בעבודה | חסד סוד העמדת הפנים

"אפילו שאת בוודאי יודעת להזדקן כמוה, כשתלכי לעולמך ייחסך ממני כאב האבל והאובדן, כי אינך באמת". קטע מתוך ספר בכתובים מאת ענת רוסמן

רונית ברנגה, ילדוּת חימר (פרט), פיסול בטכניקה מעורבת, 60X70X60 ס"מ, 2019

.

מסכה

מאת ענת רוסמן

.

ארזתם שתי מזוודות ואמרתם לי שסבתא תשמור עליי למשך שלושה שבועות ויצאתם מהדלת וחלק מהמגנטים שהיו עליה נפלו. אני זוכרת את המספרים שנפלו – 7 כתום, 5 צהוב, פעמיים 1 ירוק ומגנט פטרייה ורודה אחד. ערב קודם סידרתי אותם בטור מעל הידית, ואחרי שיצאתם, סבתא, שעוד יכלה להתכופף אז, אספה את כולם אל תוך ידה והניחה אותם במגירת המטבח. יותר מזה אני כמעט לא זוכרת דבר. רק שהייתי חולה ורגליה של סבתא רצו על המדרכה ואני אחריה. שתינו רצנו להספיק לקופת החולים. נשימותיה היו מהירות והתערבבו בשיעול הקצר שלי. ואחר כך דלת המקרר שנפתחה והסירופ נגד שיעול בטעם בננה כי לא היה בטעם תות.

ואחר כך חזרתם. אבל ידעתי ששום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה. חדר השינה שלכם נראה אותו הדבר. הנחת את המזוודה שנראתה פתאום גדולה מזו שלקחת, ואמרת שיש לך בשבילי מתנות, והסתכלתי עלייך ואבא אולי היה במטבח או יצא לעשן במרפסת או אולי לא חזר בכלל.

ובזמן שהוצאת שמלה אחר שמלה הסתכלתי עלייך וידעתי שאת לא אמא שלי. והרי אני בכלל לא אוהבת שמלות.

וחייכת במתיקות מזויפת כששאלת: "את באמת חושבת שאני מכשפה?", ולא עניתי. וציטטת את מה ששיננת בטיסה: "רוצה לנסות להוריד לי את המסכה?", ואני התפתיתי והתחלתי בניסיון להוריד לך אותה מכיוון האוזניים, אבל ידעת היטב איך להדביק את הפנים וידעת שלעולם לא אצליח להסיר. ואולי, אני חושבת עכשיו, הייתי צריכה להתחיל מהמצח או מהסנטר או מכל מקום אחר – זו הייתה הטעות.

אבל אז לא עלו לי בי כל פעולות ההצלה הללו, והדבר היחיד שידעתי לעשות הוא לתפור מסביבי את הקרום. ואף על פי שאמי האמיתית לא לימדה אותי לתפור עדיין, ברגע ההוא היא חזרה בפעם האחרונה ותפרה אותו בשבילי.

וידעתי ללבוש את השמלות שהבאת וידעתי לקרוא לך אמא אבל מעולם לא חשפתי בפנייך שאני את האמת יודעת, שמתחת למסכה שלך המחבקת את המסכה שלי מבצבץ אותו הבית שהיה פעם – בזמן ההוא, לפני שלקחת את אמי. ואפילו שאת בוודאי יודעת להזדקן כמוה, כשתלכי לעולמך ייחסך ממני כאב האבל והאובדן, כי אינך באמת. כי התאבלתי כל הזמן. אבל אזכור לך את חסד סוד העמדת הפנים, שתמיד הזכיר בתוך החיבוק הריק את האהבה שהייתה פעם בתחילת החיים.

 

ענת רוסמן, ילידת 1978, מתגוררת בגבעתיים. בוגרת לימודי תיאטרון ומסיימת M.A בביבליותרפיה. תסריטאית, שחקנית ומנחת סדנאות כתיבה יוצרת. "המסכה", שירה בפרוזה, היא חלק מספר בכתובים.

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת שמעון צימר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אליעזר בן יהודה כותב מהמאסר

"לבי אומר ל​​​​​י, תקותי חזקה, כי יראו השופטים בעצמם כי רק עלילת שוא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחפשי"

לקראת חנוכה 1893, פרסם שלמה נפתלי הרץ יונאס מאמר בעיתון "הצבי" בשם "מצוות צריכות כוונה", בו קרא לחגוג את חנוכה כחג של גבורה יהודית על רקע התעוררות הרעיון הציוני. יונאס, חותנו של אליעזר בן יהודה, חתם את המאמר במלים: "לאסוף חיל ללכת קדימה". מתנגדיו של בן יהודה מקרב העדה החרדית, השתמשו במשפט זה כעילה להלשין עליו לשלטונות הטורקים. החרדים תרגמו את המילה "חיל" ל"צבא" ואת הביטוי "ללכת קדימה" ל"כיבוש המזרח" וכך פורשה מליצה תמימה זו ככוונה להקים צבא שימרוד בטורקים. היה זה אחד משיאיו של המאבק שבין "היישוב הישן" בירושלים כנגד מחיה השפה העברית. אליעזר בן יהודה, כעורך עיתון "הצבי", נאסר כ"מורד במלכוּת" ונידון לשנה של מאסר.

תצלום דיוקנו של אליעזר בן יהודה, מוסקבה, בערך 1885​​

 

תצלום דיוקנה של חמדה בן יהודה, מוהילב, רוסיה 1904

כשנודע לו שיישלח לכלא, כתב אליעזר בן יהודה מכתב לבנו, איתמר.

בדיוק 120 שנה לאחר מכן, ​במסגרת סידור אחד מן הארכיונים שהגיעו לאחרונה לספרייה הלאומית, התגלה המכתב המקורי:

"בן ציון בני, הביאו לי הזמנה לדין ליום הרביעי הבא, כנראה בעניין המאמר על המשטרה. אולי מהראוי להתייעץ יחד מה לעשות, או אולי יותר טוב על כל פנים שאתה לא תהיה פה בשעת המשפט? אני במבוכה. לא ידעתי מה לעשות. אביך".

מכתבו של אליעזר בן יהודה לבנו איתמר

מכתבו של אליעזר בן יהודה לבנו הניע את תהליך שחרורו; במהלך חג החנוכה שוחרר אליעזר בן יהודה.

בזמן מעצרו, שארך כשבועיים, כתב אליעזר בן יהודה מכתב אהבה לרעייתו השניה, חמדה. מכתב זה גם הוא שמור בספרייה הלאומית:

"חמדתי, רעיתי, חיי נפשי ורוחי, מחר יום הדין. לבי אומר ל​​​​​י, תקותי חזקה, כי יראו השופטים בעצמם כי רק עלילת שוא העלילו שונאי עלי, והוציאוני לחפשי; אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים, למחר בעת הזאת נהיה יחד בבתינו. מה אחבקך, בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה! מה נעים לי בית האסורים הלילה הזה, מה יקר לי חדר כלאי, בתקותי להיות מחר אתך יחד! אבל, רעיתי חמדתי היקרה, בכל זאת אין איש יודע מה יולד מחר. מקרה היתר קל יוכל לגרם איזה בלבול, איזה עכוב קטן, ודי בזה להשיבני שנית אל חדרי לאיזה ימים. עלינו לחשב תמיד היתר רע, ולהיות נכונים לקבל את הרע באמץ רוח, כיאות לאנשים כמונו, כיאות לאשה כמוך. ועל כן, חמדתי היקרה, בכל תקותנו להתראות מחר בביתנו, נהיה נא נכונים ומזמנים גם להרע. אל נא יפול לבנו, נתחזק בההכרה הזאת, כי מפני חבתנו ועבודתינו לטובת עמנו ולטובת הקדמה התגוללו שונאינו עלינו והעלילו עלינו עלילות שקר. ההכרה הזאת דיה לנו לשאת ולסבול הכל באמץ לב ורוח. ועל כן רעיתי היקרה, חזקי ואמצי, ודעי כי במנוחתך אמצא מנוחה גם אני ובעדתי כי את תגברי על כל צרה הזאת שבאה עלינו והיית בריאה, אמצא גם אני כח לסבול למען נוכל אחרי כן להיות יחד ולשוב לעבודתנו הגדולה לטובת הקדמה כמקדם. אחבקך בתי הנעימה ואנשקך".

מכתב מאת אליעזר בן יהודה לאשתו חמדה

שש עשרה שנה לאחר שחרורו, ב-18.12.1908, כתב אליעזר בן יהודה בעיתון "הצבי" על חג החנוכה:

"חנכה, חג החשמונאים. בפעם הראשונה, מזה שש עשרה שנה אני נושא מלה זו על שפתי בלי פחד ורעדה … אבל הנה זרח לנו שמש החרות בכל הדרו. האח! … לך, החרות! הכל לך! כי רק בך האדם הוא אדם! ולך, לך אלהותי, עבדו גם אותם הגבורים שלנו, שאת שמם יראתי להזכיר במשך חמש עשרה שנה, בשמך נלחמו ובשמך עשו הגבורות שתמהים עליהם כל גויי הארץ, בשמך נצחו ובשמך גרשו את הנכרים מהארץ, ויפרקו עול הזרים מעל צוארי אמתם, ובשמך יתנו לנו את החג המתוק הזה שאני אוכל לקרוא עתה בלי פחד ומגור: חנכה, חנכה, חנכה!"

"האישה שציירה אותיות" מסע לעולמה הקסום של עלי גרוס

סיפורה ויצירותיה של הגרפיקאית עלי גרוס שעיצבה את העטיפה של תנ"ך קאסוטו ואת סמל העיר ירושלים בכתבה הבאה

כל עבודה של עֶלי גרוס הייתה מעשה אמנות: הציורים והפסלים, מאות עטיפות הספרים, הכרזות והסמלים, למשל סמל האריה של עיריית ירושלים שכולנו מכירים.

הילדה שנולדה בווינה ב-1921, שגדלה בעולם של צבע ודמיון, ביקשה להימלט משם ב-1939 כשאירופה החלה לבעור. למזלה, בדיוק אז הגיעה ההזמנה ללמוד בבצלאל.

ב-5 בספטמבר 2014, השבוע לפני שלוש שנים, הלכה עֶלִי גרוס לעולמה.

 

עלי גרוס בבצלאל 

 

התמונות המוצגות בכתבה הם חלק מארכיונה האישי העשיר של עֶלִי גרוס, אותו תרמה לספרייה הלאומית בשנת 2009. לב עבודתה של עֶלִי גרוס היה עיצוב עטיפות לספרים, איור ועיצוב ספרים עבריים. במשך ארבעים שנה, בין 1942 ל-1982, עיצבה ואיירה עֶלִי גרוס מאות עטיפות לספרים שיצאו לאור בישראל. עבודות אלו, שהצטיינו במקוריותן הפכו, פעמים רבות, לסימן ההיכר של אותם ספרים. במידה רבה, הן קבעו אמות מידה חדשות לעיצוב הספר העברי.

"בעבודות הכתב העברי השונות… היו לעיניי ושמתי לב במיוחד לדברים הבאים: עיצוב האות לאחר לימוד של ממצאים ארכיאולוגיים וכתבי יד עתיקים… עיצבתי כל א"ב בסגנון אחיד וייחודי מתוך תשומת לב לקריאות וגם להיווצרות רצף גרפי זורם והרמוני. השתדלתי להתאים את עיצוב סגנון האות ויצירת תמונת הכתב בהתאם לנושא העבודה ודרישות הטיפוגרפיה, וזאת מבלי לאבד את ייחודה של האות העברית. לכל עטיפה של ספר עיצבתי עיצוב ייחודי התואם את רוח הספר. נמנעתי מכל השפעה של האות הלטינית. בתחום ההוראה טיפחתי ערכי עיצוב אלה תוך הבלטת יפי-האות העברית וחשיבותה כגורם תרבותי, גם בחיי היום יום."

 

עֶלי גרוס, עיצוב אותיות במרחב

במרכז פעילותה ארוכת השנים של עלי גרוס כמעצבת גרפית וכמחנכת עמדה האות העברית. בכל תחום בעבודתה הגרפית – בעיצוב סמלים מסחריים, כרזות, ויותר מכול בעיצוב עטיפות ספרים, הכתב הוא האלמנט המרכזי והדומיננטי, לעתים אף היחיד.

עיקר מומחיותה של גרוס הוא בציור "אות בנויה" (Built-up letter) דהיינו ציור אות חדשה על בסיסה של אות קיימת, תוך מתיחה והגמשה של אלמנטים מסוימים בהתאם למטרת הכתב.

 

עבודת הכנה לעטיפת "ספר השנה של העיתונאים", 1966

 

אנצקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, מתווה סופי למסכת ברכות דפוס בומברג, ונציה 1529

 

שבטי ישראל, עטיפת ספר בהוצאת יבנה, 1960

 

 

עיצוב עטיפות מגן לספרים

" […] הגרפיקאי המעצב מעטפת לספר מוציא מתחת ידו יצירת אמנות החייבת למלא שליחות תועלתית. שומה עליו להכיר הכרה ברורה את המוצר שהוא בא לפרסם, את דרכי ההבעה הפלאסטיות שבהן ישתמש לתכליתו, ואת הציבור שאת אמונו הוא מבקש לרכוש. 

" […] מעטפת טובה וקולעת, ולפיכך מוצלחת, מבוססת, בסופו של דבר, על האינטואיציה של הגרפיקאי החייב להיות אמן ובעל מלאכה כאחד ואדם בעל זיקה לספרים."

עֶלי גרוס, "לעיצובה של מעטפת ספר", הספר בישראל,  1960

 

אנה פראנק, מתווה לעטיפת ספר בהוצאת קרני, 1953 

 

קאסוטו, מתווה לעטיפת ספרי התנ"ך בפירוש הרטום קאסוטו, 1952

 

 

איורים וציורים

במשך כל שנות פעילותה כאמנית גראפית עסקה עֶלִי גרוס גם בציור ובפיסול. עוד כנערה בווינה, היא למדה ציור אצל מורים פרטיים. לאחר תום לימודיה ב"בצלאל", היא המשיכה להשתלם בציור ובפיסול אצל אמנים שונים בישראל ובחו"ל. כשרון הציור של גרוס סייע לה גם בעבודותיה השונות כמעצבת ספרים, ונתן בידה את האפשרות להימנע משימוש בדימויים מן המוכן לצורך עיצוב העטיפות, ולהפיק בעצמה את הדימוי הנכון, לטעמה, לעטיפת הספר, תוך שילוב מושלם בינו לבין הכותרות.

עבודות הציור והאיור שבחרנו להציג בפרק זה, באות להמחיש את שליטתה המרשימה של עֶלִי גרוס במגוון רב של טכניקות וסגנונות: חיתוך לינוליאום, צבעי מים, רישום בפחם ובטוש, צבעי אקריליק, ועוד.

 

איור לסיפור "איבת עולם" מתוך הספר "עולם מספר", 1952

 

איור לעטיפת הירחון לנוער "עתידות", חיתוך לינוליאום, 1949

 

איור לספר בין כוכב ודשא מאת יצחק שנהר, טכניקה מעורבת, 1960

 

 עיצוב גרפי

פוריותה של עֶלִי גרוס כאמנית גראפית באה לידי ביטוי לא רק בריבוי עבודותיה אלא גם במנעד הרחב שלהן. כבר מראשית פעילותה כמעצבת גרפית עצמאית עסקה גרוס במגוון עבודות עבור שורה ארוכה של גופים ומוסדות, לצד מאות עטיפות הספרים שעיצבה.

גם כאן, האות העברית ממלאת תפקיד מרכזי כמעט בכל אחת מן העבודות, והיא הופכת, בגמישות רבה, לא רק לאמצעי להעברת מידע, אלא גם למרכיב קישוטי בסיסי. אלמנט נוסף המשותף לעבודות עיצוב העטיפות, הוא השימוש במוטיבים מתוך ממצאים ארכאולוגיים ארץ-ישראליים, הפשטתם והתאמתם לצרכים הפונקציונאליים שבאו לשרת.

הדוגמאות המוצגות כאן, הינן רק מעט-מזעיר ממכלול עבודותיה שאינן בתחום עיצוב הספר.

 

מתווה לסמל העיר ירושלים, 1949

 

הצעות לסמלי המחלקות ב"בצלאל החדש, דיו על גבי נייר צילום, 1941 לערך

 

 

תערוכה | שתיקה בארבע עיניים

עשר משוררות בעדשת המצלמה של בר גורדון ובליווי שירים פרי עטן

תערוכה | שתיקה בארבע עיניים

נורית זרחי

.

 

רות

רות קרא־איוונוב קניאל

זיקית

עוֹד מְעַט קָט יִיבַשׁ הַמַּעְיָן
כָּךְ נִבָּא, וְלֹא יָסָף
אַתְּ זִקִּית זוֹ זִי קִי זוֹ הִי אַתְּ
עַכְשָׁיו יֵשׁ גַּל
אַתְּ בְּכוֹבַע וָרֹד
וַאֲנִי מְלַפֵּף אוֹתָךְ
כְּשֶׁשּׁוּב תִּהְיִי לְבַיִת
יָשׁוּבוּ הָאוֹרְחִים חוּמִים וְרַכִּים
הָעֲרָבִים יֻקְדְּמוּ
שִׁנַּיִם חֲדָשׁוֹת יִצְמְחוּ לַיְלָדוֹת
כְּשֶׁתַּחְזְרִי לִהְיוֹת
בַּיִת אַתְּ

.

 

 

***

 

אפרת

אפרת מישורי

לִכְלֹא אֶת הַלָּשׁוֹן,
לָקַחַת אֶת עַצְמִי לִישׁן.

תְּנוּעַת הַמִּלִים בּגוּף הַמִּתְעוֹרֵר,

תְּנוּעַת הַגוּף
בַּמִּלָּה הַמִּתְקָרֶבֶת,

כְּשֶׁתְּנוּעַת הַלָּשׁוֹן
מִסְתַּבֶּכֶת בִּתְנוּעַת הַלָּמָה

עֲזַבְתַּנִי

(מתוך אשה נשואה ושירים בודדים, הקיבוץ המאוחד, 2019)

.

 

 

***

 

איאת

איאת אבו שמיס

סֶקְס. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל סֶקְס
כִּי אֲנִי מִתְבַּיֶּשֶׁת
דָּת. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל דָּת
כִּי חָל אִסּוּר
כֹּחַ. אֲנִי לֹא אֶכְתֹּב עַל כֹּחַ
כִּי אֶת הַנְּשָׁמָה זֶה מַחְלִישׁ
רֶצַח. זֶה מְחַיֶּה לִי אֶת הַכְּאֵב
פּוֹלִיטִיקָה. זֶה קְצָת מְלֻכְלָך
זֶהוּת. אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת מָה אֲנִי
אַהֲבָה. זֶה כְּבָר מְשַׁעֲמֵם
אֲנִי אֶכְתֹּב עָלַי
אָיָאת – פְּסוּקִים מֵהַקּוּרְאָן

(מתוך אני זה שניים, מטען, 2018)

 

 

***

 

יונית

יונית נעמן

שיחת טלפון בסניף הדואר המקומי

מוּטָב שֶׁיַּכֶּה אוֹתִי בָּרָק
וְלֹא תִּבְלַע אוֹתִי בְּאֵר הַגַּעְגּוּעַ
אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
מוּטָב שֶׁתִּרְעַשׁ הָאֲדָמָה
וְלֹא תִּטְרֹף אוֹתִי טָרוֹף הַתַּאֲוָה
אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
מוּטָב שֶׁיֵּהוֹם הַסַּעַר
מִלְּפָנַי וּמִצְּדָדַי וְעַל שָׁמֵינוּ
רַק אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
הָלוֹ?
יָדַעְתִּי,
אֵיךְ יָדַעְתִּי שֶׁיֵּלֵךְ מִמֶּנִּי

(מתוך אם לב נופל, לוקוס, 2018)

.

 

***

 

מאיה

מאיה בז'רנו

הפסיפלורה

אינֶנָה, נִגְזְמָה
נֶעֱלמָה
לִי הַפַּסִיפְלוֹרָה
יָפָה כְּרִקְמָה
יְרֻקָּה כְּסָלָמַנְדְרָה זָחֲלָה
עַל הַקִּיר הַיָּשָׁן וְהֶחָבוּט
מוּל מִרְפַּסְתִּי לְשִׂמְחַת נַפְשִׁי, כָּל בֹּקֶר
מִין סָלָמַנְדְרָה פַּסִיפְלוֹרָה שֶׁזְּנָבָהּ
נִמְשָׁךְ ונִמשָׁךְ – אֲבָל
יָמִים רַבִּים יַחְלְפוּ עַד
שֶׁתּוֹפִיעַ שוּב בְּהוֹדָהּ הַיָּרֹק הַחַי
וַאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה.

(מתוך אקראיים וחפים, הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

***

 

בת שבע

בת־שבע דורי־קרלייה

מכתב לקורא

אַתָּה, שֶׁשּׁוּם דָּבָר אֱנוֹשִׁי אֵינוֹ זָר לְךָ,
שֶׁמְּיֻדָּד עִם מָבוֹךְ מְבוּכוֹתֵיךָ, זָרוּתְךָ, מוּזָרוּתְךָ.
אַתָּה, שֶׁלִּבְּךָ פָּתוּחַ לַיֹּפִי וְעֵינֶיךָ מַבְחִינוֹת גַּם בְּיֹפִי הַשְּׁבָרִים,
שֶׁסְּפָרִים הֵם חֵלֶק מִבְּנֵי בֵּיתְךָ. אַתָּה,
שֶׁאוֹהֵב לִשְׁתֹּק אִתָּם וְלָתֵת לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ מַעֲשִׂים,
שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה בִּפְנֵי דַּף זָר וּמִתְיַשֵּׁב אִתּוֹ לִשְׁתִיקָה בְּאַרְבַּע עֵינַיִם.
אַתָּה, שֶׁעֲדַיִן מִתְפַּעֵם גַּם בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַחֹמֶר הָאָפֹר.
אַתָּה, שֶׁאוֹהֵב לִקְרֹא עוֹלָמוֹת, לְטַיֵּל בְּאַרְצוֹת תּוֹדָעָה מְשֻׁנּוֹת.
אַתָּה, שֶׁהַמִּלִּים הֵן עֲבוּרְךָ הַחֶדֶר הָאָהוּב בַּבַּיִת, גַּן שַׁעֲשׁוּעִים,
הִתְגַּלּוּת, נֶחָמָה, תְהוֹם חֲשׁוּכָה שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ.
אַתָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ לִהְיוֹת גַּם שְׁאֵלָה לֹא פְּתוּרָה –
הִכָּנֵס, הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה.

 

***

 

יעל

יעל גלוברמן

אלוהים וּמיד

הַצֵּל אוֹתִי מֵהָרָעָב הַזֶּה
הוּא נִכְנָס לְבַיִת וְצָרִיךְ אִשָּׁה
הוּא נִכְנָס לְגַן וְצָרִיךְ נָחָשׁ
הוּא נִכְנָס לַיַּעַר וְצָרִיךְ לִתְעוֹת
הוּא נִגָּשׁ לַחַלּוֹן וְצוֹבֵר כְּמִיהָה
הוּא נִכְנָס לְמִטָּה וְרוֹצֶה לָמוּת
הוּא יוֹרֵד לְמַרְתֵּף וְצָרִיךְ אֱלֹהִים
הוּא עוֹלֶה עַל הַגַּג וְצָרִיךְ סִימָנִים
הוּא גּוֹהֵר עָמֹק מֵעַל לַדַּף וְקוֹפֵץ
שׁוּב
וָשׁוּב
אֲנִי כֻּלִּי חֲבוּלִים

(מתוך מפת חצי האי, הקיבוץ המאוחד, 2018)

 

 

***

 

נורית

נורית זרחי

נפש קטנה

נֶפֶשׁ קְטַנָּה, קֵן שֶׁהַגּוֹזְלִים נוֹשְׁרִים
מִבַּעַד קְרָעָיו, אֶחָד, אֶחָד, לָאָרֶץ.
אֲנִי יוֹדַעַת אֶת סוֹדֵךְ –
עִם הַקַּסְדָּה הַגְּדוֹלָה מִמִּדּוֹתַיִךְ אַתְּ מִתְיַצֶּבֶת
כְּאִלּוּ אֶת חֲמוּשָׁה.

אֲנִי מְמַלְּאָה לָךְ אוֹתָהּ בְּמָה שֶׁאֲנִי חוֹמֶסֶת
מִכָּל הַבָּא לַיָּד, מִזְרָח וּמַעֲרָב, וְחִבּוֹת אֲרָעִיּוֹת כְּכַנְפֵי פַּרְפָּרִים אוֹ פְּרִיחַת אֲפוּנָה,
וּבְשׁוּרוֹת שֶׁטּוֹבֵי הַמֹּחוֹת קָדְחוּ בִּתְעוּפָה עִוֶּרֶת כַּעֲטַלֵּפִי לַיְלָה.

חֲפַרְפֶּרֶת, נֶפֶשׁ עֲצוּמַת חֹשֶׁךְ,
אֲנִי שׁוֹלַחַת לָךְ אוֹר בַּשַּׁיָּרוֹת
שֶׁמַּגִּיעוֹת תָּמִיד מְאֻחָר מִדַּי –
שָׁעָה לִפְנֵי הַיַּלְדוּת.

(מתוך התקרה עפה, הליקון, 2001)

.

***

 

שייחה

שיח'ה חליווה

האיש שאוהב אותי

מערבית: רחל פרץ ושיח'ה חליווה

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי
לֹא אָכַל מֵאָה שָׁנָה. מִתַּחַת לִלְשׁוֹנוֹ
נְהַר קֶרַח נִשְׁבַּר. צִפּוֹרֵי בִּטְנוֹ
מְנַקְּרוֹת בַּפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִלִּבִּי.

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי
מְיַלֶּדֶת עִוֶּרֶת. מְשַׁכֵּךְ אֶת צִירַי,
מוֹשֶׁה אֶת תִּינוֹקִי מֵעֵין הַמִּלְחָמָה,
מַרְטִיב אֶת הַמִּלִּים
לִפְנֵי שֶׁיִּשְׂרְטוּ אֶת לְשׁוֹנוֹ.

הָאִישׁ שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי זוֹעֵק אֶת שְׁמִי
וְשׁוֹמֵר אוֹתִי בֵּין רִיסָיו.

לְשׁוֹנִי זָבָה יַתְמוּת אִלֶּמֶת.

.

***

 

מיטל

מיטל נסים

קראתי לך שירים

דַּוְקָא אֶת הַשִּׁירִים עַל הַקְּרָיוֹת כֵּן בָּלַעְתְּ
בְּלִי פִּתָּיוֹן
וְלֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת לָךְ עֵינַיִם
אוֹ לִהְיוֹת סַחְטָנִית.
זוֹ תָּמִיד הָיְתָה אֵיזוֹ הֲכָלָה אֵינְסוֹפִית
דּוּ-צְדָדִית
אֲפִלּוּ רָצִית
שֶׁנִּלְבַּשׁ אֶת אוֹתָן חֲזִיּוֹת
וְאֶת אוֹתָם בְּגָדִים

.

.

.

.

 

***

לצלם משוררות / בר גורדון

 

מלאכת הצילום הולמת את אמירתו של ישעיהו ברלין במסתו "הקיפוד והשועל": "השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". לצלם משוררות פירושו של דבר ללכוד את המבע החיצוני ובו־זמנית לחשוף את העולם הפנימי, אולי ביתר שאת לעומת צילומי דיוקן אחרים; לחוש את המתח הסמוי ואת אי־הוודאות ביחס לתוצר הקונקרטי, התמונה. מאחר שאני עוסקת הן בצילום והן בספרות, הדרמה שבתהליך הצילום מתחדדת, והדיאלוג עובר מעולם השירה אל התמונות הניבטות מהמסך, מ"אישה עבריה מי יֵדע חייך" ("קוצו של יו"ד", י"ל גורדון) ועד לחייה של משוררת עברייה עכשווית: הצילום הופך לכלי וידוי אינטימי, חוויה השמורה לבעליה. הגילויים שבשיחה חושפים את הביוגרפיה, במסע שמאחד את הפורטרט ואת השירה, את הקשר בין הספרות לחיים.

בצילום המשוררות אני משאירה מחוץ לפריים אג'נדות, גם כאלה שאני שותפה להן, ושואפת לייצוג אותנטי שחובק את הרכות הפנימית, שלוכד כאב או התרסה, סבל קיומי, בדידות, מאבק לפרנסה או חיפוש המשפחה.
נוכחתי לדעת כי אני מיטיבה לצלם דיוקנאות של אנשים ובעיקר נשים, ובעיקר כאלה שאני מכירה את יצירתן, "פואטיקה של עזרת נשים", כמילותיה של עמליה כהנא־כרמון. נשים חזקות ושבריריות כאוקסימורון. מהשירה של כל משוררת אני נושאת שברי שורות המלווות אותי בעת הצילום.

מעבר להנצחה או ל"שיעתוק הטכני", כמאמרו של ולטר בנימין, בצילום הפורטרט וביחסים המשולשים שבין המצולמת, הצלמת והצופה נרקמים אינטימיות עמוקה ואמון שנותנת המצולמת בצלמת ובאמנות שהיא מייצגת, באפשרות שזו תציג אותה בפני העולם. את החשיפה שבתהליך הצילום ניתן להשוות לעוצמה שבווידוי. הקצב המהיר שבו אני נוהגת לצלם מאפשר לי להקפיא שברירי שנייה של הבעות, שקשה ללכוד בָעין. ברגעים האותנטיים הללו ניתן לאפיין את המצולמת בדומה לדמות ביצירת ספרות, לתת לה פרשנות במסמן ובמסומן בעת ובעונה אחת.

 

בר גורדון, צלמת, מורה ומרצה לספרות, בעלת תואר דוקטור בספרות מאוניברסיטת תל אביב. תצלומיה הוצגו בתערוכות ובבמות שונות בארץ ובעולם.
איפור: מור פוקס
 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit-54__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן