.
כמוסת הזמן של לאה גולדברג
(שלוש מחשבות עם עריכת שיריה הגנוזים)
מאת גדעון טיקוצקי
א
בלב הקמפוס של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה מונחת שורה ארוכה־ארוכה של מרצפות מתכת גדולות, שעליהן מוטבעים מספרים מוזהבים, דו־ספרתיים: 91, 92, 93 וכן הלאה, מרצפת לכל שנה משנות האוניברסיטה, החל בייסודה ב-1891 ועד ימינו. מתחת למרצפות המרשימות הצפין כל מחזור בוגרים כמוסת זמן ובה חפצים שונים, מן הזוטות שליוו את חיי היומיום הסטודנטיאליים (אריזות חטיפים, גזרי עיתונים, שטרות כסף) ועד דברים שבמהות (ספרי לימוד, רשימת הבוגרים, ועוד). כמוסת הזמן, שהטמנתה נהוגה באקדמיה בארצות הברית, היא סוג של מבע אנושי שנועד להישמר בסוד למשך תקופה ארוכה, שֶדֶר לדורות הבאים של מה שהיה יומיומי – ובחלוף הזמן יזכה להילת העבר. כך גם במבני ציבור, שמקימיהם מטמינים בבסיסם כמוסה ובה מגילת היסוד של הבניין, לעיון הבאים בשעריו אי אז בעתיד, שאת דמותם אפשר רק לנחש.
שיריה של לאה גולדברג הרואים אור בימים אלה מעיזבונה אף הם מעין כמוסת זמן. הם אוצרים אוויר ואווירה של תקופה אחרת, וכמו כמוסת הזמן, ספק נועדו להישמר בחביונם ספק נועדו להתגלות. מכאן אולי האפקט המטלטל שבפגישה איתם: כל כמה שלא נודעו עד כה, הרי הם כל כך גולדברגיים! ומאליהן עולות שאלות לגבי רצונה בפרסומם, ובהתאמה – בזכותנו לעיין בהם.
כתב ההגנה שלי יהיה קצר ומעט מברקי, כדי להותיר מקום לעיון בשירים אחדים, ואלה עיקריו: אילו גולדברג לא הייתה חפצה בפרסום השירים אי פעם, היה בכוחה להשמידם (כפי שעשה אלתרמן בעיזבונו הספרותי, למשל). הותרתם עשויה להיתפס אפוא כמעין צוואה מובלעת לפרסמם ביום מן הימים. יתרה מזאת, כחוקרת ספרות שנעזרה לא אחת בעצמה בחומרי ארכיון של יוצרים שכּתבה על אודותיהם (למשל, במאמרה על הפרק העשירי, הגנוז, של ייבגני אונייגין מאת פושקין) ידעה גולדברג היטב מה משמעות העיזבון הספרותי. ועוד: לנו יש פרספקטיבה שונה מזאת שלה. היא עצמה, ודאי בעשור האחרון לחייה, חשה אי־ביטחון הולך וגובר בשיריה ובמעמדה, ואילו עבור דורנו היא גיבורת תרבות, שכל מילה מפיה יקרת ערך. ולבסוף, פרסום השירים – בברכת יורשיה ובעידודם – הוא לכבודה, ואין בהם אף לא אחד העלול לפגוע בזכרה. אדרבה, אפילו סִיגים ממעבדת השירה של לאה גולדברג יפים כל אחד בדרכו ומעוררים עניין רב.
בעיניי מבחנו של כל ספר שירה הוא בשיר אחד, אולי אפילו בצירוף מילים אחד, שימצא הד בלב קורא אחד ויחיד, קוראת אחת ויחידה. במקרה של הספר החדש, המבחן כפול ומכופל, כי שיריו צריכים לצלוח את המרחק הניכר בין זמן כתיבתם לבין זמן קריאתם; את היציאה לאור, פשוטה כמשמעה, מחשכת הארכיון בת עשרות השנים. אבל נדמה לי שהספר כבר עמד במבחן מחמיר זה, ולוּ הודות לשיר זה:
.
בְּחַלּוֹנִי יָמִים כִּדְגֵי זָהָב
וּפְנֵי הַדּוּמִיָּה – אֵין קֶמֶט.
אַף צִפֳּרִים בְּמַסְּעֵי הַסְּתָו
הִנְמִיכוּ טוּס בְּשַׁיָּרָה אִלֶּמֶת.
שְׂדֵרָה כּוֹשֶׁלֶת, הֲלוּמַת שָׁרָב.
הָאֵשֶׁל בִּפְרִיחָה קוֹדֶרֶת
וִיהִי הָאֵבֶל לְתִפְאֶרֶת.
(עמ' 76)
זהו שיר שמזכיר בנימתו את מחזור השירים "על הפריחה" שלאה גולדברג חיברה בסוף שנת 1940, וסביר להניח שנכתב אז. ביסוד שירי "על הפריחה" קינה על עולם שחרב לבלי שוב, והם כתובים במתכונת הטרצינה, כלומר שיר שבּו שלושה בתים בני שלוש שורות הנחתמים בשורה יחידה, מהדהדת. ואמנם שורת הסיום של שיר זה נקשרת אל חתימת שיר ח במחזור המוּכּר, "כְּנֵזֶר אֲבֵלוּת אֱלֵי קְבוּרָה". אפשר שגולדברג פסלה את השיר שלמעלה כי יציקתו בתבנית הטרצינה לא עלתה יפה, ועם זאת יש בו בעיניי יופי רב. לכן בחרתי לקוראו בראיון־רדיו שנערך איתי עם צאת הספר. שעות אחדות אחר כך התקשרה אליי אלמנה של חלל צה"ל, טייס שנהרג בעת מילוי תפקידו. מרגע ששמעה את הצירוף "וִיהִי הָאֵבֶל לְתִפְאֶרֶת" בשיר על הציפורים ש"הִנְמִיכוּ טוּס בְּשַׁיָּרָה אִלֶּמֶת" הוא לא נתן לה מנוח, והיא ביקשה שאשלח לה אותו. וכך השיר של לאה גולדברג, שנכתב בנסיבות מסוימות, מצא מסילות אל ליבה של קוראת בהקשר אחר לגמרי מזה שהמחַברת יכלה בכלל להעלות על דעתה, כשמונים שנה לאחר שנכתב.
.
.
ב
לאה גולדברג נהגה לקבץ רבים משיריה במחזורים, כלומר בסדרה שלה כותרת אחת, המאגדת שירים אחדים כשכל אחד מהם מאיר אותו נושא מזווית אחרת. בזה אולי מצאה פתרון לדרישה המובלעת שנהגה בשעתה בשדה הספרות העברית להעדיף את השיר הארוך על פני השיר הלירי הקצר (למדתי על תופעה זו ממחקריו של מיכאל גלוזמן). אם כך ואם כך, הספר החדש חושף שירים רבים שנועדו להיכלל במחזורי שירים ידועים – ונשמטו משם. אחד מהם הוא שיר גנוז במחזור "שברי סערה", שגולדברג חיברה במחצית השנייה של שנות החמישים. היא מבקשת לתאר במחזור שירים זה את מראֵה העולם לאחר סערה – סערה של גשם ורוח, ובהשאלה אולי הסערה האיומה של מלחמת העולם השנייה. השיר הבא הופיע בכתב היד מיד לאחר אחד מן השירים המוּכּרים במחזור, "הגננים היום עצובים" (עוד שיר נודע מאותו מחזור, אף הוא הודות ללחן הנפלא של יהודית רביץ, הוא "למחרת" – "הירוק היום ירוק מאוד"):
העגור
הֲבִמְעוּפוֹ פָּגַע בּוֹ הַבָּרָק,
אוֹ שֶׁמָּא רַק לֹא קָם בּוֹ כֹּחַ
לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחוֹת הַסַּעַר
בַּדֶּרֶךְ לְמוֹלֶדֶת רְחוֹקָה?
בִּרְחוֹב אָפֹר, בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר
מוּטָל הוּא לְבֶן־כָּנָף וְרַךְ־נוֹצָה –
מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ מֵעוֹלָם
צִפּוֹר. וְהַשָּׁמַיִם זוֹעֲקִים
מֵעֲגוּרִים נָדִים לַמֶּרְחַקִּים.
(עמ' 200)
כמה תוגה מעורר מראה העגור המוטל במקום לא לו (כמו הדבורה ממחזור השירים המאוחר של גולדברג "הסתכלות בדבורה"), ספק חי ספק מת, מלכותי בכנפיו הלבנות שיש בהן הוד, הבולט בייחוד ברחוב האפור, זר כל כך ל"מָקוֹם שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ מֵעוֹלָם / צִפּוֹר" (והפסיחה כאן משמעותית כל כך)! לא העגורים זועקים על מות אחד מהם, אלא השמיים, בשעה שהלהקה ממשיכה אדישה במסעה אל "מוֹלֶדֶת רְחוֹקָה". והדוברת מתלבטת אם העגור נפגע מן הסערה באיזו צורה מהדהדת, "גדולה מן החיים" – האם בשעת מעופו פגע בו ברק – או "שֶׁמָּא רַק לֹא קָם בּוֹ כֹּחַ / לְהִלָּחֵם בְּכָל כֹּחוֹת הַסַּעַר", כאילו היה אחד מאיתנו שלא עצר עוד כוח למאבק הקיום היומיומי.
מאיזה טעם לא כללה גולדברג את השיר הזה, הנוגע כל כך ללב? אולי חששה מכך שיצטייר כסנטימנטלי מדי? לנו, בכל זאת, מותר, מותר לאהוב.
.
.
ג
אחתום את דבריי בהמחשה לממד נוסף שהשירים הגנוזים מעניקים לנו כקוראי שירה בכלל וכשוחרי יצירתה של לאה גולדברג בפרט. בשנת 1971, במלאת שנה לפטירתה, ערך טוביה ריבּנר את הספר שארית החיים ובו שירים אחדים מעיזבונה של גולדברג ושירים שפרסמה בעיתונות אך לא זכתה לכנסם בספר. זהו אחד מקובצי השירים היפים פרי עטה, הודות לעריכתו הרגישה של המשורר, שהיה קרוב אליה ולימים ערך את מהדורת שיריה בשלושה כרכים ועוד שורת כתבים, וכן חיבר מונוגרפיה מופתית על אודותיה.
הנה אחד השירים האחרונים של לאה גולדברג, כפי שניתנו בשארית החיים:
.
אֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ מִלִּים כְּגוֹן:
אַהֲבָה, אַכְזָבָה, וְשִׂמְחָה וְיָגוֹן,
וְהֵן דָּנוּ אוֹתָנוּ בְּדִין אֱמֶת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.
וַאֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ מִלִּים אֲחֵרוֹת:
חֲלָלִים וּקְטוּלִים וּפְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת,
וְהֵן דָּנוּ אוֹתָנוּ בְּדִין אֱמֶת.
בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת.
….
.
זכור לי כמה התרשמתי מן השיר, מקדרותו הפסקנית, כשקראתי אותו לראשונה בנעוריי. וכבר אז נתפסתי אל ארבע הנקודות שבסופו, שעוררו את סקרנותי. והנה בחלוף שנים זימן לי העיון בעיזבון את כתב היד שעמד לנגד עיניי ריבּנר בשעתו, וגיליתי שהושמט בית אחד, אחרון:
.
וְאַחַר כָּךְ הָיְתָה שְׁתִיקָה וְלֹא הָיוּ אוֹתוֹת,
וְלֹא הָיוּ מִלִּים אֵלּוּ וְלֹא אֲחֵרוֹת,
וְאִישׁ אֵינוֹ מֵבִין עוֹד מַה קָּרָה:
אֲנִי רוֹצָה לָמוּת מַהֵר בְּלִי הַכָּרָה.
(עמ' 293)
.
הדיבור בגוף ראשון רבים מתחלף כאן לפתע בגוף ראשון יחיד, בהצהרה ישירה וחושפנית מאין כמוה, כאילו גולדברג קרעה לפתע את מסכת השיר: לא עוד דיבור כללי על מילים אלו ואחרות, ומעין צידוק הדין ("בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת"), אלא מבע חד וחותך של אדם העומד על סף חדלונו. מבחינה מבנית, השיר בפרסומו החלקי מתגלה כקטוע, ואילו בנוסח המלא נוסף לו האבר שחסַר עד כה. כן מתברר מבנהו המשולש: הבית הראשון מציג מילים "נעימות" (גם האכזבה והיגון הן "נעימות", ברוח ה-Dolce stil novo, "הסגנון הענוג החדש"), הבית השני – מילים קשות ("חֲלָלִים וּקְטוּלִים וּפְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת"), ואז בא הבית המסכם שכמו אומר, מה לי במילים אלו ומה במילים אלו, כולן הבל לנוכח המוות.
לכאורה טעה טוביה ריבּנר כאשר קצץ בית זה בשארית החיים, ודאי מבחינת מבנה השיר ועוצמתו. אך יש לזכור שהגיש עותק מן הספר לאמה של גולדברג: ציפה־צילה לבובנה האריכה לחיות עוד תריסר שנה לאחר בתה, עד 1982 – ואיך יכול היה לעמת אותה עם שורה יורדת חדרי בטן שכזאת?
.
כעת, לעומת זאת, אנחנו חופשיים מצנזורה מתבקשת שכזאת. והשירים הגנוזים עד לאחרונה יעמדו בפני הקוראים, מתדפקים על מפתן אחיהם שכונסו בשלושת כרכי שירתה הקאנונית ומשלימים אותם. וכבר מושיטים אליהם יד רוב שירי הכרך השלישי, שהם שירים שגולדברג לא כינסה בספרֶיה, הגם שפרסמה אותם בעיתונות ובכתבי העת – ואף זוהי גניזה, מסדר אחר, ללמדנו שהקאנון נזיל בהרבה ממה שנדמה לנו.
.
התמונות באדיבות מכון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו.
.
לאה גולדברג, "השירים הגנוזים", בעריכת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.
.
.
גדעון טיקוצקי מלמד בחוגים לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש עורך ראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים לצד נגה אלבלך.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: עמיחי חסון על וולט ויטמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
