מודל 2019 – פרוזה | בת ישראל נודדת

"ספגתי בעיטות מכל הצדדים, לעתים היה גמל מזליף על ראשי קצף מתוך פיו; שיירי ירקות נזרקו על פני וריחות באושים הבהילוני. אני הגינותי על עצמי באגרופי ובמרפקי, כל הליכה למקום עבודתי היתה לי מקור ענויים." פרק מזיכרונותיה של הנוסעת העברייה שלומית פְלָאוּם

רישום מאת המחברת

.

שלומית פלאום נולדה בקובנה שבליטא בשנת 1893 למשפחה ציונית אמידה ומשכילה. למדה חינוך לגיל הרך באוניברסיטת פרנקפורט, עלתה ארצה בשנת 1911, וניהלה גן ילדים בעיר העתיקה בירושלים. בשנת 1918 נשלחה לסייע בהקמת בתי ספר ובתי יתומים בגטו היהודי בדמשק. את שהותה שם חותם מסע מופלא במדבר, מדמשק לעירק ובחזרה, עם ידידים מקרב הבדווים.

בשנת 1919 יצאה פלאום למסע בעולם. בראשית מסעה נפגשה ברומא עם מריה מונטסורי ולמדה את שיטות החינוך החדשניות שלה. יחד תכננו השתיים את בואה של מונטסורי לארץ כדי לכונן חינוך יהודי־ערבי משותף. בהמשך מסעה פגשה פלאום אישים רבים שהטביעו את חותמם על המאה העשרים: היא האזינה לראשונה לרדיו בחברת תומאס א' אדיסון, פגשה את מארי קירי ואת אלברט איינשטיין, התיידדה עם מהטמה גנדי ומשפחתו, ועוד. בניו יורק היא פגשה את ראבינדרנאת טאגור, איש הרוח וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1913, ובין השניים נרקמו קשרים עמוקים. פלאום נענתה להזמנתו של טאגור לבקר באשראם שלו והפליגה להודו. זו נעשתה מולדתה הרוחנית, והיא שהתה שם שנתיים ימים.

הספר בת ישראל הנודדת מגולל את סיפור חייה ומסעותיה ומציג מנקודת מבטה הייחודית את ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים ואת העולם הגדול, שלאורכו ולרוחבו היא נדדה ברגל, על גב חמורים וגמלים, באונייה, ברכבת ובאוטומוביל. זוהי הוצאה מחודשת של הספר, בליווי רישומים מאת המחברת, ובצירוף נספחים מהתקופה ואחרית דבר מאת נורית גוברין.

נוגה שבח ואילן בר־דוד,
עורכי הספר

 

.

 

.

פרק מתוך "בת ישראל נודדת" / שולמית פ. פלאום

.

העיר הקדושה – ציון

[…] מנהל חברת ה"עזרה" מילא את ידי לנהל גן ילדים בעיר העתיקה בקרבת הכותל המערבי. זו היתה דרך ארוכה שהוכרחתי לעבור יום־יום ברגל מזכרון משה עד שער יפו ומשם לכתת את רגלי בעליות וירידות במדרגות דרך "הבזארים" הערביים הצרים וההומים תמיד. ספגתי בעיטות מכל הצדדים, לעתים היה גמל מזליף על ראשי קצף מתוך פיו; שיירי ירקות נזרקו על פני וריחות באושים הבהילוני. אני הגינותי על עצמי באגרופי ובמרפקי, כל הליכה למקום עבודתי היתה לי מקור ענויים. גן הילדים עצמו היה נתון בסמטא אטומה, צרה ומלוכלכת, הומה מחמורים ומכוסה משאות וסלי ירקות מן הערביות המוכרות. משנכנסתי בפעם הראשונה לגן הילדים, או יותר נכון למעון צר זה – חשכו עיני; למעלה ממאה ילדים מקובצים וכבושים כדגים מלוחים בחדרים קטנים אחדים בקומה השניה ללא גן, ללא מגרש משחקים, בתוך אויר רע ומעופש, בקרב המון שכנים מלמטה, שהעלו מהפחמים הבוערים בכיריהם עשן רב לתוך חדרי גן הילדים. הילדים היו מטפסים למעלה על גבי מדרגות ללא מעקה, ומגודל פחדם היו נשענים בקיר שמצד שני. עובדה זו ב ל ב ד ה הממתני. לבי נקרע בי לגזרים. הילדים היו אכולי מלריה, מראיהם חוורים־צהובים, מצומקים מחוסר תזונה מספיקה. עיניהם, המוכות גרענת, מלאות מוגלא. מחטמיהם זבה גם כן מוגלא. משהסתכלתי בילדים אלה עלו בזכרוני דברי נביאנו יחזקאל: "האם יחיו העצמות היבשות הללו?" עיני מלאו דמעות ולא יכלתי דבר. בהיותי צעירה ומחוסרת נסיון לא ראיתי מימי מצבים מיואשים כאלה, ולא היה קל לתכן דבר־מה. העבודה היתה קשה וגם רבת מכשולים וסבל, אך המטרה נשגבה; להוציא מאות ילדים מחדריהם החשוכים ולקרבם לאור, לחיים ולחופש שבטבע – נדבך ראשון בבנין הגאולה.

באותם הימים לא היו עדיין גננות מקצועיות וכוחות העזרה היחידים, שנמצאו לי, היו נערות צעירות אחדות ואשה גדולה בשנים שבאה אלי עם מקל ביד ללמד את הילדים תפלות; לבני אדם אלה לא היה, כמובן, כל מושג על פעולת החנוך ולא הבנה בנפש הילד. הרגשתי את עצמי רע כל כך, שנוח היה לי להפטר לחלוטין מכל העוזרות האלו וביחוד מאשה זקנה זו. אולם דבר זה עלה לי בהתרגזות רבה, בדמעות ובהפסד בריאות. בשובי הביתה עייפה ורצוצה ניטל עוד עלי ללכת לתנות את סבלותי בפני מנהל ה"עזרה", ולדרוש ממנו את החפצים ואת הכספים הדרושים לי לשם התקנת הגן ורכישת מכשירים, שלא היו ידועים עדיין בימים ההם. היה עלי לדאוג לנקיון. לתכלית זו סבון, מטאטא ומגבות. קניתי משחת נעלים, וצויתי על הילדים לצחצח בעצמם את נעליהם. עוזרותי לא חפצו לעזור לילדים והתקוממו נגד תפקיד "מצחצחי נעלים", עד שנגשתי בעצמי למלאכה זו, אותו דבר לגבי כביסת בגדיהם וחפיפת ראשיהם.

לאחר כך נתברר לי שרבים מהם רעבים ממש ללחם. נסיתי לקבל בעזרת ידידים סכומים קטנים מחוץ לארץ ולהמציא לילדים לארוחות הצהרים לחם ומרק. במלאכת הבשול עזרו לי גם הילדים. כמו כן עלה בידי להשיג במתנה סינורים בשביל הילדים. מתוך כך השביחו במקצת פניהם של ילדי גני ונתיפו במלבושיהם ובנקיונם.

שום עזרה רפואית לא ניתנה מטעם ה"עזרה" לבתי הספר; שוחחתי על ענין זה כמה פעמים עם רופא העינים החדש שבא אז מווינה, ד"ר טיכו. הבדיקה הרפואית, שנעשתה על ידו בגן, גלתה יותר מחמשים אחוז עינים חולות. רק מקץ זמן מה באו שתי האחיות הרחמניות הראשונות מאמריקה שנשלחו מטעם הסתדרות נשים, ומאז התחילו לרפא באופן שיטתי את ילדי הגן ממחלת העינים. ומאחר שגם האמהות קבלו מאתנו הוראות והתראות ביחס לבריאות הילדים, הצליח הרפוי במדה הגונה. משראיתי את האמהות האלה בתוך כל הלכלוך, העוני והקדרות שבסביבתן – נזדעזעתי הרבה וגם למדתי הרבה. חיי בסביבתן, בעיר העתיקה, שמשו לי בית ספר טוב ומועיל. בשל עבודתי היום־יומית הקשה והבלתי־פוסקת ניתנה לי אפשרות לראות במו עיני בהתהוות השנויים לטובה בכל הנוגע לנקיון ומשמעת, ודבר זה עודדני בעבודתי. ההצלחה הזאת מלאה את לבי גאוה רבה. יש שבגמר עבודת יומי הייתי נגשת לעתים אל הכותל המערבי, סגולה לכותל הזה – לאצול עצמה ואורך רוח לשוחריו.

שעות קורת רוח כאלו העניקה לי ירושלים למדי. כעין הרגשת שלומים על כל צרותי וסבלי הייתי חשה בצאתי אחרי שעות העבודה בגן ילדים לשוח בחוצות העיר. אז הייתי מתמכרת כולי להלך־נפשי. ירושלים העתיקה מצודדת את לבי […]. רואה אני בעיני רוחי את ירושלים הכלולה בהדרה, את ירושלים המקוללת בפי הנביאים, את ירושלים הנצורה והמשועבדת, ובאחרונה את ירושלים של ימינו המתנוססת כגל־עד על קברה של האומה היהודית.

מה קשה להפיח רוח חיים באנשים הללו המתגוררים במעונות מחשך ותחלואה, לעודד את רוחם של אלה אשר דורות שעבוד רבים הפכום לנפגעים ורפי־ידים. יש אשר כעמל סיזיפוס תראה ההשתדלות להפוך את "כותל הבכי" למשכן שמחה ולהוליך את המסתופפים בצל המות לקראת אור החיים.

 

שלומית פ. פלאום, "בת ישראל הנודדת: זכרונות, מסעות ופגישות", בעריכת נוגה שבח ואילן בר־דוד, הוצאת רעב, סדרת "צדק פואטי", 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך "אסתר ועדינה", מאת נגה אלבלך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו