חודש נשים בתרגום | סופרות ומשוררות גדולות שחובה לתרגם

באנגלית, בפרסית, בבנגלית, בפורטוגזית, בערבית, ברוסית, בשוודית – ביקשנו ממתרגמים להמליץ על יוצרות מרחבי העולם שעוד לא פגשתן בעברית

נעמי טנהאוזר, דבי בסטודיו, שמן על פשתן, 70X50 ס"מ, 2014

.

חודש נשים בתרגום מתקיים מדי אוגוסט, ובמהלכו כתבי עת, בלוגים, הוצאות לאור, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם מפנים את תשומת הלב לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים, כדי לעודד תרגום של יוצרות. מערכת המוסך מצטרפת, ומציגה המלצות על מגוון סופרות ומשוררות מעולות שעדיין (או כמעט) לא תורגמו לעברית. תרימו את הכפפה?

 

***

 

דוּלסֶה מריה קַרדוֹזוֹ • שבר לאומי שהוא אישי

ממליץ: יורם מלצר

דולסה מריה קרדוסו
דולסה מריה קרדוזו

פרידה, נטישה, שבר ושברון לב, מוות פתאומי וחיים בצילו של המוות שכבר אירע וממאן להיטשטש אל השכחה, ומתרחש שוב ושוב, בעצירת הזמן – כל אלו מרכיבים את עולמה של דולסה מריה קרדוזו (Dulce Maria Cardoso), סופרת פורטוגלית שכובשת לה מקום ייחודי בספרות של ארצה, ומתחילה להיות מוכרת באירופה ובעולם כולו. קרדוזו אמנם נולדה בפורטוגל בשנת 1964, אך ילדותה עברה עליה באנגולה, עד שובה של משפחתה למולדת, בשנת 1975. הקריאה בפרוזה של דולסה מריה קרדוזו מעלה יותר מחשד שהטראומה של החֲזָרה – טראומה לאומית של פורטוגל עד היום, אירוע שיצר קבוצה חברתית, ה־retornados, אותם תושבים־מתנחלים חוזרים שנאלצו לעשות "שיבת פורטוגל" – הייתה עבור הילדה בת האחת־עשרה לא רק טראומה לאומית ומשפחתית, אלא נקודת שבר אישית חריפה. אחד הרומנים שלה, O Retorno, מתמקד בחזרה למולדת שאינה פנויה כלל – ואינה מעוניינת באמת – לקבל את הבנים השבים מן המושבה הקולוניאלית, שיבה שמתרחשת בסימן כישלון הפרויקט האימפריאלי, ובאיחור רב לעומת מעצמות קולוניאליות אחרות, שהרי הוא מתרחש עמוק במאה העשרים.

קרדוזו, עורכת דין בהכשרתה, חוצבת את הספרות שלה בלשון אינטנסיבית, בתמונות חדות, בלי לחשוש מחזרתיות, בלי שמץ של דידקטיות ובלי להתחנף לקוראיה. היא חושפת את מלוא הצביעות של הפרויקט הלאומי הפורטוגלי של ימי השליט סלזאר, ואת מוראותיה של חברה שעדיין חיה בצילו של הדיקטטור ומשטרו הלאומני־סגפני, שאינו חף מהיבטים מגלומניים ודתיים. הצביעות נחשפת בכל שכבות החברה, עד לפנים הבית המשפחתי, עד לנשמותיהם של גיבורים שלא פעם אך בקושי נולדו בשלהי התקופה האפלה, שלמעשה לא הסתיימה. המועקה חודרת ללבבות הצעירים, לפרטי הפרטים של היחסים האינטימיים. קרדוזו חושפת חברה מעמדית, לא פעם גזענית, שמשלמת מחיר אדיר על חטאיה הקולקטיביים. בהתאם, הפרוזה של קרדוזו מהפנטת, תובענית וראויה ביותר להיות מוכרת לכל מי שרואה בספרות אפשרות לזעקה, למתן עדות של אמת ולחשיפתה של אמת בכל מעגלי החיים.

 

יורם מלצר הוא סופר, מבקר, מתרגם, עורך ומסאי. רשימותיו מתפרסמות בכתבי עת בארץ ובעולם. עורכו הראשי של המגזין המקוון "אלכסון". בין עשרות תרגומיו מפורטוגלית, ספרדית, צרפתית, איטלקית, אנגלית וקטלאנית: יצירות של פרננדו פסואה, מריו ורגס יוסה, חוליו קורטאסר, סלמאן רושדי, חורחה לואיס בורחס ואחרים.

 

 

אן קרסון • מרחב של חירות ומשחקיות

ממליצה: רינה ז'אן ברוך

– איך את מתחילה שיר?

– ההיפך הוא הנכון. השיר מתחיל אותי.

(מתוך ריאיון עם אן קרסון, The Penn Review)

 

אן קרסון
אן קרסון

אן קרסון היא כותבת, מתרגמת וחוקרת עטורת פרסים. היא נולדה בטורונטו, קנדה, בשנת 1950. קרסון פרסמה כעשרים ספרים עד כה. היא כותבת כמעט בכל ז'אנר אפשרי: שירה, מסות, מחזות ופרוזה. לא רק שקרסון עוברת בקלילות בין ז'אנר לז'אנר, היא גם משלבת ביניהם, פעמים רבות באותה יצירה. ספריה הידועים הם: Eros, The Bittersweet, Autobiography of Red ו־Nox. היא תרגמה את סאפפו וארבעה ממחזותיו של אוריפידס. הספר האחרון שלה, Float, שראה אור ב-2016, הוא אפילו לא ספר ממש: הזמנתי אותו בלי לחשוב יותר מדי, וכשפתחתי את הקופסה, שנראתה גדולה מדי וכבדה מדי לספר, נדהמתי לגלות מארז ובו חוברות דקות בגוונים משתנים של כחול. בחוברות היו שירים, מסות ומחזות. בלי סדר לדברים, כך שניתן לשלוף בכל פעם חוברת דקה אחרת, באקראי.

אן קרסון תורגמה מעט לעברית (אמיר אור תרגם מעט, יהונתן דיין תרגם את המחזה שעת קארפ, והוא התפרסם בגיליון השני של כתב העת גרנטה). מעט מדי, לטעמי, בוודאי בהשוואה לגוף העבודה הרחב והמרשים שלה ולייחודיות כתיבתה. היא כותבת שאני אישית זקוקה לה ממש, אולי זאת הסיבה שהתחלתי לתרגם בעצמי כמה מיצירותיה.

אן קרסון חיונית לי כל כך, ובעיניי יש חשיבות רבה לתרגום שלה לעברית, מפני שהיא יוצרת מרחב של חירות כמעט בכל דבר שהיא כותבת. קרסון נטועה בעולם הקלאסי, כפי שניתן לראות בתרגומיה וברזומה האקדמי שלה, אבל בניגוד למצופה אולי, היא נוטלת לעצמה חירות ומשחקיות עצומה בכל הנוגע להגדרות ולגבולות. רבים מתרגומיה הקלאסיים הם למעשה פראפראזות חופשיות; מסות שלה כתובות בצורה שירית, ולהפך; דמויות מוכרות, מיתיות או תנ"כיות, נכתבות מחדש. החירות שהיא נוטלת לעצמה בכתיבה מעניקה מרחב דומה של חירות עבור הקוראים שלה, שבו המחשבה נדרשת לזנק פתאום, להשתכלל, להעמיק ולהתרחב. מתוך המרחבים האלו צומחת ראייה חדשה של העולם, ושל אפשרויות חדשות לכתוב אותו ועליו.

 

רינה ז׳אן ברוך היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ומלמדת בה. היא כותבת, מתרגמת ועורכת־מפיקה בכתב העת אודות. תרגומה ל"תרגיל אלברטין" מאת אן קרסון פורסם בגיליון 15 של כתב העת הו!

 

» אן קרסון מקריאה את תרגיל אלברטין

 

 

ניירוּז קרמוּט • מערבולות בים של עזה

ממליצה: דפנה לוי

ניירוז קרמוט
ניירוז קרמוט (צילום: יח"צ, פסטיבל אדינבורו)

בסיפור שהעניק את שמו לקובץ הסיפורים הקצרים של ניירוּז קרמוּט (Nayrouz Qarmout), "גלימת הים", ילדה שיוצאת עם משפחתה לפיקניק על שפת הים נכנסת אל המים לבדה ומוצאת את עצמה נסחפת לתוך כמה מערבולות בד בבד: זו של הים, המאיים לבלוע אותה, זו של החברה הלוטשת פתאום עיניים ביקורתיות בגופה, וזו הפנימית, המכריחה אותה לתהות על זהותה.

הריחות, הקולות, המשפטים הביקורתיים, הספק העצמי – כל אלה מוכרים כל כך, שאלמלא אחֶיה, הצולים בשר על החוף, היו אומרים משהו על "אינתיפאדה", מפתה היה לשכוח שכל זה מתרחש בעזה. קרמוט, פלסטינית ילידת דמשק שחזרה עם משפחתה לעזה כשהייתה בת אחת־עשרה וכיום מתגוררת וכותבת בה, נעה ברגישות גדולה בין האישי והפוליטי. הסיפורים שלה ספוגים בטראומות הגדולות של החיים במחנה פליטים, בעיר מופגזת, בחברה שאין לה מנוח ממצוקה – אבל ארבעה־עשר סיפוריה מצליחים להיות אישיים מאוד, לצייר דמויות רבות ולהשמיע קולות, רעיונות, אידאולוגיות וויכוחים בין־דוריים שספק אם נדע על קיומם אם לא נקרא את הספרות שנכתבת בעזה. גלימת הים (The Sea Cloak) הוא ספר הביכורים של קרמוט בת השלושים וארבע. מבעד לתרגום האנגלי שקראתי, של צָ'ריס בֶּרדין, היא מתגלה כמספרת מרובת ניואנסים וחדת מבט, שעשויה להיות תוספת מרתקת למדפי הספרים בעברית.

 

דפנה לוי, מתרגמת לאנגלית, חברת מערכת "המוסך".

 

 

מריה סטפנובה • להביא את הזיכרונות למנוחתם

ממליץ: מיכאל מקרובסקי

מריה סטפנובה
מריה סטפנובה

המילה זיכרון היא אחת המילים השכיחות ביותר על כריכות ספרים ברוסיה בת ימינו. ולא בכדי: הזיכרון נעשה למטבע חליפין עיקרי בתהליכי יצירת זהות רוסית חדשה. בעוד השלטון הנוכחי עסוק ללא הרף בדליית דמותו של רוסי פטריוט, שאוהב את אשתו, את מלכו ואת שדהו, מנבכי העבר המדמם – התרבות צועדת בכיוון קצת שונה. בפנותה אל העבר, היא מנסה לשחזר חוויה טראומטית של יחידים ושל קהילות כדי למצוא לה מילים ולספר סוף־סוף את סיפורה הכאוב. תמלול הטראומה – שהוא חלק ממה שהחוקרת הגרמנייה אליידה אסמן קראה לו "מנגנוני הייצור של אמפתיה" – מציב בפני היוצרת דרישה לרגישות חדשה, רגישות שתצליח לגשת אל חוויה ייחודית ועדינה המתרחשת בתוך תפאורה היסטורית דרמטית, בלי להידרדר לידי וולגריות וריקוד על הדם. יצירותיה של מריה סטפנובה הן דוגמה יפה לכתיבה שאכן מצליחה לעשות זאת.

מריה סטפנובה, בת ארבעים ושבע, ילידת ותושבת מוסקבה, היא עורכת ואשת מדיה. ספר הפרוזה האחרון שלה, לזכרו של הזיכרון (2018), בוחן כיצד משמר בתוכו העבר הפרטי, המשפחתי, רסיסי זיכרון קולקטיבי, וכיצד באים שניהם יד ביד אל תוך ההווה. שירתה עושה את דרכה בין קטעי זיכרונות ילדות, תפילות כנסייה ושירי מלחמה, בין כרזות וחפצי ההווי הסובייטי, בין ביטויים שגורים ופסוקי הברית החדשה. כמו רוחות רפאים נואשות לקבורה ומנוחה, כל אלו שבים פעם אחר פעם לרדוף את ההווה, להידחף לתוך שפתו ולתוך שירתו. אלא שדווקא התמלול הפואטי גואל אותם ומביאם למנוחות: "אָכֵן לָנוּעַ בָּא הַזְּמַן / לְאָן שֶׁתָּם בּוֹ עֲמָלֵנוּ / שָׁם רְבִיעִי הַמְּאֻבָּן / הָיָה שַׁבָּת לְעוֹלָמֵנוּ" (מתוך "קונטרה ליריקה", 2017).

מאז ומתמיד נהגו בצפון לקבור את המתים באופן מעורר השתאות. גם היום יש מה ללמוד מהם.

 

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.

 

 

שרה סטרידסבֶּרג • פגיעוּת, אכזריוּת, רוך ואור

ממליצה: רות שפירא

שרה סטריטסברג
שרה סטרידסברג (צילום: Bjørn Erik Pedersen)

שרה סטרידסברג, ילידת 1972, סופרת, מחזאית ומתרגמת, היא אחת הכותבות המעניינות והמוכשרות כיום בשוודיה, והייתי שמחה לראותה מתורגמת לעברית. מאז רומן הביכורים שלה, Happy Sally, שראה אור בשנת 2004, ובמרכזו סאלי באואר, השחיינית הסקנדינבית הראשונה שחצתה את תעלת למאנש, זיכו אותה הרומנים והמחזות שכתבה בפרסים ובתרגומים לשפות רבות.

כתיבתה מתמקדת בנשים, בקשרים בתוך המשפחה, בדמויות שוליים, באלימות ובאור בקצה מנהרת החושך המוחלט. יש שמשווים אותה לכתיבתן של מרגריט דיראס ושל אלפרידה ילינק.

ספרה הבולט ביותר לפי שעה הוא בֵּקוֹמבֶּריָה: אודה למשפחתי, על קשריה של ילדה עם אביה המאושפז בבית החולים לחולי נפש בקומבריה (Beckomberga) בסטוקהולם (שנסגר ב-1995), על בחירתה לשהות שם לידו לפרקים ועל הטיפוסים המאכלסים את המקום (לרבות פסיכיאטר אקסצנטרי שמוציא את המטופלים לבילויים בעיר, הכוללים אלכוהול וסמים), ועל מערכות היחסים שלה עם החולים האחרים. מו"ל ישראלי כמעט קנה את הזכויות בעקבות הצלחת הספר בצרפת, אבל נמלך בדעתו, וחבל.

ספרה האחרון, אנטארקטיקה של האהבה, ראה אור ב-2018. הוא עוסק בפגיעוּת אולטימטיבית, אכזריות קיצונית, בדידות, אהבת אם, אהבה בלתי צפויה בין אישה לגבר, רוך, אור, ובמה שנשאר אחרי שהכול נעלם.

שרה סטרידסברג נבחרה ב-2016 כחברה קבועה באקדמיה השוודית, הגוף הבוחר את הזוכים בפרס נובל לספרות, אבל בעקבות המשבר שפקד את האקדמיה על רקע הטרדות מיניות, פרשה, לבקשתה, במאי 2018.

 

רות שפירא היא מתרגמת ספרות מהשפות הסקנדינביות. ב-2016 עוטרה כחברה במסדר "כוכב הצפון" השוודי המלכותי על תרומתה להנגשת הספרות השוודית והפצתה. בעבר כיהנה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם. מחברת "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם" (2015), על המסע לאימוץ בתה בווייטנאם, ו"בקולן: נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות" (2019), שזיכה אותה בפרס יצחק שדה.

 

 

מהשווטה דווי • מבט ישיר אל נשות השבטים הילידים

ממליצה: רונה משיח

"הסיבה וההשראה לכתיבתי הן אותם בני אדם שמנוצלים ומדוכאים אבל מסרבים להיכנע […] לפעמים נדמה לי שהכתיבה שלי היא באמת ובתמים מעשה ידיהם." (מ' דווי)

 

מהשווה דווי
מהשווטה דווי

אני קוראת את הסיפורים של מהשווטה דווי (Mahasweta Devi, 1926–2016) בתרגומם לאנגלית והם טורדים את מנוחתי. דווי חייתה בבנגל המערבית שבהודו ופעלה עד יום מותה כאקטיביסטית, סופרת, עיתונאית ומתקנת עולם מעוררת השראה. הגיבורות של דווי (רובן ככולן נשים) שייכות לאדיוואסי (Adivasi) – השבטים הילידים של תת־היבשת ההודית. במשך דורות הם חיו בסמוך לג'ונגלים וניהלו אורח חיים עצמאי וקשוב לטבע, הרחק מהארים שפלשו מצפון וכוננו את התרבות הסנסקריטית. הכיבוש הבריטי ובשורת "הקִדמה" שהביא עימו שינו כל זאת לעד. הפְגָרָה, קיטוב וקרימינליזציה, בשילוב גניבת אדמות וכריתה שיטתית של יערות־עד בחסות החוק, כל אלה פעלו להדיר את האדיוואסי לשוליים הנידחים של הודו. מדינת הלאום ההודית שקמה בשנת 1947 שימרה את המורשת הקולוניאליסטית הנצלנית.

המפגש של דווי – אישה משכילה ממשפחה בנגלית ידועה ואינטלקטואלית – עם האדיוואסי היה רגע מכריע בחייה. מאותו רגע נלחמה להקנות להם זכויות, לשמר את תרבותם האוראלית ולהצמיח מקרבם מנהיגות אקטיביסטית. בשנות השבעים החלה בפעולת גרילה ספרותית עיקשת, שבה הגניבה את סיפורם אל לב התרבות המתעמרת. הפגיעוּת של גיבורותיה בלתי נמנעת; הן שבויות במערך כוחות חסר חמלה שמשעבד את גופן לצרכיו מבלי להיענש. אבל לרגע קט הן זוכות בזיק של חסד, של חירות, ובזכות דווי – לרשות דיבור במרחב הציבורי. דְּרָאוּפָּדִי, דמות בלתי נשכחת בקורפוס של דווי, בוחרת להישאר עירומה לאחר שנאנסה בבית המעצר, ומסמנת בגופה הפצוע את הסירוב להשתקת העוול. דמותה עשויה להתפרש כמטפורה למאבק או כדיאלוג עם דראופדי גיבורת המהאבראטה, אך בד בבד היא ניצבת זקופה כאישה בשר ודם שתובעת צדק ממעניה.

כמו רוב הישראלים, איני יכולה לקרוא את יצירתה של מהשווטה דווי בשפת המקור. למרבה המזל, בשנת 2012 תרגם ניב סבריאגו ביוזמה נדירה את אמא של אלף שמונים וארבע (הוצאת אסיה), רומן מוקדם ונפלא של דווי, מבנגלית לעברית. בקשה לי לסבריאגו – תרגם לנו גם מבחר מסיפוריה הקצרים של דווי! האתגר שדווי מציבה לקוראיה ההודיים חיוני עבור ישראל המקוטבת בת זמננו, שבה ה"אחר" מתאיין שוב ושוב בלהטוטי מילים של מחרחרי מריבה. כל ספרות טובה חושפת אמת צלולה וקשה. ודווי מגלה לנו שהנכונות להישיר מבט אל האחר/ת מחוללת נס של חמלה ולקיחת אחריות (ואולי, מי יודע, אפילו אהבה?). זוהי תמצית האנושיות. והאפשרות לגאולה.

 

רונה משיח, מתרגמת, עוזרת הוראה לד"ר אורנה דונת וחברה בצוות מחקר שמובילה ד"ר דנה קפלן באוניברסיטה הפתוחה. בוגרת תואר שני בלימודי מגדר ובחקר האמנויות מטעם אוניברסיטת תל אביב. תרגומה לספר "מקום קטן" מאת ג'מייקה קינקייד ראה אור בהוצאת לוקוס בשנת 2016.

 

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר • דילוג אל מחוץ למציאות

ממליצים: ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

מונירו רוואניפור
מונירו רוואניפור

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (נולדה ב־1952), ילידת הכפר ג'ופרה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ואף ספרי ילדים. רוואניפור מתמקדת בכתיבתה בסוגיות הנוגעות למצבן של הנשים באיראן, ונותנת קול גם לאותן נשים שחיות באזורים הכפריים של דרום איראן, שמהם היא עצמה באה. היא עוסקת רבות ביחסי נשים וגברים בחברה האיראנית ובוחנת את המתח שבין מקומה המסורתי של האישה בחברה פטריארכלית זו, לבין רצונותיה והאפשרויות שמציעה לה הקִדמה – מתח שמרבית גיבורותיה מתמודדות עימו, בין שהן ילדות כפריות או נשים עירוניות משכילות.

רוואניפור, כמו סופרות נוספות שהחלו להתבלט דווקא אחרי מהפכת 1979, בתקופה שבה חירויות האישה באיראן נפגעו, מדלגת בין היומיומי לסוריאליסטי ולעל־טבעי, באופן שממחיש עד כמה תנאי החיים של דמויותיה נדמים לעיתים לא מציאותיים, או כיצד מפלטן וחירותן של דמויותיה נמצאים דווקא מחוץ לגבולות המציאות. ההיכרות עם יצירתה היא היכרות אינטימית עם איראן שאיננה גלויה לקוראות ולקוראים בישראל, ויש בכך כדי לגשר, ולו במעט, על הפער שבין שתי התרבויות. אנו שוקדים בימים אלה על תרגומים ליצירותיה. הנה, לדוגמה, פסקת פתיחה של סיפור בשם "משוגעת" מתוך קובץ סיפורים בשם כַּניזוּ:

האישה המתה אמרה: "תעטפי אותי, אני מתחננת." ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר-גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה: "נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בערבים הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

 

ליאורה טמיר היא מתרגמת מפרסית. חיה על קו תל אביב–ניו יורק.
תומר בן אהרון הוא מתרגם מאנגלית, צרפתית ופרסית. מתגורר בתל אביב.

 

 

מרי אוליבר • פשטות, טבע ותמימות שנייה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

מרי אוליבר
מרי אוליבר

המשוררת מרי אוליבר, שנפטרה בשנה האחרונה, היא מגדולות המשוררות האמריקניות בנות זמננו. משוררת של החיים והטבע והרוח. היא שוררה, לרוב בפשטות, את חוט החיים ההולך ונמשך וקלעה בכך לרוחה של תקופה המחפשת, בתוך כל הרעש, את השיבה אל העומק החבוי ביום־יום. יש תמימות בשיריה, אבל זו עשויה להטעות. אולי אפשר לכתוב שהיא משוררת של התמימות השנייה, זו הנושאת בחובה גם את התמימות הראשונה, שכליה נשברו.

שלא כרבים אחרים, אוליבר זכתה להכרה, קיבלה את פרס הפוליצר והייתה בשנים מסוימות המשוררת שספריה היו ספרי השירה הנמכרים ביותר בארצות הברית. עם זאת, את השירים שלה שתורגמו לעברית אפשר לספור כנראה על אצבעות כף יד אחת. רובם אף לא הופיעו בכתבי עת או מוספים לספרות. לפני כמה שנים רציתי לתרגם כמה משיריה, אבל נאלמתי תרגום מול השורה: Good morning, good morning, good morning. איך אפשר לתרגם שורה כזו? "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב"? כן, נראה שכך ואין דרך אחרת. אבל אולי זהו הקושי הטמון בהעברתה של אוליבר משפה לשפה. עיתים שהקשה ביותר הוא לתפוס בתרגום דווקא את הפשטות. בסופו של דבר לא תרגמתי את השיר. "Why I wake early", שממנו לקוחה השורה הזו, כמו שלל שיריה הנהדרים של אוליבר, ממתין עדיין לתרגומו לעברית.

 

לאה קליבנוף־רון היא חברת מערכת המוסך, במאית הסרט הדוקומטרי "המשיח תמיד יבוא", זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן ומתרגמת לעת־מצוא.

 

» לאתר יוזמת חודש נשים בתרגום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו