לפני ארון הספרים  

על ספריות בספרות העברית

.

"נשבעתי, גם בספריות אפשר, אפשר לאהב עד מות".

(נתן אלתרמן, שיר עשרה אחים)

 

ספריות .

איזה מקום של כבוד הן תופסת בחיינו. בראש ובראשונה הספרייה הביתית- כונניות הספרים העמוסות שלנו. בסלון או בחדר העבודה, מעוצבות ומסודרות, מקשטות את הבית, או מבולגנות ומשומשות ומלאות חיים.

והספרייה העירונית וזו השכונתית שהלכנו אליה בילדותנו, אחר הצהריים עם ההורים, כדי להשתרע על הפופים או על השטיח ולבלוע חוברות קומיקס.

או זו של בית הספר, אליה נכנסו בזוגות, ובטור מסודר, תחת עינה הפקוחה של המחנכת: ספריה מחופה לוחות שעם צבעוניים, ועליהם המלצות הקריאה של הספרניות.

וכשגדלנו עוד קצת, הספרייה האוניברסיטאית שהממה אותנו ברוחבה ובאורכה, ובאווירה הסטודנטיאלית התוססת שידעה להכיל.

עובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) בעת פריקת ארגזי ספרים שהגיעו מאירופה, במסגרת מבצע "אוצרות הגולה" 1950

 

והספריות הזרות בעולם, בעלות הניחוח המשכר:  ספריות חמורות סבר בנות מאות בשנים. מחופות עץ כבד, מעוררות הערצה ויראת כבוד. והשקט המהדהד בהן – בית עקד הספרים – שקט של רוממות, שקט של בית קברות.

 

עם הספר פוקד את הספריות ומסתבר שגם… כותב עליהן לא מעט.

בספרות ובשירה העברית מתוארות ספריות רבות. חלקן מתוך אהדה והערצה גמורה וחלקן מתוך גיחוך, ובנימה מזלזלת.

 

ביאליק לפני ארון הספרים

שירו של ביאליק 'לפני ארון הספרים' נכתב בשנת תר"ע. על פי רוב דנו המבקרים בשיר זה ביחד עם חטיבת שירי "בית המדרש" של ביאליק. חטיבה של שירים המתארת את עמדתו הנפשית היסודית של ביאליק ובני דורו, עמדת המשכיל שרחק ממקורותיו היהודיים, ועתה הוא שב למחוזות ילדותו ומגלה את היהדות המסורתית מונחת בקרן זווית, מושפלת ורמוסה.

אמרו עליו הרבה, על השיר "לפני ארון הספרים". על עמידתו של ביאליק מול הספרים. תלו בו את כל יחסו של ביאליק אל היהדות, ראו בו תיאור המעיד על מצבו של הדור כולו, תפסו את הספרים כסמל גדול: למסורת בית אבא, לשכינה הגולה, לשבר הבלתי ניתן לאיחוי.

אבל לפני כל הסמלים הגדולים והחשובים הללו, ביאליק מתאר קודם לכל, עמידה לפני ספריית נעוריו, הספרייה בה בילה את רוב שעותיו, ועשה בין ספריה לילות כימים.יש לו קשר חם, ורגשי, ומאד סנטימנטלי, לספרים עצמם:

 

לִפְנֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים

אֶת-פְּקֻדַּת שְׁלוֹמִי שְׂאוּ, עַתִּיקֵי גְוִילִים,

וּרְצוּ אֶת-נְשִׁיקַת פִּי, יְשֵׁנֵי אָבָק.

מִשּׁוּט אֶל-אִיֵּי נֵכָר נַפְשִׁי שָׁבָה,

וּכְיוֹנַת נְדוֹד, עֲיֵפַת גַּף וַחֲרֵדָה,

תְּטַפַּח שׁוּב עַל-פֶּתַח קַן-נְעוּרֶיהָ.

הֲתַכִּירוּנִי עוֹד? אָנֹכִי פְּלוֹנִי!

בֶּן-חֵיקְכֶם זֶה מֵאָז וּנְזִיר הַחַיִּים.

מִכֹּל חֲמוּדוֹת אֵל עַל-אֶרֶץ רַבָּה

הֲלֹא רַק-אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם יָדְעוּ נְעוּרָי,

לְגַן הֱיִיתֶם לִי כְּחֹם יוֹם קָיִץ

וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי כַּר בְּלֵילֵי חֹרֶף,

וָאֶלְמַד צְרוֹר בִּגְוִילְכֶם פִּקְדוֹן רוּחִי

וּלְשַׁלֵּב בְּתוֹךְ טוּרֵיכֶם חֲלוֹמוֹת קָדְשִׁי.

הֲתִזְכְּרוּ עוֹד? – אָנֹכִי לֹא שָׁכַחְתִּי –

בַּעֲלִיַּת קִיר, בְּתוֹךְ בֵּית-מִדְרָשׁ שׁוֹמֵם,

אֲנִי הָיִיתִי אַחֲרוֹן לָאַחֲרוֹנִים,

עַל-שְׂפָתַי פִּרְפְּרָה וָמֵתָה תְּפִלַּת אָבוֹת,

וּבְפִנַּת סֵתֶר שָׁם, עַל-יַד אֲרוֹנְכֶם,

לְעֵינַי דָּעַךְ כָּלִיל נֵר הַתָּמִיד…

 

 

שלונסקי- מלחמות אידאולוגיות בספריית הסלון

כמו הספרים אל מול ספריתו של ביאליק, שהיו אמנם גווילים עתיקים, ודיו, וחוטים וכריכה, אך היו רעיון וסמל, כך גם מתאר שלונסקי את הספרייה הביתית בבית הוריו, ספרייה שהיא סמל ורעיון. הפעם, מתפקדת הספרייה, כזירת התגוששות בין רעיונות:

את הגיוון בספריית בית ילדותו של שלונסקי אפשר רק לדמיין. אביו, טוביה שלונסקי, היה בן למשפחת חסידי חב"ד, ומיזג בשילוב נדיר באותם הזמנים, את תורתה של חב"ד יחד עם השכלה רחבה וציונות נלהבת.

על שלונסקי האב העיד בנו שהיה קורא שיעורים ב"תניא" בפני חסידים ומטיף בד בבד לרעיונות של אחד העם.

כך כתב שלונסקי עליו :

"אבי בקיא גדול היה בתורת חב"ד מנעוריו, גם משכיל גדול בספרות העברית החדשה, הצטיין בכשרונות מוסיקליים… איש התרבות העברית והכללית ועם זה בעל רגשות רליגיוזיים, מין דתיות שבאה עליו ב"התקפות" פעם בפעם"

אמו של שלונסקי, ציפורה, הייתה בעלת נטייה סוציאליסטית חזקה ובנעוריה לקחה חלק בתנועה המהפכנית ברוסיה והייתה חברת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

כך גדל שלונסקי באווירה תרבותית מרובדת ומגוונת, והיה חלק מבית שהיה בית-ועד למשכילים ציונים ומהפכנים.

 

שלונסקי באוניברסיטת תל אביב 1972

 

כאשר ביקש שלונסקי לתאר את ביתו המורכב, הבין כי ישנו מקום אחד בבית, בו מקבלים ביטוי כל הקונפליקטים, ובו ניתן לזהות את ריבוי האידאולוגיות וההשקפות שהיו מנת חלקם של יושבי הבית: הספרייה.

בבית שלונסקי הייתה ספרייה גדולה, שהכילה ספרים תורניים לצד ספרי חול בעברית, ברוסית ובשפות נוספות שלמד אביו.

בשירים אחדים מתאר שלונסקי את ספריית אביו הייחודית. המוכר שבהם הוא השיר 'רמב"ם ובַקונין', בו מתאר אברהם שלונסקי את ספריית בית ילדותו כך:

 

 

הספריות של משפחת קלוזנר – בין בדיה למציאות

נער היה בירושלים של ימי המנדט הבריטי, חבריו כינו אותו "פרופסור" מפני שלא הפסיק לקרוא ספרים.

את הספרים אהב אהבת נפש, מפני שגדל ביניהם, במרחביה של ספריה ביתית אחת מופלאה, שזכתה על ידו לתיאור ספרותי של עשרה עמודים!

זוהי ספרייתו הבדויה של אביו של "פרופסור" גיבורו הספרותי של עמוס עוז, בספרו "פנתר במרתף". את ההשראה לספרייה זו שאב עוז משתי ספרייות ששיחקו תפקיד מרכזי בחייו: ספרייתו של אביו, אריה קלוזנר, שהיה בעצמו ספרן בספריה הלאומית, וספרייתו של דודו, הפרופ' הנערץ יוסף קלוזנר – ספרייה ששמעה יצא בכל העולם.

הנה תיאורו של עוז, את ספרייתו של האב, כפי שהיא מצטיירת בעיני רוחו של ילדו הצעיר כצבא ספרים מרהיב. המטאפוריקה השולטת בתיאורי ספרייה זו לקוחה כולה מן התחום הצבאי, ומתאימה בתואם מושלם לסביבה המילטריסטית הירושלמית בה גדל הילד "פרופסור" במימי המנדט:

צבאות הספרים של אבא היו ערוכים בהגיון ברזל, מחולקים בעליל למדורים ולמדורי משנה, מסודרים על פי נושאיהם ותחומיהם ולדורותיהם והאלף בית של שמות מחבריהם. עמודי התווך של הספריה היו המרשלים והגנרלים, כלומר הכרכים נשואי הפנים שעוררו בי תמיד רטט של יראת כבוד: ספרים יקרים, כבדי גוף, לבושים כריכות עור מפוארות. במשטח העור המחוספס היו אצבעותי מחפשות ומוצאות את עינוג השקערורית של חיקוקי אותיות הזהב…

שרים ורוזנים היו לי ספרי התווך האלה, נסיכים, דוכסים, שועי ארץ.

למעלה במדף הסמוך לתקרה ריחפו עוצבות הפרשים הקלים: כתבי עת בעטיפות ססגוניות, סדורים על פי ענייניהם, תאריכיהם, תחומיהם וארצות מוצאם. בניגוד מובהק לכבדותם המשוריינת של המצביאים, היו הפרשים האלה לבושים גלימות קלות בשלל צבעים מרהיבים.

סביב סיעת הפילדמרשלים והגנרלים עמדו חבורות גדולות של קציני הבריגדות והרגימנטים, ספרים נוקשים, מחוספסים וקשוחי כתפיים, בכריכות מצופות בד חזק, מאובקים, דהויים קצת, כמו במדי הסוואה רווי זיעה ועפר, או כמו ארג דגלים ותיקים, מחושלי שדות קרב ופרך…

פחותים מן הספרים הקצינים בכריכות הבד היו מאות על מאות של ספרים פשוטים, בכריכות קרטון מחוספסות, מדיפים ריח דבק גס, אלה המוני הטוראים האפורים והחומים של הספרייה. ירודים אפילו למטה מן הטוראים האלה נחשבו בעיני אספסוף המיליציות של כוחות סדירים למחצה: ספרים לא כרוכים שדפיהם הוחזקו יחד בין שני ריבועי קרטון מהודקים בגומיה יגעה או תפוסים בנייר דבק עבה.

 

והיו גם ספרים כנופיות, מהוהים בכריכות נייר שהלכו התפוררו והצהיבו. ולבסוף, מתחת לאפרוריים האלה היו עלובי העלובים, ספרים לא ספרים, קבצנים, ערב רב וממורט של חוברות, תדפיסים, עלונים, כרוזים, נערמים להם בתחתית הכוננית, דחוקים באצטבות התחתונות, ארחי פרחי, עד שיעביר אותם אבא לאיזה בית תמחוי לדפוסים מיותרים, ובנתיים הם חונים כאן באופן זמני, בחסד ולא בזכות, מצופפים, מגובבים…

יהודה אריה קלוזנר

 

את סיכום זיכרונותיו מספריית אביו ניסח עוז בהמשך הספר "פנתר במרתף", ומפרספקטיבה בוגרת, באמצעות הריח שאופף את הספרים:

ריח דק, ריח מאובק, אפרפר, ריחף תמיד על כונניות הספרים…עד היום אפשר להוביל אותי אל חדר מלא ספרים, ואפילו בעיניים חסומות, ואפילו באזניים פקוקות, אני אהיה מסוגל לדעת מיד ובוודאות כי כאן חדר מלא ספרים. לא בנחירי כי עם בעורי אני קולט ריחות של ספריה ותיה, מין חלל כבד ראש, מהורהר, טעון באבקת ספרים דקה מכל אבק, מהול באד זקנה קל הנודף מן הנייר הנושן, מעורבב בניחוחות הדבקים הישנים והחדשים…

 

כעשרה עמודים נמשך התיאור הזה. המתחיל בחוויה החושית, הפיזית של המפגש עם הספרים, מפגש של ילד קטן, מריח שואף וממשש.

ספק אם תיאור זה, המתאר ספרייה בדויה, הושפע יותר מספריתו של אריה קלוזנר, או מספרייתו של דוד אביו המלומד של עוז, יוסף קלוזנר.

על ספרייתו של הדוד הרחיב עמוס עוז בסיפרו האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך:

 

חדר העבודה של הדוד יוסף נראה לי בילדותי כטרקלין של היכלות החכמה: למעלה מעשרים וחמישה אלף כרך, לחש לי פעם אבא, אצורים כאן בספריתו הפרטית של הדוד, בהם ספרים עתיקים יקרי ערך, בהם כתבי יד של גדולי סופרינו ומשוררינו, בהם מהדורות ראשונות בהקדשתם האישית של המחברים, בהם כרכים שהוצאו בתחבולות נפתלות מתחומי אודסה הסובייטית והברחו והובאו לכאן בדרכים עקלקלות, בהם אוצרות ביביליופיליים נדירים ויקרי המציאות, בהם ספרי חול וספרי קודש, בהם כמעט כל גנזי חכמת ישראל ומיטב חכמת העמים, ספרים שרכש הדוד באודסה וספרים שקנה בהיידלברג, ספרים שגילה בלוזן, וספרים שמצא בברלין ובוורשה, ספרים שהזמין מאמריקה וספרים שאין כדוגמתם אלא בספריית הווטיקן, עברית וארמית וסורית ויוונית עתיקה וחדשה, לשון סנסקריט ולטינית וערבית של ימי הביניים, רוסית ואנגלית וגרמנית וספרדית ופולנית וצרפתית ואיטלקית ושאר לשונות וניבים שאני אף את שמם לא שמעתי כגון אוגרית וסלובנית כנענית-מלטזית וסלבית כנסייתית קדומה….

.
.

ושוב מסכם עוז את תיאוריה של ספריה באמצעות חוש הריח שכרוך בזיכרון הספרים מילדותו:

ריח ספרייתו הענקית של הדוד ילווה אותי כל ימי חיי: ניחוחן המאובק והמגרה של שבע חכמות נסתרות, ריח חיי עיון חרישיים ומסוגרים, חיי נזיר כבד רזים, דומיית אוב מחמירה עולה ונושבת ממעמקי בארות ההגות והחכמה, המיית לחשם של שפתי הוגים מתים, צקון הרהוריהם הסודיים של מחברים שוכני עפר, מגע לטיפתם הצוננת של מאווי דורות קודמים.

(סיפור על אהבה וחושך 58)

 

 

עגנון על ספרייתו של קלוזנר:

ספרייתו של קלוזנר שימשה נושא לתיאוריהם של מספר סופרים, ונדמה כי המוכר והידוע שבתיאורים אלה, הוא התיאור הסרקסטי והמרושע של עגנון ברומן 'שירה'.

העובדה כי קלוזנר ועגנון היו צהובים זה לזה ידועה לכל, והרבה בדיחות נסבו על איבתם של שני ענקי רוח שגרו שניהם בתלפיות, סמוך זה לזה.

מקור האיבה קשור ודאי לאגו היוצר של השניים. קלוזנר נמנע מלהמליץ על עגנון לפני ועדת פרסם הנובל, והמליץ על שניאור זלמן כמועמד מטעמו. עגנון גמל לו רעה תחת רעה, ויצר ברומן 'שירה' את דמותו של 'הפרופסור בכלם', מלומד ירושלמי יהיר ונלעג, שנכתב בהשראתה של אישיותו יוצאת הדופן של קלוזנר.

 

הנה כאן, פסקה מן הפרק הגנוז בספר "אצל הפרופסור בכלם" ובו מתאר עגנון את התרברבותו של הפרופסור מספריית ספריו ומחקריו:

.
.

 

ומשהו על הספריה הלאומית

הספרייה הלאומית היא בית ועד לאנשים רבים: חוקרים, סטודנטים ותלמידים, אנשי רוח וקוראים מן השורה המבקרים בה.  לא פלא, אם כן, שמוסד הספריה הלאומית מופיע ביצירות ספרותיות לאורך כל שנות קיומה ולאורך גלגולים רבים שלה.

ביצירות אלה אפשר לזהות תחושות ורגשות סותרים ומגוונים מצד הכותבים, כלפי הספרייה הלאומית. מחד, היו כותבים שהתייחסו לבית הספרים בהערצה וראו בספרייה את משכנה של הדעת, התרבות וההשכלה, או בית חם לכל דרישת דעת, אך מצד שני היו כותבים שהביעו תחושת תסכול, אירוניה ולגלוג כלפי הספרייה.

בכמה יצירות מאופיין אולם הקריאה כמקום משמים וחסר חיים, וביצירות אחרות ישנו תיאור של רוח שוקקת חיים, ויצירה אינטנסיבית.

בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) על הר הצופים ("בית וולפסון").1930

 

המשורר אבנר טריינין  נולד בתל אביב ב-1928. מעבר לעיסוקו כפרופ' לכימיה פיזיקלית, הוא פרסם אחד עשר ספרי שירה במהלך חייו. לאחר שנפטר קלטה הספרייה הלאומית את ארכיונו הכולל כתבי יד של שיריו, תעודות שונות, התכתבות, תצלומים ומאמרים שפורסמו בעיתונות.

הנה כתב היד של שירו "בספריה הלאומית" ולאחריו השיר כפי שהתפרסם בספרו "רואה זיתים" משנת 2003:

השיר מצביע על הקונפליקט שבין  ה"מהוגנות" של הספריה המוקפדת, החנוטה, וגם – המתה, ובין הצורך לפרוע את המהוגנות הזאת ולפרום אותה:

 

 

 

 

מחסן הספרייה הלאומית בקומת המרתף התחתון של בניין ליידי דייויס, משכן הקבע של בית הספרים  הלאומי והאוניברסיטאי בקמפוס האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ראשית שנות השישים.

 

בשירה של רוחמה ויס "שתי פנטזיות על משפחה מיוחסת" היא מתייחסת באופן הומוריסטי למקומה של הספרייה. תחושתה בספרייה "כבדה מנשוא". לצורך התמודדות עם אימת הספרייה מעמידה וייס במרכז שירה את דמותו הספקולטיבית של גרשום שלום, ומאמצת את המלומד הירושלמי חמור הסבר, שעל שמו נקרא 'אוסף שלום' שבספריה, לסב אוהב וחומל:

חלונות ארדון בספריה הלאומית

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

המרכז ללימודי רוח

המרכז ללימודי רוח הוא יוזמה משותפת של הספריhה הלאומית ומשרד החינוך. צוות המרכז שואף לחזק את מקצועות הרוח ולהוות מקור להשראה והעשרה עבור מורים.

לכתבות נוספות של המרכז ללימודי רוח >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו