רשמים משבוע הספר | שֹהם סמיט מספרת על בעלה של אשתו־מבינה־בזה, ואחרים

אחד־עשר מפגשים בדוכן לספרות ילדים בשבוע הספר

שֹהם סמיט מספרת על בעלה של אשתו־מבינה־בזה, ואחרים
לאו ריי, הכלה של שרדינגר, שמן על בד, 150X100 ס"מ, 2017

.

רשמים משבוע הספר

מאת שהם סמיט

 

1. בעלה של אשתו־מבינה־בזה

שומר מרחק, משקיף על הדוכן.

"מחפש משהו מסוים?"

"לא. רק מסתכל. אשתי מבינה בזה," ומצביע עליה. היא בוחנת בסרט נע את המועמדים לרכישה – כל כתבי סוּפּר נני.

"מתנות לנכדים."

אני שותקת רגע, מהרהרת בבעיה האתית ולבסוף מעיזה: "לא עדיף לקנות לנכדים ספרים שישמחו אותם? בספרים האלה אין סיפור, רק הטפה. תאכל יפה! לך לישון! אל תראה טלוויזיה!"

"את כל כך צודקת. כשאני הייתי ילד לא חיפשו ספרים חינוכיים. אהבנו לקרוא סיפורים, פשוט סיפורים."

"בדיוק! וסיפורים, כשהם טובים, ממילא גורמים לנו לחשוב על עצמנו ועל העולם. בני כמה הנכדים?"

"חמש ושבע."

אני מציעה לו לעיין בספר זה ואחר. אשתו המאזינה לשיחה מזדקפת כסוריקטה. עיניה ננעצות בי. אמא'לה.

"היא מבינה בזה… אני לא מבין," הוא מתנצל. הם פונים לדוכן הבא.

 

2. גבר־מסר

לפניי מאבק איתנים בין שרירי כתפיים וקיבורות זרועות לבין הקעקועים שעליהן. נחשי פיתון רומשים בין גולגלות, מלתעות אמסטפים, ליליות גותיות – עלילה שלמה. כל זה לא מרתיע את המוכרנית הצעירה והנמרצת מן הדוכן הסמוך ולא מונע בעדה מלהמליץ על "ספר ציוני מקסים על נס הפרחת השממה בנגב – שזה משהו שחשוב מאוד שילדים היום ידעו."

בן החמש מושך בגופיית אביו, מקונן: "אני רעב, הבטחת."

"אם לא בן גוריון," היא ממשיכה לשדל, "אולי ספר על מארי קירי? או על אותיות? ספר מאוד מומלץ וחינוכי. בוא חמוד, תראה," היא פונה אל הילדון שבגובה הדוכן, אך זה, פתאום, מגלה עניין בדוכן שבו אני בדד ניצבת, מושיט יד ומרים את אחד הספרים שבהישג ידו המוגבל. זהו סיפור מתורגם, משעשע וממזרי, עם איורים נהדרים, על ילדה שבביתה מתנחל קרנף סגול שאיש מלבדה אינו רואה. קריאה מעמיקה יותר תחשוף משפחה שבה זוג הורים המרוכזים בעצמם ואינם מבחינים במצוקות הבת.

אני צופה דרוכה בילד, ובקרנף, מקווה שהאב יבחין, יקרא את מאווייו; צופה במוכרנית שאינה מאבדת תקווה, מצביעה על ספרים, מדקלמת בלהט חלוצי, עצי. היא לא רואה, אני תוהה, עם מי יש לה עסק? מה למקועקע ולשממות הנגב?

האב, כמו קורא את מחשבותיי, ניגש לדוכן שלי, ואל ילדו. שריריו מקפצים עימו, ליבי מקפץ עימם.
"את זה אתה רוצה?" הוא רוכן אל הילד.

הילד לא משיב.

"ספר על קרנפים שלא אוכלים פנקייק?"

"זה ספר מצוין!" אני מעודדת, "מצחיק, חכם –"

"אני מחפש ספרים עם מסרים."

"בכל סיפור יש מסרים," אני אומרת, "וככל שהם יותר מוצפנים, כך יותר טוב."

"אני רעב, אבא! " הבן מוחה. אולי הפנקייקים הם שמשכו אותו מלכתחילה.

"תתאפק, לא סיימנו כאן!" האב גוער, סוקר את הדוכן ומצביע על אחד מעיבודיי לאגדות חז"ל. "איך זה?"

אני מבהירה כי מאחר שאני המחברת לא אתיימר להעיד על איכות. "אבל," אני מצהירה חגיגית, "אם מטריד אותך שזה סיפור תורני, אין לך מה לדאוג: אני אתאיסטית. אין חשש הדתה."

"אני מתחזק," הוא אומר וחוזר אל הנמרצת, לסגור איתה עסקת שלושה במאה.

 

3. כספיון ורגישון

כספיון!!! האב לא מאמין! נרעש! איזה מפגש! כספיון! מכל המקומות שבעולם לפגוש אותו כאן, על דלפק הספרים, זה צירוף מקרים!

הילד מת על כספיון, רק תן לו, לילדון, את כספיון ומיד הוא מפסיק לייבב, שוכח את סיבת הבכי ואומר, בקול המָמוּשי הזה שלו: פיון, פיון. אופו פיון? ספר ענק! ענק! לא, אין דברים כאלה!

"כספיון בסכנה?" נשמע מרתק, בהחלט, המחבר סופר דגול ואין ספק שכל ספר נוסף על הדגיג המכסיף הוא מאסטרפיס, אבל הבן עודו צעיר, נפשו רכה, וחובת אב להגן עליו מפני הסכנות האורבות לה, אם באוקיינוס, אם באקווריום, אם בדוכני שבוע הספר.

 

4. הפעוטה הלא־מפרכסת והוריה

אחרי כל כך הרבה פעוטות המפרכסים בזרועות הוריהם ועל כתפיהם, עם ובלי כתרי קרטון ממותגים על ראשיהם, עם או בלי מוצץ, עם או בלי סאונד נרגן של אי־שביעות רצון כללית מן השיטוט המתארך עד אין קץ, יבבה, פליטת המוצץ, מריטת שערו של הנושא בנטל, או, לבסוף, ככלות כל הקיצין, צווחות זעם פולחות אוזניים, הנה נווה מדבר: אב ואם, צעירים, רגועים וקורנים, ובתם הפעוטה ארוכת הרוח, וצליל חלילי של שפה זרה – בוכרית – שבפיהם נשמעת כמו שפת אהבה. והאופן שבו היא נושאת את בתה (מדונה עם ילד) והאופן שבו ידיו היפות ממששות את הספר, פותחות אותו, בטקסיות שיש בה גם כבוד, גם תשוקה, כמי שפותח שער לעולם, או עושה אהבה, והצורך הבוער לצייד את הקטנטונת הזאת, עמוקת המבט, בספרים שישמשו אותה רק בעוד שנתיים, שלוש, או אפילו עשור.

הו נווה מדבר! הו מים חיים!

 

5. האבא עם הכתר והמוצץ

מצד שני, לא פחות נלבב, היה האב המסור שמסר לרעייתו את שרביט הבחירה, והמתין לה, סטואי ומשועשע, עם פעוט מפרכס בחיק, כתר קרטון (מסתור כיפה יעיל) על הראש ומוצץ בפה (נשלף כדי לשוחח עם הסופרת על ענייני ספרות ומכרים משותפים שלא ידעה שיש להם).

 

6. ציידת הכוכביות החסרות

היא דודה מסורה המקפידה לקנות לאחייניתה ספרי איכות – אך ורק ספרי איכות – ושבוע הספר הוא חג לה. היא תפקוד את הדוכנים מדי ערב, תפרגן לעצמה שייק פירות או אייס־קפוצ'ינו, תקרא בניחותא, ורק אז תקרא ותחליט מה יתאים לאחיינית. הודות לאחיינית היא שבה אל הילדות ואל ספרי הילדים. ובעצם, זה כבר למעלה מעשור שהיא קוראת רק ספרי ילדים. מי אמר שלמבוגרים אסור ליהנות מספרי ילדים?

הסופרת מהנהנת במרץ. הנה אשה כלבבה! רק את השייק… אם אפשר… לא להניח על הספר… מה היא שחה?! היא קראה אותו! בהחלט, וגם יודעת עם מי היא מדברת. הספר מצוין, איכותי, ממש איכותי. מתאים גם למבוגרים. יותר למבוגרים, ובעצם, זהו ספר למבוגרים בלבד. יש בו תכנים קשים. קשים מדי. מלחמה. מחלה. אהבה נכזבת. ככל שזה תלוי בה, יש תכנים שהיא מעדיפה לא להביא בפני האחיינית עד שזו תתבגר. היא רק בת שתים־עשרה. ומלבד זאת, יש בספר בעיה. למעשה, זו בעיה המשותפת כמעט לכל ספרי הילדים והנוער בימינו. אין בהם הערות שוליים, הערות שיבארו לבני הדור הזה מושגים שאינם שגורים בפיהם, כמו גם יפרטו מניין בדיוק שאוב ציטוט זה או אחר; מאיזה ספר ומהי שנת ההוצאה לאור. רק כך אפשר להבטיח שהילדים יבינו את הכתוב ולעודדם למחקר ולהעמקה שבלעדיהם הנאתם מקופחת. אבל לא אלמנה ישראלה והיא לאחייניתה דואגת. איך? היא חוקרת, מנסחת בעצמה את ההערות הנחוצות, ומוסיפה אותן, בעיפרון, בתחתית העמודים. גם בספרי ספרייה היא נוהגת כך. שייהנו גם כלל הקוראים ויחכימו, ומה גם שהאחיינית, כך בישרה לה זו באחרונה, בהתרסה מסוימת, לא טורחת לקרוא את ההערות. אבל היא ממשיכה. זה לה כבר טבע שני. הכול טוב, בלי לחץ, כוס השייק פקוקה לתלפיות. היא לא תואיל להזיזה כי אין שום בעיה. כלום לא יישפך. הכוס כמעט ריקה. למה הסופרת לוחשת ומורה בדיסקרטיות על השמן הזה מאחור? מוכר לה הפרצוף של הדגנרט.

משחק אותה בעל הבית. זה המו"ל? שיהיה, המו"ל. כולה מו"ל.

 

7. המשפחה הקוראת ישתבח שמה

בַּמרכז, האם עם הבובו, ומצדדיה, כשתילי זיתים אל שולחנה, בניה ובנותיה, כולם מנומסים, לבביים. הם מתעניינים בהיצע, בוחרים – מה נקנה לזה ומה לזו, לקטנטנים שנשארו בבית, מפרגנים זה לזה, גם לסופרת שמעדיפה לא לדעת היכן הם גרים ותחת זאת שואלת: "למי להקדיש?"

"אוי, זה המון שמות, את לא תעמדי בזה," צוחקת האם, וצחוקה מתגלגל, בריא, לא מתנצל, אך כשהסופרת מתעקשת הם מכתיבים, והיא, כתלמידה שקדנית של שפה זרה, לקול תרועותיהם – שאין בן שמץ לעג – כותבת לאט־לאט את תשעת השמות, או מוטב (כעת היא סטודנטית לכימיה) את תרכובות השמות המצורפים מאטומי מילים המספרות סיפור זעיר, כמו בשמות אינדיאניים, בגרסה שכינתית, טובלת באור ובמור ולבונה.

לא, היא לא תעשה מהרשימה מופע אורקולי של חוכא ואיטלולא, ולא תמשיל את הדוכן לקו ירוק. ברגע א־פוליטי זה, בשטח מפורז, הם לא אויבים. אוהבים.

 

8. האנשים שהקדשה לא מדברת אליהם

"תרצו הקדשה?"

"אין צורך. זה מיותר. לא מדבר אלינו."

 

9. הדודה הלא־דודתית (והסבתא הלא־סבתָתית)

הן נונשלנטיות, חדות, לבושות בחן לא מתאמץ, לא לוקחות את עצמן ברצינות ולעולם לא חוששות מהספר הצהוב על הילדה שלא הולכת לישון, ולא מביעות חשש שיכניס לילדים רעיונות לראש ולא שהילדה זללנית מדי או מסתובבת, שוד ושבר, בלי חולצה. הן קוראות, מתבוננות באיורים, וצוחקות: "זה בדיוק בשבילנו!"

 

10. הגבר עם הרשימה

הוא ממוקד מטרה, נחוש להפגין ביצוע גברי זריז ויעיל. הצג לפניו, הרשימה (שהכינה אשתו) על הצג. הוא אינו מעוניין לשמוע על ספרים שאינם ברשימה. ספריי אינם ברשימה.

 

11. פיית השיניים הספרותית

הילד – ענוג ושובה לב – מתקרב אל הדוכן, מקדים את אמו בכמה צעדים. ופתאום כל כולו רוטט, ידו נשלחת לפנים, עיניו אורות. "אמא!" הוא קורא,"אמא! הנה הספר שפיית השיניים הביאה לי!"

וזהו ספרי, ואין מאושרת ממני, לחיות בעולם שבו, לא זו בלבד שעדיין יש בריות שכאלה, פיות שיניים, הנה מסתבר כי לא כולן נושאות עימן צעצועים זולים. היכן היא הפיה? אני רוצה לפגוש אותה, ללחוץ את ידה.

והרי היא כאן מולי. שלום, אמא.

 

.

שהם סמיט, ילידת 1966, כותבת לילדים ולמבוגרים ועל הספקטרום שבין שתי הספרויות. כלת פרס ראש הממשלה (תשס"ט), פרס אקו"ם (תש"ע, תשע"ד), פרס שרת התרבות לספרות ילדים ע"ש דבורה עומר (תשע"ד), פרס לאה גולדברג (2017) ופרס ביאליק (2018). סיפוריה הקצרים למבוגרים ראו אור בספרים "לבי אומר כי זכרוני בוגד בי" (כתר 1996) ו"הומסנטר" (ידיעות־משכל, סדרת "פרוזה", 2002) ובכתבי עת שונים, בהם "פטל" ו"מעבורת – פרוייקט הסיפור הקצר".

.

» אשתקד בשבוע הספר: מפגשים מוזרים בין סופרות וסופרים לקוראים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו