מודל 2019 – שירה | זוג נשרים קרֵח מחפש טרגדיה

שירים מתוך "התוואי האופקי", ספר הביכורים של רות ביגר

משה מירסקי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 90X90 ס״מ, 2013

.

שירים מתוך "התוואי האופקי" / רות ביגר

.

טיפול נמרץ

הַלֵּב שֶׁל אִמָּא דּוֹלֵק
הַמּוֹנִיטוֹר שֶׁלְּיָדָהּ
מְנַגֵּן אָדָגְ'יוֹ בְּסוֹל מִינוֹר שֶׁל אַלְבִּינוֹנִי
נִימוּסָיו הָרָעִים שֶׁל אַבָּא
מַגְבִּירִים אֶת הַטֶּמְפּוֹ
שִׁשִּׁים שְׁנוֹת נִשּׂוּאִין בְּדַקָּה
אַחֲרוֹנָה מְצֻמְצֶמֶת
תִּקְוָה תּוֹךְ־וְרִידִית
שֶׁהַטֶּמְבֶּל עוֹד יִשְׁתַּנֶּה

 

אמא

1.
צוֹעֶקֶת לְתוֹךְ שְׁפוֹפֶרֶת:
זַיִן כְּמוֹ זְבוּב
סָמֶךְ כְּמוֹ סוּס
לָמֶד כְּמוֹ לְבָנוֹן
בֵּית כְּמוֹ בֵּית חוֹלִים
סָמֶךְ כְּמוֹ סוּס (אוֹתוֹ סוּס)
קוּף כְּמוֹ קוֹף
יוֹד כְּמוֹ יַלְדָּה (אוֹתָהּ יַלְדָּה)

2. שׁוֹמַעַת אֲבָל לֹא
(מַקְשִׁיבָה)
מִסְתַּכֶּלֶת אֲבָל לֹא
(רוֹאָה)
אוֹכֶלֶת אֲבָל לֹא
(שְׂבֵעָה)
יוֹלֶדֶת אֲבָל לֹא
(יַלְדָּה)

 

ואני אגיד

1.
הוֹ, סִינְדֶּרֶלָה קְטַנָּה
שׁוֹשַׁנִּים נִפְלָאוֹת עוֹד יִפְרְחוּ בְּגַנֵּךְ
בְּעֵינַיִךְ הַשְּׁחֹרוֹת כְּבָר שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ
(כֶּתֶם גּוּפוֹ הַחַם שָׁפוּךְ עַל שִׂמְלָתֵךְ)
וְרֵיחַ פַּרְדֵּס מְקֻפָּל
יִשָּׁכַח בְּתִיק אֹכֶל קָטָן
תּוֹךְ כְּדֵי
רִיצָה מְבֹהֶלֶת הַבַּיְתָה.

2.
הוֹ, סִינְדֶּרֶלָה קְטַנָּה
אֵיךְ תּוּכְלִי לִשְׁכֹּחַ
מַה שֶּׁבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לִזְכֹּר?

3.
לְלֹא הַשְׁגָּחָה עֶלְיוֹנָה
לְלֹא הַשְׁגָּחָה תַּחְתּוֹנָה
לֹא הָיָה לָךְ סִכּוּי

 

חלון

מִבַּעַד לְצַמְּרוֹת בֵּטוֹן
זוּג נְשָׁרִים קֵרֵחַ
מְחַפֵּשׂ טְרָגֶדְיָה
לְדִלּוּל הָרָעָב.

כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד
חֹם הַיּוֹם מְטַפֵּס אֶל חֲלַל הַקֵּן
מְמַלֵּא אוֹתָם תִּקְוָה
כִּי אֵין לָדַעַת

אוּלַי מָחָר
חֲתוּלַת הַבַּיִת תִּדָּרֵס
אוּלַי דְּגֵי הַזָּהָב
יִתְהַפְּכוּ עַל גַּבָּם

אוּלַי אֲנַמְנֵם עַל הַסַּפָּה
וְאַתָּה שׁוּב תְּבַלְבֵּל
בֵּין דֶּלֶת לְבֵין חַלּוֹן

יֶלֶד בַּעַל פְּנֵי יָרֵח
אִמּוֹ עַיִן יְבֵשָׁה

 

ילד ציפור

הוּא בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.
עַכְשָׁו הוּא שׁוֹכֵב
עַל סַפָּה אֲדֻמָּה בַּסָּלוֹן
בְּפִּיגָ'מָה שֶׁל סְפַּיְדֶּרְמֶן.
הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ
לֹא מַבִּיטוֹת חֲזָרָה.
זֶה יִקַּח שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת
אוּלַי קְצָת יוֹתֵר, אוֹמֶרֶת הָרוֹפְאָה בַּקַּו הַשֵּׁנִי.
בֵּינְתַיִם תַּחְשְׁבוּ עַל זֶה כְּמוֹ עַל דַּלֶּקֶת אָזְנַיִם,
תִּנְעֲלוּ חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת
וְתִתְקַשְּׁרוּ מָחָר.

 

מילים להכתבה

1. זְבוּב, חַלּוֹן, יֶלֶד, תָּלוּי (אֶפְשָׁר בְּלִי וָו), שֶׁבֶר, גֶּשֶׁם, קוּקִיָּה.
2. בָּרֶוַח בֵּין הַמִּלִּים צוֹמְחִים עֲשָׂבִים שׁוֹטִים:
שֵׁן-הָאֲרִי, דַּרְדַּר צָהֹב.

3. בָּרֶוַח בֵּין הַמִּלִּים מִסְתַּתֶּרֶת צִפִּיָּה דְּרוּכָה (לְמַשְׁמָעוּת).
4. מִי אָמַר אֶת זֶה?
5. אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים מְחַיְּכִים חִיּוּךְ רָחָב עַל רֶקַע סִפְרִיָּה בַּסָּלוֹן.
6. אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים נוֹסְעִים לִכְפַר סָבָא.

7. בְּמִרְפְּאַת מֻמְחִים בְּפַאֲתֵי הָעִיר דּוֹקְטוֹר קֶרֶן תִּכְתֹּב:
קשִׁי רַב מוּל שִׁנּוּיִים.
הֲבָנַת הַנִּקְרָא מְצֻיֶּנֶת.
שִׁמּוּשׁ לָקוּי בְּמֶחֱווֹת לֹא מִלּוּלִיּוֹת
(לְמָשָׁל, חִיּוּךְ).
הִצָּמְדוּת לְמִסְגֶּרֶת קְבוּעָה
(לְמָשָׁל, חַלּוֹן).

פִּי. דִּי. דִּי.
אֵי. דִּי. דִּי.
אוֹ. סִי. דִּי.
בִּי. אֵי. דִּי.
אֵי. אֵס. דִּי.
אֵם. סִי. דִּי. דִּי.

 

רות ביגר, "התוואי האופקי", ספרי עיתון 77, 2019.

.

 

» במדור מודל 2019 – שירה בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "היום שאחרי", מאת שרון אס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 – פרוזה | בת ישראל נודדת

"ספגתי בעיטות מכל הצדדים, לעתים היה גמל מזליף על ראשי קצף מתוך פיו; שיירי ירקות נזרקו על פני וריחות באושים הבהילוני. אני הגינותי על עצמי באגרופי ובמרפקי, כל הליכה למקום עבודתי היתה לי מקור ענויים." פרק מזיכרונותיה של הנוסעת העברייה שלומית פְלָאוּם

רישום מאת המחברת

.

שלומית פלאום נולדה בקובנה שבליטא בשנת 1893 למשפחה ציונית אמידה ומשכילה. למדה חינוך לגיל הרך באוניברסיטת פרנקפורט, עלתה ארצה בשנת 1911, וניהלה גן ילדים בעיר העתיקה בירושלים. בשנת 1918 נשלחה לסייע בהקמת בתי ספר ובתי יתומים בגטו היהודי בדמשק. את שהותה שם חותם מסע מופלא במדבר, מדמשק לעירק ובחזרה, עם ידידים מקרב הבדווים.

בשנת 1919 יצאה פלאום למסע בעולם. בראשית מסעה נפגשה ברומא עם מריה מונטסורי ולמדה את שיטות החינוך החדשניות שלה. יחד תכננו השתיים את בואה של מונטסורי לארץ כדי לכונן חינוך יהודי־ערבי משותף. בהמשך מסעה פגשה פלאום אישים רבים שהטביעו את חותמם על המאה העשרים: היא האזינה לראשונה לרדיו בחברת תומאס א' אדיסון, פגשה את מארי קירי ואת אלברט איינשטיין, התיידדה עם מהטמה גנדי ומשפחתו, ועוד. בניו יורק היא פגשה את ראבינדרנאת טאגור, איש הרוח וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1913, ובין השניים נרקמו קשרים עמוקים. פלאום נענתה להזמנתו של טאגור לבקר באשראם שלו והפליגה להודו. זו נעשתה מולדתה הרוחנית, והיא שהתה שם שנתיים ימים.

הספר בת ישראל הנודדת מגולל את סיפור חייה ומסעותיה ומציג מנקודת מבטה הייחודית את ארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים ואת העולם הגדול, שלאורכו ולרוחבו היא נדדה ברגל, על גב חמורים וגמלים, באונייה, ברכבת ובאוטומוביל. זוהי הוצאה מחודשת של הספר, בליווי רישומים מאת המחברת, ובצירוף נספחים מהתקופה ואחרית דבר מאת נורית גוברין.

נוגה שבח ואילן בר־דוד,
עורכי הספר

 

.

 

.

פרק מתוך "בת ישראל נודדת" / שולמית פ. פלאום

.

העיר הקדושה – ציון

[…] מנהל חברת ה"עזרה" מילא את ידי לנהל גן ילדים בעיר העתיקה בקרבת הכותל המערבי. זו היתה דרך ארוכה שהוכרחתי לעבור יום־יום ברגל מזכרון משה עד שער יפו ומשם לכתת את רגלי בעליות וירידות במדרגות דרך "הבזארים" הערביים הצרים וההומים תמיד. ספגתי בעיטות מכל הצדדים, לעתים היה גמל מזליף על ראשי קצף מתוך פיו; שיירי ירקות נזרקו על פני וריחות באושים הבהילוני. אני הגינותי על עצמי באגרופי ובמרפקי, כל הליכה למקום עבודתי היתה לי מקור ענויים. גן הילדים עצמו היה נתון בסמטא אטומה, צרה ומלוכלכת, הומה מחמורים ומכוסה משאות וסלי ירקות מן הערביות המוכרות. משנכנסתי בפעם הראשונה לגן הילדים, או יותר נכון למעון צר זה – חשכו עיני; למעלה ממאה ילדים מקובצים וכבושים כדגים מלוחים בחדרים קטנים אחדים בקומה השניה ללא גן, ללא מגרש משחקים, בתוך אויר רע ומעופש, בקרב המון שכנים מלמטה, שהעלו מהפחמים הבוערים בכיריהם עשן רב לתוך חדרי גן הילדים. הילדים היו מטפסים למעלה על גבי מדרגות ללא מעקה, ומגודל פחדם היו נשענים בקיר שמצד שני. עובדה זו ב ל ב ד ה הממתני. לבי נקרע בי לגזרים. הילדים היו אכולי מלריה, מראיהם חוורים־צהובים, מצומקים מחוסר תזונה מספיקה. עיניהם, המוכות גרענת, מלאות מוגלא. מחטמיהם זבה גם כן מוגלא. משהסתכלתי בילדים אלה עלו בזכרוני דברי נביאנו יחזקאל: "האם יחיו העצמות היבשות הללו?" עיני מלאו דמעות ולא יכלתי דבר. בהיותי צעירה ומחוסרת נסיון לא ראיתי מימי מצבים מיואשים כאלה, ולא היה קל לתכן דבר־מה. העבודה היתה קשה וגם רבת מכשולים וסבל, אך המטרה נשגבה; להוציא מאות ילדים מחדריהם החשוכים ולקרבם לאור, לחיים ולחופש שבטבע – נדבך ראשון בבנין הגאולה.

באותם הימים לא היו עדיין גננות מקצועיות וכוחות העזרה היחידים, שנמצאו לי, היו נערות צעירות אחדות ואשה גדולה בשנים שבאה אלי עם מקל ביד ללמד את הילדים תפלות; לבני אדם אלה לא היה, כמובן, כל מושג על פעולת החנוך ולא הבנה בנפש הילד. הרגשתי את עצמי רע כל כך, שנוח היה לי להפטר לחלוטין מכל העוזרות האלו וביחוד מאשה זקנה זו. אולם דבר זה עלה לי בהתרגזות רבה, בדמעות ובהפסד בריאות. בשובי הביתה עייפה ורצוצה ניטל עוד עלי ללכת לתנות את סבלותי בפני מנהל ה"עזרה", ולדרוש ממנו את החפצים ואת הכספים הדרושים לי לשם התקנת הגן ורכישת מכשירים, שלא היו ידועים עדיין בימים ההם. היה עלי לדאוג לנקיון. לתכלית זו סבון, מטאטא ומגבות. קניתי משחת נעלים, וצויתי על הילדים לצחצח בעצמם את נעליהם. עוזרותי לא חפצו לעזור לילדים והתקוממו נגד תפקיד "מצחצחי נעלים", עד שנגשתי בעצמי למלאכה זו, אותו דבר לגבי כביסת בגדיהם וחפיפת ראשיהם.

לאחר כך נתברר לי שרבים מהם רעבים ממש ללחם. נסיתי לקבל בעזרת ידידים סכומים קטנים מחוץ לארץ ולהמציא לילדים לארוחות הצהרים לחם ומרק. במלאכת הבשול עזרו לי גם הילדים. כמו כן עלה בידי להשיג במתנה סינורים בשביל הילדים. מתוך כך השביחו במקצת פניהם של ילדי גני ונתיפו במלבושיהם ובנקיונם.

שום עזרה רפואית לא ניתנה מטעם ה"עזרה" לבתי הספר; שוחחתי על ענין זה כמה פעמים עם רופא העינים החדש שבא אז מווינה, ד"ר טיכו. הבדיקה הרפואית, שנעשתה על ידו בגן, גלתה יותר מחמשים אחוז עינים חולות. רק מקץ זמן מה באו שתי האחיות הרחמניות הראשונות מאמריקה שנשלחו מטעם הסתדרות נשים, ומאז התחילו לרפא באופן שיטתי את ילדי הגן ממחלת העינים. ומאחר שגם האמהות קבלו מאתנו הוראות והתראות ביחס לבריאות הילדים, הצליח הרפוי במדה הגונה. משראיתי את האמהות האלה בתוך כל הלכלוך, העוני והקדרות שבסביבתן – נזדעזעתי הרבה וגם למדתי הרבה. חיי בסביבתן, בעיר העתיקה, שמשו לי בית ספר טוב ומועיל. בשל עבודתי היום־יומית הקשה והבלתי־פוסקת ניתנה לי אפשרות לראות במו עיני בהתהוות השנויים לטובה בכל הנוגע לנקיון ומשמעת, ודבר זה עודדני בעבודתי. ההצלחה הזאת מלאה את לבי גאוה רבה. יש שבגמר עבודת יומי הייתי נגשת לעתים אל הכותל המערבי, סגולה לכותל הזה – לאצול עצמה ואורך רוח לשוחריו.

שעות קורת רוח כאלו העניקה לי ירושלים למדי. כעין הרגשת שלומים על כל צרותי וסבלי הייתי חשה בצאתי אחרי שעות העבודה בגן ילדים לשוח בחוצות העיר. אז הייתי מתמכרת כולי להלך־נפשי. ירושלים העתיקה מצודדת את לבי […]. רואה אני בעיני רוחי את ירושלים הכלולה בהדרה, את ירושלים המקוללת בפי הנביאים, את ירושלים הנצורה והמשועבדת, ובאחרונה את ירושלים של ימינו המתנוססת כגל־עד על קברה של האומה היהודית.

מה קשה להפיח רוח חיים באנשים הללו המתגוררים במעונות מחשך ותחלואה, לעודד את רוחם של אלה אשר דורות שעבוד רבים הפכום לנפגעים ורפי־ידים. יש אשר כעמל סיזיפוס תראה ההשתדלות להפוך את "כותל הבכי" למשכן שמחה ולהוליך את המסתופפים בצל המות לקראת אור החיים.

 

שלומית פ. פלאום, "בת ישראל הנודדת: זכרונות, מסעות ופגישות", בעריכת נוגה שבח ואילן בר־דוד, הוצאת רעב, סדרת "צדק פואטי", 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך "אסתר ועדינה", מאת נגה אלבלך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אליעזר בן יהודה כותב מהמאסר

"לבי אומר ל​​​​​י, תקותי חזקה, כי יראו השופטים בעצמם כי רק עלילת שוא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחפשי"

לקראת חנוכה 1893, פרסם שלמה נפתלי הרץ יונאס מאמר בעיתון "הצבי" בשם "מצוות צריכות כוונה", בו קרא לחגוג את חנוכה כחג של גבורה יהודית על רקע התעוררות הרעיון הציוני. יונאס, חותנו של אליעזר בן יהודה, חתם את המאמר במלים: "לאסוף חיל ללכת קדימה". מתנגדיו של בן יהודה מקרב העדה החרדית, השתמשו במשפט זה כעילה להלשין עליו לשלטונות הטורקים. החרדים תרגמו את המילה "חיל" ל"צבא" ואת הביטוי "ללכת קדימה" ל"כיבוש המזרח" וכך פורשה מליצה תמימה זו ככוונה להקים צבא שימרוד בטורקים. היה זה אחד משיאיו של המאבק שבין "היישוב הישן" בירושלים כנגד מחיה השפה העברית. אליעזר בן יהודה, כעורך עיתון "הצבי", נאסר כ"מורד במלכוּת" ונידון לשנה של מאסר.

תצלום דיוקנו של אליעזר בן יהודה, מוסקבה, בערך 1885​​

 

תצלום דיוקנה של חמדה בן יהודה, מוהילב, רוסיה 1904

כשנודע לו שיישלח לכלא, כתב אליעזר בן יהודה מכתב לבנו, איתמר.

בדיוק 120 שנה לאחר מכן, ​במסגרת סידור אחד מן הארכיונים שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית, התגלה המכתב המקורי:

"בן ציון בני, הביאו לי הזמנה לדין ליום הרביעי הבא, כנראה בעניין המאמר על המשטרה. אולי מהראוי להתייעץ יחד מה לעשות, או אולי יותר טוב על כל פנים שאתה לא תהיה פה בשעת המשפט? אני במבוכה. לא ידעתי מה לעשות. אביך".

מכתבו של אליעזר בן יהודה לבנו איתמר

מכתבו של אליעזר בן יהודה לבנו הניע את תהליך שחרורו; במהלך חג החנוכה שוחרר אליעזר בן יהודה.

בזמן מעצרו, שארך כשבועיים, כתב אליעזר בן יהודה מכתב אהבה לרעייתו השניה, חמדה. מכתב זה גם הוא שמור בספרייה הלאומית:

"חמדתי, רעיתי, חיי נפשי ורוחי, מחר יום הדין. לבי אומר ל​​​​​י, תקותי חזקה, כי יראו השופטים בעצמם כי רק עלילת שוא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחפשי; אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים, למחר בעת הזאת נהיה יחד בבתינו. מה אחבקך, בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה! מה נעים לי בית האסורים הלילה הזה, מה יקר לי חדר כלאי, בתקותי להיות מחר אתך יחד! אבל, רעיתי חמדתי היקרה, בכל זאת אין איש יודע מה יולד מחר. מקרה היתר קל יוכל לגרם איזה בלבול, איזה עכוב קטן, ודי בזה להשיבני שנית אל חדרי לאיזה ימים. עלינו לחשב תמיד היתר רע, ולהיות נכונים לקבל את הרע באמץ רוח, כיאות לאנשים כמונו, כיאות לאשה כמוך. ועל כן, חמדתי היקרה, בכל תקותנו להתראות מחר בביתנו, נהיה נא נכונים ומזמנים גם להרע. אל נא יפול לבנו, נתחזק בההכרה הזאת, כי מפני חבתנו ועבודתינו לטובת עמנו ולטובת הקדמה התגוללו שונאינו עלינו והעלילו עלינו עלילות שקר. ההכרה הזאת דיה לנו לשאת ולסבול הכל באמץ לב ורוח. ועל כן רעיתי היקרה, חזקי ואמצי, ודעי כי במנוחתך אמצא מנוחה גם אני ובעדתי כי את תגברי על כל צרה הזאת שבאה עלינו והיית בריאה, אמצא גם אני כח לסבול למען נוכל אחרי כן להיות יחד ולשוב לעבודתנו הגדולה לטובת הקדמה כמקדם. אחבקך בתי הנעימה ואנשקך".

מכתב מאת אליעזר בן יהודה לאשתו חמדה

שש עשרה שנה לאחר שחרורו, ב-18.12.1908, כתב אליעזר בן יהודה בעיתון "הצבי" על חג החנוכה:

"חנכה, חג החשמונאים. בפעם הראשונה, מזה שש עשרה שנה אני נושא מלה זו על שפתי בלי פחד ורעדה … אבל הנה זרח לנו שמש החרות בכל הדרו. האח! … לך, החרות! הכל לך! כי רק בך האדם הוא אדם! ולך, לך אלהותי, עבדו גם אותם הגבורים שלנו, שאת שמם יראתי להזכיר במשך חמש עשרה שנה, בשמך נלחמו ובשמך עשו הגבורות שתמהים עליהם כל גויי הארץ, בשמך נצחו ובשמך גרשו את הנכרים מהארץ, ויפרקו עול הזרים מעל צוארי אמתם, ובשמך יתנו לנו את החג המתוק הזה שאני אוכל לקרוא עתה בלי פחד ומגור: חנכה, חנכה, חנכה!"

"האישה שציירה אותיות" מסע לעולמה הקסום של עלי גרוס

סיפורה ויצירותיה של הגרפיקאית עלי גרוס שעיצבה את העטיפה של תנ"ך קאסוטו ואת סמל העיר ירושלים בכתבה הבאה

כל עבודה של עֶלי גרוס הייתה מעשה אמנות: הציורים והפסלים, מאות עטיפות הספרים, הכרזות והסמלים, למשל סמל האריה של עיריית ירושלים שכולנו מכירים.

הילדה שנולדה בווינה ב-1921, שגדלה בעולם של צבע ודמיון, ביקשה להימלט משם ב-1939 כשאירופה החלה לבעור. למזלה, בדיוק אז הגיעה ההזמנה ללמוד בבצלאל.

ב-5 בספטמבר 2014, השבוע לפני שלוש שנים, הלכה עֶלִי גרוס לעולמה.

 

עלי גרוס בבצלאל 

 

התמונות המוצגות בכתבה הם חלק מארכיונה האישי העשיר של עֶלִי גרוס, אותו תרמה לספרייה הלאומית בשנת 2009. לב עבודתה של עֶלִי גרוס היה עיצוב עטיפות לספרים, איור ועיצוב ספרים עבריים. במשך ארבעים שנה, בין 1942 ל-1982, עיצבה ואיירה עֶלִי גרוס מאות עטיפות לספרים שיצאו לאור בישראל. עבודות אלו, שהצטיינו במקוריותן הפכו, פעמים רבות, לסימן ההיכר של אותם ספרים. במידה רבה, הן קבעו אמות מידה חדשות לעיצוב הספר העברי.

"בעבודות הכתב העברי השונות… היו לעיניי ושמתי לב במיוחד לדברים הבאים: עיצוב האות לאחר לימוד של ממצאים ארכיאולוגיים וכתבי יד עתיקים… עיצבתי כל א"ב בסגנון אחיד וייחודי מתוך תשומת לב לקריאות וגם להיווצרות רצף גרפי זורם והרמוני. השתדלתי להתאים את עיצוב סגנון האות ויצירת תמונת הכתב בהתאם לנושא העבודה ודרישות הטיפוגרפיה, וזאת מבלי לאבד את ייחודה של האות העברית. לכל עטיפה של ספר עיצבתי עיצוב ייחודי התואם את רוח הספר. נמנעתי מכל השפעה של האות הלטינית. בתחום ההוראה טיפחתי ערכי עיצוב אלה תוך הבלטת יפי-האות העברית וחשיבותה כגורם תרבותי, גם בחיי היום יום."

 

עֶלי גרוס, עיצוב אותיות במרחב

במרכז פעילותה ארוכת השנים של עלי גרוס כמעצבת גרפית וכמחנכת עמדה האות העברית. בכל תחום בעבודתה הגרפית – בעיצוב סמלים מסחריים, כרזות, ויותר מכול בעיצוב עטיפות ספרים, הכתב הוא האלמנט המרכזי והדומיננטי, לעתים אף היחיד.

עיקר מומחיותה של גרוס הוא בציור "אות בנויה" (Built-up letter) דהיינו ציור אות חדשה על בסיסה של אות קיימת, תוך מתיחה והגמשה של אלמנטים מסוימים בהתאם למטרת הכתב.

 

עבודת הכנה לעטיפת "ספר השנה של העיתונאים", 1966

 

אנצקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, מתווה סופי למסכת ברכות דפוס בומברג, ונציה 1529

 

שבטי ישראל, עטיפת ספר בהוצאת יבנה, 1960

 

 

עיצוב עטיפות מגן לספרים

" […] הגרפיקאי המעצב מעטפת לספר מוציא מתחת ידו יצירת אמנות החייבת למלא שליחות תועלתית. שומה עליו להכיר הכרה ברורה את המוצר שהוא בא לפרסם, את דרכי ההבעה הפלאסטיות שבהן ישתמש לתכליתו, ואת הציבור שאת אמונו הוא מבקש לרכוש. 

" […] מעטפת טובה וקולעת, ולפיכך מוצלחת, מבוססת, בסופו של דבר, על האינטואיציה של הגרפיקאי החייב להיות אמן ובעל מלאכה כאחד ואדם בעל זיקה לספרים."

עֶלי גרוס, "לעיצובה של מעטפת ספר", הספר בישראל,  1960

 

אנה פראנק, מתווה לעטיפת ספר בהוצאת קרני, 1953 

 

קאסוטו, מתווה לעטיפת ספרי התנ"ך בפירוש הרטום קאסוטו, 1952

 

 

איורים וציורים

במשך כל שנות פעילותה כאמנית גראפית עסקה עֶלִי גרוס גם בציור ובפיסול. עוד כנערה בווינה, היא למדה ציור אצל מורים פרטיים. לאחר תום לימודיה ב"בצלאל", היא המשיכה להשתלם בציור ובפיסול אצל אמנים שונים בישראל ובחו"ל. כשרון הציור של גרוס סייע לה גם בעבודותיה השונות כמעצבת ספרים, ונתן בידה את האפשרות להימנע משימוש בדימויים מן המוכן לצורך עיצוב העטיפות, ולהפיק בעצמה את הדימוי הנכון, לטעמה, לעטיפת הספר, תוך שילוב מושלם בינו לבין הכותרות.

עבודות הציור והאיור שבחרנו להציג בפרק זה, באות להמחיש את שליטתה המרשימה של עֶלִי גרוס במגוון רב של טכניקות וסגנונות: חיתוך לינוליאום, צבעי מים, רישום בפחם ובטוש, צבעי אקריליק, ועוד.

 

איור לסיפור "איבת עולם" מתוך הספר "עולם מספר", 1952

 

איור לעטיפת הירחון לנוער "עתידות", חיתוך לינוליאום, 1949

 

איור לספר בין כוכב ודשא מאת יצחק שנהר, טכניקה מעורבת, 1960

 

 עיצוב גרפי

פוריותה של עֶלִי גרוס כאמנית גראפית באה לידי ביטוי לא רק בריבוי עבודותיה אלא גם במנעד הרחב שלהן. כבר מראשית פעילותה כמעצבת גרפית עצמאית עסקה גרוס במגוון עבודות עבור שורה ארוכה של גופים ומוסדות, לצד מאות עטיפות הספרים שעיצבה.

גם כאן, האות העברית ממלאת תפקיד מרכזי כמעט בכל אחת מן העבודות, והיא הופכת, בגמישות רבה, לא רק לאמצעי להעברת מידע, אלא גם למרכיב קישוטי בסיסי. אלמנט נוסף המשותף לעבודות עיצוב העטיפות, הוא השימוש במוטיבים מתוך ממצאים ארכאולוגיים ארץ-ישראליים, הפשטתם והתאמתם לצרכים הפונקציונאליים שבאו לשרת.

הדוגמאות המוצגות כאן, הינן רק מעט-מזעיר ממכלול עבודותיה שאינן בתחום עיצוב הספר.

 

מתווה לסמל העיר ירושלים, 1949

 

הצעות לסמלי המחלקות ב"בצלאל החדש, דיו על גבי נייר צילום, 1941 לערך