בעמק יפה, בין פרדסים ושדות, שוכן לול אחד ובו עשרות… טרקטורים. זהו "מוזיאון הטרקטור" במושב עין ורד שבשרון, וזהו גם ביתו של טרקטור אחד מפורסם מאוד, לפחות בקרב ילדים בני שנתיים עד חמש והוריהם – הטרקטור שעומד במרכזו של ספר הילדים "הטרקטור בארגז החול" שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה.

למי שלא מכיר את הסיפור, או שאינו מגדל בביתו פעוטות חובבי מכונאות, להלן תקציר: הספר מספר את סיפורם של טרקטור אחד ושל הטרקטוריסט הנאמן של הכפר, הדוד אהרון. השניים עובדים יחד במשך שנים ארוכות בשלל עבודות השדה והמשק, עד שיום אחד מגיע אל הכפר טרקטוריסט חדש וצעיר, ואיתו גם שורת טרקטורים חדישים. כשהטרקטור הישן שובק חיים, מחליטים לשלוח אותו לגן הילדים, שם מצויירים עליו פרחים ופרפרים והוא הופך, לדאבונו, לצעצוע. אך הדוד אהרון לא מוותר ומגיע לילה לילה אל גן הילדים, עד שהוא מחזיר את הטרקטור הישן לחיים ומוצא לשניהם ייעוד חדש.

הדוד אהרון מהסיפור הוא דודו של מאיר שלו, אהרון יצהר. הדוד אהרון הוא כבר סבא-רבא אהרון, בן 90 – אך מקפיד להופיע כמעט מדי שבוע בשבוע במוזיאון, ולספר למבקרים את הסיפור שמאחורי הטרקטור – סיפור שהוא דוגמה מופלאה לגרעין קטן שנובט להיות סיפור שלם ואהוב.

הדוד אהרון גר שנים בכפר מונש שבעמק חפר, מושב שהוקם בתור מושב שיתופי אך במרוצת השנים נעשה מושב עובדים. בזמן פירוק המשק השיתופי ביקשו פרנסי הכפר לקחת את אחד הטרקטורים שהיו בבעלות האגודה ולהציב אותו בגן הילדים. אהרון דווקא רצה את הטרקטור לעצמו, קיבל את מבוקשו, ועמל לשפצו ולתקנו. בארגז החול נראה שהציבו טרקטור אחר. זהו. עד כאן הסיפור האמיתי. מכאן ואילך הכול מדמיונו של האחיין מאיר שלו ושל מאייר הספר יוסי אבולעפיה. הדוד אהרון מספר כי הטרקטור המקורי היה בכלל אפור ולא אדום כמו באיורים, "אבל המאייר כנראה לא כל כך מבין בדגמים", מחייך אהרון.

פינה שלמה במוזיאון מוקדשת לתושב המפורסם ביותר שלו, אך אהרון מודה שהטרקטור שיושב שם אינו הטרקטור המקורי. "בעת שהטרקטור המקורי הפסיק לחלוטין לעבוד, עוד לא דמיינו שיבוא יום בו יאהבו טרקטורים כל כך", הוא אומר. אולם בהחלט מדובר בהעתק זהה לחלוטין, שאף נצבע בצהוב ובכחול, ממש כמו בספר. למעשה, לטרקטור הזה יש סיפור משלו, חושף אהרון: "הוא היה שייך לחקלאי שיום אחד מאס בו. הוא ישב בקצה השדה שלו ארבעים שנה עד שאיתרנו ושיפצנו אותו".

התצוגה המוקדשת לספר לא נגמרת כאן. על קירו החיצוני של המבנה הראשי תלויה שורה ארוכה של איורים מתוך הספר. מתחת לכל איור המתאר את עבודתם המשותפת של הדוד אהרון ושל הטרקטור, מוצב הכלי החקלאי המתואר לסיפור: מחרשה, מקצרה, מכסחה, משׂדדה, וכדי חלב – ממש לפי הספר.

לספרו של מאיר שלו אומנם מוקדש מקום של כבוד במוזיאון, אך זו אינה הסיבה היחידה לבקר במקום. את המוזיאון מנהל ארז מילשטיין, שמשפחתו היא ממייסדי עין ורד, והביקור הוא חובה לכל חקלאי חובב. יותר מ-60 מתנדבים מפעילים אותו באופן שוטף. יש כאן טרקטורים מכל הסוגים ומכל המינים, קטנים וגדולים, מתוצרת ארה"ב, בריטניה, איטליה, גרמניה, ואפילו כמה מסדרת "זאטוט" שיוצרה בישראל. רוב הטרקטורים וכלי הרכב שבתצוגה משופצים ומתוקנים עד הפרט האחרון, ומקצתם מסוגלים לנסוע – אם רק ירצו בעליהם.

מאחר שמדובר בדגמים ישנים, חלקי חילוף זמינים הם עניין נדיר. את החלקים החסרים מייצרים כאן במקום, במחרטה המיועדת לכך. המבקרים יכולים לצפות בעבודה המתנהלת ללא הפסקה בסדנת השיפוצים באמצעות מסך המשדר בשידור חי את העבודות. בימים אלו עובדים שם על שיפוץ נגמ"ש מסוג Bren Carrier, ומתגאים בעבודות לשחזור המנוע המקורי.

במוזיאון אפשר לראות גם את אחד הטנדרים המקוריים שפרצו את הדרך לירושלים, טנדר ירוק ומבהיק שגם לו יש סיפור מרתק משלו (על כך, אולי, בפעם אחרת). ליד הטנדר יכולים לשבת המבקרים ולהתכבד בקפה ובתה. פינה אחרת מוקדשת לתערוכת פריטי חקלאות מראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. במידה מסוימת, אין מתאים מן המוזיאון הזה – שמעורר מחשבות על מקומו של העבר החקלאי בהווה הישראלי – לארח את הטרקטור שמככב בסיפור על ייעוד, על חידוש, ועל החיים.

כתבות נוספות

כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל'

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

הכירו את אצבעוני – מפקד מדינת הגמדים