תערוכה | שתיקה בארבע עיניים

עשר משוררות בעדשת המצלמה של בר גורדון ובליווי שירים פרי עטן

תערוכה | שתיקה בארבע עיניים
נורית זרחי

.

 

רות

רות קרא־איוונוב קניאל

זיקית

עוֹד מְעַט קָט יִיבַשׁ הַמַּעְיָן
כָּךְ נִבָּא, וְלֹא יָסָף
אַתְּ זִקִּית זוֹ זִי קִי זוֹ הִי אַתְּ
עַכְשָׁיו יֵשׁ גַּל
אַתְּ בְּכוֹבַע וָרֹד
וַאֲנִי מְלַפֵּף אוֹתָךְ
כְּשֶׁשּׁוּב תִּהְיִי לְבַיִת
יָשׁוּבוּ הָאוֹרְחִים חוּמִים וְרַכִּים
הָעֲרָבִים יֻקְדְּמוּ
שִׁנַּיִם חֲדָשׁוֹת יִצְמְחוּ לַיְלָדוֹת
כְּשֶׁתַּחְזְרִי לִהְיוֹת
בַּיִת אַתְּ

.

 

 

***

 

אפרת

אפרת מישורי

לִכְלֹא אֶת הַלָּשׁוֹן,
לָקַחַת אֶת עַצְמִי לִישׁן.

תְּנוּעַת הַמִּלִים בּגוּף הַמִּתְעוֹרֵר,

תְּנוּעַת הַגוּף
בַּמִּלָּה הַמִּתְקָרֶבֶת,

כְּשֶׁתְּנוּעַת הַלָּשׁוֹן
מִסְתַּבֶּכֶת בִּתְנוּעַת הַלָּמָה

עֲזַבְתַּנִי

(מתוך אשה נשואה ושירים בודדים, הקיבוץ המאוחד, 2019)

.

 

 

***

 

איאת

איאת אבו שמיס

סֶקְס. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל סֶקְס
כִּי אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת
דָּת. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל דָּת
כִּי חָל אִסּוּר
כֹּחַ. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל כֹּחַ
כִּי אֶת הַנְּשָׁמָה זֶה מַחְלִישׁ
רֶצַח. זֶה מְחַיֶּה לִי אֶת הַכְּאֵב
פּוֹלִיטִיקָה. זֶה קְצָת מְלֻכְלָך
זֶהוּת. אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת מָה אֲנִי
אַהֲבָה. זֶה כְּבָר מְשַׁעֲמֵם
אֲנִי אֶכְתֹּב עָלַי
אָיָאת – פְּסוּקִים מֵהַקּוּרְאָן

(מתוך אני זה שניים, מטען, 2018)

 

 

***

 

יונית

יונית נעמן

שיחת טלפון בסניף הדואר המקומי

מוּטָב שֶׁיַּכֶּה אוֹתִי בָּרָק
וְלֹא תִּבְלַע אוֹתִי בְּאֵר הַגַּעְגּוּעַ
אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
מוּטָב שֶׁתִּרְעַשׁ הָאֲדָמָה
וְלֹא תִּטְרֹף אוֹתִי טָרוֹף הַתַּאֲוָה
אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
מוּטָב שֶׁיֵּהוֹם הַסַּעַר
מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי וְעַל שָׁמֵינוּ
רַק אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
הָלוֹ?
יָדַעְתִּי,
אֵיךְ יָדַעְתִּי שֶׁיֵּלֵךְ מִמֶּנִּי

(מתוך אם לב נופל, לוקוס, 2018)

.

 

***

 

מאיה

מאיה בז'רנו

הפסיפלורה

אינֶנָה, נִגְזְמָה
נֶעֱלמָה
לִי הַפַּסִיפְלוֹרָה
יָפָה כְּרִקְמָה
יְרֻקָּה כְּסָלָמַנְדְרָה זָחֲלָה
עַל הַקִּיר הַיָּשָׁן וְהֶחָבוּט
מוּל מִרְפַּסְתִּי לְשִׂמְחַת נַפְשִׁי, כָּל בֹּקֶר
מִין סָלָמַנְדְרָה פַּסִיפְלוֹרָה שֶׁזְּנָבָהּ
נִמְשָׁךְ ונִמשָׁךְ – אֲבָל
יָמִים רַבִּים יַחְלְפוּ עַד
שֶׁתּוֹפִיעַ שוּב בְּהוֹדָהּ הַיָּרֹק הַחַי
וַאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה.

(מתוך אקראיים וחפים, הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

***

 

בת שבע

בת־שבע דורי־קרלייה

מכתב לקורא

אַתָּה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֱנוֹשִׁי אֵינוֹ זָר לְךָ,
שֶׁמְּיֻדָּד עִם מָבוֹךְ מְבוּכוֹתֵיךָ, זָרוּתְךָ, מוּזָרוּתְךָ.
אַתָּה, שֶׁלִּבְּךָ פָּתוּחַ לַיֹּפִי וְעֵינֶיךָ מַבְחִינוֹת גַּם בְּיֹפִי הַשְּׁבָרִים,
שֶׁסְּפָרִים הֵם חֵלֶק מִבְּנֵי בֵּיתְךָ. אַתָּה,
שֶׁאוֹהֵב לִשְׁתֹּק אִתָּם וְלָתֵת לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ מַעֲשִׂים,
שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה בִּפְנֵי דַּף זָר וּמִתְיַשֵּׁב אִתּוֹ לִשְׁתִיקָה בְּאַרְבַּע עֵינַיִם.
אַתָּה, שֶׁעֲדַיִן מִתְפַּעֵם גַּם בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַחֹמֶר הָאָפֹר.
אַתָּה, שֶׁאוֹהֵב לִקְרֹא עוֹלָמוֹת, לְטַיֵּל בְּאַרְצוֹת תּוֹדָעָה מְשֻׁנּוֹת.
אַתָּה, שֶׁהַמִּלִּים הֵן עֲבוּרְךָ הַחֶדֶר הָאָהוּב בַּבַּיִת, גַּן שַׁעֲשׁוּעִים,
הִתְגַּלּוּת, נֶחָמָה, תְהוֹם חֲשׁוּכָה שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ.
אַתָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת גַּם שְׁאֵלָה לֹא פְּתוּרָה –
הִכָּנֵס, הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

 

***

 

יעל

יעל גלוברמן

אלוהים וּמיד

הַצֵּל אוֹתִי מֵהָרָעָב הַזֶּה
הוּא נִכְנָס לְבַיִת וְצָרִיךְ אִשָּׁה
הוּא נִכְנָס לְגַן וְצָרִיךְ נָחָשׁ
הוּא נִכְנָס לַיַּעַר וְצָרִיךְ לִתְעוֹת
הוּא נִגָּשׁ לַחַלּוֹן וְצוֹבֵר כְּמִיהָה
הוּא נִכְנָס לְמִטָּה וְרוֹצֶה לָמוּת
הוּא יוֹרֵד לְמַרְתֵּף וְצָרִיךְ אֱלֹהִים
הוּא עוֹלֶה עַל הַגַּג וְצָרִיךְ סִימָנִים
הוּא גּוֹהֵר עָמֹק מֵעַל לַדַּף וְקוֹפֵץ
שׁוּב
וָשׁוּב
אֲנִי כֻּלִּי חֲבוּלִים

(מתוך מפת חצי האי, הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

 

***

 

נורית

נורית זרחי

נפש קטנה

נֶפֶשׁ קְטַנָּה, קֵן שֶׁהַגּוֹזְלִים נוֹשְׁרִים
מִבַּעַד קְרָעָיו, אֶחָד, אֶחָד, לָאָרֶץ.
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת סוֹדֵךְ –
עִם הַקַּסְדָּה הַגְּדוֹלָה מִמִּדּוֹתַיִךְ אַתְּ מִתְיַצֶּבֶת
כְּאִלּוּ אֶת חֲמוּשָׁה.

אֲנִי מְמַלְּאָה לָךְ אוֹתָהּ בְּמָה שֶׁאֲנִי חוֹמֶסֶת
מִכָּל הַבָּא לַיָּד, מִזְרָח וּמַעֲרָב, וְחִבּוֹת אֲרָעִיּוֹת כְּכַנְפֵי פַּרְפָּרִים אוֹ פְּרִיחַת אֲפוּנָה,
וּבְשׁוּרוֹת שֶׁטּוֹבֵי הַמֹּחוֹת קָדְחוּ בִּתְעוּפָה עִוֶּרֶת כַּעֲטַלֵּפִי לַיְלָה.

חֲפַרְפֶּרֶת, נֶפֶשׁ עֲצוּמַת חֹשֶׁךְ,
אֲנִי שׁוֹלַחַת לָךְ אוֹר בַּשַּׁיָּרוֹת
שֶׁמַּגִּיעוֹת תָּמִיד מְאֻחָר מִדַּי –
שָׁעָה לִפְנֵי הַיַּלְדוּת.

(מתוך התקרה עפה, הליקון, 2001)

.

***

 

שייחה

שיח'ה חליווה

האיש שאוהב אותי

מערבית: רחל פרץ ושיח'ה חליווה

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי
לֹא אָכַל מֵאָה שָׁנָה. מִתַּחַת לִלְשׁוֹנוֹ
נְהַר קֶרַח נִשְׁבַּר. צִפּוֹרֵי בִּטְנוֹ
מְנַקְּרוֹת בַּפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִלִּבִּי.

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי
מְיַלֶּדֶת עִוֶּרֶת. מְשַׁכֵּךְ אֶת צִירַי,
מוֹשֶׁה אֶת תִּינוֹקִי מֵעֵין הַמִּלְחָמָה,
מַרְטִיב אֶת הַמִּלִּים
לִפְנֵי שֶׁיִּשְׂרְטוּ אֶת לְשׁוֹנוֹ.

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי זוֹעֵק אֶת שְׁמִי
וְשׁוֹמֵר אוֹתִי בֵּין רִיסָיו.

לְשׁוֹנִי זָבָה יַתְמוּת אִלֶּמֶת.

.

***

 

מיטל

מיטל נסים

קראתי לך שירים

דַּוְקָא אֶת הַשִּׁירִים עַל הַקְּרָיוֹת כֵּן בָּלַעְתְּ
בְּלִי פִּתָּיוֹן
וְלֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת לָךְ עֵינַיִם
אוֹ לִהְיוֹת סַחְטָנִית.
זוֹ תָּמִיד הָיְתָה אֵיזוֹ הֲכָלָה אֵינְסוֹפִית
דּוּ-צְדָדִית
אֲפִלּוּ רָצִית
שֶׁנִּלְבַּשׁ אֶת אוֹתָן חֲזִיּוֹת
וְאֶת אוֹתָם בְּגָדִים

.

.

.

.

 

***

לצלם משוררות / בר גורדון

 

מלאכת הצילום הולמת את אמירתו של ישעיהו ברלין במסתו "הקיפוד והשועל": "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". לצלם משוררות פירושו של דבר ללכוד את המבע החיצוני ובו־זמנית לחשוף את העולם הפנימי, אולי ביתר שאת לעומת צילומי דיוקן אחרים; לחוש את המתח הסמוי ואת אי־הוודאות ביחס לתוצר הקונקרטי, התמונה. מאחר שאני עוסקת הן בצילום והן בספרות, הדרמה שבתהליך הצילום מתחדדת, והדיאלוג עובר מעולם השירה אל התמונות הניבטות מהמסך, מ"אישה עבריה מי יֵדע חייך" ("קוצו של יו"ד", י"ל גורדון) ועד לחייה של משוררת עברייה עכשווית: הצילום הופך לכלי וידוי אינטימי, חוויה השמורה לבעליה. הגילויים שבשיחה חושפים את הביוגרפיה, במסע שמאחד את הפורטרט ואת השירה, את הקשר בין הספרות לחיים.

בצילום המשוררות אני משאירה מחוץ לפריים אג'נדות, גם כאלה שאני שותפה להן, ושואפת לייצוג אותנטי שחובק את הרכות הפנימית, שלוכד כאב או התרסה, סבל קיומי, בדידות, מאבק לפרנסה או חיפוש המשפחה.
נוכחתי לדעת כי אני מיטיבה לצלם דיוקנאות של אנשים ובעיקר נשים, ובעיקר כאלה שאני מכירה את יצירתן, "פואטיקה של עזרת נשים", כמילותיה של עמליה כהנא־כרמון. נשים חזקות ושבריריות כאוקסימורון. מהשירה של כל משוררת אני נושאת שברי שורות המלווות אותי בעת הצילום.

מעבר להנצחה או ל"שיעתוק הטכני", כמאמרו של ולטר בנימין, בצילום הפורטרט וביחסים המשולשים שבין המצולמת, הצלמת והצופה נרקמים אינטימיות עמוקה ואמון שנותנת המצולמת בצלמת ובאמנות שהיא מייצגת, באפשרות שזו תציג אותה בפני העולם. את החשיפה שבתהליך הצילום ניתן להשוות לעוצמה שבווידוי. הקצב המהיר שבו אני נוהגת לצלם מאפשר לי להקפיא שברירי שנייה של הבעות, שקשה ללכוד בָעין. ברגעים האותנטיים הללו ניתן לאפיין את המצולמת בדומה לדמות ביצירת ספרות, לתת לה פרשנות במסמן ובמסומן בעת ובעונה אחת.

 

בר גורדון, צלמת, מורה ומרצה לספרות, בעלת תואר דוקטור בספרות מאוניברסיטת תל אביב. תצלומיה הוצגו בתערוכות ובבמות שונות בארץ ובעולם.
איפור: מור פוקס
 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו