.

חודש נשים בתרגום מתקיים מדי אוגוסט, ובמהלכו כתבי עת, בלוגים, הוצאות לאור, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם מפנים את תשומת הלב לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים, כדי לעודד תרגום של יוצרות. מערכת המוסך מצטרפת, ומציגה המלצות על מגוון סופרות ומשוררות מעולות שעדיין (או כמעט) לא תורגמו לעברית. תרימו את הכפפה?

 

***

 

דוּלסֶה מריה קַרדוֹזוֹ • שבר לאומי שהוא אישי

ממליץ: יורם מלצר

פרידה, נטישה, שבר ושברון לב, מוות פתאומי וחיים בצילו של המוות שכבר אירע וממאן להיטשטש אל השכחה, ומתרחש שוב ושוב, בעצירת הזמן – כל אלו מרכיבים את עולמה של דולסה מריה קרדוזו (Dulce Maria Cardoso), סופרת פורטוגלית שכובשת לה מקום ייחודי בספרות של ארצה, ומתחילה להיות מוכרת באירופה ובעולם כולו. קרדוזו אמנם נולדה בפורטוגל בשנת 1964, אך ילדותה עברה עליה באנגולה, עד שובה של משפחתה למולדת, בשנת 1975. הקריאה בפרוזה של דולסה מריה קרדוזו מעלה יותר מחשד שהטראומה של החֲזָרה – טראומה לאומית של פורטוגל עד היום, אירוע שיצר קבוצה חברתית, ה־retornados, אותם תושבים־מתנחלים חוזרים שנאלצו לעשות "שיבת פורטוגל" – הייתה עבור הילדה בת האחת־עשרה לא רק טראומה לאומית ומשפחתית, אלא נקודת שבר אישית חריפה. אחד הרומנים שלה, O Retorno, מתמקד בחזרה למולדת שאינה פנויה כלל – ואינה מעוניינת באמת – לקבל את הבנים השבים מן המושבה הקולוניאלית, שיבה שמתרחשת בסימן כישלון הפרויקט האימפריאלי, ובאיחור רב לעומת מעצמות קולוניאליות אחרות, שהרי הוא מתרחש עמוק במאה העשרים.

קרדוזו, עורכת דין בהכשרתה, חוצבת את הספרות שלה בלשון אינטנסיבית, בתמונות חדות, בלי לחשוש מחזרתיות, בלי שמץ של דידקטיות ובלי להתחנף לקוראיה. היא חושפת את מלוא הצביעות של הפרויקט הלאומי הפורטוגלי של ימי השליט סלזאר, ואת מוראותיה של חברה שעדיין חיה בצילו של הדיקטטור ומשטרו הלאומני־סגפני, שאינו חף מהיבטים מגלומניים ודתיים. הצביעות נחשפת בכל שכבות החברה, עד לפנים הבית המשפחתי, עד לנשמותיהם של גיבורים שלא פעם אך בקושי נולדו בשלהי התקופה האפלה, שלמעשה לא הסתיימה. המועקה חודרת ללבבות הצעירים, לפרטי הפרטים של היחסים האינטימיים. קרדוזו חושפת חברה מעמדית, לא פעם גזענית, שמשלמת מחיר אדיר על חטאיה הקולקטיביים. בהתאם, הפרוזה של קרדוזו מהפנטת, תובענית וראויה ביותר להיות מוכרת לכל מי שרואה בספרות אפשרות לזעקה, למתן עדות של אמת ולחשיפתה של אמת בכל מעגלי החיים.

 

יורם מלצר הוא סופר, מבקר, מתרגם, עורך ומסאי. רשימותיו מתפרסמות בכתבי עת בארץ ובעולם. עורכו הראשי של המגזין המקוון "אלכסון". בין עשרות תרגומיו מפורטוגלית, ספרדית, צרפתית, איטלקית, אנגלית וקטלאנית: יצירות של פרננדו פסואה, מריו ורגס יוסה, חוליו קורטאסר, סלמאן רושדי, חורחה לואיס בורחס ואחרים.

 

 

אן קרסון • מרחב של חירות ומשחקיות

ממליצה: רינה ז'אן ברוך

– איך את מתחילה שיר?

– ההיפך הוא הנכון. השיר מתחיל אותי.

(מתוך ריאיון עם אן קרסון, The Penn Review)

 

אן קרסון היא כותבת, מתרגמת וחוקרת עטורת פרסים. היא נולדה בטורונטו, קנדה, בשנת 1950. קרסון פרסמה כעשרים ספרים עד כה. היא כותבת כמעט בכל ז'אנר אפשרי: שירה, מסות, מחזות ופרוזה. לא רק שקרסון עוברת בקלילות בין ז'אנר לז'אנר, היא גם משלבת ביניהם, פעמים רבות באותה יצירה. ספריה הידועים הם: Eros, The Bittersweet, Autobiography of Red ו־Nox. היא תרגמה את סאפפו וארבעה ממחזותיו של אוריפידס. הספר האחרון שלה, Float, שראה אור ב-2016, הוא אפילו לא ספר ממש: הזמנתי אותו בלי לחשוב יותר מדי, וכשפתחתי את הקופסה, שנראתה גדולה מדי וכבדה מדי לספר, נדהמתי לגלות מארז ובו חוברות דקות בגוונים משתנים של כחול. בחוברות היו שירים, מסות ומחזות. בלי סדר לדברים, כך שניתן לשלוף בכל פעם חוברת דקה אחרת, באקראי.

אן קרסון תורגמה מעט לעברית (אמיר אור תרגם מעט, יהונתן דיין תרגם את המחזה שעת קארפ, והוא התפרסם בגיליון השני של כתב העת גרנטה). מעט מדי, לטעמי, בוודאי בהשוואה לגוף העבודה הרחב והמרשים שלה ולייחודיות כתיבתה. היא כותבת שאני אישית זקוקה לה ממש, אולי זאת הסיבה שהתחלתי לתרגם בעצמי כמה מיצירותיה.

אן קרסון חיונית לי כל כך, ובעיניי יש חשיבות רבה לתרגום שלה לעברית, מפני שהיא יוצרת מרחב של חירות כמעט בכל דבר שהיא כותבת. קרסון נטועה בעולם הקלאסי, כפי שניתן לראות בתרגומיה וברזומה האקדמי שלה, אבל בניגוד למצופה אולי, היא נוטלת לעצמה חירות ומשחקיות עצומה בכל הנוגע להגדרות ולגבולות. רבים מתרגומיה הקלאסיים הם למעשה פראפראזות חופשיות; מסות שלה כתובות בצורה שירית, ולהפך; דמויות מוכרות, מיתיות או תנ"כיות, נכתבות מחדש. החירות שהיא נוטלת לעצמה בכתיבה מעניקה מרחב דומה של חירות עבור הקוראים שלה, שבו המחשבה נדרשת לזנק פתאום, להשתכלל, להעמיק ולהתרחב. מתוך המרחבים האלו צומחת ראייה חדשה של העולם, ושל אפשרויות חדשות לכתוב אותו ועליו.

 

רינה ז׳אן ברוך היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ומלמדת בה. היא כותבת, מתרגמת ועורכת־מפיקה בכתב העת אודות. תרגומה ל"תרגיל אלברטין" מאת אן קרסון פורסם בגיליון 15 של כתב העת הו!

 

» אן קרסון מקריאה את תרגיל אלברטין

 

 

ניירוּז קרמוּט • מערבולות בים של עזה

ממליצה: דפנה לוי

בסיפור שהעניק את שמו לקובץ הסיפורים הקצרים של ניירוּז קרמוּט (Nayrouz Qarmout), "גלימת הים", ילדה שיוצאת עם משפחתה לפיקניק על שפת הים נכנסת אל המים לבדה ומוצאת את עצמה נסחפת לתוך כמה מערבולות בד בבד: זו של הים, המאיים לבלוע אותה, זו של החברה הלוטשת פתאום עיניים ביקורתיות בגופה, וזו הפנימית, המכריחה אותה לתהות על זהותה.

הריחות, הקולות, המשפטים הביקורתיים, הספק העצמי – כל אלה מוכרים כל כך, שאלמלא אחֶיה, הצולים בשר על החוף, היו אומרים משהו על "אינתיפאדה", מפתה היה לשכוח שכל זה מתרחש בעזה. קרמוט, פלסטינית ילידת דמשק שחזרה עם משפחתה לעזה כשהייתה בת אחת־עשרה וכיום מתגוררת וכותבת בה, נעה ברגישות גדולה בין האישי והפוליטי. הסיפורים שלה ספוגים בטראומות הגדולות של החיים במחנה פליטים, בעיר מופגזת, בחברה שאין לה מנוח ממצוקה – אבל ארבעה־עשר סיפוריה מצליחים להיות אישיים מאוד, לצייר דמויות רבות ולהשמיע קולות, רעיונות, אידאולוגיות וויכוחים בין־דוריים שספק אם נדע על קיומם אם לא נקרא את הספרות שנכתבת בעזה. גלימת הים (The Sea Cloak) הוא ספר הביכורים של קרמוט בת השלושים וארבע. מבעד לתרגום האנגלי שקראתי, של צָ'ריס בֶּרדין, היא מתגלה כמספרת מרובת ניואנסים וחדת מבט, שעשויה להיות תוספת מרתקת למדפי הספרים בעברית.

 

דפנה לוי, מתרגמת לאנגלית, חברת מערכת "המוסך".

 

 

מריה סטפנובה • להביא את הזיכרונות למנוחתם

ממליץ: מיכאל מקרובסקי

המילה זיכרון היא אחת המילים השכיחות ביותר על כריכות ספרים ברוסיה בת ימינו. ולא בכדי: הזיכרון נעשה למטבע חליפין עיקרי בתהליכי יצירת זהות רוסית חדשה. בעוד השלטון הנוכחי עסוק ללא הרף בדליית דמותו של רוסי פטריוט, שאוהב את אשתו, את מלכו ואת שדהו, מנבכי העבר המדמם – התרבות צועדת בכיוון קצת שונה. בפנותה אל העבר, היא מנסה לשחזר חוויה טראומטית של יחידים ושל קהילות כדי למצוא לה מילים ולספר סוף־סוף את סיפורה הכאוב. תמלול הטראומה – שהוא חלק ממה שהחוקרת הגרמנייה אליידה אסמן קראה לו "מנגנוני הייצור של אמפתיה" – מציב בפני היוצרת דרישה לרגישות חדשה, רגישות שתצליח לגשת אל חוויה ייחודית ועדינה המתרחשת בתוך תפאורה היסטורית דרמטית, בלי להידרדר לידי וולגריות וריקוד על הדם. יצירותיה של מריה סטפנובה הן דוגמה יפה לכתיבה שאכן מצליחה לעשות זאת.

מריה סטפנובה, בת ארבעים ושבע, ילידת ותושבת מוסקבה, היא עורכת ואשת מדיה. ספר הפרוזה האחרון שלה, לזכרו של הזיכרון (2018), בוחן כיצד משמר בתוכו העבר הפרטי, המשפחתי, רסיסי זיכרון קולקטיבי, וכיצד באים שניהם יד ביד אל תוך ההווה. שירתה עושה את דרכה בין קטעי זיכרונות ילדות, תפילות כנסייה ושירי מלחמה, בין כרזות וחפצי ההווי הסובייטי, בין ביטויים שגורים ופסוקי הברית החדשה. כמו רוחות רפאים נואשות לקבורה ומנוחה, כל אלו שבים פעם אחר פעם לרדוף את ההווה, להידחף לתוך שפתו ולתוך שירתו. אלא שדווקא התמלול הפואטי גואל אותם ומביאם למנוחות: "אָכֵן לָנוּעַ בָּא הַזְּמַן / לְאָן שֶׁתָּם בּוֹ עֲמָלֵנוּ / שָׁם רְבִיעִי הַמְּאֻבָּן / הָיָה שַׁבָּת לְעוֹלָמֵנוּ" (מתוך "קונטרה ליריקה", 2017).

מאז ומתמיד נהגו בצפון לקבור את המתים באופן מעורר השתאות. גם היום יש מה ללמוד מהם.

 

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.

 

 

שרה סטרידסבֶּרג • פגיעוּת, אכזריוּת, רוך ואור

ממליצה: רות שפירא

שרה סטרידסברג, ילידת 1972, סופרת, מחזאית ומתרגמת, היא אחת הכותבות המעניינות והמוכשרות כיום בשוודיה, והייתי שמחה לראותה מתורגמת לעברית. מאז רומן הביכורים שלה, Happy Sally, שראה אור בשנת 2004, ובמרכזו סאלי באואר, השחיינית הסקנדינבית הראשונה שחצתה את תעלת למאנש, זיכו אותה הרומנים והמחזות שכתבה בפרסים ובתרגומים לשפות רבות.

כתיבתה מתמקדת בנשים, בקשרים בתוך המשפחה, בדמויות שוליים, באלימות ובאור בקצה מנהרת החושך המוחלט. יש שמשווים אותה לכתיבתן של מרגריט דיראס ושל אלפרידה ילינק.

ספרה הבולט ביותר לפי שעה הוא בֵּקוֹמבֶּריָה: אודה למשפחתי, על קשריה של ילדה עם אביה המאושפז בבית החולים לחולי נפש בקומבריה (Beckomberga) בסטוקהולם (שנסגר ב-1995), על בחירתה לשהות שם לידו לפרקים ועל הטיפוסים המאכלסים את המקום (לרבות פסיכיאטר אקסצנטרי שמוציא את המטופלים לבילויים בעיר, הכוללים אלכוהול וסמים), ועל מערכות היחסים שלה עם החולים האחרים. מו"ל ישראלי כמעט קנה את הזכויות בעקבות הצלחת הספר בצרפת, אבל נמלך בדעתו, וחבל.

ספרה האחרון, אנטארקטיקה של האהבה, ראה אור ב-2018. הוא עוסק בפגיעוּת אולטימטיבית, אכזריות קיצונית, בדידות, אהבת אם, אהבה בלתי צפויה בין אישה לגבר, רוך, אור, ובמה שנשאר אחרי שהכול נעלם.

שרה סטרידסברג נבחרה ב-2016 כחברה קבועה באקדמיה השוודית, הגוף הבוחר את הזוכים בפרס נובל לספרות, אבל בעקבות המשבר שפקד את האקדמיה על רקע הטרדות מיניות, פרשה, לבקשתה, במאי 2018.

 

רות שפירא היא מתרגמת ספרות מהשפות הסקנדינביות. ב-2016 עוטרה כחברה במסדר "כוכב הצפון" השוודי המלכותי על תרומתה להנגשת הספרות השוודית והפצתה. בעבר כיהנה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם. מחברת "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם" (2015), על המסע לאימוץ בתה בווייטנאם, ו"בקולן: נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות" (2019), שזיכה אותה בפרס יצחק שדה.

 

 

מהשווטה דווי • מבט ישיר אל נשות השבטים הילידים

ממליצה: רונה משיח

"הסיבה וההשראה לכתיבתי הן אותם בני אדם שמנוצלים ומדוכאים אבל מסרבים להיכנע […] לפעמים נדמה לי שהכתיבה שלי היא באמת ובתמים מעשה ידיהם." (מ' דווי)

 

אני קוראת את הסיפורים של מהשווטה דווי (Mahasweta Devi, 1926–2016) בתרגומם לאנגלית והם טורדים את מנוחתי. דווי חייתה בבנגל המערבית שבהודו ופעלה עד יום מותה כאקטיביסטית, סופרת, עיתונאית ומתקנת עולם מעוררת השראה. הגיבורות של דווי (רובן ככולן נשים) שייכות לאדיוואסי (Adivasi) – השבטים הילידים של תת־היבשת ההודית. במשך דורות הם חיו בסמוך לג'ונגלים וניהלו אורח חיים עצמאי וקשוב לטבע, הרחק מהארים שפלשו מצפון וכוננו את התרבות הסנסקריטית. הכיבוש הבריטי ובשורת "הקִדמה" שהביא עימו שינו כל זאת לעד. הפְגָרָה, קיטוב וקרימינליזציה, בשילוב גניבת אדמות וכריתה שיטתית של יערות־עד בחסות החוק, כל אלה פעלו להדיר את האדיוואסי לשוליים הנידחים של הודו. מדינת הלאום ההודית שקמה בשנת 1947 שימרה את המורשת הקולוניאליסטית הנצלנית.

המפגש של דווי – אישה משכילה ממשפחה בנגלית ידועה ואינטלקטואלית – עם האדיוואסי היה רגע מכריע בחייה. מאותו רגע נלחמה להקנות להם זכויות, לשמר את תרבותם האוראלית ולהצמיח מקרבם מנהיגות אקטיביסטית. בשנות השבעים החלה בפעולת גרילה ספרותית עיקשת, שבה הגניבה את סיפורם אל לב התרבות המתעמרת. הפגיעוּת של גיבורותיה בלתי נמנעת; הן שבויות במערך כוחות חסר חמלה שמשעבד את גופן לצרכיו מבלי להיענש. אבל לרגע קט הן זוכות בזיק של חסד, של חירות, ובזכות דווי – לרשות דיבור במרחב הציבורי. דְּרָאוּפָּדִי, דמות בלתי נשכחת בקורפוס של דווי, בוחרת להישאר עירומה לאחר שנאנסה בבית המעצר, ומסמנת בגופה הפצוע את הסירוב להשתקת העוול. דמותה עשויה להתפרש כמטפורה למאבק או כדיאלוג עם דראופדי גיבורת המהאבראטה, אך בד בבד היא ניצבת זקופה כאישה בשר ודם שתובעת צדק ממעניה.

כמו רוב הישראלים, איני יכולה לקרוא את יצירתה של מהשווטה דווי בשפת המקור. למרבה המזל, בשנת 2012 תרגם ניב סבריאגו ביוזמה נדירה את אמא של אלף שמונים וארבע (הוצאת אסיה), רומן מוקדם ונפלא של דווי, מבנגלית לעברית. בקשה לי לסבריאגו – תרגם לנו גם מבחר מסיפוריה הקצרים של דווי! האתגר שדווי מציבה לקוראיה ההודיים חיוני עבור ישראל המקוטבת בת זמננו, שבה ה"אחר" מתאיין שוב ושוב בלהטוטי מילים של מחרחרי מריבה. כל ספרות טובה חושפת אמת צלולה וקשה. ודווי מגלה לנו שהנכונות להישיר מבט אל האחר/ת מחוללת נס של חמלה ולקיחת אחריות (ואולי, מי יודע, אפילו אהבה?). זוהי תמצית האנושיות. והאפשרות לגאולה.

 

רונה משיח, מתרגמת, עוזרת הוראה לד"ר אורנה דונת וחברה בצוות מחקר שמובילה ד"ר דנה קפלן באוניברסיטה הפתוחה. בוגרת תואר שני בלימודי מגדר ובחקר האמנויות מטעם אוניברסיטת תל אביב. תרגומה לספר "מקום קטן" מאת ג'מייקה קינקייד ראה אור בהוצאת לוקוס בשנת 2016.

 

 

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר • דילוג אל מחוץ למציאות

ממליצים: ליאורה טמיר ותומר בן אהרון

מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (נולדה ב־1952), ילידת הכפר ג'ופרה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ואף ספרי ילדים. רוואניפור מתמקדת בכתיבתה בסוגיות הנוגעות למצבן של הנשים באיראן, ונותנת קול גם לאותן נשים שחיות באזורים הכפריים של דרום איראן, שמהם היא עצמה באה. היא עוסקת רבות ביחסי נשים וגברים בחברה האיראנית ובוחנת את המתח שבין מקומה המסורתי של האישה בחברה פטריארכלית זו, לבין רצונותיה והאפשרויות שמציעה לה הקִדמה – מתח שמרבית גיבורותיה מתמודדות עימו, בין שהן ילדות כפריות או נשים עירוניות משכילות.

רוואניפור, כמו סופרות נוספות שהחלו להתבלט דווקא אחרי מהפכת 1979, בתקופה שבה חירויות האישה באיראן נפגעו, מדלגת בין היומיומי לסוריאליסטי ולעל־טבעי, באופן שממחיש עד כמה תנאי החיים של דמויותיה נדמים לעיתים לא מציאותיים, או כיצד מפלטן וחירותן של דמויותיה נמצאים דווקא מחוץ לגבולות המציאות. ההיכרות עם יצירתה היא היכרות אינטימית עם איראן שאיננה גלויה לקוראות ולקוראים בישראל, ויש בכך כדי לגשר, ולו במעט, על הפער שבין שתי התרבויות. אנו שוקדים בימים אלה על תרגומים ליצירותיה. הנה, לדוגמה, פסקת פתיחה של סיפור בשם "משוגעת" מתוך קובץ סיפורים בשם כַּניזוּ:

האישה המתה אמרה: "תעטפי אותי, אני מתחננת." ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר-גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה: "נשארו לי רק עוד כמה שורות."

כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בערבים הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.

 

ליאורה טמיר היא מתרגמת מפרסית. חיה על קו תל אביב–ניו יורק.

תומר בן אהרון הוא מתרגם מאנגלית, צרפתית ופרסית. מתגורר בתל אביב.

 

 

מרי אוליבר • פשטות, טבע ותמימות שנייה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

המשוררת מרי אוליבר, שנפטרה בשנה האחרונה, היא מגדולות המשוררות האמריקניות בנות זמננו. משוררת של החיים והטבע והרוח. היא שוררה, לרוב בפשטות, את חוט החיים ההולך ונמשך וקלעה בכך לרוחה של תקופה המחפשת, בתוך כל הרעש, את השיבה אל העומק החבוי ביום־יום. יש תמימות בשיריה, אבל זו עשויה להטעות. אולי אפשר לכתוב שהיא משוררת של התמימות השנייה, זו הנושאת בחובה גם את התמימות הראשונה, שכליה נשברו.

שלא כרבים אחרים, אוליבר זכתה להכרה, קיבלה את פרס הפוליצר והייתה בשנים מסוימות המשוררת שספריה היו ספרי השירה הנמכרים ביותר בארצות הברית. עם זאת, את השירים שלה שתורגמו לעברית אפשר לספור כנראה על אצבעות כף יד אחת. רובם אף לא הופיעו בכתבי עת או מוספים לספרות. לפני כמה שנים רציתי לתרגם כמה משיריה, אבל נאלמתי תרגום מול השורה: Good morning, good morning, good morning. איך אפשר לתרגם שורה כזו? "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב"? כן, נראה שכך ואין דרך אחרת. אבל אולי זהו הקושי הטמון בהעברתה של אוליבר משפה לשפה. עיתים שהקשה ביותר הוא לתפוס בתרגום דווקא את הפשטות. בסופו של דבר לא תרגמתי את השיר. "Why I wake early", שממנו לקוחה השורה הזו, כמו שלל שיריה הנהדרים של אוליבר, ממתין עדיין לתרגומו לעברית.

 

לאה קליבנוף־רון היא חברת מערכת המוסך, במאית הסרט הדוקומטרי "המשיח תמיד יבוא", זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן ומתרגמת לעת־מצוא.

 

» לאתר יוזמת חודש נשים בתרגום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק ראשון מתוך "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה" / מאריז קוֹנדֶה

מצרפתית: אביטל ענבר

 

"המוות לנו שער אל האושר;
החיים אגם מטביע בכאב"

ג'ון הרינגטון*

.

פרק 1

 

אַבֶּנָה, אִמי, מַלח אנגלי אנס אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג באחד מימי שנת **16, שעה שספינת המפרשים שטה לעבר בַּרבַּדוֹס. מִתקיפה זו נולדתי אני. ממעשה של שנאה ובוז.

שבועות ארוכים אחרי כן, כאשר הגיעו לנמל ברידג'טאון, איש לא הבחין כלל ועיקר במצבה של אמי. מכיוון שלא מלאו לה כנראה יותר משש עשרה שנה, ומכיוון שיפה הייתה, ולה עור בגוון שחור עמוק, ועל עצמות לחייה הגבוהות רישומן העדין של צלקות שבטיות, בעל מטעים עשיר בשם דארנל דייוויס רכש אותה ביוקר רב. יחד איתה קנה שני גברים, גם הם מבני האַשאנטי, קורבנות המלחמה בין הפַאנְטים לאשאנטים. את אמי ייעד לאשתו, שנבצר ממנה להתנחם על עזיבת אנגליה ושמצבה הגופני והנפשי חִייב טיפול בלתי פוסק. הוא חשב שאמי תשכיל לשיר לה וכך תסיח את דעתה, ואולי אף תרקוד ותעשה למענה מיני להטוטים שהכושים, כך סבר, להוטים אחריהם. את שני הגברים ייעד למטע קני הסוכר המשגשג שבבעלותו, ולשדות הטבק שלו.

ג'ניפר, רעייתו של דארנֶל דייוויס, לא הייתה מבוגרת בהרבה מאמי. היא אולצה להינשא לגבר הנוקשה הזה שתיעבה, הגבר שהיה מותיר אותה לבדה בערבים ויוצא לשתות וכבר הייתה לו להקה של ממזרים. בין ג'ניפר לאמי נקשרו קשרי חברוּת. השתיים לא היו אחרי הכול אלא ילדות, ששאגותיהן של חיות הלילה הגדולות ותיאטרון הצללים של השַלהָבים, עצי הקַלַבַּש ועצי המאפּוּ שבמטע הילכו עליהן אימים. הן שכבו לישון זו לצד זו, ובעוד אצבעותיה משתעשעות בצמותיה הארוכות של חברתה, סיפרה לה אמי סיפורים ששמעה מפי אִמה שלה בכפר הולדתה, אַקוואפּים. את כל עוצמות הטבע היא הזעיקה אל מראשות מיטתן, על מנת שהלילה ייטה אליהן חסד ומוצצי הדם לא יקיזו את דמן עד לטיפה האחרונה לפני עלות השחר.

כשהבחין דארנל דייוויס שאמי הרה, ניצתה בו חמתו בשל הלירות שטרלינג הטובות שכילה לריק ברכישתה. הנה ימצא את עצמו מטופל באישה שאינה בקו הבריאות ואין בה כל תועלת! הוא מיאן להיעתר להפצרותיה של ג'ניפר, וכדי להעניש את אמי נתן אותה ליַאוֹ, אחד האשאנטים שקנה ביחד עם רכישתה. יתר על כן, הוא אסר עליה לחלוטין לבוא שוב בשערי האחוזה. יאו היה לוחם צעיר שלא הסכין עם מלאכתו, שכללה נטיעת קני סוכר, חיתוכם והעברתם בעגלה אל הטחנה. על כן כבר פעמיים ניסה לשלוח יד בנפשו בלעיסת שורשים ארסיים. ברגע האחרון הצילו אותו, והחזירוהו אל החיים שתיעב. דארנל קיווה שאם יעניק לו בת זוג, ישיב לו את טעם החיים והשקעתו לא תרד לטמיון. איזו השראה גרועה נחה עליו באותו בוקר של יוני **16 כשהלך אל שוק העבדים בברידג'טאון! אחד משני הגברים מת, השני אובדני, ואַבֶּנָה בהיריון!
אמי נכנסה לבקתתו של יַאוֹ מעט לפני שעת ארוחת הערב. הוא היה שרוע על יצועו, נואש מכדי שיעלה על דעתו לאכול, וכמעט שלא גילה עניין באישה שהודיעו לו מבעוד מועד על בואה.

כשהופיעה אבנה, הוא הזדקף על מרפקו ולאט:

"אקוואבָּה!"*

ואז הכיר מי היא, ונצטעק:

"זו את!"

אבֶּנָה פרצה בבכי מר. סערות רבות מדי התחשרו מעל חייה הקצרים כל כך: כְּפרהּ שהועלה באש, הוריה שבטניהם שוספו כשניסו להגן על חייהם, האונס, וכעת ניתוקה מברייה ענוגה ונואשת בדיוק כמוה.

יאו קם על רגליו וראשו נגע בתקרת הבקתה, שכּן היה הכושי הזה גבוה כעץ האַקוֹמאט:

"אל תבכי. לא אגע בך. לא אפגע בך לרעה. וכי אין אנו דוברים אותה שפה? וכי אין אנו סוגדים לאותו אל?"

או אז השפיל את עיניו לעבר כרסה של אמי:

"זה ילדו של האדון, לא כן?"

דמעות צורבות עוד יותר, דמעות של כאב ובושה, בקעו מעיניה של אבנה:

"לא, לא! ועדיין בנו של איש לבן הוא!"

עוד היא ניצבת לה לפניו בראש מושפל, חמלה ענקית ורווּיַת רוך גדשה את לבו של יאו. מדמה היה כי השפלתו של הילד הזה מסמלת את השפלת עַמו כולו, העם שהובס, הופץ לכל עֵבר, נמכר לכל המרבה במחיר. הוא מחה את לחלוחית עיניה:

"אל תבכי. מרגע זה ילדך הוא ילדי. את שומעת? ואוי למי שיערער על כך."

אבל היא הוסיפה לבכות. או אז הגביה את ראשה, ושאל: "את מכירה את סיפורה של הציפור שלעגה לכפותיו של עץ התמר?"

אמי העלתה צל של חיוך: "וכי איך לא? זה היה הסיפור האהוב עלי ביותר כשהייתי קטנה. סבתי מצד אִמי סיפרה לי אותו מדי ערב".

"גם סבתי שלי… ואת המעשה בקוף שהחשיב עצמו למלך החיות? הוא טיפס לצמרתו של עץ האירוֹקוֹ כדי שהכול ישתחוו בפניו. אבל הענף נשבר והוא נפל ונחת על התחת בעפר…"

אמי צחקה. היא לא צחקה זה חודשים ארוכים. יאו נטל את הצרור שאחזה בידה והלך להניחו בפינת הבקתה. ואחר כך התנצל: "הכול פה מלוכלך מפני שאיבדתי את טעם החיים. הם היו לי כשלולית של מים מלוכלכים שמבקשים לעקוף. עכשיו שאת כאן, הכול כבר אחרת."

הם עשו את הלילה זה בזרועות זה, כאח ואחות או שמא כאב ובתו, מלאי רוך וטוהר. חלף שבוע עד שהתעלסו בפעם הראשונה.

כאשר נולדתי מקץ ארבעה חודשים, יאו ואמי היו מאושרים. אושר נוגֵהַ של עבדים, רעוע ומאוים, עשוי פירורים קטנים כמעט בלתי מוחשים! בשש בבוקר, המאכלת על כתפו, יצא יאו לשדות ותפס את מקומו בשורה ארוכה של גברים בבלואי סחבות שהשתרכו בכבדות בשבילים. בזמן הזה הייתה אמי מגדלת עגבניות, במיה ושאר ירקות בחלקת הקרקע הקטנה שלה, מבשלת, מאכילה עופות כחושים. בשש בערב היו הגברים שבים מהעבודה, והנשים טורחות סביבם.

אמי בכתה על שלא נולדתי בן. דומה היה לה שגורל הנשים כאוב עוד יותר מגורל הגברים. וכי לא אנוסות היו לעשות כטוב בעיניהם של אותם האנשים עצמם שכפו עליהן עבדות, ולשכב במיטותיהם על מנת להיגאל ממעמדן? ואילו יאו היה מרוצה דווקא. לאחר שקבר את שִליית אמי לרגליו של עץ הקַפּוֹק, הוא נטל אותי בכפות ידיו הגרומות הגדולות ומשח את מצחי בדמו הטרי של תרנגול. אחר כך אחז אותי בכפות רגלי והציג את גופי אל ארבע כנפות הארץ. והוא שנתן לי את שמי. טיטובה. טי-טוּ-בָּה.

לא היה זה שם פרטי אשאנטי. בכך שבדה אותו מלבו, ביקש יאו מן הסתם להוכיח שאני הבת של רצונו ושל דמיונו. בת אהבתו.

שנות חיי הראשונות התנהלו על מי מנוחות. תינוקת יפה הייתי, ושמנמנה, מפני שחלב אמי זרם בי יפה. אחר כך למדתי לדבר, וללכת. גיליתי את העולם שסבב אותי, שהיה בעת ובעונה אחת קודר ונהדר. בקתות הטין המיובש, צלליות כהות כנגד רקיע שאין לו סוף, נזר היופי הלא-מכוון של הצמחים והעצים, הים ושירת החירות הבוטה ששׁורר. יאו הִטה את פני לעבר מרחבי הים, ומלמל באוזני: "יום יבוא ונהיה בני חורין ונעוף בכל עוצמת כנפינו לעבר ארץ מולדתנו."

ואז היה מקרצף את גופי בחופן אצות על מנת שלא אחלה בפַטֶלֶת.

לאמיתו של דבר היו לו ליַאו שני ילדים, אִמי ואני. כי עבור אמי הוא היה יותר ממאהב גרידא, הוא היה גם אב, מושיע, מִקלט! מתי גיליתי שאמי אינה אוהבת אותי?

אולי כשמלאו לי חמש או שש שנים. אף "יצאתי לא טוב", הווה אומר שגון עורי היה בדוחק אדמדם ושׂערי מקורזל ממש, העליתי בדעתה שוב ושוב וללא חֶדל את האיש הלבן שבעל אותה על סיפונה של כרייסט דה קינג, בתוך חוג של ימאים מציצנים נתעבים. בכל רגע הזכרתי לה את כאבה ואת השפלתה. על כן כשהתרפקתי עליה בלהט כפי שאוהבים להתרפק כל הילדים, היא הדפה אותי מעליה בכוח. וכשכרכתי את זרועותי סביב צווארה, היא נחפזה להשתחרר מאחיזתי. רק להוראותיו של יאו נשמעה: "קחי אותה על ברכייך. נשקי אותה. לטפי אותה…"

ועם זאת לא סבלתי מהעדר חיבתה, מפני שיאו אהב אותי כפליים. כף ידי, כה זעירה בתוך כף ידו הנוקשה והמחוספסת. כף רגלי הקטנטנה בעקבות כף רגלו. מצחי בקועַר צווארו.

החיים ניחנו במעין מתיקות. חרף איסוריו של דארנל היו הגברים חוגרים לעת ערב את רתמותיהם הארוכות של תופי הטם-טם, והנשים הפשילו את בלואיהן על רגליהן הבוהקות. הן רקדו!

עם זאת, כמה וכמה פעמים צפיתי במראות של אלימות ושל עינויים. הגברים שבו אל בתיהם מגואלים בדם, ובגוויהם ובחזותיהם טבועות רצועות כעין השָני. אחד מהם מת לנגד עיני תוך שהוא מקיא ליחה סגולה. קברו אותו לרגלי עץ מאפו.

האמהוּת ובעיקר אהבתו של יאו שינו כליל את אמי. היא הייתה לאישה צעירה, גמישה ולילָכית כפרח קנה הסוכר. למצחה כרכה מטפחת צחורה שהאהילה על עיניה הרושפות. יום אחד היא אחזה בידי והוליכה אותי לנבור בגומות צמחי הטַמוּס בחלקה שהאדון הניח לעבדים. רוח קלה הדפה את העננים לעבר הים, והשמים המטוהרים היו בצבע כחול רך. ארצי, ברבדוס, היא אי מישורי. אֵי-פה אֵי-שם אי אלו תִלים ותו לא.

כשהתחלנו מתנהלות בשביל שהתפתל בין עשבי גיניאה, שמענו לפתע צליל של קולות זעופים. היה זה דארנל, שגער נמרצות במנהל עבודה. למראה אמי השתנתה ארשת פניו מן הקצה אל הקצה. מבעו נמלא הפתעה והתפעמות, והוא נצטעק:

"האם זו את, אבנה? אם כן הבעל שנתתי לך מתאים לך להפליא! קרבי הנה!"
אמי נרתעה לאחור בלהט כה עז עד שהסל ובו מאכלת וכלי דלועי למים, שנשאה בשיווי-משקל על ראשה, נידרדר. הכלי התנפץ לשלושה שברים והגיר את תכולתו בעשב. המאכלת, קרה כקרח וקטלנית, ננעצה באדמה, והסל החל מתגלגל לאורך השביל מָשל נָס מזירת האסון שעוד מעט קט יתרחש. אימה אחזה בי, ורצתי בעקבות הסל עד שלכדתי אותו.

כששבתי אל אמי היא ניצבה נושמת בכבדות וגבה שעון כנגד עץ קלבש. דארנל ניצב במרחק פחות ממטר ממנה. הוא השליך מעליו את כותנתו, התיר את מכנסיו וחשף בתוך כך את לובן לבניו, וכף ידו השמאלית פשפשה אצל איבר מינו. אמי זעקה והפכה פניה לעברי:

"המאכלת! תני לי את המאכלת!"

נשמעתי לה מהר ככל שיכולתי, אחזתי בלהב הענק בכפות ידי הרפות. אמי הכתה פעם ועוד פעם, וגופיית הפשתן הלבנה נצבעה באודם עז.

תלו את אמי.

ראיתי את גופה מתחוגג על בדיו הנמוכים של עץ קַפּוֹק.

היא חוללה פשע שאין עליו מחילה. היא פגעה בגופו של איש לבן. עם זאת לא הרגה אותו. בחמת זעמה הגולמנית, לא נסתייע בידה אלא לפצוע אותו בכתפו.

תלו את אמי.

כל העבדים כולם זומנו להוצאתה להורג. לאחר שרוּצצה מפרקתה והיא השיבה את נשמתה, שיר של מרי ושל זעם בקע מכל החזות, שיר שראשי הצוותים השתיקוהו בהצלפות עזות של מגלבי עור. ואני, שמצאתי לי מחסה בין שמלותיה של אחת הנשים, חשתי שבחובי מתקשָה מֵעין לַבה, רגש ששוב לא ירפה ממני, מהילה של אימה ושל יגון.

תלו את אמי.

כשהתחוגג גופה בחלל הריק מצאתי כוח בקרבי להתרחק בפסיעות קטנות, להשתופף ולהקיא עד בלי די בעשב.

על מנת להעניש את יאו על פשעה של בת זוגו, מכר אותו דארנֶל לבעל מטעים בשם ג'ון אינגֶלווּד, שהתגורר מעֶברם השני של הרי הילאבּי. יאו לא הגיע מעולם ליעדו. בדרך נסתייע בידו לבלוע את לשונו, וכך המית את עצמו.

ואילו אני, בדוחק בת שבע. דארנל גירש אותי ממטעיו. אילולי האחריות ההדדית שבין העבדים, שהכזיבה רק לעתים נדירות ושהצילה אותי, צפויה הייתי למות.

אישה זקנה אספה אותי. היא נראתה מטורללת, מפני שצפתה בבן זוגה ובשני בניה, שהואשמו בליבוי מרד, מעונים למוות. לאמיתו של דבר כפות רגליה נגעו לא נגעו באדמה, והיא חייתה דרך קבע בחברת יקיריה, שכן טיפחה בכל מידת האפשר את כישרון השיח עם הסמויים מן העין. היא לא הייתה בת שבט אשאנטי כמו אִמי ויאו, אלא בת נַאגוֹ מן החוף, ושמה, יֶטוּנדֶה, הוסב בקריאולית למַאן* יָאיָה. חששו מפניה. אך מפאת יכולותיה באו ממרחקים לשחר את פניה.

תחילה טבלה אותי באמבט ששרו בו שורשים מבאישים, והניחה למים לזרום על כל גופי. אחר כך השקתה אותי בשיקוי שרקחה, וכרכה סביב צווארי מחרוזת של אבנים אדומות קטנות.

"תסבלי מאוד בחייך. מאוד. מאוד."

מילים אלו, שגרמו לי לבעתה עמוקה, היא הגתה בשלווה, כמעט בחיוך.

"אבל תשרדי!"

לא היה בכך כדי להפיס את דעתי. אך מדמותה הכפופה והקמוטה של מאן יאיה נבעה סמכות כה גדולה, שלא אזרתי עוז למחות.

מאן יאיה לימדה אותי את חוכמת הצמחים.

אלה שמַשרים תרדמה. אלה שמרפאים מורסות וכיבים.

אלה שמחלצים הודאה מפי הגנבים.

אלה המרגיעים את החולים הנכפים ואלה המשרים עליהם מנוחה מאושרת. אלה המעלים מילות של תקווה על שפתי המטורפים, מוכי היאוש והאובדניים.

מאן יאיה לימדה אותי להסכית לרוח שעה שהיא מתעוררת ואומדת את כוחותיה מעל לבקתות שהיא מחשבת לנתץ.

מַאן יָאיָה לימדה אותי את הים. את ההרים ואת הגבעות.

היא לימדה אותי שהכול חי, שלכל דבר יש נפש, רוח חיים. שיש לכבד כל דבר.

שהאדם אינו אדון העובר על סוסו בתחומי ממלכתו.

יום אחד נרדמתי לי באמצע אחר הצהריים. זו הייתה עונת התענית. החום היה לוהט, והעבדים שעמלו במכושים ובגרזנים, שרו שיר מיוסר. ראיתי את אמי, לא כבובה על חוט דאובה ופרוקת איברים, סובבת בעלוות העצים, אלא מעוטרת בצבעי אהבתו של יאו. נצטעקתי: "אמא!"

היא באה ואספה אותי בזרועותיה. אלוהים! מה מתוקות היו שפתיה!

"סלחי לי על שחשבתי שאינני אוהבת אותך! עכשיו אני מודעת היטב לרגשותי. לעולם לא אעזוב אותך!"

נסערת מֵאושר, צעקתי: "יאו! היכן יאו?"

היא צודדה את פניה: "גם הוא כאן, ראי!"

ויאו נגלה לעיני.

רצתי לספר את החלום למאן יאיה שקילפה שורשים לארוחת הערב. היא חייכה חיוך ערמומי: "את סבורה אם כן שזה היה חלום?"

באתי במבוכה.

ולמן אותו היום הביאה אותי מאן יאיה בסודה של דעת נשגבה יותר.

המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת.

אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת. מאן יאיה לימדה אותי תפילות, תחינות ומחוות של הפסת הדעת. היא לימדה אותי כיצד להפוך את עצמי לציפור על ענף, לחרק בעשב היבש, לצפרדע מקרקרת בבוץ של נחל אוֹרמוֹנד כשברצוני להתרענן מן הצֶלם שקיבלתי בבואי לאוויר העולם. ובעיקר היא לימדה אותי להקריב קורבנות. הדם, החָלב, הנוזלים החיוניים. אבוי! זמן-מה לאחר שמלאו לי ארבע עשרה שנה, נכנע גופה לגורלו של מיננו. כשטמנתי אותה באדמה לא בכיתי. ידעתי שאינני בודדה, כי שלושה צללים סביבי שומרים עלי כל אחד בתורו.

זו גם הייתה התקופה שבה מכר דארנל את המטע. כמה שנים קודם לכן מתה אשתו ג'ניפר בשעה שילדה לו בן, עולל חולני שעורו חיווריין, ושהיה רועד מקדחת מעת לעת. על אף החלב שקיבל בשפע משִפחה אחת שאולצה למענו להפקיר את בנה שלה, דומה היה שהמוות כבר סימן אותו. היצר האבהי של דארנל התעורר לתחייה למען צאצאו היחיד בן הגזע הלבן, והוא גמר אומר לשוב לאנגליה על מנת לנסות ולרפאו.

שלא על פי הנוהג הרווח, האדון החדש רכש את האדמה ללא העבדים. כפות רגליהם כפותות וחבל לצאוורם, הובלו הללו אפוא לברידג'טאון בשביל למצוא להם קונים, ועקב כך מצאו עצמם מפוזרים בארבע כנפות האי, אב מופרד מבנו, אם – מבתה. הואיל ושוב לא השתייכתי לדארנל וחייתי במטע כטפילה, לא נמניתי עם המצעד העגום למראה שיצא בדרכו אל שוק המכירה הפומבית. הכרתי פינה על שפת נחל אורמונד שאיש לא הלך אליה מעולם, מפני שהקרקע הייתה ביצתית ולא יפה לגידול קני סוכר. בכוחות עצמי בלבד ובמאמץ עילאי בניתי שם בקתה שנסתייע בידי להציבה על כלונסאות. באורך רוח סתמתי בעפר לשונות אדמה והתוויתי גינה שבמהרה התחילו צומחים בה מיני צמחים ששתלתי באדמה על פי המסורת, עם שאני מכבדת את רצונות השמש והאוויר.

היום מתחוור לי שאלה היו השעות המאושרות ביותר בחיי. לא הייתי לבדי מעולם, שהרי הסמויים מהעין שלי היו סביבי, אף לא העיקו עלי אי-פעם בנוכחותם.

מאן יאיה עסקה בהשלמת חלק מהדעת שנטעה בי אודות הצמחים. תחת שרביטה התנסיתי בהכלאות נועזות, זיווגי פַּסיפלוֹרינדה עם שיזף השור, סִתרייה רעילה עם חוּמעה ואזלֵיאַת האזליאות עם פֶּרסוּלפוּריזה. רקחתי תרופות ושיקויים והעצמתי את כוחותיהם בעזרת לחשים.

בלילה השתרע מעל לראשי הרקיע הסגול של האי כמטפחת גדולה שכוכבים באו והתנוצצו נִכחה בזה אחר זה. בבוקר הושיטה השמש אל פיה את ידה הכרוכה כקרן, והזמינה אותי לבוא ולשוטט עמה.

רחוקה הייתי מבני האדם, ובעיקר מבני האדם הלבנים. מאושרת הייתי! אבוי! כל זה היה צפוי להשתנות.

יום אחד הפכה רוח עזה את הלול שגידלתי בו עופות, ונאלצתי לצאת לחפש את התרנגולות ואת התרנגול היפה שלי שצווארו אדום כשני, וכך הרחקתי לכת מעבר לגבולות שהצבתי לעצמי.

באחד הצמתים נקרו בדרכי עבדים שהוליכו לטחנה עגלה מלאה בקני סוכר. איזה מחזה עגום! פנים סכופות, בלויי סחבות בצבע בוץ, גפיים של עור ועצמות, שיער שהאדים מתזונה לקויה. ילד בן עשר, קדורני ומסוגר כמבוגר שאינו מאמין עוד במאומה, עזר לאביו להנהיג את העגלה.

אך הבחינו בי, וכל החבורה כולה ניתרה חיש קל לתוך העשב ונפלה על ברכיה, וכחצי תריסר זוגות עיניים רוויות אימה עזה ויראת כבוד נפנו לעברי. ניצבתי המומה. אילו אגדות נטוו סביבי?

דומה היה שחוששים מפני. מדוע? בתה של תלויה, מבודדת על שפת ביצה, וכי לא היה מקום לנוד לי דווקא? הבנתי שחושבים בעיקר על הקשר שלי עם מאן יאיה, שממנה יראו. מדוע? וכי לא השתמשה מאן יאיה במתת שלה כדי לגמול חסד, שוב ושוב ואך ורק לגמול חסד? האימה נצטיירה בעיני כעוול. הא! לא שבקריאות גיל וברוכה הבאה צריך היה לקבל את פני! אלא בהצגתם של מכאובים שהייתי מנסה לרפא כמיטב יכולתי. לא לעורר בעתה יועדתי, אלא לטפל. שבתי בעצב אל ביתי, בלי לחשוב עוד על התרנגולות והתרנגול שלי, שבאותה שעה ודאי כבר פיזזו להם בעשבי השבילים הראשיים.

המפגש הזה עם אחי היה הרה-תוצאות. מאותו יום והלאה התחלתי מתקרבת אל המטעים על מנת שיכירו את פני האמיתיות. חייבים לאהוב אותה, את טיטובה!
אני, שחשתי בתוך תוכי רק רוך וחמלה, לחשוב שאני מעוררת פחד! כן, כן! כה השתוקקתי לעורר את זעמה של הרוח כמו כלב במלונתו, על מנת שתישא אל מעבר לאופק את נחלותיהם הלבנות של האדונים, השתוקקתי לצוות על האש שתשלהב את להבותיה עד שיאדימו ויטהרו ויאכלו את האי כולו! אך לא הייתה לי היכולת לכך. כל שידעתי היה לנחם!

אט-אט הסכינו העבדים עם נוכחותי ובאו לעברי, תחילה בחיישנות, ואחר כך באמון גדל והולך. נכנסתי לבקתות וניחמתי ילדים וגוססים.

 

---

* משורר בריטי, 1561–1612 (הערת המתרגם).

* "ברוכה הבאה!" (הערת המחברת).

* סירוס קריאולי למילה הצרפתית maman, אמא (הערת המתרגם).

 

מאריז קונדה, "אני טיטוּבָּה, מכשפה שחורה", הוצאת נהר, 2018. מצרפתית: אביטל ענבר.

.

.

 

» במדור "מודל 2019" בגיליון המוסך הקודם: "בת ישראל נודדת", מאת שלומית פלאום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

זויה אזרוחי

מרוסית: ולרי מיכאילובסקי

 

לְבַד

מִתְגּוֹרֶרֶת לְבַדִּי
רַק הַשֶּׁקֶט הוּא עֵדִי.
גְּזַר הַדִּין כְּבָר מְאַיֵּם,
לֹא הִצְלַחְתִּי בְּתוֹר אֵם.
יֵשׁ בִּי מַחְשָׁבָה אַחַת,
שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי גַּם כְּבַת.
רַחֵם, אֵלִי, אני מוֹדָה
כְּרַעֲיָה הִרְגַּשְׁתִּי אֲבוּדָה.
קַל וָחֹמֶר, כְּכַלָּה,
לֹא הָיִיתִי כְּלָל קַלָּה.
וְעָלַי הַנְּבוּאָה,
לִבְדִידוּת אֲנִי בְּרוּאָה.

 

סַקְרָנוּת לָעוֹלָם

יֵשׁ בִּי סַקְרָנוּת מַתְמֶדֶת לָעוֹלָם;
מוּל כָּל הַיֶּדַע אֲנִי יֶלֶד נֶאֱלָם.

אֶת כָּל הַמִּלְחָמוֹת שִׁנַּנְתִּי חוּץ מִתַּאֲרִיכִים
וּמִזִּירוֹת, מִמִּסְפְּרֵי הַחַיָּלִים בְּתַכְרִיכִים.

אֶת שֵׁם הָעֵץ, אֶת שֵׁם הַפֶּרַח – לֹא אֶבְדֶּה,
גַּם לֹא אֶת שֵׁם חַיַּת הַבָּר, הַבַּיִת, הַשָּׂדֶה.

וּמְבִינָה אֲנִי יוֹתֵר מִבְּרֶם*
בִּזְאֵבִים וּבְגִ'ירָפוֹת וּבְמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם

(אֵינִי בְּקִיאָה רַק בְּסִוּוּג וּבְמִיּוּן,
בַּחֲלוּקָה אֲנִי עוֹד קְצָת חַסְרַת כִּוּוּן).

עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת אֶמְצָא תְּשׁוּבָה.
בָּרוּר לִי מִלְמוּלוֹ שֶׁל מְיֹעָד לְאַשְׁכָּבָה.

אֲנִי יוֹדַעַת מָה הִרְגִּישָׁה אֵם
שֶׁאֶת יַלְדָּהּ שָׁכְלָה בְּלֵב פּוֹעֵם.

אֲנִי רוֹאָה אֶת מִסְתְּרֵי לִבּוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן
כְּשֶׁהָרֹאשׁ נוֹפֵל וּמְקַפֵּץ כְּמֹו לֻלְיָן.

אֲנִי תּוֹפֶסֶת בִּמְהִירוּת וּבִבְהִירוּת
אֶת לַהַט אֵשׁ הַהִתְמַכְּרוּת.

כָּל כַּוָּנָה מוּלִי נִפְרֶשֶֹת, כָּל מָגוֹר
כְּמוֹ מַעֲבֵה הַיַּעַר תַּחַת אוֹר.

בֵּין מְבוֹכֵי הַנְּפָשׁוֹת הַדֶּרֶךְ מִתְגַּלָּה,
אֲנִי נָחָשׁ חַמְקָן שֶׁלֹּא אוֹמֵר מִלָּה.

וְרַק דָּבָר אֶחָד עוֹד נֶעֱדָר הֶסְבֵּר:
כָּאן רֵעַ אוֹ אוֹיֵב? מִי מְדַבֵּר?

 

*אלפרד ברם – זואולוג ומדען גרמני

 

ספינקס

הַבֵּט! זֶה הַסְּפִינְקְס וְרֵעֵהוּ שֶׁעַל הַגָּדָה
מֵעֶמְדָּה לְעֶמְדָּה מַחְלִיפִים מַבָּטִים.
וּבְכֵן, כְּשֶׁלַּיְלָה וְחֹשֶׁךְ
בִּשְׁמֵי הָעִיר מִתְפַּשְּׁטִים

מֵעַל הַצְּלָמִים מוֹפִיעַ כּוֹכָב
קַל כְּנוֹצָה וְזוֹהֵר.
עֵינִי הָאֶחָד מְסַמְּנוֹת: עַכְשָׁו.
הַשֵּׁנִי מְהַנְהֵן: כְּדַאי לְמַהֵר.

סְפִינְקְס הָאֶבֶן נִתָּק לֹו פִּתְאֹם
וְרַעַד עוֹבֵר בְּגוּפוֹ הַקָּפוּא.
בְּרַכּוּת מְנַתֵּר וְנוֹחֵת הוּא עַל קְצוֹת
אַרְבַּע רַגְלַיו שֶׁכְּאִלּוּ אֻלְּפוּ.

הוּא פּוֹרֵץ בְּרִיצָה עַל טַיֶּלֶת הַגָּדָה,
נְהַר הַנְּיֵבָה זוֹרֵם, מִשְׁתַּקֵּף בּוֹ גּוֹן עוֹפֶרֶת.
אִי וָסִילִיֵּב יָשֵׁן בְּלֹא כָּל טִרְדָּה
וּפָנָסִים מְאִירִים אֶת הַדֶּרֶךְ.

אַךְ כָּבָה הַכּוֹכָב, עָמוּם הָרָקִיעַ
כִּי טֶרֶם זָרַח אוֹר רִאשׁוֹן.
וּסְפִינְקְס וְעוֹד סְפִינְקְס קָרֵב וּמַגִּיעַ
לַמָּקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ בּוֹ לְאֹרֶךְ הַיּוֹם.

 

זויה אזרוחי (1946–2018) נולדה בלנינגרד (סנט־פטרסבורג) וחייתה בה עד יומה האחרון. כימאית בהשכלתה. בגיל עשרים ושש פרסמה לראשונה משיריה בעיתון מטעם אגודת הסופרים. לימים תיארה את רגעי הציפייה לקראת תשובתה של העורכת: "הלוואי שתהיה אישה. שתבין את ההומור, שתאהב חיות ושלא תדרוש שירים על המולדת". רבים משיריה של אזרוחי אכן עוסקים בחיות – בחתולים ובכלבה שגידלה – ואחרים נוגעים ברגעי השגרה של החיים. בשירתה אזרוחי מצליחה להעניק ניצוץ למציאות האפורה ולתאר אותה באמצעות נימה קלילה וחריזה פשוטה שיוצרים ניגוד בין התוכן לצורה. אזרוחי, שכתבה בתקופת השלטון הסובייטי, מעולם לא הייתה חלק מהממסד הספרותי ברוסיה. שמה נותר מוכר בקרב חוגים מצומצמים בסנט־פטרסבורג, וכתיבתה נדחקה בין אין־ספור עבודות שנזקקה להן כדי לפרנס את שני ילדיה.

השירים המובאים כאן לקוחים מתוך ספרה "הקומה השישית" (1995). "לבד" ו"סקרנות לעולם" מגלים רובד אחר של יצירתה, אולי אפל יותר ביחס לקו הדומיננטי; תהיות על מקומה כאישה וכמשוררת, לצד הטלת ספק בעצמה ובסביבתה. השיר האחרון, "ספינקס", מצייר את תבנית נוף עירה של המשוררת – האריות שכה מזוהים איתה ונהר הנייבה. בשיר הזה חוזרים המוטיבים המאפיינים את אזרוחי, בהם חיבתה לחַיות ויכולתה לשחק במחזות הנגלים לעיניה. זהו תרגום ראשון של שיריה לעברית.

 

ולרי מיכאילובסקי נולדה בקייב ב-1995. סטודנטית ללשון עברית ולבלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב, מתרגמת מרוסית ומערבית.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שבעה שירים מאת המשורר צ'רלס סימיק, בתרגום ערן צלגוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורית נוימאיר פוטשניק

עשן

נִיחוֹחַ שֶׁל עָשָׁן, דַּקִּיק אֲבָל עִקֵּשׁ,
בְּבֹא הָאוֹר נִדַּף מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָי.
וְלֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ, מֵאַיִן בָּא אֵלַי?
הָיִיתִי כָּאן אֶתְמוֹל וְלֹא הִבְעַרְנוּ אֵשׁ.

נִרְדַּמְתְּ. אֲנִי לֹא מְעַשֶּׁנֶת כְּבָר מִזְּמַן.
וְלֹא יָכֹלְנוּ לַשִּׁגְרָה הָאַכְזָרִית.
נִרְדַּמְתְּ. רֹאשֵׁךְ צָנַח בְּשֶׁקֶט עַל כָּרִית.
הָיִיתִי כָּאן אֶתְמוֹל. מֵאַיִן בָּא עָשָׁן?

 

ציפור

רָאִיתִי הַבֹּקֶר גְּוִיַּת צִפּוֹר.
זֹאת לֹא מֶטָפוֹרָה. עֲבֹר.
רָאִיתִי הַבֹּקֶר גְּוִיַּת צִפּוֹר.
זֹאת לֹא מֶטָפוֹרָה. עֲבֹר.
הָרַמְזוֹר הִתְחַלֵּף וְהַצֹּמֶת סוֹאֵן.
הוּא צוֹפֵר: תַּעַבְרִי כְּבָר! אָזְנַי אֲטוּמוֹת.
הוּא צוֹפֵר. מַבַּט הַצִּפּוֹר מִתְרוֹקֵן.
תַּעַבְרִי כְּבָר! סְתוּמָה!
אַתְּ רוֹצָה לָמוּת?

 

מִדְבָּר

צָרִיךְ לִגְמֹעַ מֶרְחָקִים בִּנְשִׁימָה,
בִּנְשִׁיקָה אַחַת לַחֲצוֹת אֶת הַמִּדְבָּר.
שְׁתֵינוּ יוֹדְעוֹת, זוֹ לֹא הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת,
רַק מַעְיָן קָטָן, מָלוּחַ כַּדְּמָמָה.
הַחֲזִיקִי בִּי וְאַל תּוֹתִירִי בּוֹ דָּבָר.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו במוסך וכן במאזניים וב'הו!'.

 

 

חגית מנדרובסקי

לבני

בסבך

הַנָּמֵר הַזּוֹעֵם
שֶׁטָּרַף אוֹתִי זֶה עַתָּה
מְשַׁרְבֵּב את זְנָבוֹ
מִתּוֹךְ עַפְעַפֶּיךָ הַזְּעִירִים.
פְּרָאוּת עֲצוּבָה מְדַלֶּגֶת
בֵין עַנְפֵי חֲלוֹמוֹתֶיךָ.
עָלַי לִשְׁמֹר כָּל צַעַד
שֶׁלְּךָ הוּא רַעַד
בְּלִבִּי.
נַחְשׁוֹל הַחֲרָדָה חוֹבֵט אוֹתִי אָנֶה
וָאָנָה
בְּעוֹדְךָ שָׁט.
עִתִּים אַהֲבָה מְדַבֶּרֶת אֵלַי
בִּשְׂפַת סִימָנֶיךָ

 

פרלוד

קְלִידֵי הַפְּסַנְתֵּר מְעִירִים בִּי גַּעְגּוּעַ
לְמַגָּעָם שֶׁל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
כְּשֶׁהִקִּישׁ גַּם עָלַי הָרֹךְ הַזָּהִיר.

כְּנָפַיִךְ עוֹדָן מְרַפְרְפוֹת עַל פְּנֵי אֲגַמַּי.

הָאָבִיב שֶׁיָּדַעְנוּ לֵיל אֶמֶשׁ
מִתְקַפֵּל אֶל עַצְמוֹ.

 

חגית מנדרובסקי, ילידת 1971. שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים בעברית ובאנגלית. הוציאה לאור את ספר השירה "חמלת אשת העורב" (צור-אות) וערכה את האנתולוגיה המקוונת "חורפו של אביב". יזמה וקידמה פרויקט של שירה מקומית בעיר מגוריה, קריית ביאליק.

 

 

ורדית שלפי

וינטג'

כְּשֶׁאֶתְחַתֵּן אֶלְבַּשׁ וִינְטֶג'.
כְּמוֹ אָז כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ בַּחֲגוֹר חֲצִי פָּרוּם
מַצְדִּיעַ לַדּוּכִיפַת שֶׁבְּרֹאשׁ הַתֹּרֶן.
הָאֹהֶל רָעַד כְּאִלּוּ נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ
וַאֲפִלּוּ נְחִיל עַכְּבִישִׁים אַקְרָאִי הֵרִיעַ תְּרוּעָה מֵרֹב תִּמָּהוֹן.
הַטְּרֵמוֹלוֹ הָלַם בָּאָזְנַיִם וּשְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ שֶׁהָרֶגַע הַזֶּה יִשְׁתַּקֵּף בִּרְאִי הַדּוֹרוֹת.
"שְׂדֵה הַקְּרָב הוּא מֻשָּׂג אַבְּסְטְרַקְטִי", אָמַרְתָּ
וַאֲנִי דִּמִּיתִי אֶת שְׁרִיקוֹת הַפַּצְמָ"ר לְשִׁיר עֶרֶשׂ עָנֹג.
מְסַפְּרִים שֶׁבָּרֶכֶס מְחַלְּקִים צֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק,
אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא נִפְעַר פֶּה לִקְרָאתוֹ.

 

ורדית שלפי, ילידת 1962. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת ליריקה ועיתון 77, סיפורים פרי עטה התפרסמו בכתב העת יקוּם תרבות ומחזות פרי עטה הוצגו בפסטיבל עכו ובפסטיבל לתיאטרון קצר. פזמון שכתבה, "סיליקון", הולחן בידי ערן צור ובוצע בפי אושרת אינגדשט.

 

 

גיל דיטקובסקי

המחאה מדברת אלי

פּוֹנִים אֵלַי בַּנּוֹשֵׂא
וַאֲנִי מִתְרַוֵּחַ כְּמוֹ
שׁוֹכֵב עַל עָנָן בַּשָּׁמַיִם
וְהָאֲדָמָה מִתְקָרֶבֶת תַּחְתַּי

בָּעֶרֶב אֲנִי לֹא עוֹזֵב אֶת הַסַּפָּה
כְּשֶׁמּוֹרֶה הַשָּׁעוֹן קוּם לַמְּחָאָה
וּמַעֲדִיף לֶחֶם חוּם בְּחֶמְאָה וּפַּסְטְרָמָה
וּמַעֲדִיף לְתַכְנֵן סֻכַּת גְּפָנִים וּבְרֵכַת שִׁכְשׁוּךְ
וּמַעֲדִיף לְהִתְבַּדֵּל בְּסִדְרָה סְקַנְדִּינָבִית
וּמַעֲדִיף לְפַנְטֵז עַל אַהֲבָה וְקִרְבָה
אוֹ לְהִתְעַנֵּג עִם עַצְמִי בְּנִצּוּל מַחְפִּיר שֶׁל נָשִׁים בָּרֶשֶׁת

וְאָז אֲנִי כְּבָר עָיֵף
וְחוֹשֵׁב עַל הָעֲלוּקוֹת שֶׁמּוֹצְצוֹת אוֹתָנוּ
מַמָּשׁ לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נִרְדָּם
מֻקָּף בַּסְּפָרִים הַנֶּהֱדָרִים שֶׁקָּנִיתִי

 

ובינתיים בעולם אחר

כְּשֶׁאַתֶּם בַּמַּחְסוֹם
רוֹצִים מַשֶּׁהוּ
אֲנִי יָשֵׁן
מִתְהַפֵּךְ אוּלַי קְצָת
נִרְדָּם שׁוּב
הוֹלֵךְ לִשְׁתּוֹת מַיִם קָרִים בַּמִּטְבָּח
מַחְלִיף כָּרִית
מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם שׁוּב
בּוֹדֵק הוֹדָעוֹת (אֵין תִּקְוָה בְּאַף אַחַת מֵהֶן)
מַדְלִיק מַזְגָן רַק לִקְצָת
קַר לִי
זֶה בֶּאֱמֶת נִהְיָה בִּלְתִּי נִסְבָּל
קָם וְיוֹצֵא
אֶל יוֹם שֶׁנּוֹלַד רַק בִּשְׁבִיל כַּרְטִיס
הָאַשְׁרַאי שֶׁלִּי

אַחַר הַצָּהֳרַיִם אַתֶּם שׁוּב בַּמַּחְסוֹם
רוֹצִים מַשֶּׁהוּ
נִגְמְרוּ קַפְּסוּלוֹת הַקָּפֶה שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
זֶה זְמַן לִנְהֹר הַבַּיְתָה בָּאָזְנִיּוֹת

 

להזריח את השמש

רָצִים
עַכְשָׁו
חָזָק חָזָק
לְכִוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ
הַשּׁוֹקַעַת מְנַסִּים בְּכָל
הַכּוֹחַ לְהַזְרִיחַ
שֶׁלֹּא תִּשְׁקַע עָלֵינוּ
וְתַכְאִיב חֹשֶׁךְ בָּהוֹ לֵב
שֶׁלָּנוּ דַּם דַּדָּם

הַרְפָּיָה

שְׂרוּעִים עַל הָאָרֶץ
שִׁגְרָה צִיְּצָה אוֹתָנוּ
לַצִּפּוֹר עַל עָנָף לְעֵת
עֶרֶב הַמִּתְבַּגֵּר לְלַיְלָה
כָּל כָּךְ יָפֶה
מַמָּשׁ מַחְמִיא לוֹ
הָאָפֹר
וְלָנוּ בָּעֵינַיִם זֵעָה
דַּם דַּדָּם
הַגַּלְגַּלִּים קוֹפְצִים
מִשְּׁמוּרוֹת הַהֶדֶק
רוֹצִים לִירוֹת
אוֹתָנוּ שׁוּב לְעֵבֶר
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁקְּבוּרָה תַּחַת
הָאֹפֶק
וְדַי
אַחֲרוֹן
וְדַי

זִנּוּק

וְעָפִים
לַשָּׁמַיִם
לְתָמִיד
וְלֹא נֵדַע
אִם נָפַלְנוּ בַּחֲזָרָה

 

רחמים

אֵין בִּי הִתְנַגְּדוּת לִבְנִיַּת מִקְוֶה
בַּמּוֹעָצָה הָאֲזוֹרִית הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ
כָּל עוֹד יְמַלְּאוּ אוֹתוֹ בְּמֵי-שָׁפִיר

אָז יוּכְלוּ הָאֶזְרָחִים לַחְזֹר וּלְהִתְכַּרְבֵּל
מוּגַנִּים מִתְּפִלּוֹת וּמֵרֹעַ
עֲטוּפִים בְּנֶחָמָה אִמָּהִית
שֶׁכֹּה דְּרוּשָׁה בְּאֵין מִי שֶׁמְּרַחֵם

 

הילדים דבקים בנו

אֵיךְ הַיְּלָדִים לֹא מְוַתְּרִים
עָלֵינוּ וְעַל דּוּכְנֵי הַבָּזָאר
הָאֻמְלָלִים שֶׁלְּפָנֵינוּ
"שְׁלוֹשָׁה בְּעֶשֶׂר רַק הַיּוֹם"
רַק לִשְׁלוֹשִׁים הַשְּׁנִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת
אַחַר-כָּךְ תִּסְתַּדֵּר לְבַד עִם כָּל הָרִקָּבוֹן
וְהַקִּלְקוּלִים וְהָרִצְפָּה הַמְּלֻכְלֶכֶת בַּשְּׁאֵרִיּוֹת
שֶׁרָכַשְׁנוּ בְּמֵיטַב הַזְּמַן וְהַכֶּסֶף

רַק הַיְּלָדִים וְהַחֲתוּלָה
לֹא מְוַתְּרִים עָלֵינוּ בְּכָל זֶה
וּמַכִּירִים בָּנוּ

 

גיל דיטקובסקי מתגורר במושב מישר. עובד בתעשיית ההייטק, בוגר מסלול השירה השנתי של הליקון. ספרו "את היא" ראה אור בשנת 2012 בהוצאת אוריון.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם: שירים מאת כרמית רוזן, דנה לובינסקי, אביחי קמחי ואפרת בלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן