מאיר שלו: ילד הטבע שהפך לסופר

הילד שגידל עכבישים ועקרבים במרפסת ביתו הירושלמי, שנבחן בנהלל על בקיאותו במיני צמחים, שחרש את ישראל לאורכה ורוחבה, דאג להעביר את אהבת הטבע שבתוכו אל הטקסטים הקאנוניים שכתב. מאיר שלו לא היה הופך לסופר האהוב והמוערך שהוא לולא גדל בסביבה שידעה לטפח את אהבתו לטבע מגיל צעיר

מאיר שלו (צילום מפסטיבל הספרים בלייפציג, 2015, מתוך ויקיפדיה) ופרט שאייר יוסי אבולעפיה מתוך הספר "קרמר החתול יוצא אל היער" שכתב שלו.

"כל גלגליו של הטבע תקתקו סביבי כמו בחנות של שען. המחוגים הקטנים של עונות-השנה הורו סוף-קיץ בצעקתן של ציקדות אחרונות, בריח הצחיח החמים של אבק השדות הנחרשים, בטפיחות כנף של חוגלות צעירות, שצבעיהן, תעוזתן וגודלן מנו מספר לימים שעברו משעת בקיעתן. המחוגים הגדולים הראו את שעת היום בשמש שהחלה להשפיל וברוח המערבית שלחשה כבר-ארבע-אחרי-הצהריים-ותיכף-אני-מתחזקת, ובצריחת הסיסים משחרים לציד ומבשרים קרבתה של ערבית."

("כימים אחדים" עמ' 97)

הטבע חי וצומח בכתיבתו מאיר שלו. מוזר לחשוב שיכול להיות שלא היינו זוכים לכך אלמלא גדל כשהוא מוקף בטבע ובאנשים שהכירו לעומק את כל גווניו ויצוריו. כששומעים איזה שחקן מרכזי היה הטבע בגידולו, אפשר להבין טוב יותר מדוע הוא השתקף בכל פסע מכתיבתו.

הכל עובר במשפחה

למשפחתו של שלו מצד אמו היה חיבור חזק מאוד לטבע. אמו בתיה הייתה ילידת מושב נהלל. היא גילתה בקיאות מדהימה – כמי שגדלה וחונכה במושב – בצמחיה ובחי של האזור, וספגה שם אהבה גדולה לטבע. שלו זוכר כילד פרחי בר מפוזרים לייבוש בין הספרים בבית ואת הכישרון של אימו לנקוב בשמה של כל ציפור רק על פי צליל ציוציה.

שני הוריו היו מורים ואהבו מאוד לטייל. אביו, יצחק שלו, היה גם סופר ומשורר ומשיריו ניכרת היכרותו עם הטבע והאהבה לחי ולצומח. שלו האב נהג להסתובב בטבע עם ספר תנ"ך, ובהשראתו טען מאיר שלו כי הן את מקצוע הטבע והן את מקצוע התנ"ך יש ללמוד אך ורק מחוץ לכותלי הכיתה, בטבע. זו הדרך הטובה, הנעימה והיעילה ביותר, אמר, לחנך את הנפשות הרכות של ילדים בגילאי בית הספר היסודי, ולהקנות להן ידע.

אביה של אימו בתיה, אהרון בן-ברק, היה הסב האהוב מן המושב ואל ביתו היה שלו הילד מגיע מירושלים בכל חופשה. אהרון היה נוטע מומחה, ושלו נהג להתלוות אליו כשטיפל בעצים:

"אהבתי לראותו גוזם ומדלה את הגפנים בכרמו. תנועות ידיו הקסימו אותי. הייתי ילד קטן ולא ידעתי לנסח זאת במילים אבל הרגשתי שתנועותיו של בעל מקצוע הן התנועות היפות ביותר שצפונות בגוף האדם".

("גינת בר", עמ' 12)

למרות ששלו התגורר רק שנתיים מילדותו בנהלל (בנוסף לחופשים שאהב לבלות עם משפחתו המורחבת בכפר), השנים הללו היו צרובות בו ושימשו לו השראה ברבים מספריו.

השכן שהפך למורה

שלו בילה את רוב ילדותו דווקא בעיר – בירושלים, אבל גם שם היה מוקף טבע וספרים. "לא היה משהו טוב יותר לעשות" היה נוהג לומר. האם זו הייתה אמת לאמיתה או הגזמה ספרותית? בדבר אחד אין ספק: השילוב של שני אלה ליווה אותו כל חייו, ואהבתו העצומה לחי ולצומח השתקפה כמעט בכל הספרים שכתב. התיאורים החיים, המפורטים והמרתקים של הצמחים, החרקים והחיות הכניסו אותנו לעולמם המופלא של גיבוריו, בין אם היו אלה חתולים שמנמנים ועצלנים, או מושבניקים מיובלי ידיים.

כבר כילד רך, בן 5 או 6, מצא לעצמו מאיר שלו מדריך מושלם לעולמות הטבע. בשיכון בו גר בשכונת קרית משה בירושלים, התגורר גם איש שקט מאוד, לבן שיער ועיניו כחולות ביותר, שעורר את תשומת ליבו. כל יום ראה אותו יוצא לשדה הפתוח, מרים אבנים, צופה בסבלנות במתרחש תחתן ורושם לאיטו בפנקס שבידו. שמו היה אמוץ כהן. אביו של שלו, יצחק, היה תלמיד של כהן בשיעורי טבע בגימנסיה. הוא שאל את מורהו לשעבר אם מאיר הצעיר יוכל להצטרף אליו להליכותיו בשדה. שלו הפך לנושא כליו של כהן, ועולם שלם ומרתק נפתח בפניו.

לא רק ידיעת הטבע של כהן הייתה מרשימה. שלו גם ספג ממנו את העברית העשירה שלו, ושמר איתו על קשר חם כל חייו.

"בסוד העכבישים" מאת אמוץ כהן. המשפט הפותח את הספר, אותו נהג שלו לצטט כדוגמא לכתיבה מופלאה: "עכבישים סתם אין דעת הבריות נוחה מהם".

כילד שהפך לחובב חרקים מושבע, שלו לא היה מעוניין בכלב או חתול כחיית מחמד. הוא רצה להרשים את אמוץ כהן, שחנך אותו, וחלם לגדל רצה חיות בר, כאלו שיוכל לעקוב אחריהן ולהכירן מקרוב. שלו ידע שהוריו לא יסכימו בקלות שיגדל חיה מסוכנת, לכן החיה הראשונה שהביא הביתה הייתה בלתי מזיקה – זחל זנב הסנונית, שאחרי שהתגלם הפך לפרפר יפהפה. רק לאחר מכן התחיל להביא אל הבית הירושלמי את היצורים בהם באמת היה מעוניין – עכבישים, עקרבים וכל מיני זוחלים שהוריו פחות חיבבו.

לכן לא פלא ששלו חלם כילד להיות זואולוג. כשהוציא בגיל 40 "המופלג" את רומן הביכורים שלו, גמל למורה האהוב אמוץ כהן והכניס כבר ל"רומן רוסי" את דמותו של פינס, מורה נערץ לטבע ומחנך ואיש קרוב ויקר לנפשותיהם של הילדים, שהיה מבוסס על זכרונותיו מכהן:

"פינס הראה לנו את תחנות-הריח של הצבאים, את מלכודות ההפריה של הדבורנית ואת רשתותיו הדביקות של עכביש-הצלב פרושות בין שיחי הלוטם. שליחיו הקטנים אספו שרידי חרסים בתל, ביצי חומטים בשדות מאובנים בסלעי הגיר של הגבעות. בלילות הוציא אותנו לשדות אל מתחת לשמים המכוכבים, להשמיענו את "זמרת הקרפדים" ולהראותנו את "גרמי השמים"."

("רומן רוסי", עמ' 177)

חשיבותם של החרקים

לאחר כמה שנים כנושא כליו של כהן, התבקש שלו לצאת לבדו על מנת לערוך תצפית על קן של צרעות מזרחיות שמצאו השניים בשדות. עם עפרון ופנקס ישב ורשם – מי הגיעה, מי יצאה, ומה נשאו בפיהן. לאחר כמה שעות השתעמם, ובמשובת ילדות החליט לעשות ניסוי – הוא הניח סמרטוט על פתח הקן וחיכה לראות מה יקרה. הצרעות הכועסות המו תחת המחסום הלא צפוי. רחמיו נכמרו עליהם בסופו של דבר וכשהניף את הסמרטוט חטף כמה עקיצות כואבות בפניו שבעקבותיהן נאלץ לשכב שבוע בבית ולהחלים.

הוא בא איתן חשבון שנים מאוחר יותר ב"רומן רוסי":

"בעונת האביב יצאו מלכות הצרעה המזרחית ממחבואי החורף שלהן. קפואות וחלושות תרו אחר מקום להקים בו את קנן החדש. בתוך שבועות מספר הולידה כל אחת מהן גדוד של שודדים. הוועד שילם לילדים כמה פרוטות בשביל כל דבור מת וכל אביב הוציא פינס את הילדים אל השדות והחצרות ללכוד את המלכות בטרם יקימו דור חדש של "מדיינים שוסים"."

("רומן רוסי", עמ' 116-7)

ספר הביכורים של שלו מלא בתיאורי חרקים מפעימים. כתיבתו המדויקת והיצירתית אודות חיות נשכחות אלו הרשימו גם את אנשי המדע. אלה בחרו בו כזוכה בפרס השנתי של אגודת האנטמולוגים (חקר החרקים) ב-1990, פרס בו שלו היה גאה במיוחד, מאחר ולא היה איש מקצוע בתחום אלא חובב. את כספי הפרס, 5,000 ש"ח, תרם חזרה לאגודה לשם המשך המחקר על החרקים האהובים עליו.

כתבה על זכייתו של שלו בפרס האנטמולוגיה מתוך עיתון כל העיר ירושלים, 1990, כולל ראיון קצר עימו.

חג שהפך למלחיץ

"ט"ו בשבט הוא חג נפלא. הוא לא כרוך בחשבונות נפש, פוגרומים ומלחמות. יש לו ניחוח פגאני-נורמלי דק ונעים, הוא אופטימי מעצם הגדרתו ועל אף המנהג המוזר לאכול בו פירות יבשים, הוא החג הרענן ביותר בלוח השנה היהודי". כתב שלו על טו בשבט באחד מטוריו השבועיים ב"בידיעות אחרונות". זכרונות ילדותו מאותו החג עיצבו את מי שהוא, אך לא היו נעימים בהכרח.

כשעבר עם משפחתו מירושלים לנהלל בעקבות לימודיה של אמו, היה שלו בכיתה ד'. הוא נאלץ להיכנס לכיתה מגובשת היטב ולה מסורות ידועות שהיו קשורות בקשרים עבותים לציונות החקלאית-חלוצית שנהלל היתה בין סמליה הבולטים. אחת מאותן מסורות נקשרה לט"ו בשבט – שבנהלל נקרא יום האילן – ובו היה נערך כל שנה חידון אימתני בנושאי ידיעת הטבע. הדבר היה ככה: בחדר הטבע של בית הספר פוזרו ענפים משלל שיחים ועצים וצמחים שגדלו באיזור. כל ילד קיבל דף ובו נתבקש לרשום את שמותיהם של אותם צמחים. ילד בכיתה א' נדרש להכיר 10 שמות, ילד בכיתה ב' – 20 שמות – וכן הלאה. הצלחה בחידון הייתה סמל סטטוס נחשב – לא רק למעמדו של הילד בכפר אלא למעמדה של משפחתו כולה. לכן לא פלא שאמו הכינה אותו בקדחתנות ליום הגדול, וישבה איתו על שמות הצמחים בסביבתם ימים ארוכים לפני החג.

הגיע ט"ו בשבט. שלו מספר איך מילא את הדף שם אחר שם, באיטיות שסבל רב לצידה. בסופו של דבר הצליח לקושש 39 שמות של צמחים, אחד פחות מהמינימום הנדרש לגילו. התגובה של המורה שלו בנהלל, יעקב מתתיה, הייתה מעודדת: "לפעם ראשונה זה טוב מאוד, בשנה הבאה תצליח יותר". אמו לעומת זאת, לא הייתה מרוצה וכבר יום לאחר מכן התחילה לאמן אותו לקראת השנה הבאה. לא תופתעו לגלות ששנה לאחר מכן שהוא הצליח הרבה יותר, אבל זכרון "מבחן הצמחים" רדף אותו שנים ארוכות לאחר מכן.

הפרח שהוציא את שלו מהבית

"עם בואה של עונה חדשה הוא היה נתקף בחוסר המנוחה של אוהבי הטבע", מספרת אילת שדה, מי שהייתה בת זוגו של מאיר שלו. החיים לצידו של חובב טבע אדוק שכמותו היו מרתקים ומלאי פעילות: "בשבילו לא היה דבר כזה יותר מידי טבע. הוא היה גורר אותי מיום עבודה לראות את המים השוצפים בגעתון, את פריחת החלמוניות, את מרבדי הפרגים בנגב או את מה שהכי אהבתי – מעופי הלפני-שינה המרהיבים של הזרזירים בחורף. אבל לפעמים לא עמדתי בקצב שלו", היא מודה בחיוך.

מאיר שלו ואילת שדה, בת זוגו. מתוך אלבום פרטי.

הטבע היה בנפשו של שלו האדם, ולכן אך טבעי שהופיע בכל פינה בבכתיבתו של שלו הסופר. נדמה היה שהוא מסוגל למצוא לכל אירוע בחיים מקבילה בטבע ולהאניש כל יצור חי:

"האם זוכרת הציקדה את ארבע השנים מתחת לאדמה?" תהה פינס מתחת לעץ התפוח, "וזנב הסנונית היפהפה? היזכור את ימי היותו זחל מגושם על עלי הפיגם?"
"תקופת הגולם" הסביר לי, "אינה רק תקופה של בישול והכנה שקטה, אלא גם תקופה של נשייה ושכחה, מחסום אטום בין תקופת הזחל ותקופת החרק, בין שני ביטויי חיים כה מנוגדים של נפש אחת"."

("רומן רוסי", עמ' 334)

"גינת בר", הספר שהקדיש שלו לחי ולצומח שהרחיבו את ליבו, התחיל בכלל מהביטויים הספורדיים שאהבתו לטבע מצאה בטורים שכתב לעיתון "ידיעות אחרונות" מידי שבוע. בין הרשימות הפוליטיות והחברתיות שכתב מעל דפי העיתון – השתחלו לעיתים פסקאות על צמחים יוצאי דופן שנדמה היה שבאו להקליל מעט את האוירה באותו הטור.

למעשה, היחיד שהצליח אי פעם "להוציא" את שלו מחדר העבודה שלו בעשרות שנות כתיבה פובליצסטית היה לא אחר מאשר החצב, כך העיד אביב הברון, מי שהיה עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", שם כתב שלו באופן קבוע. "הוא אמר לי שהוא המציא את התחרות הזו כדי שיהיה לו תירוץ לטייל בכל הארץ" מספרת אילת. לכבוד רשימתו על החצב, הם הסתובבו, פגשו את מי שטענו שדווקא בחצרם צומח החצב הגבוה ביותר בישראל, מדדו גבעולים ופריחות לבנות וארוכות וצילמו את החצבים שטענו לכתר. חצב אחד גבוה במיוחד עליו כתב עורר את מחאתם של קוראים שביקשו לטעון לכתר "החצב הגבוה ביותר", והטור הצנוע על חצבי ארצנו בהמשך לתחרות כלל ארצית ולטור כפול (!) בעיתון. אבל הפרסום שנתן שלו לפרח המבשר את הסתיו הייתה בעוכריו. חמתו של שלו עלתה כשגילה שהחצב הראשון עליו כתב נעקר ממקומו. מאז התמיד לטשטש את מקומם המדויק של המועמדים הנוספים לתואר "החצב הגבוה ביותר" כדי שלא יחבלו בהם.

הטור השבועי הכפול והמיוחד של מאיר שלו בנושא תחרות החצבים. איורים: ירמי פינקוס. מתוך "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות, 5.10.2012.

צריך להתחיל מוקדם

היכרותו העמוקה של שלו עם רזי הטבע עיצבה במובנים רבים את הסופר הגדול שהיה: סופר שמכיר לעומק כל תחום עליו הוא כותב, שמבין את מקומו הצנוע בתוך העולם, שמכיר בכוחות הגדולים שפועלים בו ובעיקר – רואה בעולמנו את היופי הגלום בו, ואת יכולתו של האדם להרוס את היופי הזה בקלות.

הוא לא רק הפליא בתיאוריו המדוייקים את הטבע. הוא מצא בו דימויים לכל תחום אחר בו עסק. העיסוק הנוקדני בטבע גם לימד אותו כיצד להעמיק ולחקור בכל תחום, כפי שעשה כשלמד על מקצועות שונים אותם תיאר בספריו: המספר האופה ב"עשו", אברהם הסתת ב"בביתו במדבר" ומגדל היונים ב"יונה ונער" ועוד רבים אחרים. כדי לתאר אותם ואת אורחות חייהם, הקפיד שלו ודקדק עד קוצו של יוד, ראיין בעלי מקצוע ותיקים בתחומם ודאג להכיר את כל כלי העבודה בהם נהגו להשתמש.

כיוון שרכש את אהבתו לטבע כבר כילד רך, הבין שלו מניסיונו כי אם האהבה וההיכרות עם הטבע ייקנו בגיל מוקדם, יש סיכוי גבוה הרבה יותר שהן ידבקו באותו ילד קורא ויישארו עימו לכל החיים. ברבים מספרי הילדים שכתב יש לטבע מקום של כבוד, בין אם מרכזי כמו ב"קרמר החתול יוצא אל היער" ו"פנדה יוצאת אל המרעה" ובין אם כחלק בלתי נפרד מהעלילה ובדמויות בדמויות המניעות את הסיפור כמו הארנבות והפרות בספר "הגשם של סבא אהרון", או השדות החקלאיים ב"הטרקטור בארגז החול". כתיבתו לפעוטות תואמת את תפיסתו הגורסת כי היכרות מעמיקה עם הטבע מגיל רך וצעיר מגדלת אנשים טובים יותר.

מתוף הספר "הגשם של סבא אהרן" מאת מאיר שלו, איורים: יוסי אבולעפיה. "אתם יכולים לא להאמין אך יש הרבה מה לעשות. אם אתם לא רוצים לבוא איתי לשם, אלך לבדי."

התחביב שהפך לאהבה

"צל האלה, כגודלו, בכיוונו ובצינתו אומר לי תשע בבוקר, העלעלים האדומים של הרימון מורים תחילת מרס, גודלם של עלי החצבים בקצה המדרון מזכיר לי לפני כמה שנים זרעתי אותם ממש כמו שעורי ושערי מונים את שנותיי שלי. וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים."

("גינת בר", עמ' 83)

מאיר שלו הלך לעולמו ב-11 באפריל 2023, באביב, העונה בה הטבע קם לתחיה במלוא הדרו. בספרו "גינת בר", שיצא 6 שנים קודם לכן, הוא מזכיר לנו שבטבע, כמו בחיים, יש מוות וסופיות שהם חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. הספר הזה שונה מהרומנים שלו; ספר שלא נכנס לאף קטגוריה מוכרת של סוגות ספרים, אך זהו שיר הלל אחד גדול לאהבה שליוותה אותו כל חייו – אהבה לטבע הפראי.

"גינת בר" מאת מאיר שלו. את הספר איירה אחותו, רפאלה שיר, שהייתה ציירת במקצועה. למרות שחיה בקנדה באותה העת, הכירה היטב את הנוף המדובר והם עבדו על הפרוייקט יחד מרחוק.

"הוא היה אספן כפייתי של זרעים ופקעות וגידל רקפות מזרעים קטנים ועד לפקעות עטירות פרחים שעד היום ממלאות את כל גינת-הבר הפרטית שלו. בכל הארץ הכירו את הנטייה הזו שלו וכשהיו מפנים שטח לקראת בנייה היו קוראים לו והוא היה מגיע לכל מקום. תמיד היו לו באוטו מכוש וכלי חפירה למקרה שיזדקק להם. הוא היה זוחל על הברכיים שעות ברחבי הגינה, לאסוף זרעים כדי שלא יברחו לו." מתארת שדה את הקשר של שלו לגינתו. בעשורים האחרונים לחייו, לאחר שעבר מירושלים למושבה צפונית, לבית שנדמה שהגינה עומדת במרכזו, טיפח במסירות ובאהבה גינת בר. מכתיבתו עליה עולה כי הייתה יותר מסתם תחביב אלא מעין חברה וותיקה שמלווה אותו מילדות. חברה נאמנה, כזו שנותנת מרגוע לנפש.

שלו גדל בדור של כותבים נוספים שהפליאו לכתוב, חלקם גדלו בקיבוצים ובמושבים, ונחשפו רבות לחי ולצומח. למעשה, הוא בן דורו של יהונתן גפן, שגדל לצידו בנהלל. אבל אף אחד לא הכיר את הטבע טוב כמוהו ולא היטיב לכתוב עליו באותו שילוב מרתק של אהבה, היכרות אינטימית ופליאה ילדית. איזו זכות היא להתענג על מילותיו, להתאהב מחדש בטבע שמקיף אותנו, וללמוד ממנו עליו ועל עצמנו גם כשהוא כבר לא כאן עימנו.

המילים הראשונות של רוני קובן

רוני קובן חושף מהן המילים הראשונות שלו ואיך הן השפיעו על חייו והפכו אותו למי שהוא היום

רוני קובן. צילום: אבישג שאר-ישוב

לרכישת כרטיסים למפגש הראשון עם אבי נשר לחצו כאן

"נדמה לי שהמילים הראשונות שלי היו שאלות.

אני מתכוון למילים ראשונות שהתחברו לתחושה פנימית, למשהו שארצה לעשות בעתיד.

אלה שאלות שהקלטתי ברדיו טייפ דאבל קאסט שקיבלתי מהוריי כשהייתי ילד. ישבתי שעות מול הפלא הזה, מגיש שירים וביניהם מראיין את…אחותי הקטנה חנה. בגיל 4 היא התגלתה כמרואיינת נפלאה –  מצחיקה, ספונטנית, סקרנית.

הרגעים הכי טובים היו כשהיא הייתה מגיעה לשיא של סיפור או בדיחה ושותקת. ופתאום הייתה בינינו הבנה כזאת –  שקטה – שיכלה להתקיים רק בין שנינו. את התוכניות המשותפות האלה שלה ושלי היינו שומעים באוטו, בנסיעות משפחתיות בחו״ל.

מאז גדלתי. שאלתי שאלות בארץ ובעולם. הדלאי לאמה, אהרון ברק, נעמי שמר, יהודה עמיחי. את כולם זכיתי לפגוש, לשאול שאלות. מכולם השכלתי. עם השנים למדתי שהשאלות שלי פחות חשובות. מה שחשוב זה התשובות. ובעיקר הכמיהה לרגע הזה שבו קורה ביני ובין המרואיין משהו חדש, לא צפוי, רגע של אמת.

הרבה פעמים הרגע הזה שבו האמת סוף סוף יוצאת החוצה הוא רגע של שתיקה. של מבט. רגע של התרחשות. אתם יודעים מה – הרבה פעמים זה רגע ללא מילים. ככה זה, עוברים חיים שלמים רק כדי לחזור לרגעים ההם מול הטייפ עם אחותי כשנהננו לשתוק יחד. וכאילו אז כשהיינו ילדים היו בין שנינו כל האפשרויות, כל המילים שבעולם.

אני מזמין אתכם לחזור איתי למילים הראשונות של אבי נשר, שלמה ארצי, אתגר קרת ועוד דמויות מרתקות ומפתיעות (פרטים בהמשך)."

המפגש הראשון, עם איש הקולנוע אבי נשר, ייערך ב- 22 בינואר, בשעה 20:00, באודיטוריום הספרייה הלאומית בירושלים – נותרו כרטיסים אחרונים!

קצת על סדרת "מילים ראשונות":

זו סדרה בת 6 מפגשים, פעם בחודש, שייערכו כולם במשכן החדש של הספרייה הלאומית, מול מספר מוגבל של צופים. בכל מפגש חד-פעמי כזה, ישוחח רוני קובן עם דמות מרתקת ומוכרת ממרכז הציבוריות הישראלית ויחד איתו ישוב קובן אל המילים הראשונות שלו – בילדות, בכתיבה, ביצירה – ואל הסיפורים, הסודות והתובנות שמסתתרים מאחוריהן.

 במהלך השיחה ידברו קובן ואורחיו גם על היצירות האחרונות שכתבו ויבחנו גם אותן בראי היצירות הראשונות.

במפגש הראשון ישוחח קובן עם הבימאי והתסריטאי המוערך, אבי נשר, שהשפיע על הקולנוע הישראלי בסרטים שכתב וביים וגם כמנטור ליוצרים ויוצרות צעירים. מה היה התסריט הראשון שכתב, מתי החליט להיות יוצר קולנוע ולמה ג'וליה רוברטס חייבת לו את הקריירה שלה? נשר מגיע לשיחה אינטימית עם רוני קובן ופותח בפנינו את המגירות בהן הוא שומר תסריטים ראשונים וזיכרונות.

שירה | איך היה מותה עדין כמוה

שירים חדשים מאת דנה אמיר, טליה סיידל כהן ורמי לאון יולזרי

טלי אסא, אגם, פחם וגרפיט על נייר, 70X50 ס"מ, 2020

דנה אמיר

ביום שבו קברת את בתך

פָּנַיִךְ נִצְמְדוּ אֶל פָּנַי, מְבַקְּשִׁים לְהַעֲרוֹת אֲוִיר שֶׁנִּלְקַח בְּאַחַת

עַל קַו הַלֵּב

.

וְהַיַּלְדָּה, יָפָה כְּאַגָּדַת חֹרֶף

יָדַעְתִּי רַק אֶת שְׁמָהּ

וְאֶת הָאֳפָנִים שֶׁבָּהֶם נָדְדָה מִמַּעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה,

וּשְׂעָרָהּ הַבָּהִיר שֶׁשָּׁב וְצִמֵּחַ כְּנֶגֶד הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בּוֹ

וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה פֶּה

.

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ בְּאִבְחַת בֹּקֶר אַחֲרוֹן, חֲשׁוּךְ כּוֹכָבִים, מָשַׁכְתְּ אֶת חַיֶּיהָ אֵלַיִךְ

כְּדִמְעָה הַשָּׁבָה אֶל הָעַיִן,

אֵיךְ עָרַכְתְּ אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת אֵצֶל

כִּסְּאָהּ הָרֵיק, אֵיךְ, חֵרֶף תַּעֲנִית הַגּוּף,

לַוְיַן הַזְּמַן הַמַּמְאִיר, הַיּוֹרֵד תַּחְתִּיּוֹת,

נִזְעַק לְהַחְזִיק בָּךְ

.

אֵיךְ הָיָה מוֹתָהּ עָדִין כָּמוֹהָ. הִבְהוּב רֶגַע אֶחָד, וּמָה שֶׁבָּא מִן הָאוֹר

שָׁב אֵלָיו. מְכָלִים שֶׁל אַהֲבָה דְּרוּשִׁים הָיוּ לָרֶגַע הַזֶּה. שְׁעוֹת יַעַר

לְאֹרֶךְ דְּרָכִים לֹא כְּתוֹבוֹת, עַד נִבְקְעוּ כָּל הַדְּרָכִים.

.

עַכְשָׁו הִיא עֲקֵבוֹת שֶׁהִתְקַשּׁוּ, פְּעוּרִים,

כִּגְרוֹנוֹת בִּתְפִלָּה. עַכְשָׁו כָּל שְׁלוּחוֹתֶיהָ

הוֹלְכוֹת אֵלֶיהָ. נָחָה הַיָּד הַמְּדַבֶּרֶת, נָח הַנָּשׁוּךְ,

הַפּוֹעֵם, הַחוֹלֶה.

דְּקִירַת הַלֵּב, רַק הִיא,

לְאֵין סוֹף.

.

מהרו

עָרֵינוּ רֵיקוֹת. הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת בִּכְיֵנוּ מֵעַל יַמִּים וְגִדְרוֹת תַּיִל, קָרוּסֵלוֹת

חוֹרְצוֹת מַעְגָּלִים בָּאֲוִיר הַמִּתְדַּלְדֵּל, צְרִיפֵי עֵץ מָטִים לִנְפֹּל,

פְּגִיעִים לָאֵשׁ

.

אִם שְׁעַת רָצוֹן הִיא, חֲבֹק אֶת הַתִּינוֹקוֹת

לְבַל יָקִיצוּ נִבְהָלִים אֶל הֹלֶם הַחֲשֵׁכָה, לְבַל יִכְבּוּ מִכּוֹחַ

קֹר פִּתְאוֹם

וְאֶת הָאִמָּהוֹת הַשָּׁבוֹת אֶל הַחוֹף לָמוּת

חֲבֹק, לְבַל יִזְלֹג זְמַנָּן הַסָּמִיךְ אֶל

פִּיּוֹת הַיְּלָדִים

.

יָגוֹן חוֹרֵךְ אֶת הַמְּבוֹאוֹת, אֶת דַּלְתוֹת הַבָּתִּים.

הוֹ, יְדִיעוֹת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהֶן, מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נִפְקֹד עוֹד,

גּוּפִים שֶׁהָפְכוּ אֶבֶן.

.

רְחָבִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה וְאָנוּ יְשֵׁנִים בְּתוֹכָם.

בַּקְּשׁוּ אֶת עִקְבוֹתֵינוּ בֵּין כַּדֵּי הֶחָלָב הָרֵיקִים, בְּתוֹךְ מַחְרְאוֹת הַצִּפּוֹרִים.

מַהֲרוּ, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חֲשֵׁכָה,

כִּי שַׁקְרָן הַזְּמַן

.

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש מסלול הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. ספרה האחרון, "שתיים אוחזות", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

טליה סיידל כהן

הד מבטינו

וּבְעֵת שְׁעוֹת הֵעָלְמִי אָבוֹא

בְּתוֹךְ מְבוֹאוֹת הַמַּיִם –

וְכָל הֵדֵי רִקְמַת עוֹרָם יִגְאוּ בֵּין הַכְּתָלִים –

מַפַּת הַחוֹל טְבוּעָה, טוֹמֶנֶת

רֶסֶס הַגַּפַּיִם. עוֹפוֹת שָׁמַיִם כְּאַלְחוּט

יַבְהִילוּ אֶת קוֹלִי –

.

קְרִיעַת מֵיתָר. צִפְחַת גָּרוֹן

שִׁבְרֵי קַרְנִית הָעַיִן –

אִבְחָה חוֹתֶכֶת, מְהַסָּה, בֵּינוֹת לָאֳרָנִים

מִלּוֹת הַצֵּל, כְּאֶצְבָּעוֹת, טָבְעוּ בְּתוֹךְ הָאַיִן –

אָנָּא הָשִׁיבוּ. נְשִׁימוֹת. אֵדֵי הַדָּם אִלְּמִים.

.

הַבִּיטוּ מַעְלָה – הַיְּלָדִים

עַל פְּנֵי כִּבְשָׁן גָּבוֹהַּ

עוֹלִים בַּמְּסִלּוֹת אֶל עָל, מִבַּעַד לַפְּתָחִים –

אֶל תּוֹךְ שְׁנָתָם צִפּוֹר תִּפֹּל, בְּתוֹךְ

גְּרוֹנָם לִנְגֹּעַ

תַּבְהִיל כָּנָף עֵת תַּהֲלֹם

אוֹתוֹת דּוֹלְקִים כָּבִים –

.

אִוְשַׁת קוֹלָם עֵת יִנָּשְׂאוּ

מִן הַיְּאוֹר לִנְבֹּעַ,

הַסְכִּיתוּ – עֶרֶשׂ סִימָנָם

נִשְׂרַג בֵּין הַכְּבִישִׁים –

בֵּין הַשִּׂיחִים חוּטֵי שֵׂעָר, תָּאֵי עוֹרָם לִנְגֹּהַּ

בַּת צֵל תַּנִּיחַ הַגֻּמּוֹת בַּשֶּׁקַע, חֲרִישִׁית –

.

פִּקְּחוּ –

הֵן סִימָנֵינוּ כָּאן, בְּתוֹךְ סִדְקֵי עַרְבַּיִם,

בַּדֶּרֶךְ הַחוֹצָה אֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּשְׁחִירִים.

מִקְשַׁת הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת פֶּתַח עַפְעַפַּיִם

בֵּינוֹת הַתַּיִל, בַּחוֹלוֹת, עוֹדֵנוּ אֲרוּגִים –

.

מִבַּעַד צֶלַע הַבֵּטוֹן – הֶמְיַת קוֹלֵנוּ נֹהַר

תַּכְלִיל אֶגְלֵי פָּנֵינוּ יִתְאַבֵּךְ, וְהַגַּלִּים –

יַרְחִיקוּ עַד צַמֶּרֶת יָם, כְּאַבְקָנִים לִגְמֹעַ,

בְּכָל אֲשֶׁר יַדְכֶם תֻּנַּח – עוֹדֵנוּ נִשָּׂאִים –

.

אַל נָא תַּנִּיחוּ הֶרֶף, כִּי גַּלְעִין הַחֹשֶׁךְ מַטָּה

לוֹפֵת קְנֵה צַוָּארֵנוּ הַלּוֹחֵשׁ מִן הַבְּקִיעִים

אַלְפֵי חוּטֵי זְכוּכִית נִשְׁלַח מִתּוֹךְ אַדְמַת הַלַּיְלָה

הִבְהִילוּ הַדִּמּוּת לָתוּר אוֹתָנוּ, אֲבוּדִים –

.

הָשִׁיבוּ אֶל קְטָבִים, הָשִׁיבוּ זְמַן, הָשִׁיבוּ מַיִם –

מִדֵּי זְרִיחָה, עֵת אוֹר יֻסְתַּר, נִפְרֹם הָאֲרִיגִים

אֲשֶׁר עָטְפוּ עֵינֵינוּ הַטְּווּיוֹת עִם בּוֹא הַלַּיִל

אֲשֶׁר גִּלְּמוּ פְּקָעוֹת הַמַּמְתִּינוֹת עַד תַּשְׁקִיפִים –

.

בֵּין הָרְגָבִים פִּסּוֹת הַזֹּךְ, רִפְרוּף הוֹמֶה עֲדַיִן –

הוֹשִׁיטוּ נָא רִשְׁתוֹת הַהֲשָׁבָה מִן הַשְּׁחָקִים,

הוֹבִילוּ הַסְּפִינוֹת בִּמְאוֹדָן, בְּחֹרֶשׁ מַיִם –

אֶל תּוֹךְ רַחְמָן אִסְפוּ הֵד

מַבָּטֵינוּ, פּוֹעֲמִים –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

.

רמי לאון יולזרי

פְּיֵטָה

וְאֵלֶּה הֵם נוֹזְלֵי גּוּפָהּ הַנֶּאֱגָרִים בְּכַפּוֹת יָדַי

הַמְּכַסּוֹת אֶת פָּנֶיהָ: הַזֵּעָה הַנּוֹזֶלֶת מֵהַמֵּצַח,

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת, הַנַּזֶּלֶת הַנּוֹטֶפֶת מֵהָאַף, הַדָּם

הַמִּתְפָּרֵץ מֵהַנְּחִירַיִם אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי. דָּם נִמְסָךְ

אֶל הַנּוֹזְלִים הַשְּׁקוּפִים, אוֹרֵג בְּחוּטֵי רִקְמָה דַּקִּים

אֶת תַּכְרִיךְ הַמַּיִם הָעוֹטֵף אֶת יַלְדָּהּ.

.

*

הַיּוֹם בּוֹ בְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, הָיָה יוֹם רָגִיל וּבְכָל

זֹאת שׁוֹנֶה. הָיוּ סִימָנִים שֶׁלֹּא פִּעְנַחְתִּי: לֹא הָיוּ

נְמָלִים עַל מִשְׁטַח הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח וְלֹא חֲתוּלִים

בֶּחָצֵר וַחֲצָבִים, שֶׁגִּבְעוֹלֵיהֶם הָאֲרֻכִּים הֵם

הַצִּנּוֹרוֹת דַּרְכָּם עוֹלָה תּוּגָה מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,

פָּרְחוּ שֶׁלֹּא בְּעִתָּם.

.

*

כְּשֶׁבְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, עָנָן חָלַף עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִתְכַּסֵּינוּ שְׁנֵינוּ בְּצֵל. מֵאָז, תְּנוּעַת חַיַּי הִיא

תְּנוּעַת גַּעְגּוּעַ, לוּלְאַת דָּם הַזּוֹרֵם מִלִּבִּי וְאֵלָיו.

.

*

כְּשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בִּבְנָהּ שֶׁמֵּת, חֲצִי סַהַר מַלְבִּין

בְּלֶחְיָהּ, קַרְנָיו מְאִירוֹת סֻלָּם שֶׁרֹאשׁוֹ נוֹגֵעַ

בַּשָּׁמַיִם, עָלָיו הִיא וּבְנָהּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

.

*

בְּנָהּ, בָּרְגָעִים שֶׁאַחֲרֵי מוֹתוֹ, יָפֶה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

לְדִמְעוֹתֶיהָ רֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.

.

*

עֵינֶיהָ צָפוֹת בְּחַלְלֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ אֲגַמִּים בְּלֹעוֹת

שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ. כְּשֶׁבָּאוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת עַל בְּנָהּ

הַמֵּת, לַבָּה רוֹתַחַת זוֹרֶמֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹנֶיהָ.

מָה שֶׁצָּף, עָתִיד לִשְׁקֹעַ וּמָה שֶׁשָּׁקַע הוּא הוֹוֶה

מִתְמַשֵּׁךְ.

.

*

מִתַּחַת לָעֲנָנִים מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הוּא מְרַחֵף,

הַמֵּת שֶׁעָלָה מִן הַחוֹל. נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו שֹׁבֶל אָרֹךְ,

צִבְעוֹ הוּא הַסָּגֹל שֶׁל הַיָּגוֹן.

.

*

הַיָּד אֵינָהּ יְכוֹלָה לָגַעַת בְּעַצְמָהּ וְהָעַיִן אֵינֶנָּה

יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ. כְּשֶׁהִיא מְשַׁלֶּבֶת אֶת

יָדֶיהָ וּמְרִימָה אֶת מַבָּטָהּ נִגְלוֹת לָהּ אֶפְשָׁרוּיוֹת:

לְהָרִים בִּזְהִירוּת סִתְוָנִית רְמוּסָה, לְלַוּוֹת נְמָלָה

בְּמַסָּעָהּ, לִצְפּוֹת בִּשְׁקִיעָה אִטִּית מִבַּעַד לְתַחֲרַת

עֲצֵי אֹרֶן.

.

רמי לאון יולזרי הוא מטפל בזן־שיאצו ומורה לזן־צ'י קונג. מחזור שירים פרי עטו התפרסם בגיליון נובמבר 2023 של המוסך.

 .

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מירה רן, סתיו זיתוני ודליה סיני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | גוזלה

"הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד." סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

מיכל בלייר, חוטי הצלה, אקוורל על נייר, 26X18 ס״מ, 2020

גוזלה

יעל לאוקומוביץ

.

נוּר כרעה על ברכיה מעל האסלה הסגורה, משקיפה החוצה מן החלון. על הענף עמדה צוצלת, קפואה על מקומה, חיה־מתה, בלי תנועה, אף לא קלה שבקלות. עיניה של נור נחו על קן קטנטן שעליו גוננה הצוצלת, היא צמצמה אותן כדי לחדד את התמונה, אך לשווא. היא לא הצליחה לראות מה בתוך הקן. נור סקרה את הצוצלת. היא מפחדת ממנה, חשבה. נור ירדה מהאסלה, רגל אחרי רגל. השעה הייתה שעת צהריים. היא התיישבה על הספה ומתחה את רגליה. עיניה נדדו אל החלון בדאגה, הווילון היה מוסט מעליו. על העיתון שלצידה הופיעו תמונות ודיווחים מאירועי הלחימה האחרונים, אנשים היו שכובים על הקרקע מדממים, את פניהם טשטשו. היא העבירה יד על פניה היבשים, ניסתה לרכך את שפתיה במגע רוק. פיה היה יבש. עורה התקלף סביב העיניים, סביב האף, סביב פרקי אצבעות הידיים ובמרפקים. לעיתים קרובות גירדה בציפורניים ארוכות ועבות מדי מתוך שינה, עד שפצעה את עצמה בשריטות קטנות. בבוקר, כשהתעוררה, ניסתה לחטא אותן עם אצבעות רטובות מרוק, אבל השריטות רק שרפו יותר. כאב השריפה גרם לה לחשוב. משהו יפרוץ. היא נרעדה. הוא לא יפרוץ ממש ברגע. אבל עדיין משהו יפרוץ. נדמה לה שמה שצריך לפרוץ, יפרוץ מתוכה. ברגעים מסוימים היא חשבה שזה קשור בפִיאָנִי, אבל באותו הרגע נדמה לה שלא זה העניין. יש שם משהו אחר.

היא הביאה זוג משקפיים שמצאה בדירה. הם לא היו במידה שלה, מי שגר כאן קודם בטח צריך אותם. היא גילתה אותם באחד הימים כשחיטטה במגירות, ומצאה שהם דווקא מתאימים לה. היא עדיין לא ראתה ממוקד, אבל קצת יותר טוב. היא שוב נכנסה לחדר השירותים והניחה את ברכיה על מושב האסלה המכוסה. הקן היה מוסתר בין צינורות פלסטיק שחורים וענפים של צמח מטפס שכבר היה מת כשנור מצאה מסתור בדירה. הקן נראה קטן וקול לא נשמע ממנו. הטלפון צלצל ונור נבהלה, נתקלה במשקוף השירותים כשרצה אל הספה. מספר חסוי.

״הלו? הלו?״ היא שמעה קול מוכר.

״נור, הלו, זאת פיאני, תגידי משהו.״

נור היססה, ״הלו, זאת אני,״ היא אמרה. ליבה הלם חזק בחזה וזרם קר עבר מקצה ראשה ועד לבהונות.

הקול של פיאני נעשה מבודח מאוד, ״נוּרָה! טוב לשמוע ממך. יופי שאת עונה לטלפון, כבר פחדתי שלא יהיה לך אותו או משהו כזה. תקשיבי, התקשרתי להגיד לך ששלומי טוב, אני בסדר גמור,״ פיאני עצרה לרגע את שטף הדיבור והוסיפה ברצינות, ״ואני נורא מתגעגעת.״

רכיב זר דבק בקולה, ונור לא הצליחה להבין מה הוא. האם היה קשור בבית הסוהר? האם דיברה עכשיו כמו שמדברים האסירים?

״פיאני, איך את מתקשרת בכ—״ שאלה, מתגברת על המבוכה. זמן רב לא שמעה מפיאני.

פיאני היסתה אותה. ״ששששש…״ היא אמרה, ״אל תשאלי שום דבר כי אני לא יכולה לענות, מותק. מה שחשוב זה שהשגתי טלפון, ואני יכולה עכשיו להתקשר אלייך. תקשיבי, די נורא פה. יש כאן המון בנות ורובן לא יודעות אפילו מה הן עשו, כמוני. סתם, סתם, בסדר, אני יודעת מה עשיתי. תשמעי, אני אומרת לך, די נורא פה, אבל יש גם כמה דברים נחמדים, למשל, האוכל פה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לפחות יש פה אוכל. מה את אוכלת בכלל?״

נור רצתה לומר שהחשמל לא עובד רוב הזמן ובאמת היא לא אוכלת הרבה, אבל פיאני לא השתהתה מספיק כדי שנור תוכל לענות. ״תקשיבי, יש עניין עם הציפורים.״

נור נבהלה. מה עם הציפורים. איך פיאני יודעת.

״הם משחררים עכשיו ציפורים למעקב, אני לא יודעת בדיוק,״ והיא לחשה כשאמרה לה, ״שמעתי את הסוהרים מדברים.״

נור מלמלה שיש קן מחוץ לחלון שלה.

״קן זה בסדר גמור, קן זה טבעי, מותק, בקן אמורות להיות ביצים, לא?״ פיאני אמרה, קולה שוב מבודח, ״כמה זמן לא אכלתי ביצים. אוי, חכי, אני חייבת לנתק, מישהו מגיע, אני אתקשר אלייך.״ ואז היא לחשה, בקול רציני מאוד, ״אם מהביצה יוצא גוזל זה בסדר.״ היא אמרה וניתקה.

גוזלים! חשבה נור.

היא חזרה אל השירותים לתצפת. הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת. היא הסתכלה סביב במקום מגוריה הארעי. אם פיאני תשחרר היא תוכל להגיע, הן יוכלו לחיות כאן יחד, המקום מתאים לזוג, אפילו למשפחה. היא הוציאה את ראשה מהחלון וניסתה לראות גוזלים. גוזלה, ככה אח שלה היה קורא לה כשהיה נכנס לחדר בלי לדפוק ואומר לה, בואי תראי לי כמה השיער שלך ארך, והיא הייתה מפזרת את הצמה הארוכה שלה, והוא היה מושך את השיער כלפי מטה. אַייי, היא הייתה אומרת, רגע, גוזלה, הוא היה אומר, תהיי בשקט, ומצמיד את ידיו לגבה. ארוך מאוד, היה פוסק. תאריכי עוד קצת. אחר כך היה מסיט את השיער מהפנים שלה ומנשק את שתי הלחיים, מותיר אחריו חספוס זיפים וריח של אפטרשייב.

השיער שלה תמיד ארך. כשפיאני תבוא גם היא תגיד, כמה ארך לך השיער, נורה. בטח פיאני גם תאמר, כמה את יפה, ותתעלם מהקילופים סביב עיניה, מהעור המחוספס. שברי זיכרון ריחפו בראשה מהחלום שחלמה בלילה. רק עכשיו נזכרה שחלמה על פיאני. הן עומדות יחד ליד תל מכוסה בקש. היא מכירה את המקום הזה. הוא מזכיר לה משהו. היא מתחילה ללכת, אבל פיאני תופסת אותה בידה, זרמים נעימים בגופה. היא מצביעה על מין עמק קטן ובו מים, שׁוּחַת מים, והמים עולים על גדותיהם. היא רואה את התל המוכר לה מוצף מים, ועוד אנשים מתאספים סביבו. השׁוחָה מלאה, אבל אף אחד לא שֹוחֶה, המים עומדים עכורים, ובכל רגע שחולף הם נעשים עכורים עוד יותר. רעש בנייה סמוך לבניין שבו התבצרה העיר אותה מזיכרון החלום. מרחוק שמעה יריות. עבור מי בונים, היא לא ידעה. כמה אנשים חיים בכלל בבניין. היא שוב גירדה את עיניה. העור על עפעפיה היה קשקשי. כל אותו היום הצוצלת לא נראתה שוב בקרבת הקן.

כנראה שני גוזלים היו שם בקן הרעוע. הקן נבנה מאסופה של ענפים יבשים, נשען על צינור הפלסטיק ועל הצמח שקמל. פעם, אחד השכנים, היא לא ראתה אותו כבר זמן רב, ניסה להסיר את הענפים היבשים. הוא הסתובב למטה בלי חולצה, הזיע והקים מהומה כשהתקוטט עם המסור החשמלי והענפים, אבל לא הצליח להתיר את הסבך. הענפים היבשים נותרו מלופפים בצינורות הפלסטיק, והודות לשכן היו מנותקים מהאדמה. השכן נעלם אל תוך ביתו. נור חשבה שהוא היה הבעלים החוקיים של הדירה שלו. לאשתו קראו שיראל. שם ארוך ומסורבל, לדעתה. היא שמחה ששמה קצר, הברה אחת, וחשבה שאם יהיה צריך להעיר אותה באמצע הלילה כדי לברוח מהבית העולה באש, למשל, היא תתעורר מהר יותר מהשכנה, שהייתה לה אז בטן עגולה ותופחת. נור, נור, יצעקו, והיא תתעורר. כשנור הגיעה לבניין שיראל הציגה את עצמה, שלחה אליה יד ענוגה ואמרה, אם את צריכה משהו רק תגידי לנו, אבל נור לא חשבה שהיא באמת התכוונה לזה. השכנים האלו נעלמו מזמן עם התינוק החדש שעשו להם. עכשיו חשבה שטוב שהשכן לא הצליח להסיר את המטפס, כי היא הייתה מרוצה מאוד מהגוזלים הקטנטנים, בני חסותה החדשים.

בימים שחלפו גבר בה הביטחון שיש שניים בקן. הם גדלו מעט. מדי שעה בשעה היא טיפסה על מכסה השירותים והתבוננה בהם. הגוזלים הצטופפו בקן הקטן והשברירי, הצוצלת הגיעה לעיתים רחוקות. היא עמדה על אחד הענפים היבשים האחרים והתבוננה בגוזליה. לפעמים היא עמדה על כבל החשמל שהיה מעט מרוחק. לפעמים עמדה לידה עוד צוצלת. אולי גם לה קן בסביבה. היא דמיינה את כל קיני הצוצלות מתמלאים קול המיה.

פיאני שוב התקשרה. נור החזיקה את הטלפון בין הכתף לראש, שוב אותו רכיב זר בקולה. נור עמדה באזור הקליטה של האינטרנט, ליד החלון.

״תקשיבי, אני משתעממת לגמרי, אני לא יודעת מה לעשות, מזל שיש לי את הטלפון להתקשר אלייך,״ פיאני אמרה בקול מתרגש, ונור לרגע חשבה אבל לא שאלה בקול רם, למה את לא מתקשרת יותר. ״איי, נורה, נורה, עוד מעט אני משתחררת ואני באה אלייך. אם לא משתחררת, אז בורחת, את שומעת אותי?״ פיאני צחקה.

נור ניסתה לדמיין איפה פיאני נמצאת, אבל לא הצליחה לדמיין, ופיאני מצידה לא נידבה מידע.

יום אחד, זה כבר היה מזמן, אחרי שלא ראתה אותה כמה שבועות, פיאני כתבה לה מכתב: אני בבית הכלא, הדברים השתבשו. את המכתב ההוא הביא לה הדוור בעצמו. נור הייתה בחוץ באותה שעה, אולי יצאה להשיג אוכל, היא לא הצליחה לזכור. ״יש לי מכתב לגברת,״ אמר הדוור והתקרב אליה. נור לא שאלה איך הוא יודע להביא את המכתב דווקא אליה, היא הפסיקה לשאול שאלות שלא תקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת. ״בואי, קחי,״ הוא אמר והושיט יד לעברה. הוא אחז את המכתב בין אצבעות שמנמנות וציפורניים שחורות. נור התקרבה והדוור משך את ידו אליו, היא נאלצה להתקרב עוד יותר. פיו היה לח ומעט ריר נזל על סנטרו. העיניים שלו היו אדומות ופקוחות לרווחה. נור חטפה את המכתב מידו והתרחקה.

״נורה, את שומעת אותי?״ אמרה פיאני בקול גבוה. נור הסתחררה, את עיניה כיסה ערפל דק, ובבטנה שהתהפכה התעוררה בחילה. ״נורה, אני חייבת ללכת, נשיקות.״

השיחה שוב נותקה. הקול של פיאני התרחק ממנה, ונור הסתכלה על המכשיר ונשענה על הזכוכית החמה של החלון. היא הקלידה בצ׳אט של מנוע החיפוש: תספרי לי על צוצלות וגוזלים. על גבי המסך החלו להופיע אותיות. נור רפרפה על המילים. צוצלות מטילות בדרך כלל שתי ביצים, בוקעים מתוכן שני גוזלים. הצוצלות, זכר ונקבה, מתחלפים בדגירה ומטפלים יחד בגוזלים. נור נזכרה בצוצלת הנוספת שראתה, הצוצלת האב. גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב. היא שוב סגרה את מכסה האסלה, וטיפסה להסתכל בגוזלים. הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב.

היא ירדה לבדוק אם קיבלה דואר. בתיבת דואר מתפקעת של דירה אחרת הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר חום. לא היה עליה מען. בתיבה שלה היה מכתב מאחיה. גם שמו היה בנוי מהברה אחת. כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה. היא עלתה לדירה ומיהרה לפתוח את המכתב. במעטפה היו שתי תמונות: הר געש לאורו של השחר, ושני שֵֹיִים קטנים, משחקים ומכשכשים בזנב לבן. היא הסתכלה בתמונה ויכלה לדמיין אותם צוהלים ומתרגשים. היא התגעגעה להרגיש בעצמה מרחבים כמו אלה בתמונות מאקוודור. קר, הוא כתב לה, קר פה מאוד. בבוקר קרה מכסה את כל הצמחים שלי, בשבועות האחרונים התחלתי לכסות אותם ביריעת פלסטיק, זה נושא שנוי במחלוקת, כתב, הצעירים אומרים שחייבים והמבוגרים אומרים שהצמחים יכולים לשרוד את הקרה. אתמול בלילה שכחתי לכסות את הצמחים, ועכשיו בוקר וכולם נראים כמו חסות שקפאו והפשירו במקרר. ממעמקי זיכרונה העלתה תמונה של חסות צמודות לדופן מקרר, רקובות ואומללות. הוא כתב לה שהוא מקווה שהירקות יקומו לתחייה, הנה עכשיו מתחילה השמש לזרוח, אני מקווה מאוד, כתב. מה שלומך, הוא שאל במכתב. אני שומע מפה שהמלחמה לא מסתיימת, אבל שהמצב יחסית רגוע, אַיי גוזלה, אם הייתי יודע מה זה אומר. אני כל כך רוצה לראות אותך, אני מתגעגע ומקווה שאת בטוב.

מה שלומה, נור שאלה את עצמה. היא גירדה את העיניים שלה ואצבעותיה עברו על אפה המקולף. הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד. היא לא ידעה מה מהדברים האלו כדאי לכתוב. כדי לענות לאחיה היא תצטרך לפגוש בדוור. היא נאנחה.

עיניה נחו על החבילה שסחבה מהדואר של השכנים. היא קרעה את העטיפה, ומתחתיה הציץ ספר קטן, בגודל של כף יד. על הספר התנוססו ריבועים צבעוניים ולמטה שם הצייר – קלה. היא פתחה את הספר ודפדפה בו. הציורים היו צבעוניים ויפים. היא רצתה לראות את כל הציורים בבת אחת. היא חשבה לתלוש ציור ולשלוח לו, אולי תמצא אחד שייטיב לתאר את שלומה. דמות בצבעים דהויים, שראשה נראה כמו ירח, צפה בין צורות אחרות שנראו כמו חלקים מהעיר והבית: גגות, פנסי רחוב, מדרגות, מעברי חצייה. מסביב היה חושך. היצור הקטן צף ופניו אטומים. הוא נראה לא מרוצה.

במכתב ששלח לה אחיה הוא כתב שעכברי שדה מצאו מקלט בטנדר שלהם. העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים. אומרים שזה יחסית נורמלי פה, לי זה לא נשמע נורמלי, הוא כתב. הם לכאורה מחפשים מקלט מהקור, יצורים אומללים. שאלנו את הכפריים ואת המוסכניק, נור לא ידעה למי התכוון כשכתב ״שאלנו״, מה נעשה עם אותם עכברונים פולשים, והם אמרו לנו בחיוך שצריך לתת להם "מזון". היא דמיינה אותו קורא בקול את מילותיו. הקול שלו, העמוק, בכל פעם ששמעה אותו, עשה לה חשק גדול להתקרב אליו, להתחפר בין כפות ידיו הגדולות. תווי הפנים הגסים שלו הזכירו לה עגל, בהמי ומתוק. בין תווי פניה לתווי פניו לא היה דמיון. היא ניסתה לדמות אותו בראשה. הם לא התראו כמה שנים.

נור התחמקה מהשאלה המתבקשת, את מי היא רוצה יותר לראות, את פיאני או את אחיה. היו מפגשים שבלאו הכי לא עמדו על הפרק, כי כמה מהאנשים חיו רחוק מהסכנה, מול הרי געש ושיים מכשכשים בזנבם, ונראה שלא היו לבדם. היא שוב הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות.

היא שוב הסתכלה בטלפון. בצ׳אט היה כתוב שהגוזלים נשארים בקן שישה עד עשרה שבועות. אין לדעת כמה ימים עברו מאז בקעו מהביצים והחלו לשתות חלב יונה, הם כבר לא כל כך קטנים, די גדולים. היא הלכה להתבונן בהם שוב. שני יצורים בעלי עיניים קטנות ושחורות מצמצו לעברה, אם תושיט יד מהחלון היא תוכל לתפוס אותם, היא תוכל ממש לגעת בהם. הצוצלות ההורים שוב לא נראו בסביבה. היא לא ראתה את הגוזלים זזים, אבל מדי פעם בפעם הסתכלה ובדקה, לעיתים הם החליפו את הכיוון, ופנו אל חלון האמבטיה ואל החלון של חדר השינה לסירוגין. הקן היה קטן וצפוף. היצורים המסכנים בקושי יכלו להסתובב בתוכו.

מול עיניה אחד מהגוזלים פתאום פרש את כנפיו. ליבה הלם. הגוזל פרש את כנפיו ונפנף בהן, ואז החזיר אותן למקומן. הגוזלים עלולים לעזוב בקרוב. המחשבה הבעיתה את נור. היא תהתה מי הולך ללמד אותם לעוף, אם ההורים מתרשלים בגידולם. היא תהתה גם בנוגע למזון שהצוצלות ההורים מביאים לצאצאים שלהם. האם גם הם מאכילים אותם בחלקים של חוטי חשמל?

היא הלכה לארון המטבח והוציאה תירס בקופסת שימורים. היא השאירה את הקופסה פתוחה על אדן החלון, קרוב אל הקן, אולי הצוצלות יאכלו ממנה. השעה הייתה שעת ערב, והיא נזכרה שלא אכלה היום שום דבר. לא התחשק לה לאכול. שוב חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו.

איש אחד נמצא בדרך לשדה, היא נזכרה פתאום בחידה שסיפר לה אחיה. גוזלה, הוא אמר, איש אחד נמצא בדרך לשדה, יש לו תיק על הגב, כשיגיע לשדה הוא ימות. בשאלות כן ולא ארוכות נאלצה לפלס את דרכה אל הסיפור המלא. היא שאלה: יש לו משהו חשוב בתיק? כן. זה קשור לזה שימות? כן. הוא רוצה למות? לא. האיש בחידה לא רצה למות. בסוף היא גילתה, או אולי אחיה הוליך אותה אל התשובה, שהאיש צנח ממטוס בדרך לשדה אבל המצנח לא נפתח, הוא התקלקל, ולכן, כשהאיש יגיע לשדה הוא ימות.

היא הסתכלה בצוצלות. הצטערה שלא יכלה לספור כמה ימים עברו, בקושי יכלה להפריד בין יום ליום. אבל ודאי עבר זמן רב. הגוזלים כבר כמעט נפלו מהקן. היא הסתכלה בהם, הם הסתכלו בה, עוד מעט יפרשו כנף ויעופו משם. האם מהקן הרעוע הם יכולים לראות באיזה גובה הם נמצאים? האם הם פוחדים ליפול? היא הסתכלה למטה. מתחת לבניין היו חתולים, ודאי רעבים. מה אם הגוזלים ייפלו, גוזל נמצא בדרך לשדה, וכשיגיע לשדה ימות. היא הכניסה את ראשה הביתה.

״נוּרקָה.״ הבעיה עם פיאני, חשבה נור, שאם הבית יבער והיא תקרא לי בשמות האלה שלה, אז לא אספיק להתעורר, הבית יישרף ואני בתוכו. זה כל מה שטוב בהברה אחת. ״נורקה, אני באה אלייך, את שומעת? אני יוצאת, אני בדרך, ועוד מעט אני אגיע.״ קולה של פיאני נשמע מהטלפון, ״את לא מבינה מה קרה בבית המשפט, אבל את יודעת איך זה היום, בקיצור, אני רוצה להגיד לך, טוב, יותר מדי אני לא יכולה לספר עכשיו, אבל אני רוצה לספר לך הכול, מותק, אני באה אלייך,״ אמרה פיאני, וקולה נשמע מרוחק. עדיין היה בו רכיב זר. ״נורה, אני חייבת לסיים, אבל אני מגיעה, טוב, אנחנו מתראות עוד כמה שעות.״

נור הנהנה, ואמרה בקול רם, "יופי, אני מחכה לך.״ נור לקחה בידה את הספר עם הציורים המודפסים של קלה. בתחילתו היה כתוב שהיצירות של האמן לא תופסות את הצופה במבט ראשון, כי אלה ציורים שאינם מיועדים למשוך את תשומת הלב האנושית. רק היכרות מעמיקה עם עבודתו יכולה להביא את הצופה להבנה של הציורים שלו, שהם כמו ארכיטקטורה ושירה בעת ובעונה אחת. אבל נור דווקא מיד התרשמה מיופיים של הציורים בספר הקטן. הספיק לה מבט אחד, אז מה כל העניין הזה שצריך מאוד להתעמק בהם. היא התעצבה. אולי יש משהו שהיא לא מבינה. היא הסתכלה שוב בריבועים שנראו מחוברים אלו לאלו, מצוירים בקווים דקיקים שעשו עיר, ומעליה שמש או אולי ירח. מעניין אם פיאני תבין כבר בהתחלה, או שהיא תצטרך להתעמק, היא תהתה.

נור המשיכה להסתכל בציורים, אולי תמצא דבר־מה עמוק יותר שנחבא קודם מעיניה. אחר כך הניחה את הספר, הלכה אל השירותים ושוב טיפסה על האסלה. כשהסתכלה החוצה היא ראתה שגוזל אחד נעמד על ענף יבש, והגוזל האחר נותר בקן. כנראה אין מקום לשניהם. ההורים התרשלו, אין ספק. הצוצלת האם נחתה על הענף היבש ופנתה אל הגוזל שעמד מחוץ לקן. היא תפסה את מקורו במקורה בתנועה שנראתה אלימה, המקורים חיברו את פניה לפניו, הם נעו בתנועה אחת כמו גל שעובר ממנה אליו.

רק כששוב החשיך בחוץ חשבה נור על פיאני, שבעצם לא הגיעה, ותהתה מתי התכוונה להגיע. היא התעלמה מקול חלוש שאמר לה שפיאני לא יודעת את הכתובת, וכשלא הצליחה להתעלם מהקול אמרה לעצמה שגם הדוור לא יודע את הכתובת, ובכל זאת מכתבים מגיעים מאחיה. והרי גם פיאני כתבה לה פעם. נור הסיטה את המחשבה מפניה כמו זבוב וגירדה בעיניה היבשות. היא המשיכה לגרד את הסדקים בפניה היבשים והם נהפכו לשריטות. הכניסה אצבע לפה והוציאה אותה רטובה, ניסתה לרכך אותן. השריטות שרפו. היא שוב הלכה להסתכל בגוזלים. הם כבר היו גדולים. שוב ראתה אותם מתאמנים בפרישת הכנפיים. כמה זמן עוד יש לה להתבונן בהם. הגוזל הבריא יותר שוב עמד על ענף מחוץ לקן, הוא נראה מטופל יותר, מוכן להמריא. השני עדיין היה בתוך הקן, נראה קטן יותר, חלש, ודאי קיבל פחות אוכל.

נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון. היא הניחה אותו על הרצפה ואת הקופסה לצידו, והתיישבה בישיבה מזרחית. היא לא תתרשל. הגוזל הסתכל בה בעיניו השחורות ותקע את ראשו בתוך הפחית. אחר כך שוב הרים אליה את מבטו. היא חייכה. הוא צייץ.

.

יעל לאוקומוביץ היא כותבת ומתרגמת. דוקטורנטית לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקרה מתמקד במשמעות ותפיסות טבע בספרות המסופוטמית העוסקת בביצות. כלת פרס הרי הרשון לשנת 2023. יצירותיה פורסמו בבמות שונות, לרבות גיליון המוסך מיום 02.09.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן