חשיפה: ספר הילדים הקלאסי שמאיר שלו פשוט לא סבל

הסופר המנוח מאיר שלו חשף את ספרי הילדים עליהם גדל ואת הספרים שהוא ממש, אבל ממש, לא אהב. וגם: מדוע אבא של מאיר שלו התעקש שבנו הנער יקרא מכל הספרים דווקא את "לוליטה"?

משפחת שלו: יצחק, בתיה בן ברק, מאיר (משמאל) ורפאלה. נהלל. ינואר, 1963. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המבוגרים מכירים אותו מ"רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים" ושאר היצירות הקלאסיות.

אבל הילדים?

הם לנצח יזכרו את הסופר המנוח מאיר שלו מ"אבא עושה בושות", "הכינה נחמה", ושאר ספרי הילדים האהובים שכתב. במידה רבה, דווקא הילדים הם ש"ספגו" את כתיבתו של מאיר שלו לא פחות מההורים. "אני רואה איך ילדים מגיבים לספרי ילדים שלי, לדמויות ספרי הילדים שלי", מודה  מאיר שלו. "זה הרבה יותר חרוט מספרים למבוגרים".

בחודש אוקטובר 2020, מדינת ישראל הסתגרה עמוק בתוך הבתים בשל מחלת הקורונה. דווקא אז, כשההתקהלויות היו אסורות, ראיינו את הסופר מאיר שלו על ארון הספרים הפרטי שלו. הראיון התקיים, איך לא, בזום משולחן העבודה שלו בביתו, שם הוא חשף בפנינו את הספרים המרכיבים את פינת העבודה שלו, וגם סיפר לנו על ספרי הילדים עליהם גדל. בהם בחרנו להתמקד ברשימה זו.

כיאה למי שיגדל להיות אחד מהסופרים החשובים של עמו, מאיר שלו התחיל לקרוא כשהיה צעיר מאוד. כבר בגיל 4 הוא היה מסוגל לקרוא ספרי ילדים פשוטים. "התחלתי לקרוא בגיל צעיר. ההורים שלי לימדו אותי לקרוא מגיל קטן ואני התמכרתי", מספר שלו.

ומה הוא אהב לקרוא בילדותו? "אהבתי מאוד את נחום גוטמן שסיפוריו התפרסמו ב"דבר ילדים" ואהבתי את מארק טווין". אבל הילד מאיר נתקל בקושי להגיע לרבי המכר הגדולים לילדים: "ההורים שלי לא הרשו לי לקרוא את טרזן וחסמבה", אמר שלו, שהוא גם בן של משורר וסופר חשוב, יצחק שלו. "הם אמרו שזה "כתוב לא טוב". קראתי אותם אצל חברים, לא הרשו לי להכניס הביתה."

טרזן. "כתוב לא טוב"

ומה עוד? "אהבתי את אריך קסטנר אהבה רבה, וכן את השירים של קדיה מולודובסקי ושל אנדה עמיר פינקלפלד. כמעט בכל רומן שלי אני מכניס שורות מספרי השירה של שתיהן."

ומה פחות?

"פחות, משום מה, את מרים ילן שטקליס" מספר שלו, ואז מטיל פצצה: "יש עוד ספר שלא אהבתי, ואנשים נזעמים על זה. 'הנסיך הקטן'. לא אהבתי את 'הנסיך הקטן' וגם היום אני לא אוהב אותו. כשהתגלגלו לידי ספרים של פאולו קאולו הבנתי למה אני לא אוהב את 'הנסיך הקטן'. 'הנסיך הקטן' אמנם לאין ערוך יותר טוב מ'האלכימאי', אבל יש מימד של עבודה בעיניים בספרים האלו, רוחניות בגרוש, קלישאות בשקל. זה עורר מהומה בבית. אמא שלי מאוד כעסה על כך שאני לא אוהב את 'הנסיך הקטן'. אבא שלי עלץ בסתר כי הוא גם הבחין כנראה בזיוף."

הנסיך הקטן. קלישאות בשקל

"יש מועדון סודי של 'לא אוהבי הנסיך הקטן'", מתבדח שלו, "אנחנו מתכנסים פעם בשנה במרתף ואנחנו משמיצים בעונג את הספר הזה."

שלו גם חושף את הספר "האסור", שבצורה אירונית הומלץ לו על ידי אביו לקורא בשנות נערותו:

"אבא שלי הציע לי לקרוא את מובי דיק, דרישה די כבדה לגיל הזה, והמליץ לי מאוד לקרוא גם את לוליטה. הוא השיג לי את 'לוליטה' שתורגם לראשונה. אמרתי לו – 'אבא קראתי שאסור בארצות הברית לקרוא את הספר הזה'. אז הוא אמר לי: 'זה ספר שיציג בפניך עולם חדש של כתיבה, חוץ מזה אל תדאג זה ספר על ילדה בגילך. אני לא הבנתי בכלל שאני קורא ספר על פדופיל, לא הבנתי בכלל שיש דבר כזה פדופיל'."

"לוליטה". התרגום הראשון. אבא המליץ

ואיזה ספרים למבוגרים אהב שלו יותר ופחות? אילו ספרים עמדו שם, במדפי הספרים בפינת העבודה, והסתכלו על הסופר כותב את יצירות המופת שלו?

התשובות מחכות לכם בראיון המלא כאן:

 

פרוזה | הבית הישן

"דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי." סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין

ג'וזיאן ונונו, עקבות של בלונים שהתרוקנו, אקריליק על נייר, 40X30 ס"מ, 1995

.

הבית הישן

אילנה ברנשטיין

.

1

בשבת אחר הצהריים צצו לפתע בחדר המגורים הבן, אשתו של הבן ושני ילדיהם. בעלי ישב אל שולחן האוכל וקרא עיתון. אני הקשבתי לשלישי של רחמנינוב. מפעם לפעם התנפצו חרש גיליונות הנייר. ראש המטוטלת של בעלי העיד על המצב. עיניי נחו על כיסא הנדנדה של הבן ושל אשתו. לא זכרתי מתי העבירו אותו לכאן. ולמה. את כבר לא זוכרת כלום אמר הבן. היתה לי ההרגשה המשונה הזו של דז'ה וו ומרגע אחד לשני הבנתי שמשהו עומד לקרות. בעלי אהב לפרוש את הגיליונות הרחבים על השולחן, ולשטח אותם בכף ידו. פה ושם נשמעה אנחה. לא שאלתי על מה ולמה. ידעתי בלי לשאול. הכותרות על המחתרת היהודית מילאו אותו בעצבות.

דלת ביתנו היתה פתוחה לרוב, הבן ואשתו של הבן היו נכנסים ויוצאים ככל שרצו. כשנעלנו נכנסו עם המפתח שהיה ברשותם. אצלם היתה הדלת מוברחת מבפנים יום ולילה. כל הזמן יש כאן גניבות, אמרו וממילא לא היה לנו מה לחפש בביתם. הנכדים מגיעים אלינו אחרי בית הספר ונשארים עד שהבן ואשתו של הבן חוזרים מהעבודה.

שבת הוא יום המנוחה שלנו. הבן ואשתו של הבן הבינו שבלי מנוחה לא נוכל להחזיק מעמד במשך השבוע. לא נוכל להתמסר למשימות שהם עצמם הטילו עלינו. משימות שהתחילו להכביד עלינו אבל לא יכולנו לסרב להן. היינו עייפים. התעוררנו עייפים, התנהלנו עייפים במשך היום ודווקא כשהגיע הזמן ללכת לישון לא הצלחנו להירדם.

הנכדים התיישבו מיד על השטיח וצפו בטלוויזיה הלבנונית ששידרה קרב היאבקות בסגנון חופשי. כל אחד מהם החזיק בידו צלוחית קטנה עם תפוח עץ מקולף חתוך לרבעים. בלי ממתקים היום, אמרה אשתו של הבן בשעה שנתנה בידיהם את הצלוחיות. הדברים נאמרו לנכדים אבל המסר הופנה אליי. סבתא אומרת שאצל סבתא מותר, אמרו במקהלה. אם אצל סבתא מותר אז שסבתא תשלם לרופא השיניים הוסיפה ואמרה, והניחה את המפתחות על שידה קטנה שעד לפני ימים ספורים היתה בביתו של הבן והועברה אלינו בגלל חוסר שימוש או חוסר מקום. כנראה יחד עם כיסא הנדנדה.

הבן התחיל מספר בזעם על הביזיון הגדול. עסקת מכירה שעשה אחד מתושבי הכפר. דבר כזה עוד לא קרה כאן. מכר את נשמתו לשטן. לא רק את נשמתו אמרה אשתו של הבן. מכר את כולנו. ומה קיבלנו? אמר הבן, זין, זה מה שקיבלנו. שָֹפָה, אמר בעלי. שמור על הפה שלך. פעם אחת בחיים תעשה טובה ותצא מהראש שלך, אמר הבן. תבחין בין עיקר לטפל. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אמר בעלי שלא הצליח גם הפעם לצאת מהראש שלו. זה מקרה של חיים ומוות, המשיך ואמר הבן, איך אתה לא רואה את זה. חיים ומוות, חזר בעלי על דבריו. יש לו מין הרגל לחזור על הנאמר. מקרה חירום, אמר הבן. תבין, אמרה אשתו של הבן. אחר כך אמרה, מה כל כך קשה להבין. ולבסוף אמרה שלא צריך להתלהם, כולנו כאן בני אדם מבוגרים. להתלהם? אמר בעלי. לא רק שלא קיבלנו כלום אמרה, אנחנו מפסידים. מה הייתם צריכים לקבל? שאל בעלי. הערך של כל המשקים יֵרד עכשיו.

לבן ולאשתו לא היה משק בבעלותם. הבן ואשתו התגוררו בבית הישן שלנו, הבית שבו נולדו הבנים וגדלו. רעידת אדמה, אמר הבן. חורבן הבית. אנשים לא תופסים את המשמעות של מה שקורה פה. בעלי ואני לא הבנו מילה. מי עשה עסקה עם השטן, מי הרוויח ומי הפסיד.

הבן רצה לדעת איפה אנחנו חיים. כל הכפר מדבר על זה. עכשיו כולם ילכו בעקבותיהם. יחרבנו את החיים של כולנו. שפה, אמר בעלי. קולו נבלע בביזיון הגדול שהסעיר מאוד את הבן ואת אשתו של הבן. לזקנים לא אכפת, אמרה אשתו של הבן. הם כבר חיו את החיים שלהם. בהבל פה סיכמה את חיינו. קברה אותנו, חשבתי. בלי שנשים לב יחפרו לנו בור ויזרקו אותנו לתוכו. עכשיו הם גם רוצים לאכול את הירושות, אמר הבן. לאכול את הירושות, אמר בעלי. הנוהג שלו לחזור על הנאמר החמיר מאוד.

אבא ואני עוד כאן, אמרתי. אנחנו עוד חיים. הבן לא הבין איך זה קשור. לא שומע את המילים שיוצאות מפיו. לא מבין את עוצמת דבריו. כבר אין בושה, המשיך ואמר הבן. תפס כיוון אחר. ציונות נהייתה מילה גסה. בא לי לזיין את האמאמא שלו, הוסיף ואמר. ובעלי שוב משך בפעמון השפה שלו. דרך ארץ, אמר. אתה לא מבין, אמר הבן. תסביר את עצמך, אמר בעלי. תמיד אותו דבר איתו. מבלבל את המוח עד שאי־אפשר להבין מה הוא אומר.

ספגתי בגופי את ההערה האחרונה. הבן גילה אדישות לדברי אביו או העמיד פנים. כך או כך לא התייחס לדבריו אלה. היה רגיל בהערותיו הפוגעניות שהחריפו עם השנים ונאמרו לעתים קרובות יותר.

דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי. אתה יודע למי? שאל בעלי. אנחנו בטח מכירים אותו. מה זה משנה למי. עוד פעם הטפל.

הגיע הזמן, אמרתי. סוף כל סוף מישהו עשה את המעשה הנכון. הנה מחְלקת המוסר מסבירה לנו מה נכון ומה לא נכון, אמר הבן. זאת לא פעם ראשונה שפלסטיני רוצה לקנות נחלה אצלנו. כבר מזמן היינו צריכים לפתוח את השערים. שכל אחד יגור איפה שהוא רוצה. על מה את מדברת? אמר הבן. מאיפה הבאת פלסטיני עכשיו? לא מספיק לך ערבי, את רוצה פלסטיני. ערבי ישראלי אומרים לךְ.

דבר יפה לאמא שלך, אמר בעלי. מעשה נבלה, אמר הבן. כסף כסף כסף. זה כל מה שמעניין אותו. ומה מעניין אותך? שאל בעלי. אתה לא רוצה כסף? לא הלכת לעבוד מחוץ לכפר בשביל בצע כסף? היה לו קונה יהודי, אמרה אשתו של הבן. יותר מאחד. והוא העדיף את הערבי, אמר הבן. ולמה הוא העדיף את הערבי? כי הערבי שילם לו יותר כסף. הכפיל את סכום העסקה, אמרה אשתו של הבן. הכפיל את סכום העסקה? אמר בעלי. אתה זה שלא יודע איפה הוא חי. פתי מאמין לכל דבר. זה מה שאמרו על היהודים, אמרתי. שהם קנו את כל העולם בכסף. בלי היהודים עכשיו אמר בעלי, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד לא ישלם כפליים. בקושי מצליחים למכור. האדמה לא שווה שום דבר. אל תבלע כל מה שמאכילים אותך.

הם מלאים בכסף, אמר הבן. מפוצצים. שולחים להם מחוץ לארץ. מי מלא בכסף? שאלתי. הפלסטינים שלךְ. קונים את כל המדינה. והכול במזומן. נו, נו, אמר בעלי. אף אחד לא קונה את כל המדינה. כל מי שברח מפה בארבעים ושמונה יחזור עכשיו עם בוכטות של כסף ויקנה אותנו. בלי חשבוניות ובלי קבלות. כסף לכיס. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אמרתי. לכל אחד מותר למכור ולקנות. בינתיים, אמר בעלי. הדגלים הצהובים הונפו גם מחוץ לקינים החשוכים. הבריון כבר נבחר לכנסת. כולנו דיברנו בסיסמאות באותה שיחה. אתה לא רוצה למכור לערבי אל תמכור. אתה לא רוצה לקנות מערבי אל תקנה. איזה לקנות… אתה באמת חושב שאפשר לקנות נחלה בכפר ערבי? זיבּי. שפה, אמר בעלי. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר. ואני גם מציע לך לא להתערב בעסקים של אנשים אחרים.

מכירה של משק לערבי, בכפר שלי, זה העסק שלי. וזה צריך להיות גם העסק שלך, אמר הבן. למה זה מפריע לך כל כך? שאלתי. מה מפחיד אותך? תני לי לדבר עם אבא, טוב? אמר הבן. מי עובד בשדות, אתה, אח שלך? הלוואי שהיו לנו שדות, אמר הבן. כי אני ללולים המחוריינים לא מכניס את כף הרגל שלי. כל הבנים עוזרים, אמר בעלי, אבל לא הבנים שלי.

אתם לא מבינים מה הולך פה, אמר הבן. יום אחד תתעוררו ויהיה מאוחר מדי. תמצאו את עצמכם עובדים אצל איזה אבו חסן. משפחת אבו אל־חסן קנתה את המשק? שאל בעלי. עיניו אורו. אני משחק שחמט עם עלי פעם בשבועיים. מעניין, לא אמר מילה. גם אתה מכיר אותו.

משפחת דאוד קנתה, אמר הבן. גם אותם אני מכיר, שני אחים ושלוש אחיות. גם אמא שלך מכירה. מִשפחה טובה. הסבא היה חבר טוב של סבא שלך, ידעת? באמת משפחה טובה. טובה לְמה? אמר הבן. בעלי ואני הסתכלנו זה על זה. אחר כך הסתכלנו על יוצא חלצינו.

זה מה שאתה מאחל לנכדים שלך, לחיות בכפר ערבי? אתה יודע כמו שאני יודע שהנכדים שלי לא יגורו כאן. ברגע שאמא שלך ואני… המשיך ואמר בעלי אבל לא סיים את דבריו. תחת זאת אמר, למה לא? אני מאחל לנכדים שלי לחיות עם אנשים טובים. עם אנשים הגונים. יהודים, ערבים, מה זה משנה. פלסטינים, הוספתי ואמרתי. הבן הרים את קולו ואמר די עם הפלסטינים שלךְ. אחר כך הפנה את מבטו אל אשתו ואמר, מתאימה כאן בול והצביע בסנטרו על המנורה העומדת. אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. מכאן היא גם תאיר הכי טוב. ניסיתי להיזכר מתי העבירו לכאן את המנורה. הבן צודק. אני כבר לא זוכרת כלום.

כולנו גרים כאן יחד, אמר בעלי. ככה זה, נגזר עלינו לחלוק את האדמה הזאת. זאת לא בדיוק גזירה משמים אמרתי, כולנו מכירים את ההיסטוריה. איזה היסטוריה? שאלה אשתו של הבן. את ההיסטוריה של המקום הזה. את הנכבה. נכבה, אמר הבן כאילו ירק חרצן מהפה. אנחנו צריכים לזכור שהם היו כאן לפנינו, אמרתי. זה הכול. הם קונים את מה שהיה שייך להם.

הרבה ערבים משלנו… אמרה אשתו של הבן וסימנה מירכאות באצבעותיה, הם משתפי פעולה. אנשים שלא הייתם מאמינים עליהם. משפחות טובות כאלה שמשחקות איתך שחמט. כן, כן. גרים כאן בינינו, נהנים מחינוך טוב מבריאות מתשתיות ומסייעים לטרור.

עד כאן, אמר בעלי. אני לא מוכן לשמוע יותר. אחר כך רצה לדעת מאיפה שואב הבן את המידע הזה. מאשתו של הבן התעלם לגמרי. מי ממלא לו את הראש בכל הזבל הזה. מי מרעיל אותך? שאל בעלי. אף אחד לא מרעיל אותי. אני קורא עיתונים. שומע, מסתובב. הם יעשו הכול בשביל להשתלט על כל מה שהקמנו פה. חשבתי שאצלנו בכפר דוידוב במיעוט. עכשיו אני מבין הכול, אמר הבן. גַּיס חמישי בתוך המשפחה. גיס חמישי, אמר בעלי.

הבן עובד מחוץ לכפר וגם אשתו של הבן עובדת מחוץ לכפר. שתי המשכורות אינן מספיקות לקיום אורח החיים שהבן ואשתו של הבן שואפים אליו. המצב של כולם השתפר, רק אנחנו דורכים במקום, אמר הבן. בלי עזרה מההורים אין עתיד. אמא שלך ואני עושים את המירב, אמר בעלי. עם נחלה כמו של דוידוב הייתי הופך את העולם, אמר הבן. הייתי בונה כאן ברכת שחייה. בית הבראה הייתי בונה כאן.

בית הבראה? אמר בעלי. כסף לבית אין לך.

לא אכפת לכם, אמר הבן. אתם כבר לא תהיו כאן. איפה? שאל בעלי. אתם כבר לא תחיו כשלכפר יקראו כפר דאוד. תשאירו לנו לטפל בכל החרא. כמו כל דבר שעשיתם. מי עשה? שאל בעלי. הדור שלכם. חייתם כמו מלכים והשארתם לנו את כל החרא. מי חי כמו מלך? רצה בעלי לדעת. הוא לא הבין את דברי הבן. החלוצים חיו כמו מלכים? או שאולי אתה מתכוון לניצולי השואה או לתושבי המעברות, אולי הם חיו כמו מלכים. הקמנו את המדינה הזאת מאפס כדי שאתה והמשפחה שלך תוכלו לחיות בשקט. לא מאפס, אמרתי.

כדאי שאני אשתוק, אמרה אשתו של הבן. כי גם לי יש מה להגיד. כדאי בהחלט, חשבתי. זה יום המנוחה שלנו, אמר בעלי. אמא שלך ואני עייפים. אבל הבן לא יכול היה להפסיק. אם אתה רוצה לספר לנו משהו יפה, בבקשה. אם באת למלא לנו את הראש בזבל של הבריון מברוקלין, קח את המשפחה שלך ותחזרו הביתה. איזה בריון? שאל הבן. היתמם. זה עם האגרוף, אמר בעלי. לא מסוגל לנקוב בשמו. קיוויתי שילכו. ראיתי כבר חצבים וסתווניות, אמרתי. לכו לטייל. הילדים אוהבים חצבים.

אני מבין מה אתם עושים אמר הבן, שלא תחשבו שאני לא מבין. גם אני מבינה, אמרה אשתו של הבן. רק שתדעו, מחר תהיה הפגנה גדולה. רוב הכפר משתתף. לא רוב, אמרה אשתו של הבן, כול. כול הכפר משתתף. רק הזקנים לא משתתפים, הוסיפה ואמרה. במקום להפגין הם מדמיינים איך הם מוכרים את הירושות למרבה במחיר. אבא שלך ואני לא נשתתף בהפגנה, אמרתי. אנחנו בעד המכירה, כמו הזקנים. לא כמו, מלמלה אשתו של הבן. כן ירבו, אמרתי. כדי להרגיז אמרתי. כדי לרסן את החוצפה, את האדנות, את הבעלבָּתיות.

אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. ההורים שלך הם הבאים בתור. באים בתור למה? שאל בעלי. בחיים לא תהיה יורש, הוסיפה ואמרה. יש לנו שני יורשים, אמרתי. שני בנים. ואיפה הבן השני שלך? שאל הבן. נפולת של נמושות, זה מה שהוא. דבר יפה על אח שלך, אמר בעלי. אתם בוגדים בילדים שלכם, אמרה אשתו של הבן. ובנכדים שלכם, הוסיף ואמר הבן.

למחרת ההרשעה של חברי חוליית המחתרת היהודית בעלי לא הרגיש טוב ומרגע אחד לשני צנח על רצפת המטבח. יכולתי לראות בכך את האיתות הראשון של הסוף. אבל לא ראיתי. החדשות הרעות השפיעו על כולם.

.

2

חלף שבוע מאז הביקור. הקיץ התמוטט וקרס אל תוך הסתיו בבת אחת, כמו שקורה אצלנו בדרך כלל. בן לילה קפצה זקנה על הכפר והחצרות התכסו בשלכת אפורה. בין הבתים זקפו חצבים את ראשיהם, אבל בשבילים הלכו הגווים והשתוחחו. גם הפנים נפלו. איש לא שעה לציפורי השיר שהנמיכו טוס מעל ראשינו. אנשים ברכו זה את זה לכתיבה וחתימה טובה בקול רפה, חסר תקווה. אם היתה שמחה קטנה בלב היתה זאת שמחה על השנה שעמדה להסתלק מחיינו. שנה שהשאירה מאחוריה חובות כבדים וגם כמה משפחות הרוסות. בזה אחר זה הוגפו החלונות והתריסים ומוות התחיל מטפס במעלה ההר.

הבן ואשתו צצו שוב בחדר המגורים. הבאנו כמה ארגזים עם צעצועים ישנים ובגדים של הילדים, אמר הבן. אין לנו מקום בבית. בעלי אמר שאין בעיה. נמצא להם מקום. הילדים רצו קקאו ועוגיות ריבה. הבן רצה קפה, אבל מהקפה הטוב שאת מחביאה, אמר. הוא תמיד מעיר הערות עוקצניות כאלה. בעלי אמר, מתי תלמד להגיד תודה. הבן היה בן ארבעים כמעט ובעלי המשיך לחנך אותו. לא התייאש. מה תעשה? אמר הבן. תחטיף לי מכות? גם אשתו של הבן רצתה מהקפה הטוב.

בקושי התיישבו ובעלי כבר היה על סף התפרצות. אשתו של הבן נראתה נפוחה וחמה. שאלתי לשלומה. הנכדים התיישבו בפינת הטלוויזיה. לבן ולאשתו שני ילדים והשלישי בדרך. תאונה, הם אומרים ומצטחקקים על ההיריון המתקרב לסיומו. התינוק עוד לא נולד וכבר מודבק לו כינוי. ועוד איזה כינוי. אירוע פתאומי שנגמר באסון.

צפוף לי, אמרה אשתו של הבן אחרי שתיקה ממושכת. חששתי שלא שמעתי טוב. כבר שכחתי על מה היא מדברת. בתגובה למה היא אומרת את מה שהיא אומרת. אולי הבגדים קטנים עליה. בטן ההיריון מצטופפת בשמלה הקטנה ממידותיה. התחלת כבר את השמיני? שאלתי, רציתי למקד שוב את השיחה. היא באמצע, אמר הבן וכמו ששמעת צפוף לה בבית. הצעתי קפה נמס במקום קפה הפילטר שנגמר. ויש גם קפה טורקי למי שרוצה. למרות מזג האוויר הנאה לעונה בבית היה כבר קר. הקירות היו ספוגים בצינת הלילה. נס קפה יש לנו בבית, אמר הבן. וגם בוץ, אמרה אשתו של הבן. בשבילי כוס מים.

אם היית ממשיך עם הלולים היית גר עכשיו בווילה עם חמישה חדרים, אמר בעלי. הבין את פשר הצפיפות שדיברה עליה אשתו של הבן הרבה לפניי. כן, בטח, אמר הבן. כולם מיליונרים פה. רק החקלאות תציל אותנו. גמרת? שאל בעלי. והבן השתתק, אבל לא לזמן רב.

על זה בדיוק באנו לדבר, אמר אחרי שבחן היטב את פניו של בעלי. נס קפה עם אייריש קרים זה מה שאני רוצה, אמר בעלי. עם הרבה חלב. יש לנו רעיון, אמר הבן. דבר, אמר בעלי. חשבנו על זה ו… דבר, חזר בעלי ואמר. שנאתי אותו ברגעים האלה. עוד לפני שידע מה רוצה הבן התבצר בסירובו. נעשה החלפות, אמר הבן. את המילה החלפות הטעים במלעיל. אנחנו נעבור לבית שלכם ואתם תעברו לבית שלנו. החלפות, אמר בעלי, גם הוא בהטעמת מלעיל. כן אמר הבן, קורא בשגגה את מפת ההיתכנות. אתם כבר לא צריכים בית גדול כל כך. אפילו אמא אומרת שאין לה כוח לנקות. אפילו אמא אומרת, אמר בעלי. זה מפני שאין לי עזרה, מיהרתי להגיב. ואני כבר לא צעירה כמו שהייתי. לא ידעתי לצד מי להיעמד. לא התכוננתי להצעה המהפכנית הזאת. יש לכם שני חדרים סגורים. אני מלמדת פסנתר באחד מהחדרים הסגורים. הכנסה יפה שעזרה לנו במצבים קשים. אתה יודע שאני מלמדת פסנתר בחדר הקטן, אמרתי. הבן שנא את הפסנתר. שנא את התרגול. שנא את הקונצרטים החגיגיים במעמד ההורים פעמיים בשנה. והחדר השני הוא של הנכדים. כשאתם נוסעים לחופשה הם ישנים בו. מתי בפעם האחרונה יצאנו לחופשה? שאל. הרגשתי כאילו היתה זאת אשמתי. כאילו מוטל עליי לאפשר לבן ולאשתו של הבן לצאת לחופשה. כאילו מצופה ממני להמשיך ולדאוג לרווחתו של הבן, להצלחתו ולשגשוגו עד יומי האחרון. אילו מילאתי את תפקידי טוב יותר היו הבן ואשתו בחופשה עכשיו. אילו בעלי ואני היינו אמידים יכולנו לממן לבן ולאשתו חופשת חלומות, וגם לשמור על הנכדים בהיעדרם. כל המשחקים שלהם שם, אמרתי. איפה אתה חושב שהם מכינים שיעורי בית? עכשיו נוסף לכול, מילאתם את החדר בארגזים.

בדרך כלל נראים הבן ואשתו משועממים מאוד, אבל בשבת הזאת הם נראו תשושים. ואולי בכל הפעמים שפירשתי את אדישותם כשעמום היו הבן ואשתו של הבן עייפים למעשה. עייפים ממנהלת החיים שיש בהם שני ילדים והשלישי בדרך. עייפים מעבודתם, בעיקר הבן ששנא את עבודתו וציפה לקידום ולגמול הולם שיפצה על השעמום, עייפים מהמאבק המתמיד על שכרם, עייפים מילדיהם, עייפים מחבריהם, עייפים מאיתנו, ובעיקר עייפים מעצמם.

גם הבית שלכם, אמר בעלי אחרי השתהות ממושכת והרים מעט את קולו, הוא הבית שלנו. מפעם לפעם נהנה בעלי להזכיר לבן מי הבוס הגדול כאן. כך עוברת מסורת מאב לבן. האב, כלומר בעלי, ממשיך את אביו בכל המובנים והשוט מונף תמיד, נכון להצליף. בהשוואה לילדותו הבן גדל בגן עדן, יציין תמיד. הבית שאתה ואשתך והילדים שלך גרים בו, המשיך ואמר בעלי, הוא הבית שלנו. למתקפה הזאת הבן לא היה מוכן. תגיד תודה שאנחנו מאפשרים לך ולמשפחה שלך לגור בו. על מה תודה? זה הבית שלי. נולדתי פה. גדלתי פה. תחשוב לבד, אמר בעלי. אם אתה כזה חכם. מנהל גדול. אתה עושה טעות, אמר הבן. טעות? אמר בעלי. אני לא יכול לראות איזו טעות אני עושה. במקום הבן שלך וכלתך והנכדים שלך, יגורו לך ערבים פה. ערבים, אמר בעלי. כי אנחנו נעזוב. שיהיה ברור. מה שלא יהיה אנחנו עוברים לבית גדול יותר. אני לא מתכוון להשכיר את הבית אחרי שתעזבו, אמר בעלי. הבית הזה שלנו. של אמא שלך ושלי, ואנחנו נחליט מה לעשות איתו.

פני כולם נפלו, ורק בעלי קם ונפנה אל המזנון וחזר ובידו בקבוק אייריש קרים. ואמר לחיים, כמו להכעיס. ואחר כך שאל אם אני מכינה קפה. בנינו על זה, אמר הבן. זה היה הרעיון השני. פְּלֵאן בִּי אמרה אשתו של הבן. הרגישה שנחוץ תרגום לאנגלית. הבן אמר שגם הוא מת כבר לקפה. אמרתי לך שאין סיכוי שאמא שלך תסכים לגור בחורבה הזאת, אמרה אשתו של הבן. ואת צודקת, הזדרז להגיד בעלי. לא רק אמא שלו לא תסכים. גם אבא שלו לא יסכים. בגלל זה חשבנו על עוד אפשרות, אמר הבן. פלאן בי, חזרה ואמרה אשתו של הבן.

החורבה היתה הבית הישן שהבן ואשתו של הבן וילדיהם התגוררו בו. הבית שבו נולד הבן, שני הבנים למעשה. גם הבן שהיגר מכאן. הבן היורד. הנמושה. זה שקם יום בהיר אחד והסתלק לבלי שוב. החורבה היתה הבית שנישאנו בו ושגרנו בו עד שהילדים גדלו והיו לנערים.

השתדלתי לא להתערב בשיחות האלה שהובילו למבוי סתום על פי רוב. אלא אם כן הבן או אשתו של הבן פנו אליי במישרין. שיחות שבהן הבן חושב שמגיע לו ואילו האב חושב שמגיע לו. הבן לא מבין מהו כבוד אב והאב לא מבין מהם צרכי הבן.

למחרת נתקלתי בשני ארגזים של כלי מטבח ביציאה למרפסת השירות. הבן לא אמר דבר על ארגז של כלי מטבח. בעלי לא ידע על מה אני מדברת. סידרנו את הארגזים בחדר של הנכדים, אמר.

.

3

הם סופרים את הימים, אמר בעלי בכל פעם שהבן ואשתו של הבן היו אוספים את ילדיהם וחוזרים לביתם. מחכים לרגע שבו נסתלק מעל פני האדמה הזאת וכל זה יהיה שלהם. כל זה הוא לא הרבה, אמרתי. לא מספיק בשביל לרצות במותנו. הדיבורים האלה היו לפני שש שנים, שבע אולי. חשבתי שאין שחר לדבריו. תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך, אמר. בעלי המשיך לעבוד בלולים. עבודה קשה ומלוכלכת שאינה מפרנסת את בעליה. ואני המשכתי ללמד פסנתר, ילדים שלא רוצים ללמוד, בחדר הסגור שלא נעשה בו שימוש לכאורה. הנכדים הגיעו אחרי בית הספר כמו בכל יום ראשון, כאילו לא אירע דבר. והבן ואשתו של הבן אספו אותם לעת ערב. הבן התיישב ואמר שהוא מת לקפה. הפעם לא ביקש מהקפה הטוב. אשתו התחילה מזרזת את הילדים, אך הבן סימן לה בידו לשבת. בעלי לעומת זאת נעמד ואמר שהוא הולך לחדר השינה לקרוא עיתון.

יש עוד משהו אמר הבן, לפני שאתה הולך. עוד משהו, אמר בעלי. הגיע הזמן להכיר בעובדות, אמר הבן. כל יום שבו אנחנו לא מכירים בעובדות הוא יום של הפסד כלכלי אדיר. אתה יכול לשבת, אמר הבן. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אתם לא הולכים לשום מקום, אמר בעלי והמשיך לעמוד. חשבנו על זה והגיע הזמן שתתחיל לחסל את המשק. אין מי שימשיך אותך. והמשק צובר חובות. מי אתה חושב ישלם את החובות האלה? בעלי הביט בבן כלא מאמין. עד הנה בעלי ואני עוזרים לבן ולאשתו. מעולם לא לווינו כספים מהבן, ולא ביקשנו את עזרתו. נהפוך הוא. הבן לווה מאיתנו יותר מפעם ולא פרע את חובותיו עד עצם היום הזה. כשאני אומר בית הבראה אני מתכוון להסבת ייעוד אמר הבן, כאילו שדי בשיחה בטלה כדי להסב ייעוד. זה יכול להיות כל דבר, אמרה אשתו של הבן. אפילו חקלאות, אבל שמתאימה לזמנים שלנו. לזמנים שלנו, אמר בעלי. אל תתפוס אותי במילה, אמר הבן. אפשר להתחיל עם שתיים שלוש בקתות נופש. זה עסק מתפתח, אמר. השקעה קטנה לא יותר. צריף שוודי? שאל בעלי. משהו כזה, אמר הבן. אתה יודע מה קרה לצריפים השוודיים? אני לא יודע, אמר הבן. הצריפים האלה לא מתאימים לאקלים בארץ. אני מדבר איתך על העיקרון, אמר הבן. למה אתה לא מסוגל להקשיב. למה הכול שלילי אצלך. גם אני יודע דבר או שניים. אני כבר לא ילד, אמר. והכסף? שאל בעלי. מי יממן את השניים שלושה צריפים שוודיים? בקתות נופש, אמר הבן. אני לא מבין למה אתה מקשה עליי. בקתות נופש, שיהיה בקתות נופש, אמר בעלי. ממילא הכול דיבורים, כמו כל דבר אצלך. ומי ישלם על הקמת הבקתות? ניקח הלוואה, אמר הבן. הבנק מעודד השקעות לפיתוח. הבנק מעודד השקעות לפיתוח, חזר בעלי על דברי הבן. העירוניים האלה ממילא לא מבינים שום דבר. הם רוצים קצת טבע, תן להם קצת טבע. אתה מחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר. בעלי רצה לדעת אם הבן נסמך על נתונים כלשהם, אם הוא בדק את הנושא, עשה תחקיר, אבל הבן חשב שהוא מערים קשיים בכוונה. והוא לא טעה.

למה אתה ממשיך לעמוד שאל הבן, ואמר שאפשר לסדר פינת חי בשביל הילדים. מתעלם משאלתו של אביו. פינת ליטוף תיקנה אשתו של הבן. גם הנכדים שלך יגידו תודה. העיקר אל תמכור לערבי, אמר הבן. זה העיקר, אמרה אשתו של הבן. אתה לא רוצה לתת לבן שלך אל תיתן. אני לא מתחנן כאן. אבל אם הילדים שלך והנכדים שלך חשובים לך, אל תמכור לערבי.

ומי יטפל באורחים שיבואו לנופש, שאל בעלי. אף כי לא היתה לו כל כוונה לחסל את הלולים. הבן לא הבין את השאלה. מה יש לטפל? אמר. לאיזה טיפול אתה חושב שהם מצפים? מי יחליף סדינים, מי ירחץ כלים, מי ישטוף את הרצפות, שאל בעלי. מה פירוש מי ישטוף את הרצפות? נביא מישהי. נביא מישהי, אמר בעלי. כן, נביא מישהי. חסרות עובדות? נביא כמה ערביות מהכפר, אמר. שיעשו תורנות. על הדרך ינקו גם לכם את הבית. כדאי שתשמור על העבודה שלך, אמר בעלי. קראתי בעיתון שזה עסק טוב. מה עסק טוב? הכבלים, אמר. ואתה הלא מנהל גדול בכבלים.

אנחנו יכולים להתחלף בבתים, אמרתי לבעלי אחרי שהבן ואשתו של הבן חזרו מובסים לביתם. זה לא רעיון רע. אנחנו לא צריכים בית גדול כל כך. אנחנו הולכים ומתכווצים בשעה שהם הולכים ומתרחבים. החדר הקטן בבית הישן יכול להיות חדר המוזיקה. נסתדר. לא בא בחשבון, אמר בעלי. אחר כך שאל מה המכנסיים של הבן עושים בארון הבגדים שלו. הוא רצה לדעת אם שוב עשיתי להם כביסה. יש כאן שלושה זוגות מכנסיים וארבע חולצות אמר,  ונכנס למיטה עם העיתון.

נעשה שיפוץ קל ונחזור לבית ששירת אותנו במשך שנים רבות, התעקשתי. היה לנו טוב בבית הישן. התחלתי להעלות זיכרונות. בעלי ביקש שאפסיק. צפויה להם תקופה קשה עם הילד השלישי, ניסיתי כיוון אחר. חשבתי עלינו יותר מאשר חשבתי על הבן ועל אשתו ועל ילדיהם, שהם נכדינו. ועל הצפיפות שהם גרים בה. בבית הישן היו שלושה חדרים. חדר מגורים ושני חדרי שינה. למעשה שניים וחצי. החדר השלישי קטן מאוד. אבל יש בו מקום לפסנתר. חשבתי על בעלי ועליי. נחוץ לנו שינוי. אפילו שינוי זניח כמו זה. אין כמו שינוי כדי להפוך את החיים לנסבלים יותר. לשינוי קטן יכולה להיות השפעה גדולה. ובעלי ואני היינו זקוקים לשינוי. גם אם השינוי היה במרחק שלושים צעדים.

הם פזרנים, אמר בעלי. לא חושבים מה יהיה מחר. וכשנגמר להם הכסף למי הם באים בבקשות? אליי. עוד ילד זה עוד כסף. כסף שאין להם. הבטן של בעלי היתה מלאה.

אני עייף, אמר. וגם את. לא התפתיתי להמשיך. הפיות שלנו היו רפויים וגם המחשבות. לא חזרנו שוב ושוב על עיקרי הדברים, לא ניסינו להסביר זה לזה את המניעים של הבן ושל אשתו, כמו שאנחנו נוהגים בדרך כלל, וגם לא לשכנע את עצמנו בצדקתנו. היטב הבנו שבאותו אחר הצהריים נחצה הגבול, ולא מפני שנאמרו דברים שלא נאמרו בעבר, הכול כבר נאמר במרוצת השנים, הן על ידי הבן ואשתו של הבן הן על ידינו, אלא מפני שהיה ברור לנו, גם בלי שנדרשנו לדבר על כך, שהבן ואשתו של הבן הכריזו מלחמה נגדנו ולא ירפו עד הניצחון.

למחרת כשחזרתי מסידורים בעיר הסמוכה, בין השאר קניתי את הקפה הטוב, היתה דלת ביתנו פתוחה לרווחה. מיטלטליהם של הבן ושל אשתו של הבן היו פזורים ברחבה שלפני הבית. אשתו של הבן היתה שרועה על הספה הכחולה שלהם, הצולעת, שנתמכה בלבנת בטון. הילדים נברו בארגזי הצעצועים הפתוחים, והבן וחברו הטוב נשאו על כתפיהם את המיטה הזוגית של הבן ושל אשתו של הבן והכניסו אותה אחר כבוד לביתנו. עמדתי בצד והבטתי במחזה.

.

אילנה ברנשטיין, סופרת ועורכת, זוכת פרס ספיר על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק". מלמדת כתיבת פרוזה במסלול כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, בבית אריאלה ובבית הספר לכתיבה של כנרת זמורה דביר, המגירה. ספרה האחרון, "חמתו של תמוז", יצא לאור לפני שנה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טמפרטורה גבוהה", סיפור קצר מאת יפעת טללייבסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המלצות המוסך | זר ספרים חגיגי לחג הפסח

המוסכניקיות ממליצות על תשעה ספרים שראו אור לאחרונה ולא תרצו לפספס

שמעון פינטו, לצייר עתיד, שמן על בד, 190X150 ס"מ, 2015

.

מאה שירים / מרקוס ולריוס מרטיאליס

ממליצה: שירי שפירא

בימינו כבר לא נהוג להתקין "נוסח עברי" למקור הזר אלא פשוט לתרגם, ולמרות יתרונותיה הברורים של מוסכמת הנאמנות למקור בתרגומים חדשים לעברית, לעיתים העברית היא שיוצאת נפסדת. תרגומיו החדשים של רונן סוניס למכתמים מאת מרקוס ולריוס מרטיאליס, שפעל ברומא במאה הראשונה לספירה, מחזירים עטרה ליושנה, לא במובן של ניעור האבק ממליצות נשכחות, אלא בשחזור תפקידו של המתרגם העברי כמרענן השפה. שיריו העוקצניים ולעיתים ממש גסים של מרטיאליס, שרבים מהם מוקדשים לאדם בשמו ומצליפים בו בלשון חדה, הולמים היטב את סגנון התרגום השובב של סוניס: הוא מתנער מהמשקל המקורי, אינו נרתע מאנכרוניזמים למטרות חרוז ושנינה ומסובב את חוגת המִשלב בחופשיות, לפעמים בתוך אותו משפט עצמו, כמו שרק סופרות וירטואוזיות דוגמת אורלי קסטל־בלום יודעות ומעיזות לעשות בעברית. כך מתקבלות שורות כגון "זֶה בְּסֵדֶר בְּעֵינֶיךָ? מְצֹץ נָא זַיִן, נִכְבָּדִי! / לֹא צָנוּעַ כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי, אֶלָּא זַיִן יְהוּדִי", שוודאי יעוררו השראה לא רק בקוראים מלומדים, אלא גם באחרוני הטוקבקיסטים. בצד התכנים המבדרים הספר מלווה במעט ביאורים נחוצים ומעשירים, שמסייעים לחוות את השירים בהקשרם. העושר הייחודי קיים בו גם בזכות נספח הכולל תרגומים לאחדים מהשירים במשקל הרומי הקלאסי של עמינדב דיקמן, שנפטר לפני שהספיק להשלים את פרויקט התרגום המשותף שלו ושל סוניס. זהו ספר שמצטיין בעירוב מסורות, ולא רק בשל התרומה של שני מתרגמים גדולים מדורות שונים, אלא גם בזכות השימוש במסורת תרגום ישנה לתפארת העברית החדשה.

.

מרקוס ולריוס מרטיאליס, "מאה שירים", דחק, תשפ"ג. נוסח עברי: רונן סוניס.

.

***

.

ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד / מרית בן ישראל ועדה ורדי

ממליצה: מיכל זכריה

כמבוגרת, כמעט שלא יוצא לי לקרוא ספרים מאוירים. גם לא זכרתי את מלוא קסמם המוזר עד שפתחתי את ספר תום, המוקדש ליצירתה של תום זיידמן־פרויד, אמנית מבריקה שפעלה בברלין בראשית המאה העשרים, ואיוריה השפיעו רבות על ספרות הילדים הגרמנית והעברית. עורכות הספר, מרית בן ישראל ועדה ורדי, עשו מעשה נפלא – הן קיבצו את איוריה של זיידמן־פרויד מן העיזבון שנותר אצל נכדתה בבאר יעקב והוציאו תחת ידיהן ספר גדול וצבעוני, עשיר מבחינה עיונית ומעוצב לעילא ולעילא. האיורים הפשוטים למראה של זיידמן־פרויד יפהפיים ועתירי משמעות, ודמויותיה מלאות מבע: ילדה עומדת בלב מטר כוכבים בעיניים מכושפות, ילד קורא תחת עץ עמוס אגסים ופרחים, ילדה בוכייה נישאת לארנב תחת קשת בענן, נערה חסרת מנוחה יושבת בראש מגדל של מזרנים. הסגנון המיוחד של זיידמן־פרויד נוסך עניין חדש גם במעשיות המוכרות ביותר. נוסף על האיורים, הספר מכיל גם מאמרים מרתקים, ובהם הסברים פרי עטה של בן ישראל לשפה הוויזואלית של זיידמן־פרויד, תשבחות לשיטתה הפדגוגית החדשנית מאת ולטר בנימין, וסיפור ההיסטוריה של הוצאת "אופיר" שהפעילו זיידמן־פרויד ואישהּ יעקב זיידמן עם חיים נחמן ביאליק, אשר נכתב על ידי גיל וייסבלאי. זיידמן־פרויד שיתפה פעולה גם עם ש"י עגנון והייתה אחייניתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע זיגמונד פרויד, אך למרות חשיבות יצירתה, שמה אינו שגור כמו שמותיהם של האנשים שעימם חייתה ועבדה. ספר תום הוא צעד משמעותי בתיקון מצב העניינים הזה, והישג נדיר בפני עצמו – אי אפשר להפריז באופטימיות של הפרויקט כולו, בהקפדה על האיכות התוכנית וההפקתית שמאפיינת כל תו בביצועו ובעונג שמסבות ההתבוננות והקריאה בו.

.

מרית בן ישראל ועדה ורדי, "ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד", הוצאת אסיה, 2022.

.

***

.

בידֵי מלאכי המים / ענת חנה לזרע

ממליץ: גיא פרל

הספר בידֵי מלאכי המים הוא ספרה השלישי של המשוררת ענת חנה לזרע. רובם המוחלט של השירים בו נשזרים לקינת אבל ארוכה ויפה על מותם של אח, אב ואם בזה אחר זה. חנה לזרע ניצבת אל מול בוֹרות ההיעדר שנפערו בחייה ובנפשה, וכדי לתת להם ולעומקם צורה וגוף, היא מרבה לכתוב על יסודות העולם והטבע, ואף פועלת עליהם כשמאנית המבקשת לשנות ולרפא במילותיה. המשוררת מטמיעה את אהוביה שאיבדה ואת עצמה, את חייה ואת מותם, בחזרה אל תוך טבע נצחי שיש ביכולתו להכיל בה בעת את היש והאַיִן. עשרות תיאורי התערבות מכשפת שכזו יש בספר, כמעט בכל שיר ושיר, ואביא כמה דוגמאות שליקטתי: "אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד, / מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם"; "מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שָׁמְעֵנִי: נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת"; "עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת"; "הִנֵּה אֲנִי אוֹרָה מִמְּךָ בְּחֹם נֶאֱסַף / אַלְפֵי פִּרְחֵי כְּפוֹר"; "יוֹצֶקֶת וָאדִיּוֹת לְתוֹךְ פָּנַי"; "אֲנִי פּוֹרָה צִמְחֵי מִדְבָּר / מַגְמִיאָה נֵזֶר קוֹצִים". כאמור, קיימות עוד דוגמאות רבות להיטמעות שכזו בטבע ופעולה בתוכו ועליו, ואסיים את המלצתי החמה על הספר בשיר נוסף שהיא עומדת בבסיסו:

אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם,

רְאָיָה חוֹתֶכֶת לְעֹמֶק הָאוֹר, הָעִדָּן.

מוֹשְׁחוֹת מַבָּט עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו,

מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו, חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ.

רוּחַ מַדְאָה עוֹרֵב מֵעַל רָאשֵׁינוּ

אַךְ מִיהוּ הַפֶּה שֶׁיּוּכַל לָנוּ,

דָּמֵנוּ גַּס. זֶה מִכְּבָר נִנְגַּס.

.

אַתְּ תָּרָה אַחַר תְּכוּנַת אֱנוֹשׁ,

אֲנִי מַאֲלִילָה אֶת הַיָּם,

כָּל אַחַת וְהַטֶּבַע שֶׁלָּהּ.

.

ענת חנה לזרע, "בידֵי מלאכי המים", ספרי עתון 77, 2023.

.

***

.

להיות חופשי, רשימות מדרום הר חברון / דוד שולמן

 ממליצה: רתם פרגר וגנר

ספרו של דוד שולמן הוא שילוב של יומן, עדות והתבוננות, שנסוב על פעילותו כמתנדב בדרום הר חברון במהלך כעשרים שנה. החלק התיעודי, שנמסר כיומן, פורש את פעילותו השבועית רבת השנים של המחבר, יהודי־ישראלי, חוקר ומרצה לתרבויות הודו מהאוניברסיטה העברית ומלומד יוצא דופן, שמגיע מדי שבת לדרום הר חברון כדי לסייע לאנשי מסאפר יטא לעבד את אדמותיהם ולחיות בכפריהם, ומלווה אותם במאבקם המתמשך כנגד מתנחלים וחיילים שמנשלים אותם בשיטתיות מבתיהם וחלקותיהם, ומפעילים כלפיהם אלימות בלתי פוסקת. מתוך התיאור הקונקרטי של אירועים ומעשים יומיומיים מעלה שולמן פרקי מחשבה והתבוננות על עצם המעשה הזה של התנגדות פוליטית לא־אלימה כנגד מנגנון מדינתי רב כוח שמטרתו נישול, כלומר כנגד כל הסיכויים. מה מעניק לו את הכוח לצאת מדי שבת אל מאבק שנדמה כאבוד מראש? הכתיבה היומנית הרפלקסיבית, הספקנית, הלא־הרואית של שולמן ממחישה את התשובה יותר מכול; היא אחוזה באירועים, במעשים, באנשים מסוימים ומתוכם היא מסתעפת לבירור של מושגי יסוד כגון תקווה, ייאוש, תועלת, כישלון, מוסר, צדק, בחירה, רשעות, אמת, חירות, התנגדות. בלב הדיון שלו יש תחושה אחת מכרעת: אם יש מובן לחירות הרי הוא טמון בפעולה שעומדת לעצמה, בין שהיא עתידה להצליח או להיכשל. חירות זו נובעת מהבחירה להתייצב לצידו של מי שניטלה ממנו חירותו ולהיאבק להשבתה. במקרה זה חקלאים פלסטיניים, תושבי מסאפר יטא. ועל אף ששולמן רחוק משמץ צדקנות ומוסרנות, ועל אף שהוא מפוכח וצנוע, הרגעים שבהם אוחזת בו תחושת החירות – זו המסויגת, הזהירה, זו שבניגוד לכל הסיכויים – הם עזים ובהירים. הם מין הבהוב של אנושיות ותקווה במציאות שבה רשעות ואטימות הם החוק. התקווה, הוא כותב, "היא פעולה של האני העמוק ביותר, או החלק החופשי יותר של האדם". היחס הפרדוקסלי שבין ייאוש לתקווה הוא נקודת המוצא של הספר הזה ושל המעשה שהוא מתאר.

להיות חופשי עוסק בשאלות הקשות ביותר של חיינו כאן. חיוני לקרוא אותו בכל ימות השנה וביתר שאת בימים אלה, שבהם השלכותיה של מכונת הכיבוש הישראלי נחשפות במלוא עוצמתן ופורצות אל המרחב הישראלי כולו. הוא מחייב את קוראיו להתייצב נוכח אזורי הגבול המוכחשים של הקיום הישראלי ובה בעת מעניק להם אומץ לחצות את הקווים המבחינים בין קריאה בספר לפעולה במציאות, בין הכרה מוסרית למעשה פוליטי.

מאז נכתב הספר ותורגם לעברית עבר זמן מה. במאי 2022 פסק בג"ץ במחלוקת ארוכת־שנים באשר למעמדו של מסאפר יטא, פסיקה שמשמעותה הכרה בשטח כולו כשטח אש וגירוש כל תושביו מבתיהם ומאדמותיהם.

.

דוד שולמן, "להיות חופשי: רשימות מדרום הר חברון", כרמל, 2020. מאנגלית: עודד פלד.

.

***

.

כמעט כרגיל / עדנה גורני

 ממליצה: מרב פּיטוּן

ספר שיריה של עדנה גורני כמעט כרגיל נפקח ומצטמצם, שואף ונושף כעין אקורדיון: חלק מן השירים בו נפרשים בתנופה דיבורית, מרובת טקסט, בשירת פרוזה עתירת אקורדים, בעוד שאחרים מצטמצמים לצליל מזוקק, צלול ופעמוני של הייקו. שתי צורות השיר הללו עומדות זו מול זו, גרפית, לאורכו של הספר – לעיתים מביט הייקו צנום מעמוד ימין לעבר בניין רבוע ומוצק של שיר בעמוד השמאלי, לעיתים אלה הייבּוּנים (רגע של התבוננות המשלב שירה ופרוזה, המתחיל או מסתיים בשיר הייקו). סמיכות זו אינה מסתכמת בגיוון צורני, אלא יוצרת דיאלוג מתמשך, ייחודי ומעניין, בין מבנה ומשמעות. החיבור בין אופני הנשימה, הקריאה, ההתבוננות, מן הרחב למצומצם ובחזרה, הוא אמצעי לניסוח יחסיה של המשוררת עם אחרים – עם אמהּ המקשישה, עם סביבת הטבע והבית, עם משוררים שונים שמהם היא שואלת שורות או משיבה בכאלה משלה.

עוד חידוש מעניין בעניינם של שירי ההייקו בספר הוא הנימה העדכנית, הפוסט־מודרניסטית שלהם, שנשענת על חומרי הכאן והעכשיו, ואינה נודדת רק למחוזות של פסטורליה רחוקה וירוקה. מעניין לראות כיצד גורני – בעברה חוקרת של נדידת ציפורים ושירתן, העוסקת זה שנים בשמירת טבע וסביבה – משלבת בהייקו שלה לא רק עגורים, עלים ועננים, אלא גם אלמנטים מתועשים, ממונעים, עירוניים, ארציים, למשל: "דְּרוֹר מְנַקֵּר / בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן / בְּדַל סִיגַרְיָה.", "גַּם הַשָּׁכֵן / סוֹעֵד עִם אִמּוֹ הַקְּשִׁישָׁה / בְּפָלָאפֶל הַקּוֹסֵם.", או "מִתְנַגֵּשׁ שׁוּב / וָשׁוּב בְּמָסָךְ מַחְשֵׁב מוּאָר / זְבוּב בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ."

נוגעים ללב במיוחד הם השירים המתארים את הקשר של גורני עם אמהּ החולה. תנועת ההיפוך של ערוצי הדאגה וההשגחה מציגה שבריריות אנושית שאינה פוסחת לא על הצד המטפל ולא על זה המטופל, והיא נטווית בקורים דקים של חמלה וחסד. "מִטַּת נֹעַר / בְּמַצְּעֵי בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה / אִמָּא".

.

עדנה גורני, "כמעט כרגיל", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2022.

.

***

.

קומי / מוריה אשכנזי

ממליצה: טל ניצן

ספר הביכורים של מוריה אשכנזי מוגדר כשיר/עדות, ואותה דואליות של קסם ובעתה מושלת גם בחוויית הקריאה בו. השורות הראשונות כבר ממסגרות את הסיפור: "צעקה מבעד נשל / אטימותו פלסטיק על פנים / והבריות הולכים בתוכה ואינם שומעים / עלי לקרוע קריעה לצאת / להתחיל להגות מילים" – אסון כלשהו שנתיב ההיחלצות ממנו הוא מילים, מילות הספר הזה. מהות המאורע האסוני מתבהרת עד מהרה ואינה מפתיעה: "כה קטנה הייתי כה קטנה איך אפשר שקשר / ידיים כה קטנות איך אפשר את הדם". השירים, ללא כותרות או סימני פיסוק, רק מילים מסוימות מודגשות בהם לעיתים, נעים בין המטאפורי לקונקרטי עד אימה: "עוד אמר את קטנה מדי אין לך מספיק שיער לאחזו חזק / ואם תנשכי אותי עוד פעם אחת אשבור לך את הצוואר".

לצד הנוראוּת שבבסיסם, מבליחות בשירים קרני אור של כוח ותקווה וגאולה, ואחת הקריאות האפשריות בו היא של מסע מתהום אל ריפוי, לא פעם בדמות תנועה מעלה: "דעי / פרפר לבן היכן שהוא נמצא עכשיו לומד לעוף"; "ובכל זאת ההבטחה הזו / עוד תחיי"; "המיית נרקיסים חיים הכול חי מאוד הקשיבי לי / הכול מאוד בחיים", "גוף אחד שלי טבע במים / גוף אחר עלה ועלה".

לנחמה השברירית שבקריאה מזומן מבחן גדול בחלקו השני של הספר, ״מחטים: עדות״, המתאר בפרוזה, בפרוטרוט, את אותו "איך אפשר": אונס חוזר ונשנה והתעללות בל־תיאמן בילדה בת שלוש מידי חבר משפחה, איש חינוך דתי, בן קיבוץ, זיכרון שנטמן עמוק כדי לשרוד ושוחזר כעבור שנים. מכל עדויות האונס שקראתי זו אחת המזעזעות. לימים אזרה המשוררת עוז להגיש תלונה במשטרה נגד האיש וזו נגנזה כמעט מייד, בחסות חוק ההתיישנות. גם הניסיון לזכות בבקשת סליחה או לפחות בהכרה בעוול נתקל בהכחשה נזעמת ובהתנערות. כך, רק הספר הזה, הנפלא כשם שהוא מצמרר, מעניק לילדה ההיא פתחון פה ומשמש עדות לפשע המושתק, וכך, מעבר למתנה שביופיו הנדיר, הקריאה בקומי היא לא פחות מחובה מוסרית.

.

מוריה אשכנזי, "קומי", הוצאת אפיק, 2022.

.

***

.

מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות / נינה רמון

ממליצה: דפנה לוי

״אנחנו שייכים לטבע״, מכריזה נינה רמון בפתח ספרה הצנום והמפתיע. ״… ואנו פוחדים מכל מה שמאיים על הקיום שלנו, כלומר לא רוצים למות… הבעיה היא שאנו, החיות האנושיות, מודעים לפחד הזה מהמוות״. ולמה זו בעיה? בעיקר, כך מסבירה רמון, משום שמעבר ליצר ההישרדות שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים, אנחנו מודעים למוות גם במצבים שבהם לא נשקף לנו איום כזה, ועם המודעות מגיע הרצון להבין.

לכאורה, נדמה שרמון, פילוסופית שחקרה ויצרה במגוון תחומים, מנסה לענות באמצעות סקירה של תפיסות מוות בתקופות שונות ובתרבויות מן המזרח ומן המערב ובעזרת מובאות מהוגים וכותבים שונים, מלוקרציוס ועד לאלברט איינשטיין, מאריסטו, ארנסט בקר, סמואל בקט ואליזבט קובלר־רוס ועד לישעיהו ליבוביץ ולאו דזה. התוצאה היא מדריך מקוצר, מבוא לנושא שכמעט אינו מדובר בחברה מנומסת, אבל עמד, מאז ומעולם, בלב העיסוק הפילוסופי, התיאולוגי, הספרותי והאמנותי. על אף הקיצור, רמון מצליחה לגעת בהיבטים רבים ומגוונים של שאלת המוות: אמונה, רציונאליות, גוף ונפש, תודעה, מיסטיקה, חוויה חוץ־גופית ותיאוריה קוונטית של התודעה. היא גם מנסה לתת תשובות, לפחות לשאלה הבוערת ״מה נשאר?״, כלומר אחרי המוות, ואף שלא ברור אם התשובה שלה אכן מנחמת או אופטימית, כפי שהיא טוענת בכותרת הספר, החוויות האישיות שהיא מביאה בחלק זה נוגעות ללב מאוד.

.

נינה רמון, "מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות", תשע נשמות, 2023.

.

***

.

משחק התחושות / ליירה אור

ממליצה: נטלי תורג׳מן

ד"ר מאיה לב, הגיבורה של משחק התחושות, היא חוקרת צעירה באקדמיה שמתעניינת במצבי תודעה. "סאב ספייס" הוא מצב מדיטטיבי של התמסרות וכניעה מוחלטת, פיזית ומנטלית, שמוביל לתחושת עוצמה מצד אחד ושחרור מהצד השני. הוא מקושר ליחסי שליטה. מאיה כותבת מאמר על מצב תודעה מיוחד של נשלטות בזמן "הסשן" של BDSM, נקודת המוצא שלה אינה תיאורטית בלבד אלא היא מתעניינת כיצד היא עצמה תוכל להיכנס ל"סאב ספייס" הלכה למעשה. היא מתרגלת "חלומות צלולים" ומביאה את עצמה למתיחת הגבולות הפסיכו־פיזיים. למשל, היא "שוכחת" לאכול במשך שעות רבות כאשר היא עסוקה בכתיבה, היא רוקדת בלט קלאסי שמאפשר לה למתוח את הגוף לנקודות קצה, להתאמן על קצות האצבעות עד שהיא מדממת מהבהונות. היא פוגשת את אלון, רופא נוירולוג, שמכניס אותה (בהסכמה ובאופן הדרגתי) לסודות עולם הסאדו-מאזו. מסשן לסשן הספר מעורר שאלות רבות; ראשית על מיניות, על ניצול או הסכמה, על פריצת גבולות. אך גם מהי תחושת אינטימיות? האם מוצגת כאן אינטימיות "אמיתית" בין שני אנשים או מדומיינת? מהי מערכת יחסים? מי השולט ומי הנשלט? מי מנצל את מי? מה מקובל מבחינת הסדר החברתי בהקשר לתפיסת מיניות בריאה? מה נכלל בגדר "קוויריות", "קינקיות", ומהי סטייה?

הספר נכלל בז'אנר הארוטי אך הוא משלב מושגים תיאורטיים כגון האלביתי של פרויד, טבעת מביוס (צורה דו־ממדית, מעין לולאה, שיש לה רק צד אחד) ועוד. הספר נכתב על ידי ליירה אור, שם עט של חוקרת תודעה באחת האקדמיות בארץ. בתודות היא כותבת "תחילה אני רוצה להודות למדע ולחופש האקדמי. לולא הם, הסיפור הזה לא היה נולד. כי הסיפור הזה הוא אומנם בדיה, אבל שורשיו במחקר המדעי שלי בנושא מצבי התודעה המיוחדים בזמן סשן של BDSM… המדע גדוש בכללים נוקשים, בשיטות מדעיות, בהכרח לכתוב, לתאר, לבסס ולנמק בדרך מסוימת… וכך, בזמן שחקרתי ופרסמתי – תחת הכללים הנוקשים הללו – התעורר בי גם יצר אחר. תאווה. השתוקקות לכתוב על הנושא המרתק הזה בדרך אחרת, כזו שלא כפופה לשום כלל. בדרך יצירתית יותר".

.

ליירה אור, "משחק התחושות", הוצאת יהלומים, 2023.

.

***

.

מגול / רון דהן

ממליצה: לי ממן

מגול, מסבירה הערה בשולי העמוד בפתח ספרו של רון דהן, פירושו "סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל ריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות".

זוהי בחירה מוצלחת לשמו של הספר הזה – ולא רק מצד הצליל היפה, שמעלה על הדעת גם אפשרות של הקלה (כמו בביטוי "אבן נגולה מעל ליבו"), אלא בעיקר מפני שמדובר בקובץ שירים שהוא אוסף השתברויות אל חוף התודעה, לאחר שתזוזת הקרקע המכריעה שהולידה אותם כבר הושלמה ואין ממנה דרך חזרה:

"מוּטָב לְהוֹדוֹת בְּכָךְ: הֵם הָיוּ כִּשָּׁלוֹן, הַנִּשּׂוּאִים / כְּבוֹד הַשּׁוֹפֶטֶת, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה / וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, נִכְשַׁלְתִּי בְּכָל אֹפֶן, הַמּוֹנוֹגַמְיָה / הִתְעַלְּלָה בִּי".

הימים הם ימי פוסט־חורבן, הבית כבר חרב והתפצל להסדרי משמורת, ומתוך התערובת המסחררת הזו של תחושת שחרור משכרת ואבל חריף על מה שאבד יש להיבנות מחדש:

"כָּל מַה שֶּׁרָצִיתִי בְּאוֹתָם יָמִים / הָיָה לְהִזְדַּיֵּן וְלִהְיוֹת עִם הַיְלָדִים. / הַדָּבָר נִתַּן לִי, חַיַּי נִתְּנוּ לִי בְּמַתָּנָה, / בְּעֶצֶם לֹא, הֵם נִתְּנוּ לִי בִּכְאֵב לֹא סָבִיר".

יופיו של הקובץ הזה טמון במידה רבה באופן העדין שבו הוא מצליח לאחוז במורכבות העמדה הנפשית של מי שמעוניין להחלים בלי לכפור בעברו באופן מוחלט או להשחיר את מה שהיה כדי להיוולד ממנו מחדש בתצורתו האותנטית (נרטיב נפוץ בקרב מתגרשים ובקרב חוזרים בתשובה או בשאלה כאחד, ולא בכדי). אפשר להתאבל באהבה גדולה ובחשבון נפש נוקב על הבית שאבד, ובד בבד לייצב מחדש את האחיזה בחיים, בהווה, בהורות, בסיכוי לאהוב מחדש. תנועת הגלים שנולדה מן השבר היא גם הדף וגם חיים, ובדומה לגלד היא מגלמת בו בזמן את נס ההחלמה ואת מקום הפצע.

.

הציפורים הרוכנות

מָה רָצִינוּ? לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ

צוֹעֲדִים אֲפֵלִים תַּחַת יָרֵחַ

אָפֵל, מֵעַל אֲדָמָה אֲפֵלָה,

בִּבְגָדֵינוּ הָאֲפֵלִים, רוֹכְנִים שְׁקֵטִים

אֶל מַיִם אֲפֵלִים, שׁוֹתִים כְּצִפֳּרִים,

וְלֹא נִתַּן לָנוּ הַדָּבָר

נִפְרַד וְהָלַךְ, וַאֲנַחְנוּ, שׁוּב

כְּצִפֳּרִים, שׁוּב רוֹכְנִים,

שׁוּב אֲפֵלִים, צוֹעֲדִים, רוֹצִים

לְהַמְשִׁיךְ גַּם כָּךְ, בְּלִי הַדָּבָר, עִם

הַנָּהָר וְהַמַּיִם, כֹּה רַבִּים, כֹּה יָפִים,

לְאֵין יוֹדֵעַ, לִבְלִי שׁוּב.

.

רון דהן, "מגול", הקיבוץ המאוחד, 2022.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | העולם של אתמול

לאה איני, מיכל גוברין, איתן דקל, תמר וייס גבאי, ראובן נמדר, גל נתן, משה סקאל ויערה שחורי כותבים על עולמות שהיו ואינם ועולמות הולכים ונעלמים, במחווה רב־קולית לשטפן צווייג

אסתר כהן, צמחי מרפא, אחרי מפת בינטינג, עט כדורי על נייר, 70X50 ס"מ, 2018. מתוך התערוכה: צמחי מרפא (אוצרת: ד"ר נאוה ט. ברזני)

.

העולם של אתמול: שמונה כותבים וכותבות בעקבות שטפן צווייג

.

"בפרק הזמן הקצר מאז ביצבצה חתימת זקני ועד שהתחיל להאפיר, ביובל שנים זה, התרחשו יותר תמורות וגלגולים קיצוניים משהתרחשו בעשרה דורות, וכל אחד בינינו סבור: אולי רבים מדי! כה שונה יומי הזה מכל אתמול שלי, מעליותי ומנפילותי, עד שלפעמים נדמה לי שחיי לא היו הוויה אחת בלבד, אלא כמה הוויות שונות זו מזו. … מתן עדות על חיינו הדרוכים, העשירים בהפתעות דרמטיות, נראה לי חובה; כי אשוב ואומר: כל אחד מאיתנו היה עֵד לתמורות האדירות האלה, כל אחד נאלץ להיות עד. לדור שלנו לא ניתנה כל אפשרות להתחמק, לעמוד מן הצד, כפי שניתן לדור הקודם. עם הארגון החדש בעולם והבו־זמניות של האירועים, היינו שבויים בידי הזמן" (שטפן צווייג, העולם של אתמול).

שטפן צווייג (1942-1881) כתב שורות אלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעודו מביט לאחור בחיים שלמים שעברו בצד התהפוכות האדירות והקטלניות שחוותה המאה העשרים. ספרו האוטוביוגרפי העולם של אתמול נקרא כאחת הקינות המפורסמות לעולם שהיה ואיננו, וכעדות לריקבון המוסרי שפשה באירופה ולבסוף הביא את צווייג עצמו לשים קץ לחייו.

יותר משמונים שנה לאחר פרסום הספר, בעולם שקצב התמורות שמתחוללות בו הולך וגובר, הזמין המוסך כותבות וכותבים להשתתף במחווה לצווייג ולסַפּר על "העולם של אתמול" שלהם, האישי והציבורי גם יחד.

.

סטפן צוויג, "העולם של אתמול", כנרת, זמורה דביר, 2012 [1982]. מגרמנית: צבי ארד

.

.

העיר החבויה

מיכל גוברין

בתוך הקיפולים של תל אביב יש עיר חבויה. קוראים לה "העירה". כשאמא אומרת, "הולכים העירה!" צריך להתלבש יפה וגם ללכת זקוף, נקישת היד של אמא בגב מזכירה זאת. לא רואים מיד מי שייך לעיר החבויה, כי האזרחים שלה נראים כאילו היו כמו כל האחרים. אבל פתאום, מתוך קיפולים שנפתחים בין רחוב דיזנגוף ופרישמן או בין בוגרשוב ובן יהודה, הם יוצאים מתוך מקומות מוסווים כחנויות סתם. כמו החנות הקטנה של לבני נשים שבה זוג מבוגר, רך מבע וחייכני, מקבל את פני אמא במנוד ראש חם ובשפה הרכה. גם אליי הם מחייכים ללא שום צל בכלל. ואצלם בחלון הראווה הפשוט לכאורה, עם כמה דגמי תחתונים וחזיות בצבעי ורוד ובז', עומדת חסידת הזכוכית המופלאה, שלעולם לא מפסיקה לשתות. היא רוכנת אל שוקת הזכוכית הזעירה, מעמיקה לתוכה את מקורה עוד ועוד וכמעט נופלת מעומס כל המים ששתתה, אבל אז מזדקרת בזינוק רועד ושוב מתחילה לשתות. בטוח שחסידת הזכוכית התעופפה מתוך העיר החבויה, ובלגימה המופלאה היא שומרת על הסף שנפתח בחנות הלבנים.

ממול ברחוב דיזנגוף החנות של דברי תפירה עם חלון הראווה הגדול, שפעם נהפך לשלגיה עשויה מרוכסנים, סרטים ופיסות תחרה, ופעם היה כולו לונה פארק עם קרוסלה ענקית מכפתורים צבעוניים. גם הזוג שמוכר שם מדבר ברכות עם אמא בשפה של תושבי העיר החבויה. אמא בפנים מוארות אומרת "כפתורים", כי גם לאבא שלה היה בית חרושת לכפתורים, שם, בעיר החבויה, במקום שקוראים לו "קרקוב", שגם פלאי חלון הראווה שייכים אליו.

.

מיכל גוברין, סופרת, משוררת, מסאית, ובמאית תיאטרון. פרסמה אחד עשר ספרי פרוזה, שירה ועיון, שתורגמו לשפות רבות. ביימה בכל התיאטראות בארץ והיא מיוצרי התיאטרון הנסיוני היהודי. ספריה ובימוייה זכו בפרסים רבים בארץ ובעולם. גוברין הובילה את יצירת "ההתכנסות ליום השואה", וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. "העיר החבויה" לקוח מהרומן בכתובים, "השתיקה של אמא".

.

.

ואלוהים היה אנושי מאוד

לאה איני

כמה שבועות לפני העשרים בפברואר הורדתי את תיק הכימו של בעלי מהמתלה במסדרון. "שואבת טראומות", הוא נהג לקרוא לי בהכירו את גרילת ההישרדות שהיה עליי לנקוט בדגם מחנה הריכוז הזעיר שהנהיג אבי בילדותי. השמת התיק ששימש אותנו בעירויי הכספית בדווידוף בקרבת מיטתי, הייתה חזקה ממני. ביטוי מורעל לעוד סכנת חיים.

הפעם האחרונה שנכנעתי כך לחרדה הייתה כשעברתי לראשונה את מתקפת הטילים של אחת המלחמות לבדי. כארנבת רעדתי בביתי, שומעת את הדף קירות הנייר שסביבי וממלמלת בשם בעלי שנפטר. גם עליבות זו לא הוכיחה אלא את חולשת הבית הלאומי לאפשר לאזרחיות שלו ביטחון, ניחא חיים פרטיים. בהיות האזרחיות (כאזרחים) חיילות לעד, הטראומות שלי התערבבו בפצעי המדינה משל היינו גופנפש סיאמי שמאכל את עצמו. צלקות השואה, סרטן הכיבוש, כרוניות השכול, מורסות החיכוך בין דתיים לחילוניים שאמרו להתפוצץ מיום שאובחנו בעיוורון למען האמת, ב"מדינת היהודים", גרורות הרצח, הקנאות, ההסתה ועוד. לעייפה. לתלאובות. ועדיין, אני מבועתת מ"יד איש באחיו". מתפללת שלא. אני, שכתיבתי מתמיד גירדה בפצעים, וב"תשאלי" כתבתי שעלינו להיפרד. שתי חוזקות עימדי: חרדותיי, ובאותה הלמות לב, העמידה על הזכות הקיומית של כל אדם לפחד.

בהרצאה שבעלי התלווה אליה באחד מפסטיבלי התרבות בצפון, שנתיים אחרי שספרי "ורד הלבנון" ראה אור, גברים לא מעטים בקרב קהל חובשי הכיפות סירבו לשמוע על החייל יונתן מרחביה שתקע לעצמו כדור ברקה, שבע שעות טרם עמד להישלח ללבנון. אפס! הם צעקו, נופפו והשליכו כיסאות לעבר המנחה ולעברי. בושה! זה לא חייל יהודי! ואת (אני) שקרנית.

יושב בשורה הראשונה, בעלי, אז איש בריאות הנפש שבע מילואים, לא סב לאחור אפילו פעם אחת. הביט בארנבת שלו בביטחון. לא, לא הסכמתי שהביצה שדיממה ח"י שנים הייתה מלחמת אין ברירה. לא הסכמתי עימם כלל. שתינו, המנחה ואני, דבקנו בכיסאותינו עד שהמאוימים פרשו. אני לא מתווכחת על הביוגרפיה שלי, אמרתי כשחזר השקט הקפיצי. ויונתן לא היה אפס! היה בן שמונה עשרה שמותר לו לפחד. בטח במלחמה. בטח כשזו הורחבה־נכפתה בעורמה.

בכל זאת את ההרצאה סיימתי בוכה. לא בשל האלימות הלא כבושה ולא מפני האטימות. אלא מפני כמה נשים, מעטות, אימהות עם כיסוי לראשן, שקרבו אליי בחשש. אחת, "כבר סבתא", אמרה שמעולם לא שמעה על ילדות כשלי, ובהמשך כתבה לי מכתב. אחת אמרה שתקרא את הספר הזה. ואחת שלחשה באוזני שהוא מונח על השידה לצד מיטתה, והיא קוראת בו כבתנ"ך. נשימתי נעצרה. בנה משרת בחברון, והיא מפחדת עליו. היא חרדה. ואני זוכרת שהתחבקנו בסוף, בצד האולם, היא ואני ונשים נוספות, מעטות. אני זוכרת שלרגע נמצאה לנו גאולה, ואלוהים היה אנושי מאוד; לא־מתבצר, כזה שמתעקש על רוח האדם.

שואבת טראומות, אולי אחת יותר מדי, אינני מתביישת להודות: מאז תחילת פברואר, בצמוד לחמצן המאבק, תיק הכימו מונח לרגליי. אינני היחידה, שדינו התעוררו. כל תכולתו, אגב, כתבי יד של שירים ומכתבי תודה אחרונים, מיוסרים, שכתב לי בעלי, וכמה תמונות משפחתיות שטרם הועלו לענן. בכיס התיק הקטן טופס נשכח מבית החולים.

.

לאה איני, סופרת. כלת פרס עגנון לשנת תש"ף. ספרה החדש "הילד של לגיון הזרים", יראה אור בספטמבר 2023 בהוצאת כתר.

.

.

שעת העיתונים

ראובן נמדר

השקט היה יורד על העיר במהירות, סמיך ונוכח כמו אור אחר הצהריים שנעשה גם הוא פתאום אחר, חוץ־עולמי. המכוניות המעטות נעלמו מן הכבישים והחנויות נסגרו זו אחר זו, תריסי הברזל הכבדים מורדים בחריקה וננעלים במנעולים גדולים. בכמה מהבתים רחשה עדיין התכונה של ההכנות האחרונות לשבת, הסערה שלפני המנוחה: חולצות לבנות גוהצו, נעליים צוחצחו, סירים הוסרו מן האש והונחו על פני פלטות השבת ובתנורים. בבתים אחרים שררה כבר דממה חגיגית שבתוכה נשמע רק רחש הנייר, רשרושם החרישי של דפי העיתונים. ידיים החליקו בעונג, ברטט, כמעט ביראת קודש, על פני הגיליונות הגדולים – שהיו אז גדולים בהרבה משהם היום, או לפחות נראו כך בעיני הילד שלנו – פורשות אותם לאט, בתשומת לב; מפרידות אותם זה מזה בקול אוושה דקה; מייעדות חלק מהם לקריאה כעת ושומרות את האחרים למחר, לקריאה ממושכת וניחוחה. גודלם העצום של הגיליונות היה סמלי ורב־משמעות: העיתון היה עדיין גדול מן החיים, והמילים האצורות בו חשובות לאין שיעור מהמילים המדוברות בשאר ימי השבוע. כל מילה הייתה שווה את משקלה בעופרת – עבה, כבדה ומוצקה. גם הגופנים החגיגיים של העיתונים דמו קצת לאלה שבהם הודפסו ספרי קודש: רבועים, החלטיים, סמכותיים. היו משפחות שבהן קראו עיתונים מדי יום, אבל כמעט כולם קראו אותם בשבת – נושאים אותם הביתה מחנות המכולת יחד עם החלות הטריות, חפיסות השוקולד הנדירות שההורים לא הרשו לנו לאכול בימי השבוע ובקבוקי המשקה המוגזים, שהיו אז בבחינת חידוש ונקנו גם הם רק לכבוד שבת. היום הלך ופנה, השמש הלכה ושקעה, השקט הלך והעמיק. זאת הייתה שעת העיתונים, חגה של המלה הכתובה.

הרבה השתנה מאז. הרחובות והכבישים סואנים וגדושים במכוניות. דפי העיתונים קטנו במידה ניכרת ונהפכו לצבעוניים יותר ויותר. בקבוקי המשקאות המוגזים, לעומתם, גדלו עם השנים ונהפכו למפלצתיים ממש. את חנויות המכולת החליפו הקיוסקים בעלי השם המכוער "פיצוציות". גיליונות הכרום של המגזינים, שנראו פעם כה מפתים ונחשקים, נעשו זולים וצעקניים כמו עטיפות חטיפי השוקולד הרבים והמגוונים שגדשו את המדפים שלפני הקופות. גם טעמן ומרקמן של המילים השתנה ונעשה תעשייתי, קליל וזול. הפיצוציות, שלא כמו חנויות המכולת של ימי ילדותנו, פתוחות גם בשבת. ערמות העיתונים נשארות על המדרכה במשך כל סוף השבוע, סחורה שאין לה קונים. חלקם מחולקים כבר בחינם, אחרים נמכרים במחירי מבצע מגוחכים. המילה הכתובה נהפכה לחטיף, לממתק זול ולא משביע, למשהו שנאכל בהליכה ונשכח מיד אחרי שהעטיפה המרשרשת קומטה ונזרקה לפח.

.

ראובן נמדר הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו יורק. ספרו "הבית אשר נחרב" זכה בפרס ספיר לספרות עברית לשנת 2014. ספרו הבא יראה אור בחודש ספטמבר הקרוב בהוצאת כנרת זמורה דביר.

.

.

עוד סיבוב

תמר וייס גבאי

הדמעות של אתמול היו מקור מבוכה, לא כוח. חוש הצדק שלך – ילדוּתיות שצריכה להתבגר. הגישו לך כוס חלב, תירגעי. הכוס החד־פעמית של אתמול, הפלסטיק שבה, היו פתרון, לא בעיה. החלב שבכוס לא נועד לגורים, הוא נחלב מפרה נדיבה הגאה בתנובתה.

החוקים של אתמול לא היו דת, כי אם ציפייה אישית של האל ממך. והאל של אתמול לא ידע להיות אלה.

מקומות האתמול היו ריקים וחיכו לך ולחברייך. השכונה של אתמול הייתה חלשה ולך היו המון ערכים לתת. השרוולים של אתמול לא הפריעו לך בחום המיוזע, החצאית לא סרבלה. הגוף של אתמול היה הבל.

לילדי הזרים אתמול עוד לא היו שמות. המחוסלים ששמעת עליהם תמיד היו מחבלים. המִדבר בעצם רצה לפרוח. היורים שהכרת מקרוב היו יורים ובוכים. העוולות היו מורכבוּת. המורכבוּת הייתה עומק.

החמור בפינת החי שאליה לקחת את ילדך תמיד רצה לעשות עוד סיבוב. גם את עשית עוד סיבוב אתמול. ועוד אחד. סכּי העיניים של שניכם היו בלתי נראים ובכל זאת הסתירו את כל מה שמחוץ למסלול.

היום האור מסנוור אותך. את מִתרגלת. אל תתרגלי. יש לך עוד מה להשיל.

גם את הרסן

.

תמר וייס גבאי היא כלת פרס ברנר לספרות וכלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים. ספרה האחרון, "החזאית", ראה אור בהוצאת "לוקוס". חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

.

הגוף של אתמול

משה סקאל

גופי הולך איתי ממקום למקום אבל יש לו העולם של אתמול שלו: כל יום מרחיק אותו מהמצב הראשוני שבו היה עיסה לחה ורוטטת שהגיחה לעולם מן הרחם, ומשם אל הילדות והבחרוּת ואל היותו גופו של "גבר מוגמר" או "גבר עשוי", כמאמר היוונים.

שיער עולה על מקומות בגוף ונסוג ממקומות אחרים. על העור נגלים פה ושם כתמים, שינויים מתרחשים בשכבות הקרובות יותר לקליפת הגוף ובמקומות חבויים, שקשה לראות בעין בלתי מזוינת. הגוף הזה נמתח ומתעקל כשאני רוצה ולא רוצה, הוא הולך איתי כברת דרך אל מקום בלתי ישוער. הוא יתפוגג בסוף כמעט לגמרי אבל משהו ממנו יישאר. בינתיים אני מסרב לחקוק בו קעקועים: הוא אינו שלי בטאבו.

הגוף הזה עבר כל מיני דברים, כמה מהם עניינו הפרטי, וכמה גם ענייני. הוא כבר חווה פציעות, דלקות, פעם אחת גירדו ממנו נקודת חן והוא מצידו הצמיח צלקת דמוית צלב במקום הגרידה. תמיד בסופו של דבר ידע להעלות ארוכה. מוחי פוקד על רגליי לנוע לכל מיני מקומות בעולם. הרגליים לרוב מצייתות, למעט מקרה שבו אחת מהן התמרדה. בכל זה היה דבר בלתי טבעי: רגל שאינה הולכת. כמו סופר שאינו כותב.

הבריות מתבוננות בגוף הזה במבט חקרני או טמום, הן חגות סביבו, לפעמים רוצות ממנו איזה דבר. שיגעון כזה, להזיז את הגוף לכל העברים, מוטב כבר להישאר בחדר ולא לזוז ממנו. אבל הגוף רוצה לפעול, הוא רוצה לצאת אל העולם. הזמן נספג בו ומשאיר בו חותם עד שילך בדרך כל בשר.

אני מנסה להיות נחמד לגופי. אבל אני מושיב אותו שעות ארוכות על כיסא והוא אינו אוהב להיות ישוב. אני מטפס במעלה מדרגות או הר, ומפלס את דרכי במדרון. אני מזין אותו בדברים שהוא אוהב ובדברים שאני אוהב, אני מונע ממנו דברים שאינם בהישג ידי, והוא מצידו דוחה סיפוקים. הוא יכבה את האור ביום מן הימים, וזכרוֹ ייהפך לאתמול.

.

משה סקאל פרסם שישה רומנים, זכה בפרס אשכול על יצירתו והיה מועמד פעמיים לפרס ספיר. סקאל השתתף בתוכנית הסופרים הבינלאומית באייווה וזכה במלגה מטעם הסנאט של ברלין לכתוב את הרומן החדש פרי עטו. יצירתו תורגמה לאנגלית, צרפתית וגרמנית. ייסד את פרויקט "הארכיון – ספרות עברית בקול".

.

.

רשימת נוכחות

יערה שחורי

המרצה ניערה את ראשה. כבר הכרנו את התנועה הזאת שלה. אתם חופשיים, אמרה. שאר המרצים אמרו, משוחררים. היה לנו מרצה שהנחית ערמת ספרים בחבטה כדי לסמן את תחילת השיעור וסיומו. היה מי שהביט בשעונו בהדגשה והיו שאמרו, זה הכול חברים, כמו דמות מצוירת, מצפים שנתפוס את הבדיחה. היא, שלא הייתה צעירה ולא זקנה, ששיערה מקליש וקלוע לצמה, שעורה רגיש ונוטה לאקזמה ומסמיק כמו אצל נערה, ועיניה מאחורי משקפיה חלשות כעיני זקנים, אמרה, חופשיים. 

לא, לא רצנו החוצה. עדיין היינו צעירים, אם כי דעתנו הייתה מנומנמת. עדיין לא שמנו את כל יהבנו על הכסף כמו שיעשה דור אחד אחרינו, עדיין האולם הגדול היה מלא. רוב המרצים שלנו הגישו את הידע חתום וסגור. העולם כבר התברר. מה שצריך להוכיח כבר הוכח. לא הקמנו מהומה. חיבבנו כמה מהם, נרתענו מאחרים, אבל לא פקפקנו. יכולנו לסמן סימונים חלשים בשולי הדף. זה הכול. אולי היינו צעירים משזכרתי. אבל ככה היינו, אני בטוחה. 

אנשים צעירים צריכים להרגיש שהעולם לא גמור,  הם לא אמורים לקבל הכול מוכן, אמרה. היה לה קול צפצפני, לא יכולנו להתעלם מהעניין הזה. העולם, אמרה לנו אחרי שלימדה אותנו עוד פרק מטאפיזיקה, צריך להיחצות שוב. כמו שחותכים תפוז ולא מאמינים שזה בהכרח תפוז. ככה בערך אמרה לנו המרצה שלא נראה שאי פעם הייתה צעירה בעצמה, שחזותה כה הפוכה ממילותיה. כמו הבובות האלה שכיפה אדומה מחזיקה בצידה ההופכי את הסבתא, והצייד הוא הזאב.

בעצם לא רצינו ללמוד אצלה. היא הייתה הכרח נסבל. מטלה. היא אמרה, כשתגיע המלחמה הבאה היא לא תיראה כמו המלחמות שלמדתם עליהן בספרי ההיסטוריה. היא גם לא תהיה בשחור לבן. שמנו לב שהבטן שלה תפוחה מאוד. כאילו טמנה שם כרית. שמה הפרטי היה משונה, זר, מגוחך. הגענו לשיעור שלה כי איחרנו להירשם וחסר לנו שיעור מבוא. המזכירות של החוג אמרו שיש אצלה מקום. עליהן לא ערערנו.

לרגעים בהתה בנו כמו חולד מאחורי משקפיה ואמרה, אתם מוכרחים להתעורר. מישהו שאל, זה למבחן? כן, היא אמרה לאט, ידה ממששת את תנוך אוזנה, אני מאמינה שזה למבחן.

בשיעור ההוא ראיתי שהיא עייפה. היא לא הייתה מבוגרת כמו שחשבתי. היא אמרה, הערכים משתנים. אתם רוצים דברים אחרים. למשל, להיות נחשקים. הביך אותי כשדיברה ככה. הרגשתי כאילו אִמי שלי עומדת שם מתבוננת על נעוריה שאינם, אוזלים מגופה, הסידן, היופי. כן, היינו צעירים לפחות בגופינו.  

היא הייתה המרצה היחידה שביקשה שנרשום נוכחות. כשהחסרתי שיעור מישהו אחר רשם את שמי. גם כך הרשימה תמיד הייתה נפוחה משמות. אלברט איינשטיין. אריק איינשטיין. צ'רלי צ'פלין, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שרה גיבורת ניל"י שמישהי תיקנה לשרה אהרונסון. מעולם לא נזפה במי שלא הגיע ולא הזכירה את השמות העודפים. מי זוכר בכלל מי למד אצלה. כשהרשימות נעלמו אפילו לא שמתי לב.

בשיעור האחרון רשימת הנוכחות שוב עברה באולם. כשהגיעה אליי חשבתי עליה בודקת את רשימת הנוכחות. דמיינתי אותה מאוחר בלילה בדירה קטנה עם רטיבות. קירות לחים. עציץ אחד. אקוורלים. מעבירה אצבע זהירה על טורי השמות. אני מאמינה שבפעם ההיא רשמתי את שמי. ששרטטתי לאט את האותיות, מסלסלת את קצותיהן, כמעט בעונג. אני זוכרת, הייתה בנו יהירות להאמין שהתפוז הוא רק תפוז. שכל זה לא נגע לנו.

.

יערה שחורי היא סופרת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר. כלת פרס עגנון לשנת תשפ"ג.

.

.

תנינה

גל נתן

"עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין."

(ישעיהו נא, ט)

הבוקר העירו אותי המפגינים. הצצתי מסדק חלון ושמעתי אותם שרים: "באנו חושך לגרש." את חשכת הלילה ואת החלום על מדבר שומם ונפלא הם לקחו בשיר. ועם הווילון החדש שנרכש, האור לא חודר בבוקר וברוב הימים אני ישנה עד מאוחר. אבל לא היום. לכלבה יש פצע ברגל. אני לא יודעת איך בדיוק זה התחיל, אך הוא שם ומאז אני מנסה למנוע ממנה את התענוג שבליקוק הפצע. אנחנו יורדות לפארק וחוצות את הגשר של הירקון. ההפגנה התפזרה. בעברו השני של הנחל יש שקט ודשא רך לשכב בו. אני עוצמת עיניים. מסביבי אנדרטות הנופלים של תל אביב. פעם, בדיוק באותו המקום, האדמה נפערה ביום שבת אחד ונפלתי עם איש לבור חם ועמוק. ישבנו בו כמו שני תינוקות בוערים ברחם עד שהשעון צלצל והתעופפתי החוצה כמו עורב. אני שוכחת ונזכרת. מאחורי העיניים העצומות אני רואה את הירקון מלא תנינות והן יוצאות כמו עדר פילות מהמים. הן לא יודעות את ענייני השעה והן גדולות ושקטות. באות לאדמה שלהן. אדם עם דגל צועד קרוב אליי, הכלבה נדרכת ואני פוקחת עיניים. פח ירוק צף בירקון. בהעדר פתרון אחר, אני נאלצת למצוא לי איים לשכון בהם. שוקעת עמוק יותר ויותר עם גופי בתוך הדשא. שומעת שברי שיחה של זוג שעובר. לפעמים אני עוד מריחה את אדמת הבור החמה שבערנו בה. בגדים שחורים, ענברים ואש. כשעיניי עצומות אין מושלים בארץ הזאת ואין לנו על מה להילחם. יש רק תנינות גדולות ושקטות שעולות מהמים.

.

גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.

.

.

אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

איתן דקל

תַּמָּה מְצִיאוּת שֶׁשָּׁלַחְנוּ אָחוֹר, וְהִסְכַּמְנוּ

שֶׁתֵּלֵךְ; מָה שֶׁשָּׁכַחְנוּ בּוֹעֵר בָּעַר,

עַכְשָׁו דּוֹעֵךְ. נוֹלַדְתָּ בַּמִּילֶנְיוּם, עַל כֵּן אֵינְךָ

זוֹכֵר. וּכְבָר זָכַרְתָּ, אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ מְשַׁקֵּר.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ זָקוּק לַשֶּׁקֶר יוֹתֵר.

.

[חָלַקְתָּ אָז עִם שְׁנֵי אַחֶיךָ אֶת הַחֶדֶר, חָשַׁבְתָּ

שֶׁסּוֹדוֹתֶיךָ מוּגַנִּים, וְהֵם הָיוּ, שָׁנִים

יָדְעוּ אוֹתָם כֻּלָּם. לוּ יָדַעְתָּ זֹאת

הָיִיתָ נֶאֱלַם?

הַסּוֹד חָבוּק הֵיטֵב אֵצֶל כֻּלָּם].

.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאָז שִׁקַּרְתָּ, אֲבָל

אֵינְךָ זוֹכֵר. עַכְשָׁו תִּטְעֶה לַחֲשֹׁב – אֱמֶת

דִּבַּרְתָּ, וְתוֹר הַשֶּׁקֶר לְדַבֵּר. מָה שֶׁבָּעַר, הֲרֵי

הִסְכַּמְנוּ שֶׁנֵּלֵךְ וְנִשְׁכָּחֵהוּ, וְרַק צִלּוֹ נִשְׁאַר.

.

אַתָּה אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

בְּהֵעָדְרָהּ, כְּמוֹ אֱמֶת, לֹא תִּשָּׁאֵר.

.

איתן דקל הוא תלמיד ישיבה. עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים, לרבות המוסך.

.

» על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד – ברשימה מאת יוסי מנדלוביץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן