה נפגשה ברומא עם מריה מונטסורי ולמדה את שיטות החינוך החדשניות שלה. יחד תכננו השתיים את בואה של מונטסורי לארץ כדי לכונן חינוך יהודי־ערבי משותף. בהמשך מסעה פגשה פלאום אישים רבים שהטביעו את חותמם על המאה העשרים: היא האזינה לראשונה לרדיו בחברת תומאס א' אדיסון, פגשה את מארי קירי ואת אלברט איינשטיין, התיידדה עם מהטמה גנדי ומשפחתו, ועוד. בניו יורק היא פגשה את ראבינדרנאת טאגור, איש הרוח וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1913, ובין השניים נרקמו קשרים עמוקים. פלאום נענתה להזמנתו של טאגור לבקר באשראם שלו והפליגה להודו. זו נעשתה מולדתה הרוחנית, והיא שהתה שם שנתיים ימים.

הספר בת ישראל הנודדת מגולל את סיפור חייה ומסעותיה ומציג מנקודת מבטה הייחודית את ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים ואת העולם הגדול, שלאורכו ולרוחבו היא נדדה ברגל, על גב חמורים וגמלים, באונייה, ברכבת ובאוטומוביל. זוהי הוצאה מחודשת של הספר, בליווי רישומים מאת המחברת, ובצירוף נספחים מהתקופה ואחרית דבר מאת נורית גוברין.

נוגה שבח ואילן בר־דוד,
עורכי הספר

 

.

 

.

פרק מתוך "בת ישראל נודדת" / שולמית פ. פלאום

.

העיר הקדושה – ציון

[…] מנהל חברת ה"עזרה" מילא את ידי לנהל גן ילדים בעיר העתיקה בקרבת הכותל המערבי. זו היתה דרך ארוכה שהוכרחתי לעבור יום־יום ברגל מזכרון משה עד שער יפו ומשם לכתת את רגלי בעליות וירידות במדרגות דרך "הבזארים" הערביים הצרים וההומים תמיד. ספגתי בעיטות מכל הצדדים, לעתים היה גמל מזליף על ראשי קצף מתוך פיו; שיירי ירקות נזרקו על פני וריחות באושים הבהילוני. אני הגינותי על עצמי באגרופי ובמרפקי, כל הליכה למקום עבודתי היתה לי מקור ענויים. גן הילדים עצמו היה נתון בסמטא אטומה, צרה ומלוכלכת, הומה מחמורים ומכוסה משאות וסלי ירקות מן הערביות המוכרות. משנכנסתי בפעם הראשונה לגן הילדים, או יותר נכון למעון צר זה – חשכו עיני; למעלה ממאה ילדים מקובצים וכבושים כדגים מלוחים בחדרים קטנים אחדים בקומה השניה ללא גן, ללא מגרש משחקים, בתוך אויר רע ומעופש, בקרב המון שכנים מלמטה, שהעלו מהפחמים הבוערים בכיריהם עשן רב לתוך חדרי גן הילדים. הילדים היו מטפסים למעלה על גבי מדרגות ללא מעקה, ומגודל פחדם היו נשענים בקיר שמצד שני. עובדה זו ב ל ב ד ה הממתני. לבי נקרע בי לגזרים. הילדים היו אכולי מלריה, מראיהם חוורים־צהובים, מצומקים מחוסר תזונה מספיקה. עיניהם, המוכות גרענת, מלאות מוגלא. מחטמיהם זבה גם כן מוגלא. משהסתכלתי בילדים אלה עלו בזכרוני דברי נביאנו יחזקאל: "האם יחיו העצמות היבשות הללו?" עיני מלאו דמעות ולא יכלתי דבר. בהיותי צעירה ומחוסרת נסיון לא ראיתי מימי מצבים מיואשים כאלה, ולא היה קל לתכן דבר־מה. העבודה היתה קשה וגם רבת מכשולים וסבל, אך המטרה נשגבה; להוציא מאות ילדים מחדריהם החשוכים ולקרבם לאור, לחיים ולחופש שבטבע – נדבך ראשון בבנין הגאולה.

באותם הימים לא היו עדיין גננות מקצועיות וכוחות העזרה היחידים, שנמצאו לי, היו נערות צעירות אחדות ואשה גדולה בשנים שבאה אלי עם מקל ביד ללמד את הילדים תפלות; לבני אדם אלה לא היה, כמובן, כל מושג על פעולת החנוך ולא הבנה בנפש הילד. הרגשתי את עצמי רע כל כך, שנוח היה לי להפטר לחלוטין מכל העוזרות האלו וביחוד מאשה זקנה זו. אולם דבר זה עלה לי בהתרגזות רבה, בדמעות ובהפסד בריאות. בשובי הביתה עייפה ורצוצה ניטל עוד עלי ללכת לתנות את סבלותי בפני מנהל ה"עזרה", ולדרוש ממנו את החפצים ואת הכספים הדרושים לי לשם התקנת הגן ורכישת מכשירים, שלא היו ידועים עדיין בימים ההם. היה עלי לדאוג לנקיון. לתכלית זו סבון, מטאטא ומגבות. קניתי משחת נעלים, וצויתי על הילדים לצחצח בעצמם את נעליהם. עוזרותי לא חפצו לעזור לילדים והתקוממו נגד תפקיד "מצחצחי נעלים", עד שנגשתי בעצמי למלאכה זו, אותו דבר לגבי כביסת בגדיהם וחפיפת ראשיהם.

לאחר כך נתברר לי שרבים מהם רעבים ממש ללחם. נסיתי לקבל בעזרת ידידים סכומים קטנים מחוץ לארץ ולהמציא לילדים לארוחות הצהרים לחם ומרק. במלאכת הבשול עזרו לי גם הילדים. כמו כן עלה בידי להשיג במתנה סינורים בשביל הילדים. מתוך כך השביחו במקצת פניהם של ילדי גני ונתיפו במלבושיהם ובנקיונם.

שום עזרה רפואית לא ניתנה מטעם ה"עזרה" לבתי הספר; שוחחתי על ענין זה כמה פעמים עם רופא העינים החדש שבא אז מווינה, ד"ר טיכו. הבדיקה הרפואית, שנעשתה על ידו בגן, גלתה יותר מחמשים אחוז עינים חולות. רק מקץ זמן מה באו שתי האחיות הרחמניות הראשונות מאמריקה שנשלחו מטעם הסתדרות נשים, ומאז התחילו לרפא באופן שיטתי את ילדי הגן ממחלת העינים. ומאחר שגם האמהות קבלו מאתנו הוראות והתראות ביחס לבריאות הילדים, הצליח הרפוי במדה הגונה. משראיתי את האמהות האלה בתוך כל הלכלוך, העוני והקדרות שבסביבתן – נזדעזעתי הרבה וגם למדתי הרבה. חיי בסביבתן, בעיר העתיקה, שמשו לי בית ספר טוב ומועיל. בשל עבודתי היום־יומית הקשה והבלתי־פוסקת ניתנה לי אפשרות לראות במו עיני בהתהוות השנויים לטובה בכל הנוגע לנקיון ומשמעת, ודבר זה עודדני בעבודתי. ההצלחה הזאת מלאה את לבי גאוה רבה. יש שבגמר עבודת יומי הייתי נגשת לעתים אל הכותל המערבי, סגולה לכותל הזה – לאצול עצמה ואורך רוח לשוחריו.

שעות קורת רוח כאלו העניקה לי ירושלים למדי. כעין הרגשת שלומים על כל צרותי וסבלי הייתי חשה בצאתי אחרי שעות העבודה בגן ילדים לשוח בחוצות העיר. אז הייתי מתמכרת כולי להלך־נפשי. ירושלים העתיקה מצודדת את לבי […]. רואה אני בעיני רוחי את ירושלים הכלולה בהדרה, את ירושלים המקוללת בפי הנביאים, את ירושלים הנצורה והמשועבדת, ובאחרונה את ירושלים של ימינו המתנוססת כגל־עד על קברה של האומה היהודית.

מה קשה להפיח רוח חיים באנשים הללו המתגוררים במעונות מחשך ותחלואה, לעודד את רוחם של אלה אשר דורות שעבוד רבים הפכום לנפגעים ורפי־ידים. יש אשר כעמל סיזיפוס תראה ההשתדלות להפוך את "כותל הבכי" למשכן שמחה ולהוליך את המסתופפים בצל המות לקראת אור החיים.

 

שלומית פ. פלאום, "בת ישראל הנודדת: זכרונות, מסעות ופגישות", בעריכת נוגה שבח ואילן בר־דוד, הוצאת רעב, סדרת "צדק פואטי", 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך "אסתר ועדינה", מאת נגה אלבלך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

 

רות קרא־איוונוב קניאל

זיקית

עוֹד מְעַט קָט יִיבַשׁ הַמַּעְיָן
כָּךְ נִבָּא, וְלֹא יָסָף
אַתְּ זִקִּית זוֹ זִי קִי זוֹ הִי אַתְּ
עַכְשָׁיו יֵשׁ גַּל
אַתְּ בְּכוֹבַע וָרֹד
וַאֲנִי מְלַפֵּף אוֹתָךְ
כְּשֶׁשּׁוּב תִּהְיִי לְבַיִת
יָשׁוּבוּ הָאוֹרְחִים חוּמִים וְרַכִּים
הָעֲרָבִים יֻקְדְּמוּ
שִׁנַּיִם חֲדָשׁוֹת יִצְמְחוּ לַיְלָדוֹת
כְּשֶׁתַּחְזְרִי לִהְיוֹת
בַּיִת אַתְּ

.

 

 

***

 

אפרת מישורי

•

לִכְלֹא אֶת הַלָּשׁוֹן,
לָקַחַת אֶת עַצְמִי לִישׁן.

תְּנוּעַת הַמִּלִים בּגוּף הַמִּתְעוֹרֵר,

תְּנוּעַת הַגוּף
בַּמִּלָּה הַמִּתְקָרֶבֶת,

כְּשֶׁתְּנוּעַת הַלָּשׁוֹן
מִסְתַּבֶּכֶת בִּתְנוּעַת הַלָּמָה

עֲזַבְתַּנִי

(מתוך אשה נשואה ושירים בודדים, הקיבוץ המאוחד, 2019)

.

 

 

***

 

איאת אבו שמיס

•

סֶקְס. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל סֶקְס
כִּי אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת
דָּת. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל דָּת
כִּי חָל אִסּוּר
כֹּחַ. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל כֹּחַ
כִּי אֶת הַנְּשָׁמָה זֶה מַחְלִישׁ
רֶצַח. זֶה מְחַיֶּה לִי אֶת הַכְּאֵב
פּוֹלִיטִיקָה. זֶה קְצָת מְלֻכְלָך
זֶהוּת. אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת מָה אֲנִי
אַהֲבָה. זֶה כְּבָר מְשַׁעֲמֵם
אֲנִי אֶכְתֹּב עָלַי
אָיָאת – פְּסוּקִים מֵהַקּוּרְאָן

(מתוך אני זה שניים, מטען, 2018)

 

 

***

 

יונית נעמן

שיחת טלפון בסניף הדואר המקומי

מוּטָב שֶׁיַּכֶּה אוֹתִי בָּרָק
וְלֹא תִּבְלַע אוֹתִי בְּאֵר הַגַּעְגּוּעַ
אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
מוּטָב שֶׁתִּרְעַשׁ הָאֲדָמָה
וְלֹא תִּטְרֹף אוֹתִי טָרוֹף הַתַּאֲוָה
אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
מוּטָב שֶׁיֵּהוֹם הַסַּעַר
מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי וְעַל שָׁמֵינוּ
רַק אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
הָלוֹ?
יָדַעְתִּי,
אֵיךְ יָדַעְתִּי שֶׁיֵּלֵךְ מִמֶּנִּי

(מתוך אם לב נופל, לוקוס, 2018)

.

 

***

 

מאיה בז'רנו

הפסיפלורה

אינֶנָה, נִגְזְמָה
נֶעֱלמָה
לִי הַפַּסִיפְלוֹרָה
יָפָה כְּרִקְמָה
יְרֻקָּה כְּסָלָמַנְדְרָה זָחֲלָה
עַל הַקִּיר הַיָּשָׁן וְהֶחָבוּט
מוּל מִרְפַּסְתִּי לְשִׂמְחַת נַפְשִׁי, כָּל בֹּקֶר
מִין סָלָמַנְדְרָה פַּסִיפְלוֹרָה שֶׁזְּנָבָהּ
נִמְשָׁךְ ונִמשָׁךְ – אֲבָל
יָמִים רַבִּים יַחְלְפוּ עַד
שֶׁתּוֹפִיעַ שוּב בְּהוֹדָהּ הַיָּרֹק הַחַי
וַאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה.

(מתוך אקראיים וחפים, הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

***

 

בת־שבע דורי־קרלייה

מכתב לקורא

אַתָּה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֱנוֹשִׁי אֵינוֹ זָר לְךָ,
שֶׁמְּיֻדָּד עִם מָבוֹךְ מְבוּכוֹתֵיךָ, זָרוּתְךָ, מוּזָרוּתְךָ.
אַתָּה, שֶׁלִּבְּךָ פָּתוּחַ לַיֹּפִי וְעֵינֶיךָ מַבְחִינוֹת גַּם בְּיֹפִי הַשְּׁבָרִים,
שֶׁסְּפָרִים הֵם חֵלֶק מִבְּנֵי בֵּיתְךָ. אַתָּה,
שֶׁאוֹהֵב לִשְׁתֹּק אִתָּם וְלָתֵת לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ מַעֲשִׂים,
שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה בִּפְנֵי דַּף זָר וּמִתְיַשֵּׁב אִתּוֹ לִשְׁתִיקָה בְּאַרְבַּע עֵינַיִם.
אַתָּה, שֶׁעֲדַיִן מִתְפַּעֵם גַּם בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַחֹמֶר הָאָפֹר.
אַתָּה, שֶׁאוֹהֵב לִקְרֹא עוֹלָמוֹת, לְטַיֵּל בְּאַרְצוֹת תּוֹדָעָה מְשֻׁנּוֹת.
אַתָּה, שֶׁהַמִּלִּים הֵן עֲבוּרְךָ הַחֶדֶר הָאָהוּב בַּבַּיִת, גַּן שַׁעֲשׁוּעִים,
הִתְגַּלּוּת, נֶחָמָה, תְהוֹם חֲשׁוּכָה שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ.
אַתָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת גַּם שְׁאֵלָה לֹא פְּתוּרָה –
הִכָּנֵס, הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

 

***

 

יעל גלוברמן

אלוהים וּמיד

הַצֵּל אוֹתִי מֵהָרָעָב הַזֶּה
הוּא נִכְנָס לְבַיִת וְצָרִיךְ אִשָּׁה
הוּא נִכְנָס לְגַן וְצָרִיךְ נָחָשׁ
הוּא נִכְנָס לַיַּעַר וְצָרִיךְ לִתְעוֹת
הוּא נִגָּשׁ לַחַלּוֹן וְצוֹבֵר כְּמִיהָה
הוּא נִכְנָס לְמִטָּה וְרוֹצֶה לָמוּת
הוּא יוֹרֵד לְמַרְתֵּף וְצָרִיךְ אֱלֹהִים
הוּא עוֹלֶה עַל הַגַּג וְצָרִיךְ סִימָנִים
הוּא גּוֹהֵר עָמֹק מֵעַל לַדַּף וְקוֹפֵץ
שׁוּב
וָשׁוּב
אֲנִי כֻּלִּי חֲבוּלִים

(מתוך מפת חצי האי, הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

 

***

 

נורית זרחי

נפש קטנה

נֶפֶשׁ קְטַנָּה, קֵן שֶׁהַגּוֹזְלִים נוֹשְׁרִים
מִבַּעַד קְרָעָיו, אֶחָד, אֶחָד, לָאָרֶץ.
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת סוֹדֵךְ –
עִם הַקַּסְדָּה הַגְּדוֹלָה מִמִּדּוֹתַיִךְ אַתְּ מִתְיַצֶּבֶת
כְּאִלּוּ אֶת חֲמוּשָׁה.

אֲנִי מְמַלְּאָה לָךְ אוֹתָהּ בְּמָה שֶׁאֲנִי חוֹמֶסֶת
מִכָּל הַבָּא לַיָּד, מִזְרָח וּמַעֲרָב, וְחִבּוֹת אֲרָעִיּוֹת כְּכַנְפֵי פַּרְפָּרִים אוֹ פְּרִיחַת אֲפוּנָה,
וּבְשׁוּרוֹת שֶׁטּוֹבֵי הַמֹּחוֹת קָדְחוּ בִּתְעוּפָה עִוֶּרֶת כַּעֲטַלֵּפִי לַיְלָה.

חֲפַרְפֶּרֶת, נֶפֶשׁ עֲצוּמַת חֹשֶׁךְ,
אֲנִי שׁוֹלַחַת לָךְ אוֹר בַּשַּׁיָּרוֹת
שֶׁמַּגִּיעוֹת תָּמִיד מְאֻחָר מִדַּי –
שָׁעָה לִפְנֵי הַיַּלְדוּת.

(מתוך התקרה עפה, הליקון, 2001)

.

***

 

שיח'ה חליווה

האיש שאוהב אותי

מערבית: רחל פרץ ושיח'ה חליווה

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי
לֹא אָכַל מֵאָה שָׁנָה. מִתַּחַת לִלְשׁוֹנוֹ
נְהַר קֶרַח נִשְׁבַּר. צִפּוֹרֵי בִּטְנוֹ
מְנַקְּרוֹת בַּפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִלִּבִּי.

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי
מְיַלֶּדֶת עִוֶּרֶת. מְשַׁכֵּךְ אֶת צִירַי,
מוֹשֶׁה אֶת תִּינוֹקִי מֵעֵין הַמִּלְחָמָה,
מַרְטִיב אֶת הַמִּלִּים
לִפְנֵי שֶׁיִּשְׂרְטוּ אֶת לְשׁוֹנוֹ.

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי זוֹעֵק אֶת שְׁמִי
וְשׁוֹמֵר אוֹתִי בֵּין רִיסָיו.

לְשׁוֹנִי זָבָה יַתְמוּת אִלֶּמֶת.

.

***

 

מיטל נסים

קראתי לך שירים

דַּוְקָא אֶת הַשִּׁירִים עַל הַקְּרָיוֹת כֵּן בָּלַעְתְּ
בְּלִי פִּתָּיוֹן
וְלֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת לָךְ עֵינַיִם
אוֹ לִהְיוֹת סַחְטָנִית.
זוֹ תָּמִיד הָיְתָה אֵיזוֹ הֲכָלָה אֵינְסוֹפִית
דּוּ-צְדָדִית
אֲפִלּוּ רָצִית
שֶׁנִּלְבַּשׁ אֶת אוֹתָן חֲזִיּוֹת
וְאֶת אוֹתָם בְּגָדִים

.

.

.

.

 

***

לצלם משוררות / בר גורדון

 

מלאכת הצילום הולמת את אמירתו של ישעיהו ברלין במסתו "הקיפוד והשועל": "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". לצלם משוררות פירושו של דבר ללכוד את המבע החיצוני ובו־זמנית לחשוף את העולם הפנימי, אולי ביתר שאת לעומת צילומי דיוקן אחרים; לחוש את המתח הסמוי ואת אי־הוודאות ביחס לתוצר הקונקרטי, התמונה. מאחר שאני עוסקת הן בצילום והן בספרות, הדרמה שבתהליך הצילום מתחדדת, והדיאלוג עובר מעולם השירה אל התמונות הניבטות מהמסך, מ"אישה עבריה מי יֵדע חייך" ("קוצו של יו"ד", י"ל גורדון) ועד לחייה של משוררת עברייה עכשווית: הצילום הופך לכלי וידוי אינטימי, חוויה השמורה לבעליה. הגילויים שבשיחה חושפים את הביוגרפיה, במסע שמאחד את הפורטרט ואת השירה, את הקשר בין הספרות לחיים.

בצילום המשוררות אני משאירה מחוץ לפריים אג'נדות, גם כאלה שאני שותפה להן, ושואפת לייצוג אותנטי שחובק את הרכות הפנימית, שלוכד כאב או התרסה, סבל קיומי, בדידות, מאבק לפרנסה או חיפוש המשפחה.
נוכחתי לדעת כי אני מיטיבה לצלם דיוקנאות של אנשים ובעיקר נשים, ובעיקר כאלה שאני מכירה את יצירתן, "פואטיקה של עזרת נשים", כמילותיה של עמליה כהנא־כרמון. נשים חזקות ושבריריות כאוקסימורון. מהשירה של כל משוררת אני נושאת שברי שורות המלווות אותי בעת הצילום.

מעבר להנצחה או ל"שיעתוק הטכני", כמאמרו של ולטר בנימין, בצילום הפורטרט וביחסים המשולשים שבין המצולמת, הצלמת והצופה נרקמים אינטימיות עמוקה ואמון שנותנת המצולמת בצלמת ובאמנות שהיא מייצגת, באפשרות שזו תציג אותה בפני העולם. את החשיפה שבתהליך הצילום ניתן להשוות לעוצמה שבווידוי. הקצב המהיר שבו אני נוהגת לצלם מאפשר לי להקפיא שברירי שנייה של הבעות, שקשה ללכוד בָעין. ברגעים האותנטיים הללו ניתן לאפיין את המצולמת בדומה לדמות ביצירת ספרות, לתת לה פרשנות במסמן ובמסומן בעת ובעונה אחת.

 

בר גורדון, צלמת, מורה ומרצה לספרות, בעלת תואר דוקטור בספרות מאוניברסיטת תל אביב. תצלומיה הוצגו בתערוכות ובבמות שונות בארץ ובעולם.

איפור: מור פוקס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן