.
פרק ראשון מתוך "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה" / מאריז קוֹנדֶה
מצרפתית: אביטל ענבר
"המוות לנו שער אל האושר;
החיים אגם מטביע בכאב"
ג'ון הרינגטון*
.
פרק 1
אַבֶּנָה, אִמי, מַלח אנגלי אנס אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג באחד מימי שנת **16, שעה שספינת המפרשים שטה לעבר בַּרבַּדוֹס. מִתקיפה זו נולדתי אני. ממעשה של שנאה ובוז.
שבועות ארוכים אחרי כן, כאשר הגיעו לנמל ברידג'טאון, איש לא הבחין כלל ועיקר במצבה של אמי. מכיוון שלא מלאו לה כנראה יותר משש עשרה שנה, ומכיוון שיפה הייתה, ולה עור בגוון שחור עמוק, ועל עצמות לחייה הגבוהות רישומן העדין של צלקות שבטיות, בעל מטעים עשיר בשם דארנל דייוויס רכש אותה ביוקר רב. יחד איתה קנה שני גברים, גם הם מבני האַשאנטי, קורבנות המלחמה בין הפַאנְטים לאשאנטים. את אמי ייעד לאשתו, שנבצר ממנה להתנחם על עזיבת אנגליה ושמצבה הגופני והנפשי חִייב טיפול בלתי פוסק. הוא חשב שאמי תשכיל לשיר לה וכך תסיח את דעתה, ואולי אף תרקוד ותעשה למענה מיני להטוטים שהכושים, כך סבר, להוטים אחריהם. את שני הגברים ייעד למטע קני הסוכר המשגשג שבבעלותו, ולשדות הטבק שלו.
ג'ניפר, רעייתו של דארנֶל דייוויס, לא הייתה מבוגרת בהרבה מאמי. היא אולצה להינשא לגבר הנוקשה הזה שתיעבה, הגבר שהיה מותיר אותה לבדה בערבים ויוצא לשתות וכבר הייתה לו להקה של ממזרים. בין ג'ניפר לאמי נקשרו קשרי חברוּת. השתיים לא היו אחרי הכול אלא ילדות, ששאגותיהן של חיות הלילה הגדולות ותיאטרון הצללים של השַלהָבים, עצי הקַלַבַּש ועצי המאפּוּ שבמטע הילכו עליהן אימים. הן שכבו לישון זו לצד זו, ובעוד אצבעותיה משתעשעות בצמותיה הארוכות של חברתה, סיפרה לה אמי סיפורים ששמעה מפי אִמה שלה בכפר הולדתה, אַקוואפּים. את כל עוצמות הטבע היא הזעיקה אל מראשות מיטתן, על מנת שהלילה ייטה אליהן חסד ומוצצי הדם לא יקיזו את דמן עד לטיפה האחרונה לפני עלות השחר.
כשהבחין דארנל דייוויס שאמי הרה, ניצתה בו חמתו בשל הלירות שטרלינג הטובות שכילה לריק ברכישתה. הנה ימצא את עצמו מטופל באישה שאינה בקו הבריאות ואין בה כל תועלת! הוא מיאן להיעתר להפצרותיה של ג'ניפר, וכדי להעניש את אמי נתן אותה ליַאוֹ, אחד האשאנטים שקנה ביחד עם רכישתה. יתר על כן, הוא אסר עליה לחלוטין לבוא שוב בשערי האחוזה. יאו היה לוחם צעיר שלא הסכין עם מלאכתו, שכללה נטיעת קני סוכר, חיתוכם והעברתם בעגלה אל הטחנה. על כן כבר פעמיים ניסה לשלוח יד בנפשו בלעיסת שורשים ארסיים. ברגע האחרון הצילו אותו, והחזירוהו אל החיים שתיעב. דארנל קיווה שאם יעניק לו בת זוג, ישיב לו את טעם החיים והשקעתו לא תרד לטמיון. איזו השראה גרועה נחה עליו באותו בוקר של יוני **16 כשהלך אל שוק העבדים בברידג'טאון! אחד משני הגברים מת, השני אובדני, ואַבֶּנָה בהיריון!
אמי נכנסה לבקתתו של יַאוֹ מעט לפני שעת ארוחת הערב. הוא היה שרוע על יצועו, נואש מכדי שיעלה על דעתו לאכול, וכמעט שלא גילה עניין באישה שהודיעו לו מבעוד מועד על בואה.
כשהופיעה אבנה, הוא הזדקף על מרפקו ולאט:
"אקוואבָּה!"*
ואז הכיר מי היא, ונצטעק:
"זו את!"
אבֶּנָה פרצה בבכי מר. סערות רבות מדי התחשרו מעל חייה הקצרים כל כך: כְּפרהּ שהועלה באש, הוריה שבטניהם שוספו כשניסו להגן על חייהם, האונס, וכעת ניתוקה מברייה ענוגה ונואשת בדיוק כמוה.
יאו קם על רגליו וראשו נגע בתקרת הבקתה, שכּן היה הכושי הזה גבוה כעץ האַקוֹמאט:
"אל תבכי. לא אגע בך. לא אפגע בך לרעה. וכי אין אנו דוברים אותה שפה? וכי אין אנו סוגדים לאותו אל?"
או אז השפיל את עיניו לעבר כרסה של אמי:
"זה ילדו של האדון, לא כן?"
דמעות צורבות עוד יותר, דמעות של כאב ובושה, בקעו מעיניה של אבנה:
"לא, לא! ועדיין בנו של איש לבן הוא!"
עוד היא ניצבת לה לפניו בראש מושפל, חמלה ענקית ורווּיַת רוך גדשה את לבו של יאו. מדמה היה כי השפלתו של הילד הזה מסמלת את השפלת עַמו כולו, העם שהובס, הופץ לכל עֵבר, נמכר לכל המרבה במחיר. הוא מחה את לחלוחית עיניה:
"אל תבכי. מרגע זה ילדך הוא ילדי. את שומעת? ואוי למי שיערער על כך."
אבל היא הוסיפה לבכות. או אז הגביה את ראשה, ושאל: "את מכירה את סיפורה של הציפור שלעגה לכפותיו של עץ התמר?"
אמי העלתה צל של חיוך: "וכי איך לא? זה היה הסיפור האהוב עלי ביותר כשהייתי קטנה. סבתי מצד אִמי סיפרה לי אותו מדי ערב".
"גם סבתי שלי… ואת המעשה בקוף שהחשיב עצמו למלך החיות? הוא טיפס לצמרתו של עץ האירוֹקוֹ כדי שהכול ישתחוו בפניו. אבל הענף נשבר והוא נפל ונחת על התחת בעפר…"
אמי צחקה. היא לא צחקה זה חודשים ארוכים. יאו נטל את הצרור שאחזה בידה והלך להניחו בפינת הבקתה. ואחר כך התנצל: "הכול פה מלוכלך מפני שאיבדתי את טעם החיים. הם היו לי כשלולית של מים מלוכלכים שמבקשים לעקוף. עכשיו שאת כאן, הכול כבר אחרת."
הם עשו את הלילה זה בזרועות זה, כאח ואחות או שמא כאב ובתו, מלאי רוך וטוהר. חלף שבוע עד שהתעלסו בפעם הראשונה.
כאשר נולדתי מקץ ארבעה חודשים, יאו ואמי היו מאושרים. אושר נוגֵהַ של עבדים, רעוע ומאוים, עשוי פירורים קטנים כמעט בלתי מוחשים! בשש בבוקר, המאכלת על כתפו, יצא יאו לשדות ותפס את מקומו בשורה ארוכה של גברים בבלואי סחבות שהשתרכו בכבדות בשבילים. בזמן הזה הייתה אמי מגדלת עגבניות, במיה ושאר ירקות בחלקת הקרקע הקטנה שלה, מבשלת, מאכילה עופות כחושים. בשש בערב היו הגברים שבים מהעבודה, והנשים טורחות סביבם.
אמי בכתה על שלא נולדתי בן. דומה היה לה שגורל הנשים כאוב עוד יותר מגורל הגברים. וכי לא אנוסות היו לעשות כטוב בעיניהם של אותם האנשים עצמם שכפו עליהן עבדות, ולשכב במיטותיהם על מנת להיגאל ממעמדן? ואילו יאו היה מרוצה דווקא. לאחר שקבר את שִליית אמי לרגליו של עץ הקַפּוֹק, הוא נטל אותי בכפות ידיו הגרומות הגדולות ומשח את מצחי בדמו הטרי של תרנגול. אחר כך אחז אותי בכפות רגלי והציג את גופי אל ארבע כנפות הארץ. והוא שנתן לי את שמי. טיטובה. טי-טוּ-בָּה.
לא היה זה שם פרטי אשאנטי. בכך שבדה אותו מלבו, ביקש יאו מן הסתם להוכיח שאני הבת של רצונו ושל דמיונו. בת אהבתו.
שנות חיי הראשונות התנהלו על מי מנוחות. תינוקת יפה הייתי, ושמנמנה, מפני שחלב אמי זרם בי יפה. אחר כך למדתי לדבר, וללכת. גיליתי את העולם שסבב אותי, שהיה בעת ובעונה אחת קודר ונהדר. בקתות הטין המיובש, צלליות כהות כנגד רקיע שאין לו סוף, נזר היופי הלא-מכוון של הצמחים והעצים, הים ושירת החירות הבוטה ששׁורר. יאו הִטה את פני לעבר מרחבי הים, ומלמל באוזני: "יום יבוא ונהיה בני חורין ונעוף בכל עוצמת כנפינו לעבר ארץ מולדתנו."
ואז היה מקרצף את גופי בחופן אצות על מנת שלא אחלה בפַטֶלֶת.
לאמיתו של דבר היו לו ליַאו שני ילדים, אִמי ואני. כי עבור אמי הוא היה יותר ממאהב גרידא, הוא היה גם אב, מושיע, מִקלט! מתי גיליתי שאמי אינה אוהבת אותי?
אולי כשמלאו לי חמש או שש שנים. אף "יצאתי לא טוב", הווה אומר שגון עורי היה בדוחק אדמדם ושׂערי מקורזל ממש, העליתי בדעתה שוב ושוב וללא חֶדל את האיש הלבן שבעל אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג, בתוך חוג של ימאים מציצנים נתעבים. בכל רגע הזכרתי לה את כאבה ואת השפלתה. על כן כשהתרפקתי עליה בלהט כפי שאוהבים להתרפק כל הילדים, היא הדפה אותי מעליה בכוח. וכשכרכתי את זרועותי סביב צווארה, היא נחפזה להשתחרר מאחיזתי. רק להוראותיו של יאו נשמעה: "קחי אותה על ברכייך. נשקי אותה. לטפי אותה…"
ועם זאת לא סבלתי מהעדר חיבתה, מפני שיאו אהב אותי כפליים. כף ידי, כה זעירה בתוך כף ידו הנוקשה והמחוספסת. כף רגלי הקטנטנה בעקבות כף רגלו. מצחי בקועַר צווארו.
החיים ניחנו במעין מתיקות. חרף איסוריו של דארנל היו הגברים חוגרים לעת ערב את רתמותיהם הארוכות של תופי הטם-טם, והנשים הפשילו את בלואיהן על רגליהן הבוהקות. הן רקדו!
עם זאת, כמה וכמה פעמים צפיתי במראות של אלימות ושל עינויים. הגברים שבו אל בתיהם מגואלים בדם, ובגוויהם ובחזותיהם טבועות רצועות כעין השָני. אחד מהם מת לנגד עיני תוך שהוא מקיא ליחה סגולה. קברו אותו לרגלי עץ מאפו.
האמהוּת ובעיקר אהבתו של יאו שינו כליל את אמי. היא הייתה לאישה צעירה, גמישה ולילָכית כפרח קנה הסוכר. למצחה כרכה מטפחת צחורה שהאהילה על עיניה הרושפות. יום אחד היא אחזה בידי והוליכה אותי לנבור בגומות צמחי הטַמוּס בחלקה שהאדון הניח לעבדים. רוח קלה הדפה את העננים לעבר הים, והשמים המטוהרים היו בצבע כחול רך. ארצי, ברבדוס, היא אי מישורי. אֵי-פה אֵי-שם אי אלו תִלים ותו לא.
כשהתחלנו מתנהלות בשביל שהתפתל בין עשבי גיניאה, שמענו לפתע צליל של קולות זעופים. היה זה דארנל, שגער נמרצות במנהל עבודה. למראה אמי השתנתה ארשת פניו מן הקצה אל הקצה. מבעו נמלא הפתעה והתפעמות, והוא נצטעק:
"האם זו את, אבנה? אם כן הבעל שנתתי לך מתאים לך להפליא! קרבי הנה!"
אמי נרתעה לאחור בלהט כה עז עד שהסל ובו מאכלת וכלי דלועי למים, שנשאה בשיווי-משקל על ראשה, נידרדר. הכלי התנפץ לשלושה שברים והגיר את תכולתו בעשב. המאכלת, קרה כקרח וקטלנית, ננעצה באדמה, והסל החל מתגלגל לאורך השביל מָשל נָס מזירת האסון שעוד מעט קט יתרחש. אימה אחזה בי, ורצתי בעקבות הסל עד שלכדתי אותו.
כששבתי אל אמי היא ניצבה נושמת בכבדות וגבה שעון כנגד עץ קלבש. דארנל ניצב במרחק פחות ממטר ממנה. הוא השליך מעליו את כותנתו, התיר את מכנסיו וחשף בתוך כך את לובן לבניו, וכף ידו השמאלית פשפשה אצל איבר מינו. אמי זעקה והפכה פניה לעברי:
"המאכלת! תני לי את המאכלת!"
נשמעתי לה מהר ככל שיכולתי, אחזתי בלהב הענק בכפות ידי הרפות. אמי הכתה פעם ועוד פעם, וגופיית הפשתן הלבנה נצבעה באודם עז.
תלו את אמי.
ראיתי את גופה מתחוגג על בדיו הנמוכים של עץ קַפּוֹק.
היא חוללה פשע שאין עליו מחילה. היא פגעה בגופו של איש לבן. עם זאת לא הרגה אותו. בחמת זעמה הגולמנית, לא נסתייע בידה אלא לפצוע אותו בכתפו.
תלו את אמי.
כל העבדים כולם זומנו להוצאתה להורג. לאחר שרוּצצה מפרקתה והיא השיבה את נשמתה, שיר של מרי ושל זעם בקע מכל החזות, שיר שראשי הצוותים השתיקוהו בהצלפות עזות של מגלבי עור. ואני, שמצאתי לי מחסה בין שמלותיה של אחת הנשים, חשתי שבחובי מתקשָה מֵעין לַבה, רגש ששוב לא ירפה ממני, מהילה של אימה ושל יגון.
תלו את אמי.
כשהתחוגג גופה בחלל הריק מצאתי כוח בקרבי להתרחק בפסיעות קטנות, להשתופף ולהקיא עד בלי די בעשב.
על מנת להעניש את יאו על פשעה של בת זוגו, מכר אותו דארנֶל לבעל מטעים בשם ג'ון אינגֶלווּד, שהתגורר מעֶברם השני של הרי הילאבּי. יאו לא הגיע מעולם ליעדו. בדרך נסתייע בידו לבלוע את לשונו, וכך המית את עצמו.
ואילו אני, בדוחק בת שבע. דארנל גירש אותי ממטעיו. אילולי האחריות ההדדית שבין העבדים, שהכזיבה רק לעתים נדירות ושהצילה אותי, צפויה הייתי למות.
אישה זקנה אספה אותי. היא נראתה מטורללת, מפני שצפתה בבן זוגה ובשני בניה, שהואשמו בליבוי מרד, מעונים למוות. לאמיתו של דבר כפות רגליה נגעו לא נגעו באדמה, והיא חייתה דרך קבע בחברת יקיריה, שכן טיפחה בכל מידת האפשר את כישרון השיח עם הסמויים מן העין. היא לא הייתה בת שבט אשאנטי כמו אִמי ויאו, אלא בת נַאגוֹ מן החוף, ושמה, יֶטוּנדֶה, הוסב בקריאולית למַאן* יָאיָה. חששו מפניה. אך מפאת יכולותיה באו ממרחקים לשחר את פניה.
תחילה טבלה אותי באמבט ששרו בו שורשים מבאישים, והניחה למים לזרום על כל גופי. אחר כך השקתה אותי בשיקוי שרקחה, וכרכה סביב צווארי מחרוזת של אבנים אדומות קטנות.
"תסבלי מאוד בחייך. מאוד. מאוד."
מילים אלו, שגרמו לי לבעתה עמוקה, היא הגתה בשלווה, כמעט בחיוך.
"אבל תשרדי!"
לא היה בכך כדי להפיס את דעתי. אך מדמותה הכפופה והקמוטה של מאן יאיה נבעה סמכות כה גדולה, שלא אזרתי עוז למחות.
מאן יאיה לימדה אותי את חוכמת הצמחים.
אלה שמַשרים תרדמה. אלה שמרפאים מורסות וכיבים.
אלה שמחלצים הודאה מפי הגנבים.
אלה המרגיעים את החולים הנכפים ואלה המשרים עליהם מנוחה מאושרת. אלה המעלים מילות של תקווה על שפתי המטורפים, מוכי היאוש והאובדניים.
מאן יאיה לימדה אותי להסכית לרוח שעה שהיא מתעוררת ואומדת את כוחותיה מעל לבקתות שהיא מחשבת לנתץ.
מַאן יָאיָה לימדה אותי את הים. את ההרים ואת הגבעות.
היא לימדה אותי שהכול חי, שלכל דבר יש נפש, רוח חיים. שיש לכבד כל דבר.
שהאדם אינו אדון העובר על סוסו בתחומי ממלכתו.
יום אחד נרדמתי לי באמצע אחר הצהריים. זו הייתה עונת התענית. החום היה לוהט, והעבדים שעמלו במכושים ובגרזנים, שרו שיר מיוסר. ראיתי את אמי, לא כבובה על חוט דאובה ופרוקת איברים, סובבת בעלוות העצים, אלא מעוטרת בצבעי אהבתו של יאו. נצטעקתי: "אמא!"
היא באה ואספה אותי בזרועותיה. אלוהים! מה מתוקות היו שפתיה!
"סלחי לי על שחשבתי שאינני אוהבת אותך! עכשיו אני מודעת היטב לרגשותי. לעולם לא אעזוב אותך!"
נסערת מֵאושר, צעקתי: "יאו! היכן יאו?"
היא צודדה את פניה: "גם הוא כאן, ראי!"
ויאו נגלה לעיני.
רצתי לספר את החלום למאן יאיה שקילפה שורשים לארוחת הערב. היא חייכה חיוך ערמומי: "את סבורה אם כן שזה היה חלום?"
באתי במבוכה.
ולמן אותו היום הביאה אותי מאן יאיה בסודה של דעת נשגבה יותר.
המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת.
אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת. מאן יאיה לימדה אותי תפילות, תחינות ומחוות של הפסת הדעת. היא לימדה אותי כיצד להפוך את עצמי לציפור על ענף, לחרק בעשב היבש, לצפרדע מקרקרת בבוץ של נחל אוֹרמוֹנד כשברצוני להתרענן מן הצֶלם שקיבלתי בבואי לאוויר העולם. ובעיקר היא לימדה אותי להקריב קורבנות. הדם, החָלב, הנוזלים החיוניים. אבוי! זמן-מה לאחר שמלאו לי ארבע עשרה שנה, נכנע גופה לגורלו של מיננו. כשטמנתי אותה באדמה לא בכיתי. ידעתי שאינני בודדה, כי שלושה צללים סביבי שומרים עלי כל אחד בתורו.
זו גם הייתה התקופה שבה מכר דארנל את המטע. כמה שנים קודם לכן מתה אשתו ג'ניפר בשעה שילדה לו בן, עולל חולני שעורו חיווריין, ושהיה רועד מקדחת מעת לעת. על אף החלב שקיבל בשפע משִפחה אחת שאולצה למענו להפקיר את בנה שלה, דומה היה שהמוות כבר סימן אותו. היצר האבהי של דארנל התעורר לתחייה למען צאצאו היחיד בן הגזע הלבן, והוא גמר אומר לשוב לאנגליה על מנת לנסות ולרפאו.
שלא על פי הנוהג הרווח, האדון החדש רכש את האדמה ללא העבדים. כפות רגליהם כפותות וחבל לצאוורם, הובלו הללו אפוא לברידג'טאון בשביל למצוא להם קונים, ועקב כך מצאו עצמם מפוזרים בארבע כנפות האי, אב מופרד מבנו, אם – מבתה. הואיל ושוב לא השתייכתי לדארנל וחייתי במטע כטפילה, לא נמניתי עם המצעד העגום למראה שיצא בדרכו אל שוק המכירה הפומבית. הכרתי פינה על שפת נחל אורמונד שאיש לא הלך אליה מעולם, מפני שהקרקע הייתה ביצתית ולא יפה לגידול קני סוכר. בכוחות עצמי בלבד ובמאמץ עילאי בניתי שם בקתה שנסתייע בידי להציבה על כלונסאות. באורך רוח סתמתי בעפר לשונות אדמה והתוויתי גינה שבמהרה התחילו צומחים בה מיני צמחים ששתלתי באדמה על פי המסורת, עם שאני מכבדת את רצונות השמש והאוויר.
היום מתחוור לי שאלה היו השעות המאושרות ביותר בחיי. לא הייתי לבדי מעולם, שהרי הסמויים מהעין שלי היו סביבי, אף לא העיקו עלי אי-פעם בנוכחותם.
מאן יאיה עסקה בהשלמת חלק מהדעת שנטעה בי אודות הצמחים. תחת שרביטה התנסיתי בהכלאות נועזות, זיווגי פַּסיפלוֹרינדה עם שיזף השור, סִתרייה רעילה עם חוּמעה ואזלֵיאַת האזליאות עם פֶּרסוּלפוּריזה. רקחתי תרופות ושיקויים והעצמתי את כוחותיהם בעזרת לחשים.
בלילה השתרע מעל לראשי הרקיע הסגול של האי כמטפחת גדולה שכוכבים באו והתנוצצו נִכחה בזה אחר זה. בבוקר הושיטה השמש אל פיה את ידה הכרוכה כקרן, והזמינה אותי לבוא ולשוטט עמה.
רחוקה הייתי מבני האדם, ובעיקר מבני האדם הלבנים. מאושרת הייתי! אבוי! כל זה היה צפוי להשתנות.
יום אחד הפכה רוח עזה את הלול שגידלתי בו עופות, ונאלצתי לצאת לחפש את התרנגולות ואת התרנגול היפה שלי שצווארו אדום כשני, וכך הרחקתי לכת מעבר לגבולות שהצבתי לעצמי.
באחד הצמתים נקרו בדרכי עבדים שהוליכו לטחנה עגלה מלאה בקני סוכר. איזה מחזה עגום! פנים סכופות, בלויי סחבות בצבע בוץ, גפיים של עור ועצמות, שיער שהאדים מתזונה לקויה. ילד בן עשר, קדורני ומסוגר כמבוגר שאינו מאמין עוד במאומה, עזר לאביו להנהיג את העגלה.
אך הבחינו בי, וכל החבורה כולה ניתרה חיש קל לתוך העשב ונפלה על ברכיה, וכחצי תריסר זוגות עיניים רוויות אימה עזה ויראת כבוד נפנו לעברי. ניצבתי המומה. אילו אגדות נטוו סביבי?
דומה היה שחוששים מפני. מדוע? בתה של תלויה, מבודדת על שפת ביצה, וכי לא היה מקום לנוד לי דווקא? הבנתי שחושבים בעיקר על הקשר שלי עם מאן יאיה, שממנה יראו. מדוע? וכי לא השתמשה מאן יאיה במתת שלה כדי לגמול חסד, שוב ושוב ואך ורק לגמול חסד? האימה נצטיירה בעיני כעוול. הא! לא שבקריאות גיל וברוכה הבאה צריך היה לקבל את פני! אלא בהצגתם של מכאובים שהייתי מנסה לרפא כמיטב יכולתי. לא לעורר בעתה יועדתי, אלא לטפל. שבתי בעצב אל ביתי, בלי לחשוב עוד על התרנגולות והתרנגול שלי, שבאותה שעה ודאי כבר פיזזו להם בעשבי השבילים הראשיים.
המפגש הזה עם אחי היה הרה-תוצאות. מאותו יום והלאה התחלתי מתקרבת אל המטעים על מנת שיכירו את פני האמיתיות. חייבים לאהוב אותה, את טיטובה!
אני, שחשתי בתוך תוכי רק רוך וחמלה, לחשוב שאני מעוררת פחד! כן, כן! כה השתוקקתי לעורר את זעמה של הרוח כמו כלב במלונתו, על מנת שתישא אל מעבר לאופק את נחלותיהם הלבנות של האדונים, השתוקקתי לצוות על האש שתשלהב את להבותיה עד שיאדימו ויטהרו ויאכלו את האי כולו! אך לא הייתה לי היכולת לכך. כל שידעתי היה לנחם!
אט-אט הסכינו העבדים עם נוכחותי ובאו לעברי, תחילה בחיישנות, ואחר כך באמון גדל והולך. נכנסתי לבקתות וניחמתי ילדים וגוססים.
* משורר בריטי, 1561–1612 (הערת המתרגם).
* "ברוכה הבאה!" (הערת המחברת).
* סירוס קריאולי למילה הצרפתית maman, אמא (הערת המתרגם).
מאריז קונדה, "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה", הוצאת נהר, 2018. מצרפתית: אביטל ענבר.
.
.
» במדור "מודל 2019" בגיליון המוסך הקודם: "בת ישראל נודדת", מאת שלומית פלאום
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
