"המחשבות האלה הן תוצר האבל הפרטי שלי על בן שצמח וגדל. צמחת יפה וקיבלת עצמאות, שנינו קיבלנו עצמאות. אני הענקתי לך עצמאות ובכך הענקתי אותה גם לעצמי. כל יום הוא יום העצמאות. שנחגוג?"
בני היקר, היקר לי מכול. כשחזרתי הביתה מהחופשה, לא מיד, אלא חודש־חודשיים מאוחר יותר, קרה לי דבר מוזר. לקח לי זמן להבחין בדבר הזה שקורה לי, כי בהתחלה הוא פשוט התרחש, התרחש לי בתוך הראש, וכשדברים מתרחשים לך בתוך הראש, הם לא נראים לך מוזרים, אלה הרי המחשבות שלך ואת לא שופטת אותן מהצד. בכל מקרה, מה שקרה זה שכל אישה שראיתי — דמיינתי אותה גומרת. הייתי נוסעת באוטובוס ומסתכלת מהחלון על האנשים ברחוב, ובכל פעם שראיתי פנים של אישה הייתי מדמיינת אותה שוכבת ומפשקת רגליים, ומיד אחר כך הייתי מדמיינת איך הפנים שלה נראות כשהיא גומרת. באה על סיפוקה. לא דמיינתי את הגוף שלה, רק את תנועת הפישוק דמיינתי ורק את תווי הפנים. נשים שצעדו לידי ברחוב, נשים שעמדו עם עגלות תינוקות ודיברו זו עם זו, נשים שהסתכלו בטלפון, נשים שסחבו תיקים ושקיות, נשים ביישניות ונשים החלטיות, צעירות ומבוגרות, שמנות ורזות, את כולן דמיינתי. והתמונות שדמיינתי היו בסגנון ריאליסטי. לפעמים הפנים נראו נאנקות מכאב, לפעמים הן היו שטופות זיעה, לפעמים אטומות בלי כל מבע, העיניים תמיד עצומות. הרחוב כולו גנח כשעברתי בו, כל הנשים גמרו לנגד עיני, בראתי אוטופיה, או חלום בלהות, הגניחות מילאו את גולגולתי. לא דמיינתי שדיים, רגליים, ידיים, בטנים, רק פָּנים. נקבוביות עור, עצמות לחיים, סנטרים מוגבהים, גבות מאומצות. העיניים תמיד עצומות. יש גברים שאומרים עליהם שהם מפשיטים כל אישה במבטם, אני הפשטתי אותן במבטי ממבע היומיום העסוק, המוטרד, האדיש, המהוגן, והכנסתי אותן לריגוש מיני. למה עשיתי את זה? כשהבחנתי בזה התחלתי לחשוב: למה אני עושה את זה? ועוד חשבתי: למה רק פני הנשים מעניינות אותי? הגברים לא עניינו אותי כלל. בהתחלה חשבתי שאולי מתוך מבוכה, שאולי באמצעות זה אני מתגברת על המחשבה המביכה שגם הפנים שלי יכולות להיכנס למצב כזה. אבל ככל שעברו הימים התפתחה בי תובנה שהמשמעות של החזיונות האלה היא אחרת. הבנתי שהתמונה הזאת נותנת ביטוי ויזואלי להכרה שכולנו יצורים מיניים, גם אלה מבינינו שנראות הכי מרוחקות מהנושא, הנשים כולן — גדולות, נמוכות, בהירות, כהות, מתולתלות, כבדות שמיעה, עשירות, עניות — כולן רוצות בזה, כולן ראויות.
פתאום הייתי לחלק מאורגניזם נשי לח ושוקק.
מקס וגנר יש לו אישה ובת והוא גר בעיר רחוקה. מקס וגנר ברח, לא לפני שהשאיר לי ירושה גדולה.
והחיים נמשכו.
אנה אימצה כלבה. קיבלה אותה ממישהו, לא זוכרת מי. מישהו שחיפש מישהו למסור לו את הכלבה. אנה החליטה לקחת, אף פעם קודם לא היה לה כלב. אנחנו יושבות בבית הקפה ומדברות רק על הכלבה. זה קורה לא מעט. היא רובצת על הרצפה לידנו, ואנה לא מפסיקה להתבונן בה ולהתפעל. היא מעריצה אותה. אנה את הכלבה. הכלבה מדי פעם מעיפה מבט באנה ומכשכשת בזנב. כל כולה טוב לב, אנה אומרת, אין לך מושג איזו אהבה היא מוציאה ממני, האהבה פשוט נשפכת ממני בגלונים, כאילו נפרץ הסכר, היא אומרת. אגרתי, אגרתי, אגרתי, ועכשיו…
הדברים הכי חשובים בעולם הם בחינם, היא אומרת. חום ואהבה.
את נותנת לה אוכל וקורת גג, אני אומרת, זה לא ממש בחינם.
די נו, אסתר, את יודעת למה אני מתכוונת.
לא.
אם מישהו מחייך אלייך, למשל, זה בחינם. אם מישהו מחבק אותך, אוהב אותך. קחי לדוגמה את הבן שלך ואותך, האהבה שלכם לא מבוססת על תשלומים.
הבן שלי אוהב אותי כי דאגתי לו, כי טיפלתי בו, דאגתי שיהיה לו טוב.
ולמה את אוהבת אותו? הוא לא נתן לך כלום.
הוא נתן לי את נשמתו.
אנה הסתכלה בי.
כל הקיום שלו היה תלוי בי כשהוא היה קטן, הנשמה שלו נמסכה בשלי, היינו אחד.
אנה שתקה.
אבל עכשיו הנשמה שלו כבר ברשות עצמה והיא גרה בעיר אחרת, אמרתי.
ואת עדיין אוהבת אותו.
מכוח ההרגל.
אנה צחקה.
עם הכלבה אין חשש שזה יקרה, אמרתי, היא לא תעזוב אותך, עשית עסקה מוצלחת.
ישבנו וחשבנו.
הכלבה התרוממה ושינתה תנוחה.
הקפה התקרר.
אני מספרת לךָ את זה בחופשיות, אין לי מה להסתיר, המחשבות האלה הן תוצר האבל הפרטי שלי על בן שצמח וגדל. צמחת יפה וקיבלת עצמאות, שנינו קיבלנו עצמאות. אני הענקתי לך עצמאות ובכך הענקתי אותה גם לעצמי. כל יום הוא יום העצמאות. שנחגוג? עצמאות זה דבר טוב, גם אם מעט בודד.
ואז אנה המשיכה: את יודעת, היא אמרה, לפני שאמא שלי מתה היתה לה התאהבות גדולה. במעון שהיא היתה בו היה גבר בן גילה שהתאהב בה והיא התאהבה בו. קשה להאמין שאפשר להתאהב אחרי גיל שמונים ובצורה כזאת. היא היתה מאושרת. היא מתה מאושרת. הוא נשאר אחריה, אומלל, אבל גם הוא אמר: זכיתי, זכיתי לדבר גדול בסוף ימי, היתה לךְ אמא יפה. אני לא חושבת שאת צודקת, הדברים החשובים בחיים הם באמת בחינם.
אולי, אמרתי. אולי את צודקת. ומה איתנו? שאלתי.
איתנו? אנה שאלה.
כן, מה לנו יש?
לנו יש שני יתרונות בולטים, אנה צחקה, והכלבה שלה קמה וליקקה לה את היד.
בני היקר, האהוב, העצמאי, המוכשר, אהוב הנשים (אולי), האהוב על חבריו, החסר לאמו, בני המקסים והמושלם, רציתי לומר לך ש…
.
» בגיליון 40 של המוסך: ריאיון עם נגה אלבלך.
» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: שני פרקים מתוך "לימבו" מאת עודד נאמן
תגובות על כתבה זו