עשרה קבין של תוכניות שלום ירדו לעולם ותשעה לקחה ירושלים ולקח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ערימות של דפי עמדה, מסמכי עקרונות, חוברות מהודרות וחוזים משפטיים ניסו לשים סוף לסכסוך ארוך השנים באזורנו. מקום של כבוד בספרייה הזאת ניתן לתוכניות השלום של הפעיל המדיני, העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי ז"ל, שחיבר בחלוף השנים כמה תוכניות כאלו. האדם שנפגש בפומבי עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בתקופת קרבות מלחמת לבנון, שנועדה לכאורה להביא לגירושו של ערפאת מהשכנה הצפונית, מי שכבר בשלב מוקדם מאוד קרא להביא להסדר עם הפלסטינים, ניסה לפעול גם למען השינוי הזה.
מקצת התוכניות היו ריאליות יותר, חלקן פחות. בארכיונו של אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית קיימים עותקים של רבות מהן. באותו ארכיון מצאנו גם עותק מתורגם של אחת התוכניות המוקדמות ביותר שחיבר אבנרי, ואחת המעניינות שבהן: תוכנית "איחוד ירדן".
גרסאותיה הראשונות של התוכנית הועלו על הכתב ככל הנראה עוד באמצע שנות החמישים, אם כי הן התבססו על רעיונות מוקדמים אפילו יותר של אבנרי. זיכרונות המלחמה הקשה שבעקבותיה קמה מדינת ישראל עודם טריים בזיכרון הקולקטיבי. על רקע התמודדות ביטחונית עם מסתננים בגבולות, קיימת ההבנה שתוצאות מלחמת העצמאות אינן בנות קיימא, ו"סיבוב שני" בוא יבוא. מעטים עדיין האמינו בסיכוי להגיע לפתרון בדרכי שלום. במציאות כזו, נראה שלא היה קהל רב לתוכנית שלום עם העם השכן ככלל, ובפרט לא לתוכנית שגם היום נשמעת די מופרכת – אם כי רלוונטית.
מלבד טיוטות התוכנית שהודפסו במכונת כתיבה ונשמרו בארכיונו של אבנרי, פורסמו בשנת 1957 עיקרי התוכנית מעל דפי העיתון שערך והוציא לאור, "העולם הזה". בסיוע איורים צבעוניים, מפות ופרטי טריוויה על האזור, הציג אבנרי לקוראים עתיד שונה מזה שוודאי דמיינו.
אז מה היה בתוכנית? כבר בפתיחתה אפשר למצוא הצהרות וטענות שרוב הקוראים כיום יופתעו אולי לגלות אצל מי שנתפס כסמן שמאלני, כולל ציטוט מאת ז'בוטינסקי. אבנרי פותח בהכרה בזכותו של העם העברי על כל חלקיה של ארץ ישראל – כולל גדת הירדן המזרחית. הוא טוען שתוצאות מלחמת העצמאות הותירו את הארץ מבותרת ואת היישוב העברי חנוק, וששחרור אמיתי עדיין לא הגיע. מיד לאחר מכן מגיעה ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני על הארץ.
אבנרי כותב כי הפתרונות האפשריים למצב הם חלוקת הארץ, השמדה של אחד העמים, או שותפות. לטענתו, מלחמת העצמאות הוכיחה כי החלוקה נכשלה כישלון חרוץ, ועל כן יש לפנות לנתיב השותפות. השותפים כאן הם מדינת ישראל, שאבנרי מכיר בנחיצותה וטוען שתהיה ריבונית גם במסגרת התוכנית המוצעת; ו"פלסטין המשוחררת". כל אחת מהמדינות תהיה ריבונית בשטחה והן יהיו מאוחדות במסגרת העל הפדרטיבית.
עד כאן המצע האידיאולוגי. מכאן נעבור לצעדים המעשיים בתוכניתו של אבנרי (את רמת המעשיות תשפטו בעצמכם). אם לא נרעשתם עד עכשיו, ראשית כל הציע אבנרי לפרק את ממלכת ירדן ולהפוך אותה למדינה הפלסטינית המשוחררת. הוא כינה את הממלכה ההאשמית "ממלכת בובות" שהיא "כלי משחק בידי מעצמות אימפריאליסטיות זרות". ישראל, על פי התוכנית, צריכה לסייע לעם הפלסטיני להפיל את השלטון הירדני, ובמידת הצורך לאפשר הקמת ממשלה פלסטינית גולה בשטחה. עם זאת, הדגיש, אין לבצע זאת בכוח הזרוע או בפלישה זרה, אלא בפעולה עצמית של העם הפלסטיני.
התוכנית נקראה, כמובן, על שמה של הפדרציה המתוכננת: איחוד הירדן. על פי התוכנית, תהיה ממשלה פדרטיבית בראשותו של נשיא שייבחר בידי כל בני הארץ, והיא תהיה אחראית על הכלכלה המאוחדת וכן – על סידורי הביטחון. במידה שהנשיא הנבחר יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני, ולהיפך. בד בבד, ישמרו המדינות על הפרלמנטים המקומיים שלהם. בניגוד לכנענים, אבנרי הכיר בקיומו של העם היהודי, ובקשר בין מדינת ישראל ליהודים בתפוצות. על כן ביקש בתוכניתו כי ישראל תוכל להמשיך להבטיח עלייה חופשית לכל יהודי לשטחה. כל מדינה בפדרציה – ישראל ופלסטין – תהיה אחראית על קליטת המהגרים מבני עמה. התוכנית תמכה בפירוש בשובם של הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות אל שטחי המדינה הפלסטינית החדשה.
נקודה חשובה נוספת הייתה זו: אבנרי הציע שלכל תושבי האיחוד תהיה אזרחות אחת, אולם זכות התושבות תהיה נפרדת – תושבי מדינת ישראל יצטרכו אישור מיוחד כדי להתיישב בשטח המדינה האחות, ולהיפך. עם זאת, התנועה בין המדינות תהיה חופשית. אין בתוכנית התייחסות מעמיקה ביחס למעמדם של הערבים תושבי ישראל. בגירסאות מאוחרות יותר צוין הצורך לשלבם בכל מנגנוני המדינה, כולל בצבא.
סוף התוכנית עוסק בתוכניות לעתיד. כאן התייחס אבנרי לסוגיית החינוך וקבע כי כל הסתה אנטישמית תיאסר – אך בגרסתו מדובר גם על הסתה נגד עמים שמיים שאינם יהודים. כמו כן, במוקד החינוך תוצב ההיסטוריה המשותפת, לכאורה, של עמי האזור, ויודגש מקומן ההיסטורי של מדינות אסיה ואפריקה. מבחינה מדינית, האמין אבנרי כי בסופו של דבר צריכות המדינות המרכיבות את הפדרציה להתאחד למדינה אחת, וכי הפדרציה תשמש מרכז לשיתוף פעולה של כלל "המרחב השמי" – אזור המשתרע מצפון מרוקו ועד עיראק ובו עמים הדוברים לשונות שמיות, ובעלי תרבות משותפת, כך על פי אבנרי. אבנרי הציע להקים שורה של ארגונים אזוריים שידאגו לשיתוף פעולה כזה.
התוכנית הייתה לאחר מכן חלק מרכזי בפעילותה של תנועת "הפעולה השמית", שאותה הקים אבנרי עם אחד מראשי הלח"י לשעבר, נתן ילין־מור, ועם עיתונאים ואנשי רוח דוגמת עמוס קינן, בועז עברון ואחרים. התנועה קראה להקמת פדרציה יהודית-פלסטינית ולשיתוף פעולה אזורי ברחבי "העולם השמי". את ביטאון התנועה, "אתגר", שיצא מספר שנים בשנות ה-60 ערך ילין־מור, וכתבו בו בעיקר חברי התנועה האחרים. שם נתנו במה לעמדות שנחשבו קיצוניות באותה תקופה: התנגדות למשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסיה הערבית, התנגדות לאימפריאליזם שבאה לידי ביטוי בתמיכה בעצמאות אלג'יריה וקריאה להכרה בה, ואפילו תמיכה במהפכת קסטרו בקובה. בין לבין, לעיתים הודפסו בביטאון גם שירים וסיפורים של משוררים כמו יונתן רטוש, וגם כמה משירי המשוררת הצעירה אז, דליה רביקוביץ'.
תנועת הפעולה השמית אימצה את תוכנית "איחוד ירדן" ופרסמה את עיקריה בחוברת בשם "המנשר העברי" משנת 1958. עיקריו דומים לתוכנית שהופיעה קודם לכן ב"העולם הזה", אך הוא מפורט יותר והוסיף חלקים הקוראים לאי הזדהות במאבק העולמי דאז בין ארצות הברית לברית המועצות. חלקים נוספים עוסקים בסוג המשטר (דמוקרטי חילוני), בקריאה לעלייה יהודית אך ביטול הענקת האזרחות האוטומטית, וכן בנושאי כלכלה, חינוך ותרבות.
למען האמת, אבנרי העיד כי הרעיונות על השתלבות ב"מרחב השמי" ועל שיתוף פעולה עם העמים הערביים באזור ניטעו בו עוד בשנות מלחמת העולם השנייה. רעיונות כאלה ודומים להם הביע עוד בקבוצות מוקדמות יותר שהקים, דוגמת "ארץ ישראל הצעירה" (הידועה גם בשמה "במאבק"), עוד ב-1946. תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בקולו את עיקרי הרעיון בקטע הזה, מתוך "אוסף תולדות ישראל" המתעד את דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית:
אלו עיקרי תוכנית "איחוד ירדן" שהגה אורי אבנרי עוד בשנות החמישים. ברבות השנים, כפי שהעיד, שינה את טעמו ולא האמין ששיתוף פעולה נרחב כזה עשוי עוד להתקיים. ומה אתם אומרים? האם במאה ה-21 לרעיונות האלה תהיה תקומה מחודשת? מה דעתכם?
