הטרקטור מאחורי "הטרקטור בארגז החול"

ביקרנו טרקטור שכתבו עליו ספר, לחצנו לו על הדוושות ומשכנו לו בידיות. על הדרך שמענו גם את הסיפור מאחוריו

הטקרטור בארגז החול - מאיר שלו

בעמק יפה, בין פרדסים ושדות, שוכן לול אחד ובו עשרות… טרקטורים. זהו "מוזיאון הטרקטור" במושב עין ורד שבשרון, וזהו גם ביתו של טרקטור אחד מפורסם מאוד, לפחות בקרב ילדים בני שנתיים עד חמש והוריהם – הטרקטור שעומד במרכזו של ספר הילדים "הטרקטור בארגז החול" שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה.

למי שלא מכיר את הסיפור, או שאינו מגדל בביתו פעוטות חובבי מכונאות, להלן תקציר: הספר מספר את סיפורם של טרקטור אחד ושל הטרקטוריסט הנאמן של הכפר, הדוד אהרון. השניים עובדים יחד במשך שנים ארוכות בשלל עבודות השדה והמשק, עד שיום אחד מגיע אל הכפר טרקטוריסט חדש וצעיר, ואיתו גם שורת טרקטורים חדישים. כשהטרקטור הישן שובק חיים, מחליטים לשלוח אותו לגן הילדים, שם מצויירים עליו פרחים ופרפרים והוא הופך, לדאבונו, לצעצוע. אך הדוד אהרון לא מוותר ומגיע לילה לילה אל גן הילדים, עד שהוא מחזיר את הטרקטור הישן לחיים ומוצא לשניהם ייעוד חדש.

 

1

 

הדוד אהרון מהסיפור הוא דודו של מאיר שלו, אהרון יצהר. הדוד אהרון הוא כבר סבא-רבא אהרון, בן 90 – אך מקפיד להופיע כמעט מדי שבוע בשבוע במוזיאון, ולספר למבקרים את הסיפור שמאחורי הטרקטור – סיפור שהוא דוגמה מופלאה לגרעין קטן שנובט להיות סיפור שלם ואהוב.

 

1
אהרון יצהר במוזיאון הטרקטור

 

הדוד אהרון גר שנים בכפר מונש שבעמק חפר, מושב שהוקם בתור מושב שיתופי אך במרוצת השנים נעשה מושב עובדים. בזמן פירוק המשק השיתופי ביקשו פרנסי הכפר לקחת את אחד הטרקטורים שהיו בבעלות האגודה ולהציב אותו בגן הילדים. אהרון דווקא רצה את הטרקטור לעצמו, קיבל את מבוקשו, ועמל לשפצו ולתקנו. בארגז החול נראה שהציבו טרקטור אחר. זהו. עד כאן הסיפור האמיתי. מכאן ואילך הכול מדמיונו של האחיין מאיר שלו ושל מאייר הספר יוסי אבולעפיה. הדוד אהרון מספר כי הטרקטור המקורי היה בכלל אפור ולא אדום כמו באיורים, "אבל המאייר כנראה לא כל כך מבין בדגמים", מחייך אהרון.

 

1

 

1

 

פינה שלמה במוזיאון מוקדשת לתושב המפורסם ביותר שלו, אך אהרון מודה שהטרקטור שיושב שם אינו הטרקטור המקורי. "בעת שהטרקטור המקורי הפסיק לחלוטין לעבוד, עוד לא דמיינו שיבוא יום בו יאהבו טרקטורים כל כך", הוא אומר. אולם בהחלט מדובר בהעתק זהה לחלוטין, שאף נצבע בצהוב ובכחול, ממש כמו בספר. למעשה, לטרקטור הזה יש סיפור משלו, חושף אהרון: "הוא היה שייך לחקלאי שיום אחד מאס בו. הוא ישב בקצה השדה שלו ארבעים שנה עד שאיתרנו ושיפצנו אותו".

התצוגה המוקדשת לספר לא נגמרת כאן. על קירו החיצוני של המבנה הראשי תלויה שורה ארוכה של איורים מתוך הספר. מתחת לכל איור המתאר את עבודתם המשותפת של הדוד אהרון ושל הטרקטור, מוצב הכלי החקלאי המתואר לסיפור: מחרשה, מקצרה, מכסחה, משׂדדה, וכדי חלב – ממש לפי הספר.

 

1

 

1

 

לספרו של מאיר שלו אומנם מוקדש מקום של כבוד במוזיאון, אך זו אינה הסיבה היחידה לבקר במקום. את המוזיאון מנהל ארז מילשטיין, שמשפחתו היא ממייסדי עין ורד, והביקור הוא חובה לכל חקלאי חובב. יותר מ-60 מתנדבים מפעילים אותו באופן שוטף. יש כאן טרקטורים מכל הסוגים ומכל המינים, קטנים וגדולים, מתוצרת ארה"ב, בריטניה, איטליה, גרמניה, ואפילו כמה מסדרת "זאטוט" שיוצרה בישראל. רוב הטרקטורים וכלי הרכב שבתצוגה משופצים ומתוקנים עד הפרט האחרון, ומקצתם מסוגלים לנסוע – אם רק ירצו בעליהם.

 

1

1

 

מאחר שמדובר בדגמים ישנים, חלקי חילוף זמינים הם עניין נדיר. את החלקים החסרים מייצרים כאן במקום, במחרטה המיועדת לכך. המבקרים יכולים לצפות בעבודה המתנהלת ללא הפסקה בסדנת השיפוצים באמצעות מסך המשדר בשידור חי את העבודות. בימים אלו עובדים שם על שיפוץ נגמ"ש מסוג Bren Carrier, ומתגאים בעבודות לשחזור המנוע המקורי.

 

1

1

 

במוזיאון אפשר לראות גם את אחד הטנדרים המקוריים שפרצו את הדרך לירושלים, טנדר ירוק ומבהיק שגם לו יש סיפור מרתק משלו (על כך, אולי, בפעם אחרת). ליד הטנדר יכולים לשבת המבקרים ולהתכבד בקפה ובתה. פינה אחרת מוקדשת לתערוכת פריטי חקלאות מראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. במידה מסוימת, אין מתאים מן המוזיאון הזה – שמעורר מחשבות על מקומו של העבר החקלאי בהווה הישראלי – לארח את הטרקטור שמככב בסיפור על ייעוד, על חידוש, ועל החיים.

 

1

 

כתבות נוספות

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

הכירו את אצבעוני – מפקד מדינת הגמדים

האגדה על שירו האחרון של לוין קיפניס

"מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!" - כל כך הרבה ניסים התרחשו בדרך לפרסום השיר האחרון שכתב המשורר והסופר לוין קיפניס

1

לוין קיפניס. הצילום באדיבות ציונה קיפניס

את לוין קיפניס אפשר להכתיר ללא עוררין בתואר "משורר הילדים הלאומי". קיפניס כתב – זו לא הגזמה – אלפי שירים וסיפורים במרוצת שמונים שנות פעילותו, זמן שיא לפעילות רצופה בקרב סופרים. בחרנו לחזור אל השיר האחרון שכתב בחייו.

בפתח הביבליוגרפיה של כתבי לוין קיפניס שהגה החוקר אליהו הכהן, מופיע צילום כתב היד של השיר "אסיף", הנחשב לשירו האחרון של קיפניס. דרכו של השיר אל העמוד הפותח של הביבליוגרפיה (המכילה כ-4800 יצירות!) הייתה מופלאה, ממש כמו אחד מסיפוריו של הסופר והמשורר.

כלתו של לוין קיפניס, ציונה, סיפרה לנו כיצד זה קרה:

לטובת הכנת הביבליוגרפיה סקרה ציונה חמש תיבות מלאות בכרטיסיות עם פרטי כל היצירות, תיבות שיצר לוין קיפניס עצמו כשהבין שיש לתעד את גוף עבודתו המתרחב. העבודה הזו, כמו גם איסוף היצירות ואיתורן במקור, ארכה אחת עשרה שנים וחצי. לפני שנחתמה הביבליוגרפיה, ביקשה ציונה לפתוח את הספר בהתייחסות כלשהי של לוין ליצירתו! חיפשה וחיפשה, אך על אף כל שנות העבודה על עזבונו לא הכירה שום התייחסות כזאת. לבסוף נענו תפילותיה: כשבוע לפני רדת הספר לדפוס, ביקר שי קיפניס ז"ל, בנו של לוין ובעלה של ציונה, בבית אביו. "היינו שם אולי עשרות פעמים קודם לכן", מספרת ציונה. אבל דווקא אז, כבמעשה קסמים, הסתכל שי על שולחן עבודתו של אביו שעמד במרכז הבית, וראה לפתע מעטפה חומה סגורה. מהמעטפה הוציא שי דף בודד ובו עשר שורות השיר, עם כותרת, מנוקדות ומיושרות להפליא. על הדף הופיע גם תאריך הכתיבה: 20 בספטמבר 1989, תשעה חודשים בדיוק לפני פטירתו של לוין ב-20 ביוני 1990. ציונה מצטטת לי לי את השיר כולו מן הזיכרון: "מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!". השיר האחרון שנמצא לפתע התאים לתוכניות בדיוק.

1
באדיבות ציונה קיפניס, כלתו של לוין קיפניס

 

אך סיפורו המופלא של "אסיף" לא נגמר כאן. ציונה מיהרה להתקשר לחברתה הטובה, כלת פרס ישראל נורית הירש. היא ביקשה ממנה להלחין את השיר, והירש התרצתה. שעתיים לאחר מכן צלצל הטלפון והירש הייתה על הקו: יש לחן. "איך כל כך מהר?", שאלה ציונה, והירש ענתה: "השורות התנגנו לי מעצמן".

באוסף הספרייה הלאומית נמצאים דפי התווים לעיבוד שכתב לשיר המלחין והמעבד גיל אלדמע. על הדפים נכתב בבירור: שירו האחרון של לוין קיפניס.

 

1
העיבוד שכתב גיל אלדמע לשיר "אסיף". לחצו לגודל מלא

 

את השיר עצמו, כפי שבוצע על ידי רותי, בתה של נורית, בערב השקת הביבליוגרפיה לכתבי קיפניס, תוכלו לשמוע פה:

 

"עד היום אני לא יודעת איך זה קרה", אומרת ציונה. "איך לא מצאנו את השיר הזה קודם? זה היה כבר שמונה שנים אחרי מותו של לוין. התעלומה עדיין נשארת".

לסיום נזכיר גם את הספר האחרון של קיפניס, שאותו הקדיש לזכר אימו רחל. הספר "מי שם פה לאילם?" נכתב בשנת חייו האחרונה של קיפניס, כשהוא כבר כבן 100. מופיעים בו שלושה סיפורים המתארים מאורעות מימי ילדותו בעיירה אושומיר שבאוקראינה, מלווים באיוריו של המאייר יעקב גוטרמן. בפרקי הסיפור הראשון, ששמו כשם הספר כולו, מספר קיפניס כיצד הוא, לֶווֶלֶה (כפי שכונה בילדותו) לא דיבר עד גיל שלוש. אימו לקחה אותו לכמה "מומחים": זקנה לוחשת לחשים, כנופיית צוענים, ואף רופא – אף לא אחד מהם הצליח לשנות את המצב. רק עצתו של האדמו"ר מצ'רנוביל, או לפחות כך מספר הסיפור, גרמה ללוולה הקטן להתחיל לדבר. מה הייתה עצתו של הרבי? אל תשאלו: להצמיד לרקותיו של הילד שתי עלוקות: "פתאום נשמע קול: מא-מע… אמא נבהלה: מי קורא אימא?… אך הילדים כבר רצו לקראתה: זה לוולה, זה לוולה!…. לוולה התחיל לדבר! נס גדול היה פה!". בסוף הדבר המרגש לספר מסכם קיפניס: "זכיתי לנטוע עצים על אדמת ישראל. זכיתי לראות ילדי ישראל מביאים ביכורים בשיר: "סלינו על כתפינו". זכיתי לכתוב ספרים לילדים ולתינוקות… זכיתי, זכיתי, וזכיתי".

 

1
כריכת הספר "מי שם פה לאילם?". איור: יעקב גוטרמן

"יש לי עט קסם", סיפר פעם קיפניס. "אליהו הנביא נתן לי אותו במתנה, ובעט הזה, שם בפנים יש את כל השירים. אני לא צריך לחשוב, אני רק כותב. כך יוצא שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואין לדבר סוף".

 

כתבות נוספות

נס החנוכה של לוין קיפניס

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

שעת הנעילה של פרץ דרור בנאי

בין מחיקת העבר לחקיקת העבר: שירו של פרץ דרור בנאי "נעילה"

.

נעילה

תִרְאֶה אותִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

לֹא עוֹד זָר בְּעִירִי

כִּי לִוִּיתִי אֶת צְמִיחַת הַבָּתִּים הָאֵלֶּה

עֵד הָיִיתִי לִמְתִיחַת כְּבִישִׁים חֲדָשִׁים

תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמן מֵעֲבָרִי

וְקִיּוּמִי פֹּה שׁוּב אֵינֶנּוּ מֻתְנֶה

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

וְאִם בְּכָל זֹאת מִישֶׁהוּ פַּעַם יִתְרַגֵּז אוֹ יֻטְרַד

אָז לֹא נוֹרָא

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

כָּכָה זֶה בַּחַיִּים אִם מִתְגַּבְּרִים

וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה

הַיָּמִים בָּאִים כְּמו מַתָּנָה

וְהָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

 

 

 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

פרץ-דרור בנאי יודע את מקומו. ולא בטוח שזו אמירה חיובית.

שירו "נעילה" נכתב לפני כארבעים שנה, וראה אור בספר "יפעת ולא משהו אחר" שיצא בשנת 1982. בשיר מנסח בנאי עבור נמען אנונימי את מצבו כעולה ותיק, שכבר איננו זר, והוא בן בית בארצו.

נימת השיר שלמה ומפויסת, והוא נכתב מעמדה של אדם הבטוח בסביבתו ויודע את מקומו. על פני השטח מתאר הדובר את חייו כ"סטטוס קוו" מכבד ומכובד למדי:

אֲנָשִׁים מְבָרְכִים אוֹתִי בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב

יֵשׁ לִי יְדִידִים מְעַט

וְאַף לֹא שׂוֹנֵא אֶחָד

לכאורה זהו תיאור של סיפור הצלחה. מהגר שנטמע בארץ אליה פנה, שהצליח לטשטש את ההבדלים בינו, ה"חדש", ובין סביבת ה"ותיקים" אליה נכנס.

ובכל זאת, קריאת השיר מייצרת תחושת חוסר נחת. שתי שורות שיר בתוך התיאור החיובי של "סיפור ההצלחה" מטרידות את הקורא בהן:

"תִּרְאֶה אוֹתִי אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת מְקוֹמִי

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי"

הביטוי "אני יודע את מקומי" טעון במשמעות כפולה. מילולית, זוהי טענה של אדם שהגיע למקום חדש, ועתה, לאחר שנים של הסתגלות הוא סוף סוף יודע, ומכיר את מקומו, כבן בית. אך ברובד שמעבר לכך, ניתנת כאן עדות מצמצמת, המצביעה בתחכום על נחיתותו של הדובר: "אני יודע את מקומי", קרי, אני מבין שלעולם לא אהיה יותר ממה שהנני, ואני מקבל על עצמי, ללא יומרות וללא שאיפות גדולות, להישאר במעמדי הצנוע, כמהגר.

כִּי נִגְמַלְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן מֵעֲבָרִי

שורת השיר הזו אף היא מעוררת אי נוחות גדולה: "כי נגמלתי במשך הזמן מעברי" – מדוע היה על הדובר "להיגמל" מעברו? האם עברו היה חטא קדמון עליו יש לכפר, או התמכרות מגונה שאותה יש לדחות בשאט נפש? ומדוע על מנת להיות מקובל ואהוד במקומו החדש, על מנת להיטמע ב'כור המצרף' הישראלי, היה עליו למחוק את רכיבי הזהות החשובים כל כך שספג בעברו המשפחתי, ובעברו הגאוגרפי?

האם באמת נגמל בנאי מעברו?

פרץ-דרור בנאי, יליד 1947, נולד בעיר קמישלי שבצפון סוריה, והתחנך בבית ספר פרוטסטנטי בחאלב. בילדותו סבל מעוני ומחסור ומתנאים מחיה קשים, וכבר בגיל 13 נרתם לעזור לפרנסת משפחתו.

ב-1962, כשמלאו לו 16, עלה לישראל, והתיישב עם משפחתו בכפר סבא.

שירתו של פרץ-דרור בנאי נפרסת על פני חמישה עשורים, והיבול השירי שלו רב. כחמישה עשר ספרי שירה הוציא, למן ספרו הראשון "חמצן" שיצא ב-1980, ועד לספרו האחרון "שמחה קרועה" שיצא בשנת 2012 . נוסף על הללו כתב גם מספר שירים בערבית ופרסם אותם בבמות שונות תחת שם בדוי. פרץ-דרור בנאי עסק גם בתרגום משוררים ערבים כמוחמד דרוויש וג'וברן חליל ג'וברן.

עיון מדוקדק ביצירתו של פרץ-דרור בנאי מוכיח כי המשורר כלל לא נגמל מעברו. עברו של בנאי שב וחוזר אליו בכל זמן, ובכל רגע נתון. הוא כותב ללא הרף על הרקע התרבותי שבו גדל ועל בני משפחתו, וניכר שזהותו העדתית והמשפחתית שימשו כחומר מרכזי בשירתו.

למעשה כבר מהשיר הראשון שפרסם ניכרת החזרה לעבר ולילדות, תוך הדגשת חשיבותו של העבר בחייו שבהווה: את ספרו הראשון "חמצן" פותח בנאי בשיר הערצה לאביו, שנודע לימים כאחד השירים הבולטים ביותר שלו:

על אביו, שלא חסך מבניו ספר במחסור וברעב סיפר בריאיון:

"אבי נולד למשפחה דתית ולמד בתחילה ב'חיידר'. בשלבים מאוחרים יותר הוא מרד וביקש מסבי ללמוד בבית ספר חילוני. הוא היה מרדן עד הסוף והתפקר. בנשמתו היה בוהמיין ולבסוף מצא את דרכו לחבורות של נגנים שהוא היה כותב להם את הטקסטים ושר אותם.

"כשעלינו לארץ ב-1962 המוזיקה והטקסטים כבר לא היו רלוונטיים בגלל אובדן השפה, ואבי נאלץ לעבוד במפעל אלומיניום… במבט לאחור אני מתפלא על אבי: הוא עצמו, שידע את כל המשקלים של השירה, לא לימד מזה מאומה, לא אותי ולא את אחי."

(מתוך ריאיון עם פרץ דרור בנאי שערכו גלעד מאירי ונעה שקרג'י)

את ספרו הראשון של בנאי מאכלסות דמויות משפחתיות רבות הנטועות בעולמו הישן של פרץ דרור בנאי. כך למשל שרטט את דמותה של סבתו, דמות, שבדומה לבנה, אביו של בנאי, הייתה גורם מתוק ומיטיב בחייו:

ושיר דיוקן נוסף, המשמר באופן דומה את חוויית המתיקות של דורות העבר:

לפני כעשר שנים, באחד הראיונות המעטים שהתקיימו עם פרץ-דרור בנאי הוא נשאל:

האם אתה מרוצה מהמעמד שלך בעולם השירה?

וכך ענה:

"אני לא יודע. אם לומדים אותך בבית הספר זו הכרה? אם מתרגמים אותך לשפות אחרות זו הכרה? אם אתה מקבל פרסים חשובים זו הכרה?

"יש לי ביקורת כלפי הפוליטיקה הספרותית בישראל: בשנים האחרונות מחלקים את פרס ביאליק בסיטונאות לאנשים בגיל מסוים שמפרסמים בהוצאה מסוימת. זה כבר לא פרס יוקרתי. רוני סומק שמאדיר את שם ישראל בעולם לא מקבל את הפרס הזה, ארז ביטון לא מקבל את הפרס הזה… מה, כבר לא יודעים במדינה הזאת להעריך ספרות טובה?

פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל
פרץ דרור בנאי. צילום: מיכל פתאל מתוך אתר "מקום לשירה".

עשור עבר, ומים רבים עברו בנהרות השירה העברית וועדות הפרסים.

ארז ביטון כבר זכה בפרס ביאליק, ואפילו בפרס ישראל. הוא מכהן בראש ועדת ביטון, שתפקידה לבסס את העיסוק בשירה המזרחית בבתי הספר. גם רוני סומק זכה בפרסים רבים ובהוקרה על שירתו.

ופרץ-דרור בנאי? גם אם איננו עטור פרסים כחבריו לסקטור המשוררים המזרחיים, אין ספק ששמו לא נפקד מן השירה העברית: רבים משיריו נלמדים בבתי הספר. הוא זכה פעמיים בפרס היצירה על שם לוי אשכול, ובעוד מספר פרסים. שיריו תורגמו לעשרות שפות, בהן אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית וטורקית, ומצאו מקום באנתולוגיות של שירה עברית שהופצו ברחבי העולם.

במונחים 'מקצועיים' אפשר להגיד שהוא זכה להכרה כמשורר.

 

אֲנִי מְדַבֵּר בַּשָּׂפָה הַזֹּאת כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי בָּה

"השפה" זוכה לתפקיד מרכזי ומשמשת רכיב משמעותי בחיבוטי הזהות של בנאי המשורר והמהגר.

ב"נעילה" מעיד על עצמו בנאי כי שפתו העברית הפכה לשפת אם וכי הצלחתו עם העברית היא חלק ממה שהפך אותו ל"סיפור ההצלחה".

אולם שוב ושוב, חוזר בנאי אל העובדה כי בתמורה להצלחה זו, היה עליו ל'מחוק' רכיבי זהות מהותיים מאד. הנה למשל תיאורו את המעברה, ואת תהליך ההיטמעות החברתית של העולים דוברי השפות הזרות, תהליך שהיה כרוך במחיקת שפת האם:

ובכל זאת, הפכה העברית לחומר הגלם של שירתו. ובה יצר והביא לאור את מאות שיריו שנכתבו בחלוף השנים.

אִם מִתְגַּבְּרִים וְדוֹחִים אֶת הֶבֶל הַסַּכָּנָה… הָאָדָם סוֹפוֹ לְהִתְפַּיֵיּס עִם קִיּוּמוֹ

באחד הריאיונות, בנסיון להבין מנין נחל בנאי את שירו, הוא נשאל מהי חוויית היסוד שהובילה אותו לכתיבת שירה. וכך ענה:

"החלטתי להיות משורר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה חזרתי הלום קרב…לחמתי על סף חרמונית, בעמק הבכא, היינו תחת הפגזה כבדה ואני זוכר את עצמי רץ בין עמדות, רץ בין פצועים, רואה את הגוויות נאכלות על ידי חיית השדה והחברים שלי צועקים לי: תקבור את עצמך, מטומטם, יורים! …"

בהמשך מתאר בנאי נס הצלה פרטי שזכה לו במהלך המלחמה ומוסיף:

"אמרתי 'אלוהים, אני ראיתי אותך, תיתן לי חיים ואני אחזיר לך בחזרה'. להחזיר, עבורי, זו בעצם הבחירה בשירה. הייתי בן 26 כשהחלטתי להיות משורר. התחלתי לחפש את הקול שלי, את הביטוי למה שקרה לי, את הדרך שבא אהלל את מי שנתן לי את החיים. הרגשתי שאני זקוק קודם כל לחמצן, ולכן כך גם נקרא ספרי הראשון".

קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.
קרב עמק הבכא, אוקטובר 1973.

מוראות המלחמה גם הם מוצאים להם הד בשירתו של פרץ-דרור בנאי, ממש כשם שזיכרונות עבר רחוקים, הופכים לחומרי החיים של שירתו.

אך כור ההיתוך של מלחמות ישראל, שבו עבר בנאי, איננו משכיח, ואיננו מוחק את ייחודו ואת מרכיבי זהותו.

אתה נתפס כמשורר מזרחי? הוא נשאל באותו ראיון שצוטט.

"בהחלט כן". הוא עונה בפסקנות.

 "כך לדעתי גם הוחלט. הקונספט של 3 בשביל 1. העורך הבין שיש גל חדש של יוצרים טובים ופירסם את הספר הזה".

"העורך", אליו מכוון בתשובתו פרץ בנאי, הוא גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" ש"גילה" את בנאי, תוך שכרך את התגלית בשתי תגליות פואטיות נוספות: רוני סומק ואלי בכר.

בשנת 1980 הוציא מוקד קובץ קטן משיריהם של שלושה משוררים תחת השם "1 בשביל 3; 3 בשביל 1". במסת סיום לאנתולוגיה זו "על שלושה משוררים צעירים", ניסה מוקד, בדרך פתלתלה, להצדיק את כינוס שלושת המשוררים יחד, בלי "לקרוא לילד בשמו", ובלי לזהות אותם כקבוצה "מזרחית". הנה במילותיו של מוקד:

"הפעם רציתי לדבר על שלושה משוררים מחוננים ורבי כח, אשר כבר השאירו את רושמם על השירה העברית והעתידים להטביע את חותמם עוד יותר. אין לומר שהביקורת התעלמה מהם עד עכשיו: אך היא גם לא התייחסה אליהם במידה ראויה של תשומת לב… ומדוע 'שלושה'? מדוע קבוצתיות חלקית זו? על כך אפשר להשיב, כי אצל שלושת המשוררים הללו גם יחד בולט מיזוג מיוחד במינו של נימה חברתית, של תיאור נוף חברתי של ישראל דלמטה, עם נימות ליריות ואישיות. הם הצליחו לפתור בדרכם הצנועה באורח יחסי את אשר לא הצליחו לעשות לפעמים גדולים מהם בגיל ובמעמד: הכוונה כאמור למיזוג היסוד החברתי עם היסוד האישי, הלירי או הבלתי לירי."

מרתק לראות כיצד מסתבך מוקד בסבך התקינות הפוליטית וכיצד מתקשה להבהיר לקוראים כי מצא לנכון לאגוד את שלושת המשוררים שלפניהם, מסיבות של מוצא עדתי.

שלושים שנה אחרי פרסומו של הספר, עונה בנאי למראייניו על השאלה "אתה נתפס כמשורר מזרחי" בפסקנות: "בהחלט כן". בטבעיות, ללא שמץ תסבוך, הוא מביא את העניין העדתי לקדמת הבמה. בגאון, ולא, כפי שעשה מוקד בשעתו, מתוך הסתרה.

ולסיום, מחווה קטנה שכדאי ללמוד מפרץ-דרור בנאי.

כשנשאל על מקורות ההשפעה על שירתו, ועל 'אבותיו הרוחניים', המשוררים בעקבותיהם הוא כותב, הוא מסתייג ממתן תשובה אחת נחרצת. לדידו של בנאי, כולם בחזקת מקורות השפעה משמעותיים ולגיטימיים. והוא משתדל לקבל מכל אחד מה שניתן. לבסוף הוא מציין:

"אני נוהג להוציא מהספרייה ספר של אלמוני, שהוציא ספר שירה אחד בלבד, ולחפש בו שורה אחת יפה של שיר, זו גאולה קטנה."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

שירה | איך לא ראיתי את הילד בכאבו

שירים חדשים מאת אורית קלופשטוק, שמואל מוניץ, אורי פרסטר וסתיו ב. אתלן

shira-53_715-537

אברהם אופק, פרה אדומה, עץ, בד אדום וחבל, 1979, אוסף המשכן לאמנות עין חרוד (צילום: מיכל היימן)

.

אורית קלופשטוק

ברוך אתה ה', פוקח עיוורים

אָדָם הַשּׁוֹמֵעַ קוֹנְצֶרְט
וּפוֹסֵחַ עַל הַכִּנּוֹרוֹת
לֹא יַבְחִין בְּעֶצֶב הַמֵּיתָר
וְלֹא יָשׁוּב לְבֵיתוֹ עִם יְבָבָה דַּקָּה

אֵיךְ לֹא רָאִיתִי
אֶת הַיֶּלֶד בִּכְאֵבוֹ
אוֹתְךָ בְּצַעַרְךָ
אוֹתָנוּ בְּאִוַּלְתֵּנוּ

.

אשרי יושבי ביתך

תְּהִלָּה לְדָוִד
אֲרוֹמִמְךָ שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם
וּמֻבְטָח לִי חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא
אֲבָל עֲדַיִן אֲנִי תָּרָה
אַחַר חֶלְקִי בָּעוֹלָם הַזֶּה
שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת מַשְׁכַּנְתָּא
וְאַתָּה פּוֹתֵחַ יָדֶיךָ
וְנוֹתֵן לִי פִּנָּה לְמַטָּה וּפִנָּה לְמַעְלָה
וַאֲנִי אֲבָרֵךְ יָהּ
מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
הַלְלוּיָהּ

.

שעון חורף

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּשָׁעָה?
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי עוֹד שָׁעָה לְאָדָם עַל עֶרֶשׂ דְּוַי?
כֻּלָּנוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוַי.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אֶפְשָׁר בְּשָׁעָה לֶאֱהֹב, וַאֲפִלּוּ לְהַסְפִּיק וְלַחֲזֹר לֶאֱהֹב, בְּשָׁעָה.
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי עוֹד שָׁעָה לְזוּג אוֹהֲבִים טֶרֶם פְּרֵדָה?
כֻּלָּנוּ טֶרֶם פְּרֵדָה.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
אַתְּ יוֹדַעַת כַּמָּה אֶפְשָׁר לִלְמֹד בְּשָׁעָה?
כַּמָּה יָכוֹל אָדָם לִתְפֹּס בְּשָׁעָה?
אַתְּ יוֹדַעַת מַהִי שָׁעָה שֶׁל שִׁעוּר לְמִי שֶׁחַי בְּצַעַר הָעִוָּרוֹן?
כֻּלָּנוּ עִוְּרִים.

קְחִי שָׁעָה מַתָּנָה.
כְּאִלּוּ נֶאֱמַר,
כָּל הַמְּקַיֵּם שָׁעָה אַחַת, כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ.
קְחִי.
קַיְּמִי.

 

אורית קלופשטוק, בוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ולימודי טיפול משפחתי. במשך למעלה מעשרים שנה עסקה בעבודה סוציאלית. פרסמה טור סיפורים קצרים בעיתונות המקומית. שיריה פורסמו בצריף, משיב הרוח, מקור ראשון, כביש אחד ועוד. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת פרדס.

.

.

שמואל מוניץ

דף נקי

הַלַּיְלָה יוּנַף הַגַּרְזֶן עַל הַגֶּזַע.
שׁוּב יִשָּׁפֵךְ דַּף נָקִי.
אֵינְסוֹף צֵרוּפֵי מִלִּים יֵהָרְגוּ
בִּתְבוּסַת הַלֹּבֶן שֶׁהֻכְתַּם.
אֲנַחְנוּ קִצְרֵי נְשִׁימָה. הֶרֶף עַיִן,
שִׁכְחַת נֵפֶל. אֵין לָנוּ פְּנַאי
לְהִתְאַבֵּל הַרְבֵּה. רַק לִקְרֹעַ קְרִיעָה,
לְהִתְעַטֵּף בַּחֹשֶׁךְ. לְתַעֵד אֶת הַקְּרָבוֹת
שֶׁבֵּין הַחַי לַנֶּעֱלָם.
לְהַשְׁאִיר לַדּוֹר הַבָּא
הֶדְפֵּס שֶׁל דָּם.

 

שמואל מוניץ, יליד 1995, סטודנט ללשון עברית באוניברסיטה העברית. ספר שיריו הראשון, "שום נס בחצי התורן", ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2017. עורך וכותב ב-ynet ספורט וחבר מערכת "פי האתון".

.

.

אורי פרסטר

שירים לתמר

ההעדר שלך

הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ בְּתוֹךְ הַכִּיס נִשָּׂא.
צוֹרֵב אֶת הַבְּגָדִים. חֻמּוֹ נִסְפָּג בָּעוֹר.
תּוֹפֵחַ, מִתְכַּוֵּץ, גּוּפוֹ עוֹבֵר תְּסִיסָה.
נִדְלָק בַּחֲשֵׁכָה, וְנֶעְדָּר בָּאוֹר.

רַעַד הֶעְדֵּרֵךְ, בּוֹעֵט כְּמוֹ עֻבָּר.
בּוֹעֵט וּמְפַרְכֵּס, דּוֹרֵשׁ לִינֹק חָלָב.
סָבוּךְ בְּתוֹךְ שִׁלְיָה, בְּתוֹךְ הַגּוּף נִקְבָּר
לֵדַת גּוּפוֹ שְׁקֵטָה. עוֹרוֹ קָמוּט וְלַח.

הַהֶעְדֵּר שֶׁלָּךְ מוּטָל עַל אֲדָמָה,
מְלֵא שַׁלְפּוּחִיּוֹת, עֵירֹם, אָדֹם וְנָא.
קוֹרֵא לִי בִּשְׁתִיקוֹת, בְּדֹם הַנְּשִׁימָה.
אֲנִי וְהֶעְדֵּרֵךְ נוֹגְעִים רַק בַּשֵּׁנָה.

 

לוכדת החלומות

אֵלָה עָזְבָה וְהָפְכָה לַחֲלוֹם.
הִיא יָצְאָה לְחֻפְשָׁה, וְהֵסִיטָה וִילוֹן.
נִגְלֵית בַּלֵּילוֹת, רַק מִבֵּין הַסְּדָקִים.
אֵלָה נִגְלֵית בְּבוֹרוֹת עֲמֻקִּים.

אֵלָה הָפְכָה לִרְטִיבוּת הַחֲלוֹם.
רַק שָׁם הִיא קַיֶּמֶת, אֵינָהּ אֲסוּרָה.
צִלָּהּ מִתְגַּלֶּה בַּחֲרִיץ הַוִּילוֹן.
הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינֵינוּ תְּהוֹם פְּעוּרָה.

אֵלָה הָפְכָה לְסִפּוּר אַגָּדָה.
כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל תְּפִלָּה בְּעֵת מְצוּקָה.
כְּשֶׁגְּרוֹנִי מִשְׁתַּנֵּק מֵהֶתְקֵף חֲרָדָה,
מִתְקַיֶּמֶת בְּסֶדֶק, בְּתוֹךְ אֲנָקָה.

אֵלָה הָפְכָה לַחֲלוֹם בַּלָּהוֹת.
הַצְּלָלִית שֶׁל דְּמוּתָהּ מְסָרֶבֶת לִדְהוֹת.
הַסְּדָקִים מִתְרַחֲבִים, הַמֶּרְחָב הוּא שָׁקוּף.
הִיא עָזְבָה אֶת הַחֶדֶר אֲבָל לֹא אֶת הַגּוּף.

 

אַתְּ

לְהַבִּיט רַק מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַסְּדִינִים.
לְהַבִּיט מִמֶּרְחָק, לֹא לַחֲשׂף אֶת הַפְּנִים.
לְלַטֵּף אֶת הַיָּד רַק מִבַּעַד כְּפָפוֹת,
לְלַטֵּף בְּהֶסֵּחַ, לֹא לִסְפֹּר נְשִׁיפוֹת.

לֶאֱחֹז בְּגוּפֵךְ רַק מִבַּעַד בְּגָדִים.
לֶאֱחֹז בִּזְהִירוּת כְּשֶׁהָעוֹר מַאְדִּים.
לְדַבֵּר אֶת הַסּוֹף בְּמִלִּים עֲקִיפוֹת,
לְהַפְסִיק לְדַבֵּר כְּשֶׁתְּשׁוּקוֹת מְצִיפוֹת.

לִסְפֹּר לְאָחוֹר וְלִמְנוֹת כָּל דַּקָּה.
לְהַפְסִיק בַּסְּפִירָה, לַעֲצֹר כָּל תְּשׁוּקָה,
לְהַפְסִיק בִּמְהֵרָה, אֶת הַדַּחַף לִקְבֹּר.
לְהָסִיט הַמַּבָּט, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַבּוֹר.

לְהִפָּגֵשׁ רַק בָּאוֹר, בְּמֶרְחָב צִבּוּרִי.
לִקְרֹא לִי בְּ'אַתְּ'. לֹא לִקְרֹא לִי אוֹרִי.
לְהַגִּיד, אֵין רָצוֹן, וְלִרְצוֹת אֶת תָּמָר.
לְחַיֵּךְ בִּמְתִיקוּת כְּשֶׁנּוֹתַר רַק הַמַּר.

 

אורי פרסטר, ילידת 1994, היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולספרות באוניברסיטת תל אביב. ספרה "תני לשירה בכורה" ראה אור ב-2018 בהוצאת "הוצאה עצמית". שיריה פורסמו בגרנטה, עיתון 77 וידיעות אחרונות. ספר שיריה השני עתיד לראות אור השנה.

.

.

סתיו ב. אתלן

בדידות

כָּל מִי שֶׁאֵי פַּעַם אָהַבְתִּי
הָיָה נֵץ;
וְכָל מִי שֶׁאֵי פַּעַם הָיִיתִי
הָיְתָה קַרְקַע רוֹעֶדֶת.

אֵין לִי קַיִץ.
לֹא,
סְתָו;
הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים
עֵשֶׂב שָׁחֹר־יָבֵשׁ
מְטַפֵּס גָּבוֹהַּ.

 


אִם אַתְּ
צִפּוֹר שֶׁל
מַיִם מְתוּקִים
אֲנִי הַגַּלִּים
שֶׁאוֹחֲזִים בְּרַגְלֵי הַשְּׁחָפִים.

 

סתיו ב. אתלן היא אמנית פלסטית, אקטיביסטית בקהילה הטרנסג'נדרית, עיתונאית ויוצרת סרטים עצמאית. עובדת כמנהלת משרד במשרד עורכי דין וכפרילנסרית בתחומי כתיבת התוכן והעיתונות.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקי דסקל, גיא פרל, מימס וילמה וקטיה אויכרמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-53__420-315.1

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן