לפני ארון הספרים  

על ספריות בספרות העברית

.

"נשבעתי, גם בספריות אפשר, אפשר לאהב עד מות".

(נתן אלתרמן, שיר עשרה אחים)

 

ספריות .

איזה מקום של כבוד הן תופסת בחיינו. בראש ובראשונה הספרייה הביתית- כונניות הספרים העמוסות שלנו. בסלון או בחדר העבודה, מעוצבות ומסודרות, מקשטות את הבית, או מבולגנות ומשומשות ומלאות חיים.

והספרייה העירונית וזו השכונתית שהלכנו אליה בילדותנו, אחר הצהריים עם ההורים, כדי להשתרע על הפופים או על השטיח ולבלוע חוברות קומיקס.

או זו של בית הספר, אליה נכנסו בזוגות, ובטור מסודר, תחת עינה הפקוחה של המחנכת: ספריה מחופה לוחות שעם צבעוניים, ועליהם המלצות הקריאה של הספרניות.

וכשגדלנו עוד קצת, הספרייה האוניברסיטאית שהממה אותנו ברוחבה ובאורכה, ובאווירה הסטודנטיאלית התוססת שידעה להכיל.

עובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) בעת פריקת ארגזי ספרים שהגיעו מאירופה, במסגרת מבצע "אוצרות הגולה" 1950

 

והספריות הזרות בעולם, בעלות הניחוח המשכר:  ספריות חמורות סבר בנות מאות בשנים. מחופות עץ כבד, מעוררות הערצה ויראת כבוד. והשקט המהדהד בהן – בית עקד הספרים – שקט של רוממות, שקט של בית קברות.

 

עם הספר פוקד את הספריות ומסתבר שגם… כותב עליהן לא מעט.

בספרות ובשירה העברית מתוארות ספריות רבות. חלקן מתוך אהדה והערצה גמורה וחלקן מתוך גיחוך, ובנימה מזלזלת.

 

ביאליק לפני ארון הספרים

שירו של ביאליק 'לפני ארון הספרים' נכתב בשנת תר"ע. על פי רוב דנו המבקרים בשיר זה ביחד עם חטיבת שירי "בית המדרש" של ביאליק. חטיבה של שירים המתארת את עמדתו הנפשית היסודית של ביאליק ובני דורו, עמדת המשכיל שרחק ממקורותיו היהודיים, ועתה הוא שב למחוזות ילדותו ומגלה את היהדות המסורתית מונחת בקרן זווית, מושפלת ורמוסה.

אמרו עליו הרבה, על השיר "לפני ארון הספרים". על עמידתו של ביאליק מול הספרים. תלו בו את כל יחסו של ביאליק אל היהדות, ראו בו תיאור המעיד על מצבו של הדור כולו, תפסו את הספרים כסמל גדול: למסורת בית אבא, לשכינה הגולה, לשבר הבלתי ניתן לאיחוי.

אבל לפני כל הסמלים הגדולים והחשובים הללו, ביאליק מתאר קודם לכל, עמידה לפני ספריית נעוריו, הספרייה בה בילה את רוב שעותיו, ועשה בין ספריה לילות כימים.יש לו קשר חם, ורגשי, ומאד סנטימנטלי, לספרים עצמם:

 

לִפְנֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים

אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,

וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.

מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,

וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,

תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.

הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!

בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.

מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה

הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,

לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ

וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,

וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי

וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.

הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –

בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,

אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,

עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,

וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,

לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד…

 

 

שלונסקי- מלחמות אידאולוגיות בספריית הסלון

כמו הספרים אל מול ספריתו של ביאליק, שהיו אמנם גווילים עתיקים, ודיו, וחוטים וכריכה, אך היו רעיון וסמל, כך גם מתאר שלונסקי את הספרייה הביתית בבית הוריו, ספרייה שהיא סמל ורעיון. הפעם, מתפקדת הספרייה, כזירת התגוששות בין רעיונות:

את הגיוון בספריית בית ילדותו של שלונסקי אפשר רק לדמיין. אביו, טוביה שלונסקי, היה בן למשפחת חסידי חב"ד, ומיזג בשילוב נדיר באותם הזמנים, את תורתה של חב"ד יחד עם השכלה רחבה וציונות נלהבת.

על שלונסקי האב העיד בנו שהיה קורא שיעורים ב"תניא" בפני חסידים ומטיף בד בבד לרעיונות של אחד העם.

כך כתב שלונסקי עליו :

"אבי בקיא גדול היה בתורת חב"ד מנעוריו, גם משכיל גדול בספרות העברית החדשה, הצטיין בכשרונות מוסיקליים… איש התרבות העברית והכללית ועם זה בעל רגשות רליגיוזיים, מין דתיות שבאה עליו ב"התקפות" פעם בפעם"

אמו של שלונסקי, ציפורה, הייתה בעלת נטייה סוציאליסטית חזקה ובנעוריה לקחה חלק בתנועה המהפכנית ברוסיה והייתה חברת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

כך גדל שלונסקי באווירה תרבותית מרובדת ומגוונת, והיה חלק מבית שהיה בית-ועד למשכילים ציונים ומהפכנים.

 

שלונסקי באוניברסיטת תל אביב 1972

 

כאשר ביקש שלונסקי לתאר את ביתו המורכב, הבין כי ישנו מקום אחד בבית, בו מקבלים ביטוי כל הקונפליקטים, ובו ניתן לזהות את ריבוי האידאולוגיות וההשקפות שהיו מנת חלקם של יושבי הבית: הספרייה.

בבית שלונסקי הייתה ספרייה גדולה, שהכילה ספרים תורניים לצד ספרי חול בעברית, ברוסית ובשפות נוספות שלמד אביו.

בשירים אחדים מתאר שלונסקי את ספריית אביו הייחודית. המוכר שבהם הוא השיר 'רמב"ם ובַקונין', בו מתאר אברהם שלונסקי את ספריית בית ילדותו כך:

 

 

הספריות של משפחת קלוזנר – בין בדיה למציאות

נער היה בירושלים של ימי המנדט הבריטי, חבריו כינו אותו "פרופסור" מפני שלא הפסיק לקרוא ספרים.

את הספרים אהב אהבת נפש, מפני שגדל ביניהם, במרחביה של ספריה ביתית אחת מופלאה, שזכתה על ידו לתיאור ספרותי של עשרה עמודים!

זוהי ספרייתו הבדויה של אביו של "פרופסור" גיבורו הספרותי של עמוס עוז, בספרו "פנתר במרתף". את ההשראה לספרייה זו שאב עוז משתי ספרייות ששיחקו תפקיד מרכזי בחייו: ספרייתו של אביו, אריה קלוזנר, שהיה בעצמו ספרן בספריה הלאומית, וספרייתו של דודו, הפרופ' הנערץ יוסף קלוזנר – ספרייה ששמעה יצא בכל העולם.

הנה תיאורו של עוז, את ספרייתו של האב, כפי שהיא מצטיירת בעיני רוחו של ילדו הצעיר כצבא ספרים מרהיב. המטאפוריקה השולטת בתיאורי ספרייה זו לקוחה כולה מן התחום הצבאי, ומתאימה בתואם מושלם לסביבה המילטריסטית הירושלמית בה גדל הילד "פרופסור" במימי המנדט:

צבאות הספרים של אבא היו ערוכים בהגיון ברזל, מחולקים בעליל למדורים ולמדורי משנה, מסודרים על פי נושאיהם ותחומיהם ולדורותיהם והאלף בית של שמות מחבריהם. עמודי התווך של הספריה היו המרשלים והגנרלים, כלומר הכרכים נשואי הפנים שעוררו בי תמיד רטט של יראת כבוד: ספרים יקרים, כבדי גוף, לבושים כריכות עור מפוארות. במשטח העור המחוספס היו אצבעותי מחפשות ומוצאות את עינוג השקערורית של חיקוקי אותיות הזהב…

שרים ורוזנים היו לי ספרי התווך האלה, נסיכים, דוכסים, שועי ארץ.

למעלה במדף הסמוך לתקרה ריחפו עוצבות הפרשים הקלים: כתבי עת בעטיפות ססגוניות, סדורים על פי ענייניהם, תאריכיהם, תחומיהם וארצות מוצאם. בניגוד מובהק לכבדותם המשוריינת של המצביאים, היו הפרשים האלה לבושים גלימות קלות בשלל צבעים מרהיבים.

סביב סיעת הפילדמרשלים והגנרלים עמדו חבורות גדולות של קציני הבריגדות והרגימנטים, ספרים נוקשים, מחוספסים וקשוחי כתפיים, בכריכות מצופות בד חזק, מאובקים, דהויים קצת, כמו במדי הסוואה רווי זיעה ועפר, או כמו ארג דגלים ותיקים, מחושלי שדות קרב ופרך…

פחותים מן הספרים הקצינים בכריכות הבד היו מאות על מאות של ספרים פשוטים, בכריכות קרטון מחוספסות, מדיפים ריח דבק גס, אלה המוני הטוראים האפורים והחומים של הספרייה. ירודים אפילו למטה מן הטוראים האלה נחשבו בעיני אספסוף המיליציות של כוחות סדירים למחצה: ספרים לא כרוכים שדפיהם הוחזקו יחד בין שני ריבועי קרטון מהודקים בגומיה יגעה או תפוסים בנייר דבק עבה.

 

והיו גם ספרים כנופיות, מהוהים בכריכות נייר שהלכו התפוררו והצהיבו. ולבסוף, מתחת לאפרוריים האלה היו עלובי העלובים, ספרים לא ספרים, קבצנים, ערב רב וממורט של חוברות, תדפיסים, עלונים, כרוזים, נערמים להם בתחתית הכוננית, דחוקים באצטבות התחתונות, ארחי פרחי, עד שיעביר אותם אבא לאיזה בית תמחוי לדפוסים מיותרים, ובנתיים הם חונים כאן באופן זמני, בחסד ולא בזכות, מצופפים, מגובבים…

יהודה אריה קלוזנר

 

את סיכום זיכרונותיו מספריית אביו ניסח עוז בהמשך הספר "פנתר במרתף", ומפרספקטיבה בוגרת, באמצעות הריח שאופף את הספרים:

ריח דק, ריח מאובק, אפרפר, ריחף תמיד על כונניות הספרים…עד היום אפשר להוביל אותי אל חדר מלא ספרים, ואפילו בעיניים חסומות, ואפילו באזניים פקוקות, אני אהיה מסוגל לדעת מיד ובוודאות כי כאן חדר מלא ספרים. לא בנחירי כי עם בעורי אני קולט ריחות של ספריה ותיה, מין חלל כבד ראש, מהורהר, טעון באבקת ספרים דקה מכל אבק, מהול באד זקנה קל הנודף מן הנייר הנושן, מעורבב בניחוחות הדבקים הישנים והחדשים…

 

כעשרה עמודים נמשך התיאור הזה. המתחיל בחוויה החושית, הפיזית של המפגש עם הספרים, מפגש של ילד קטן, מריח שואף וממשש.

ספק אם תיאור זה, המתאר ספרייה בדויה, הושפע יותר מספריתו של אריה קלוזנר, או מספרייתו של דוד אביו המלומד של עוז, יוסף קלוזנר.

על ספרייתו של הדוד הרחיב עמוס עוז בסיפרו האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך:

 

חדר העבודה של הדוד יוסף נראה לי בילדותי כטרקלין של היכלות החכמה: למעלה מעשרים וחמישה אלף כרך, לחש לי פעם אבא, אצורים כאן בספריתו הפרטית של הדוד, בהם ספרים עתיקים יקרי ערך, בהם כתבי יד של גדולי סופרינו ומשוררינו, בהם מהדורות ראשונות בהקדשתם האישית של המחברים, בהם כרכים שהוצאו בתחבולות נפתלות מתחומי אודסה הסובייטית והברחו והובאו לכאן בדרכים עקלקלות, בהם אוצרות ביביליופיליים נדירים ויקרי המציאות, בהם ספרי חול וספרי קודש, בהם כמעט כל גנזי חכמת ישראל ומיטב חכמת העמים, ספרים שרכש הדוד באודסה וספרים שקנה בהיידלברג, ספרים שגילה בלוזן, וספרים שמצא בברלין ובוורשה, ספרים שהזמין מאמריקה וספרים שאין כדוגמתם אלא בספריית הווטיקן, עברית וארמית וסורית ויוונית עתיקה וחדשה, לשון סנסקריט ולטינית וערבית של ימי הביניים, רוסית ואנגלית וגרמנית וספרדית ופולנית וצרפתית ואיטלקית ושאר לשונות וניבים שאני אף את שמם לא שמעתי כגון אוגרית וסלובנית כנענית-מלטזית וסלבית כנסייתית קדומה….

.
.

ושוב מסכם עוז את תיאוריה של ספריה באמצעות חוש הריח שכרוך בזיכרון הספרים מילדותו:

ריח ספרייתו הענקית של הדוד ילווה אותי כל ימי חיי: ניחוחן המאובק והמגרה של שבע חכמות נסתרות, ריח חיי עיון חרישיים ומסוגרים, חיי נזיר כבד רזים, דומיית אוב מחמירה עולה ונושבת ממעמקי בארות ההגות והחכמה, המיית לחשם של שפתי הוגים מתים, צקון הרהוריהם הסודיים של מחברים שוכני עפר, מגע לטיפתם הצוננת של מאווי דורות קודמים.

(סיפור על אהבה וחושך 58)

 

 

עגנון על ספרייתו של קלוזנר:

ספרייתו של קלוזנר שימשה נושא לתיאוריהם של מספר סופרים, ונדמה כי המוכר והידוע שבתיאורים אלה, הוא התיאור הסרקסטי והמרושע של עגנון ברומן 'שירה'.

העובדה כי קלוזנר ועגנון היו צהובים זה לזה ידועה לכל, והרבה בדיחות נסבו על איבתם של שני ענקי רוח שגרו שניהם בתלפיות, סמוך זה לזה.

מקור האיבה קשור ודאי לאגו היוצר של השניים. קלוזנר נמנע מלהמליץ על עגנון לפני ועדת פרסם הנובל, והמליץ על שניאור זלמן כמועמד מטעמו. עגנון גמל לו רעה תחת רעה, ויצר ברומן 'שירה' את דמותו של 'הפרופסור בכלם', מלומד ירושלמי יהיר ונלעג, שנכתב בהשראתה של אישיותו יוצאת הדופן של קלוזנר.

 

הנה כאן, פסקה מן הפרק הגנוז בספר "אצל הפרופסור בכלם" ובו מתאר עגנון את התרברבותו של הפרופסור מספריית ספריו ומחקריו:

.
.

 

ומשהו על הספריה הלאומית

הספרייה הלאומית היא בית ועד לאנשים רבים: חוקרים, סטודנטים ותלמידים, אנשי רוח וקוראים מן השורה המבקרים בה.  לא פלא, אם כן, שמוסד הספריה הלאומית מופיע ביצירות ספרותיות לאורך כל שנות קיומה ולאורך גלגולים רבים שלה.

ביצירות אלה אפשר לזהות תחושות ורגשות סותרים ומגוונים מצד הכותבים, כלפי הספרייה הלאומית. מחד, היו כותבים שהתייחסו לבית הספרים בהערצה וראו בספרייה את משכנה של הדעת, התרבות וההשכלה, או בית חם לכל דרישת דעת, אך מצד שני היו כותבים שהביעו תחושת תסכול, אירוניה ולגלוג כלפי הספרייה.

בכמה יצירות מאופיין אולם הקריאה כמקום משמים וחסר חיים, וביצירות אחרות ישנו תיאור של רוח שוקקת חיים, ויצירה אינטנסיבית.

בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) על הר הצופים ("בית וולפסון").1930

 

המשורר אבנר טריינין  נולד בתל אביב ב-1928. מעבר לעיסוקו כפרופ' לכימיה פיזיקלית, הוא פרסם אחד עשר ספרי שירה במהלך חייו. לאחר שנפטר קלטה הספרייה הלאומית את ארכיונו הכולל כתבי יד של שיריו, תעודות שונות, התכתבות, תצלומים ומאמרים שפורסמו בעיתונות.

הנה כתב היד של שירו "בספריה הלאומית" ולאחריו השיר כפי שהתפרסם בספרו "רואה זיתים" משנת 2003:

השיר מצביע על הקונפליקט שבין  ה"מהוגנות" של הספריה המוקפדת, החנוטה, וגם – המתה, ובין הצורך לפרוע את המהוגנות הזאת ולפרום אותה:

 

 

 

 

מחסן הספרייה הלאומית בקומת המרתף התחתון של בניין ליידי דייויס, משכן הקבע של בית הספרים  הלאומי והאוניברסיטאי בקמפוס האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ראשית שנות השישים.

 

בשירה של רוחמה ויס "שתי פנטזיות על משפחה מיוחסת" היא מתייחסת באופן הומוריסטי למקומה של הספרייה. תחושתה בספרייה "כבדה מנשוא". לצורך התמודדות עם אימת הספרייה מעמידה וייס במרכז שירה את דמותו הספקולטיבית של גרשום שלום, ומאמצת את המלומד הירושלמי חמור הסבר, שעל שמו נקרא 'אוסף שלום' שבספריה, לסב אוהב וחומל:

חלונות ארדון בספריה הלאומית

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

הטרקטור מאחורי "הטרקטור בארגז החול"

ביקרנו טרקטור שכתבו עליו ספר, לחצנו לו על הדוושות ומשכנו לו בידיות. על הדרך שמענו גם את הסיפור מאחוריו

הטקרטור בארגז החול - מאיר שלו

בעמק יפה, בין פרדסים ושדות, שוכן לול אחד ובו עשרות… טרקטורים. זהו "מוזיאון הטרקטור" במושב עין ורד שבשרון, וזהו גם ביתו של טרקטור אחד מפורסם מאוד, לפחות בקרב ילדים בני שנתיים עד חמש והוריהם – הטרקטור שעומד במרכזו של ספר הילדים "הטרקטור בארגז החול" שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה.

למי שלא מכיר את הסיפור, או שאינו מגדל בביתו פעוטות חובבי מכונאות, להלן תקציר: הספר מספר את סיפורם של טרקטור אחד ושל הטרקטוריסט הנאמן של הכפר, הדוד אהרון. השניים עובדים יחד במשך שנים ארוכות בשלל עבודות השדה והמשק, עד שיום אחד מגיע אל הכפר טרקטוריסט חדש וצעיר, ואיתו גם שורת טרקטורים חדישים. כשהטרקטור הישן שובק חיים, מחליטים לשלוח אותו לגן הילדים, שם מצויירים עליו פרחים ופרפרים והוא הופך, לדאבונו, לצעצוע. אך הדוד אהרון לא מוותר ומגיע לילה לילה אל גן הילדים, עד שהוא מחזיר את הטרקטור הישן לחיים ומוצא לשניהם ייעוד חדש.

 

1

 

הדוד אהרון מהסיפור הוא דודו של מאיר שלו, אהרון יצהר. הדוד אהרון הוא כבר סבא-רבא אהרון, בן 90 – אך מקפיד להופיע כמעט מדי שבוע בשבוע במוזיאון, ולספר למבקרים את הסיפור שמאחורי הטרקטור – סיפור שהוא דוגמה מופלאה לגרעין קטן שנובט להיות סיפור שלם ואהוב.

 

1
אהרון יצהר במוזיאון הטרקטור

 

הדוד אהרון גר שנים בכפר מונש שבעמק חפר, מושב שהוקם בתור מושב שיתופי אך במרוצת השנים נעשה מושב עובדים. בזמן פירוק המשק השיתופי ביקשו פרנסי הכפר לקחת את אחד הטרקטורים שהיו בבעלות האגודה ולהציב אותו בגן הילדים. אהרון דווקא רצה את הטרקטור לעצמו, קיבל את מבוקשו, ועמל לשפצו ולתקנו. בארגז החול נראה שהציבו טרקטור אחר. זהו. עד כאן הסיפור האמיתי. מכאן ואילך הכול מדמיונו של האחיין מאיר שלו ושל מאייר הספר יוסי אבולעפיה. הדוד אהרון מספר כי הטרקטור המקורי היה בכלל אפור ולא אדום כמו באיורים, "אבל המאייר כנראה לא כל כך מבין בדגמים", מחייך אהרון.

 

1

 

1

 

פינה שלמה במוזיאון מוקדשת לתושב המפורסם ביותר שלו, אך אהרון מודה שהטרקטור שיושב שם אינו הטרקטור המקורי. "בעת שהטרקטור המקורי הפסיק לחלוטין לעבוד, עוד לא דמיינו שיבוא יום בו יאהבו טרקטורים כל כך", הוא אומר. אולם בהחלט מדובר בהעתק זהה לחלוטין, שאף נצבע בצהוב ובכחול, ממש כמו בספר. למעשה, לטרקטור הזה יש סיפור משלו, חושף אהרון: "הוא היה שייך לחקלאי שיום אחד מאס בו. הוא ישב בקצה השדה שלו ארבעים שנה עד שאיתרנו ושיפצנו אותו".

התצוגה המוקדשת לספר לא נגמרת כאן. על קירו החיצוני של המבנה הראשי תלויה שורה ארוכה של איורים מתוך הספר. מתחת לכל איור המתאר את עבודתם המשותפת של הדוד אהרון ושל הטרקטור, מוצב הכלי החקלאי המתואר לסיפור: מחרשה, מקצרה, מכסחה, משׂדדה, וכדי חלב – ממש לפי הספר.

 

1

 

1

 

לספרו של מאיר שלו אומנם מוקדש מקום של כבוד במוזיאון, אך זו אינה הסיבה היחידה לבקר במקום. את המוזיאון מנהל ארז מילשטיין, שמשפחתו היא ממייסדי עין ורד, והביקור הוא חובה לכל חקלאי חובב. יותר מ-60 מתנדבים מפעילים אותו באופן שוטף. יש כאן טרקטורים מכל הסוגים ומכל המינים, קטנים וגדולים, מתוצרת ארה"ב, בריטניה, איטליה, גרמניה, ואפילו כמה מסדרת "זאטוט" שיוצרה בישראל. רוב הטרקטורים וכלי הרכב שבתצוגה משופצים ומתוקנים עד הפרט האחרון, ומקצתם מסוגלים לנסוע – אם רק ירצו בעליהם.

 

1

1

 

מאחר שמדובר בדגמים ישנים, חלקי חילוף זמינים הם עניין נדיר. את החלקים החסרים מייצרים כאן במקום, במחרטה המיועדת לכך. המבקרים יכולים לצפות בעבודה המתנהלת ללא הפסקה בסדנת השיפוצים באמצעות מסך המשדר בשידור חי את העבודות. בימים אלו עובדים שם על שיפוץ נגמ"ש מסוג Bren Carrier, ומתגאים בעבודות לשחזור המנוע המקורי.

 

1

1

 

במוזיאון אפשר לראות גם את אחד הטנדרים המקוריים שפרצו את הדרך לירושלים, טנדר ירוק ומבהיק שגם לו יש סיפור מרתק משלו (על כך, אולי, בפעם אחרת). ליד הטנדר יכולים לשבת המבקרים ולהתכבד בקפה ובתה. פינה אחרת מוקדשת לתערוכת פריטי חקלאות מראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. במידה מסוימת, אין מתאים מן המוזיאון הזה – שמעורר מחשבות על מקומו של העבר החקלאי בהווה הישראלי – לארח את הטרקטור שמככב בסיפור על ייעוד, על חידוש, ועל החיים.

 

1

 

כתבות נוספות

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

הכירו את אצבעוני – מפקד מדינת הגמדים

הצצה לתעשיית הפנזינים השוקקת של ישראל

סיפורה של הסוגה הספרותית המחתרתית ביותר בסביבה

'פתח אותי', 'אומייגאד שרית חדד!' ו'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' הן רק שלוש דוגמאות לכותרות הפרועות מאת יובל הפנזינים שאספה מאיה מצוות עותקי חובה בספרייה הלאומית בפסטיבל הפנזין שהתקיים ב-24 בינואר 2019. הפסטיבל, שזו לו השנה השמינית, מאגד את כל פנזינאי ארצנו – יוצרות ויוצרי הפנזינים שפועלים בישראל.

1
'שלמה, עלייתו ונפילתו: רומן רמת גני' מאת רפי פרח

עד שקיבלתי לידיי את 50 החוברות לעיון, היה השם 'פנזין' בגדר חידה. ויקיפדיה סיפקה הגדרה ראשונית למה שאני עומד לפגוש: "הפנזין", נכתב שם, "הוא כתב עת לא-מקצועי העוסק בתחום ספציפי. פנזינים אינם ממומנים על ידי גופים ציבוריים או מסחריים, והמוציאים לאור, העורכים והכותבים בדרך כלל אינם מקבלים כסף על טרחתם". ג'קי פאנק, אחת משני מארגני פסטיבל הפנזין שאיתה שוחחתי (השני הוא שותפהּ יוסי למפל), הרחיבה את ההגדרה התמציתית: "ההגדרה כל כך פשוטה. הוצאה עצמית, בדרך כלל לא למטרות רווח, שלא עוברת עריכות "מסורתיות" – מעל הכול, הגהה ועריכה לשונית. פנזינים עוסקים בתוכן אישי, משתמשים בהרבה סוגות שהן בגדר טאבו ביחס לסטאטוס-קוו ו/ או בנושאים איזוטרים. הפנזין הטיפוסי נועד למעגל הקרוב של יוצר הפנזין".

כמה זמן אורכת העבודה על אותו פנזין טיפוסי? ג'קי עונה – ולא בפעם האחרונה בשיחתנו – שאין תשובה אחת ברורה, והכל תלוי באופי ובנסיבות היוצר. "יש אנשים שמשרבטים מה שיוצא להם, ויש כאלה שלוקח להם כמה חודשים להכין את החומר, קצת לערוך, קצת לעבוד על התמונות. בכל מקרה, מי שמוציא רק עותקים ספורים – קל לו יותר. הדפסה ביתית מתאימה לעותקים ספורים, להדפסה רצינית יותר פונים לבתי דפוס. רבים מהיוצרות ומהיוצרים מגיעים עם יכולות גרפיות כאלה או אחרות, ואלו שלא – שולחים את הטקסט והאימג'ים לעורך גרפי. אך לא תמיד זה המקרה: במקרים אחרים היוצרים משחררים יצירות שלא עברו עיבוד בכלל, כיצירה מיידית".

1
'חבורת הטושים' מורכבת מאור ליבנה, מיטל זילברמן, גל בן דוד, תמר לב, נורית לאור, שחר בכור

ג'קי, שבשלב מסוים אני מתחיל לקרוא לה ה'היסטוריונית של הפנזין הישראלי', סוקרת בעבורנו את ההיסטוריה של הסוגה הספרותית בארץ: מההתחלה בעלת הגוון הפוליטי ("הזירה המרכזית שיצאו ממנה הפנזינים הראשונים היה המעגל של גוש שלום"), התחלה שהחזיקה עד רצח רבין, אז עבר הדגש מהפוליטי אל האישי והאומנותי – "משם פורחים פנזיני האומנות, המוזיקה, טורי הדעות, השירה והספרות". חשוב להדגיש שפנזינים על אומנות וספרות נוצרו לפני רצח רבין, ופנזינים פוליטיים נוצרים גם לאחריו – אך מדובר בשינוי מגמות. כיום, מרבית הפנזינים עוסקים בענייני השירה, הקולנוע והספרות. במקום השני ניצבים הקומיקסים והרומנים הגרפים. במקום השלישי והמכובד נמצא הפנזין הגרפי – שיוצריו הם לרוב סטודנטים וסטודנטיות בבתי ספר לאומנות בארץ, או אומנים מבוססים המבקשים לגשש דרך החוצה מפורמט התערוכה ("לתקשר תוכן שאי אפשר להעביר על קיר", לדבריה של ג'קי). אחרונים חביבים נמצאים הפנזינים האישיים יותר – המלאי הגיגים, לעיתים נונסנס, ובכל מקרה בעיקר כתיבה אישית. כיום יש הרבה יותר העמקה בפוליטיקת הזהויות בפנזינים, כאן בישראל.

1
מתוך החוברת 'פתח אותי'. טקסטים מאת טומי ברמבויים, ציורים מאת קטיה גורדנוב

האופי העצמאי של הסוגה כולה דוחף לכיוונים מסוימים, ורוב הפנזינים – גם אלו שבנויים על שיתוף פעולה של כמה אנשים, מדגישים את הביטוי האישי של היוצר, את טעמו, סגנון דיבורו (כמעט אף פעם לא מילים גבוהות וביטויים נמלצים. הפנזינים מעדיפים שפה ישירה, דיבורית ומלאה בסלנג). זה אולי מסביר את השאלה שנשאלה מאיה שוב ושוב בפסטיבל: "האם הספרייה הלאומית היא גוף מזוהה פוליטית?". משהו במילה לאומית כנראה צרב לפנזינאים העצמאיים.

הומור כידוע הוא דבר רציני ביותר, והרבה מאותו ביטוי אישי שמאפשר הפנזין יוצא בצורה הומוריסטית. ובאמת שאת המסרים הנוקבים ביותר, החתרניים ממש, ממתיקות החוברות בהומור מושחז ופרוע. כמה פרוע? תשפטו בעצמכם.

1
מתוך הפנזין "שלשולים מילוליים", מבית היוצר של חבורת 'באטמן לוי'

כרגיל , ג'קי מנסחת את זה טוב יותר: "השימוש בהומור פותח בפני יוצר הפנזין את היכולת לשים את האצבע על משהו ולהגיד "זה לא עובד" או "זה מפריע לי", אבל לא ממקום של הצפה רגשית, אלא בריחוק קומי – משמע, זה מפריע לי, אז בואו נצחק על זה".

1
'מובטלת בארץ התלאות' מאת אור ליבנה

מבלי להסתבך בטאטולוגיות, אפשר להוסיף שהעצמאות שגזרו היוצרים על עצמם מעניקה להם לא רק חופש להתנסות בסוגה אומנותית חדשה, אלא היא גם מאפשרת להם לעסוק בכל נושא שחשקה נפשם ובכל דרך שהיא: מדיון נוקב בסבתא מועדפת ("אבל רוצה להידמות לזו שחלקיקיה מתפרקים באדמה", מתוך: מַחֲרִיבָה), דרך איור איברי מין, ועד פתיחת הרומן הרמת-גני הראשון במשפט שספק אם היה עובר עורך בהוצאת ספרים מעונבת: "יש ת'קטע הזה בסטלה, שאתה פתאום מקבל את הפחד" (מתוך: שלמה, עלייתו ונפילתו).

1

1
הפנזין 'מחריבה' מאת לירוי בר-נתן

 

כתבות נוספות:

כך נולד מילון אבן-שושן

הכירו את האמא של אלפוני

'ספר המעצר והגלות' של גולי האצ"ל והלח"י באפריקה

האגדה על שירו האחרון של לוין קיפניס

"מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!" - כל כך הרבה ניסים התרחשו בדרך לפרסום השיר האחרון שכתב המשורר והסופר לוין קיפניס

1

לוין קיפניס. הצילום באדיבות ציונה קיפניס

את לוין קיפניס אפשר להכתיר ללא עוררין בתואר "משורר הילדים הלאומי". קיפניס כתב – זו לא הגזמה – אלפי שירים וסיפורים במרוצת שמונים שנות פעילותו, זמן שיא לפעילות רצופה בקרב סופרים. בחרנו לחזור אל השיר האחרון שכתב בחייו.

בפתח הביבליוגרפיה של כתבי לוין קיפניס שהגה החוקר אליהו הכהן, מופיע צילום כתב היד של השיר "אסיף", הנחשב לשירו האחרון של קיפניס. דרכו של השיר אל העמוד הפותח של הביבליוגרפיה (המכילה כ-4800 יצירות!) הייתה מופלאה, ממש כמו אחד מסיפוריו של הסופר והמשורר.

כלתו של לוין קיפניס, ציונה, סיפרה לנו כיצד זה קרה:

לטובת הכנת הביבליוגרפיה סקרה ציונה חמש תיבות מלאות בכרטיסיות עם פרטי כל היצירות, תיבות שיצר לוין קיפניס עצמו כשהבין שיש לתעד את גוף עבודתו המתרחב. העבודה הזו, כמו גם איסוף היצירות ואיתורן במקור, ארכה אחת עשרה שנים וחצי. לפני שנחתמה הביבליוגרפיה, ביקשה ציונה לפתוח את הספר בהתייחסות כלשהי של לוין ליצירתו! חיפשה וחיפשה, אך על אף כל שנות העבודה על עזבונו לא הכירה שום התייחסות כזאת. לבסוף נענו תפילותיה: כשבוע לפני רדת הספר לדפוס, ביקר שי קיפניס ז"ל, בנו של לוין ובעלה של ציונה, בבית אביו. "היינו שם אולי עשרות פעמים קודם לכן", מספרת ציונה. אבל דווקא אז, כבמעשה קסמים, הסתכל שי על שולחן עבודתו של אביו שעמד במרכז הבית, וראה לפתע מעטפה חומה סגורה. מהמעטפה הוציא שי דף בודד ובו עשר שורות השיר, עם כותרת, מנוקדות ומיושרות להפליא. על הדף הופיע גם תאריך הכתיבה: 20 בספטמבר 1989, תשעה חודשים בדיוק לפני פטירתו של לוין ב-20 ביוני 1990. ציונה מצטטת לי לי את השיר כולו מן הזיכרון: "מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!". השיר האחרון שנמצא לפתע התאים לתוכניות בדיוק.

1
באדיבות ציונה קיפניס, כלתו של לוין קיפניס

 

אך סיפורו המופלא של "אסיף" לא נגמר כאן. ציונה מיהרה להתקשר לחברתה הטובה, כלת פרס ישראל נורית הירש. היא ביקשה ממנה להלחין את השיר, והירש התרצתה. שעתיים לאחר מכן צלצל הטלפון והירש הייתה על הקו: יש לחן. "איך כל כך מהר?", שאלה ציונה, והירש ענתה: "השורות התנגנו לי מעצמן".

באוסף הספרייה הלאומית נמצאים דפי התווים לעיבוד שכתב לשיר המלחין והמעבד גיל אלדמע. על הדפים נכתב בבירור: שירו האחרון של לוין קיפניס.

 

1
העיבוד שכתב גיל אלדמע לשיר "אסיף". לחצו לגודל מלא

 

את השיר עצמו, כפי שבוצע על ידי רותי, בתה של נורית, בערב השקת הביבליוגרפיה לכתבי קיפניס, תוכלו לשמוע פה:

 

"עד היום אני לא יודעת איך זה קרה", אומרת ציונה. "איך לא מצאנו את השיר הזה קודם? זה היה כבר שמונה שנים אחרי מותו של לוין. התעלומה עדיין נשארת".

לסיום נזכיר גם את הספר האחרון של קיפניס, שאותו הקדיש לזכר אימו רחל. הספר "מי שם פה לאילם?" נכתב בשנת חייו האחרונה של קיפניס, כשהוא כבר כבן 100. מופיעים בו שלושה סיפורים המתארים מאורעות מימי ילדותו בעיירה אושומיר שבאוקראינה, מלווים באיוריו של המאייר יעקב גוטרמן. בפרקי הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר כולו, מספר קיפניס כיצד הוא, לֶווֶלֶה (כפי שכונה בילדותו) לא דיבר עד גיל שלוש. אימו לקחה אותו לכמה "מומחים": זקנה לוחשת לחשים, כנופיית צוענים, ואף רופא – אף לא אחד מהם הצליח לשנות את המצב. רק עצתו של האדמו"ר מצ'רנוביל, או לפחות כך מספר הסיפור, גרמה ללוולה הקטן להתחיל לדבר. מה הייתה עצתו של הרבי? אל תשאלו: להצמיד לרקותיו של הילד שתי עלוקות: "פתאום נשמע קול: מא-מע… אמא נבהלה: מי קורא אימא?… אך הילדים כבר רצו לקראתה: זה לוולה, זה לוולה!…. לוולה התחיל לדבר! נס גדול היה פה!". בסוף הדבר המרגש לספר מסכם קיפניס: "זכיתי לנטוע עצים על אדמת ישראל. זכיתי לראות ילדי ישראל מביאים ביכורים בשיר: "סלינו על כתפינו". זכיתי לכתוב ספרים לילדים ולתינוקות… זכיתי, זכיתי, וזכיתי".

 

1
כריכת הספר "מי שם פה לאילם?". איור: יעקב גוטרמן

"יש לי עט קסם", סיפר פעם קיפניס. "אליהו הנביא נתן לי אותו במתנה, ובעט הזה, שם בפנים יש את כל השירים. אני לא צריך לחשוב, אני רק כותב. כך יוצא שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואין לדבר סוף".

 

כתבות נוספות

נס החנוכה של לוין קיפניס

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'