עשרה קבין של תוכניות שלום ירדו לעולם ותשעה לקחה ירושלים ולקח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ערימות של דפי עמדה, מסמכי עקרונות, חוברות מהודרות וחוזים משפטיים ניסו לשים סוף לסכסוך ארוך השנים באזורנו. מקום של כבוד בספרייה הזאת ניתן לתוכניות השלום של הפעיל המדיני, העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי ז"ל, שחיבר בחלוף השנים כמה תוכניות כאלו. האדם שנפגש בפומבי עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בתקופת קרבות מלחמת לבנון, שנועדה לכאורה להביא לגירושו של ערפאת מהשכנה הצפונית, מי שכבר בשלב מוקדם מאוד קרא להביא להסדר עם הפלסטינים, ניסה לפעול גם למען השינוי הזה.
מקצת התוכניות היו ריאליות יותר, חלקן פחות. בארכיונו של אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית קיימים עותקים של רבות מהן. באותו ארכיון מצאנו גם עותק מתורגם של אחת התוכניות המוקדמות ביותר שחיבר אבנרי, ואחת המעניינות שבהן: תוכנית "איחוד ירדן".
גרסאותיה הראשונות של התוכנית הועלו על הכתב ככל הנראה עוד באמצע שנות החמישים, אם כי הן התבססו על רעיונות מוקדמים אפילו יותר של אבנרי. זיכרונות המלחמה הקשה שבעקבותיה קמה מדינת ישראל עודם טריים בזיכרון הקולקטיבי. על רקע התמודדות ביטחונית עם מסתננים בגבולות, קיימת ההבנה שתוצאות מלחמת העצמאות אינן בנות קיימא, ו"סיבוב שני" בוא יבוא. מעטים עדיין האמינו בסיכוי להגיע לפתרון בדרכי שלום. במציאות כזו, נראה שלא היה קהל רב לתוכנית שלום עם העם השכן ככלל, ובפרט לא לתוכנית שגם היום נשמעת די מופרכת – אם כי רלוונטית.
מלבד טיוטות התוכנית שהודפסו במכונת כתיבה ונשמרו בארכיונו של אבנרי, פורסמו בשנת 1957 עיקרי התוכנית מעל דפי העיתון שערך והוציא לאור, "העולם הזה". בסיוע איורים צבעוניים, מפות ופרטי טריוויה על האזור, הציג אבנרי לקוראים עתיד שונה מזה שוודאי דמיינו.
אז מה היה בתוכנית? כבר בפתיחתה אפשר למצוא הצהרות וטענות שרוב הקוראים כיום יופתעו אולי לגלות אצל מי שנתפס כסמן שמאלני, כולל ציטוט מאת ז'בוטינסקי. אבנרי פותח בהכרה בזכותו של העם העברי על כל חלקיה של ארץ ישראל – כולל גדת הירדן המזרחית. הוא טוען שתוצאות מלחמת העצמאות הותירו את הארץ מבותרת ואת היישוב העברי חנוק, וששחרור אמיתי עדיין לא הגיע. מיד לאחר מכן מגיעה ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני על הארץ.
אבנרי כותב כי הפתרונות האפשריים למצב הם חלוקת הארץ, השמדה של אחד העמים, או שותפות. לטענתו, מלחמת העצמאות הוכיחה כי החלוקה נכשלה כישלון חרוץ, ועל כן יש לפנות לנתיב השותפות. השותפים כאן הם מדינת ישראל, שאבנרי מכיר בנחיצותה וטוען שתהיה ריבונית גם במסגרת התוכנית המוצעת; ו"פלסטין המשוחררת". כל אחת מהמדינות תהיה ריבונית בשטחה והן יהיו מאוחדות במסגרת העל הפדרטיבית.
עד כאן המצע האידיאולוגי. מכאן נעבור לצעדים המעשיים בתוכניתו של אבנרי (את רמת המעשיות תשפטו בעצמכם). אם לא נרעשתם עד עכשיו, ראשית כל הציע אבנרי לפרק את ממלכת ירדן ולהפוך אותה למדינה הפלסטינית המשוחררת. הוא כינה את הממלכה ההאשמית "ממלכת בובות" שהיא "כלי משחק בידי מעצמות אימפריאליסטיות זרות". ישראל, על פי התוכנית, צריכה לסייע לעם הפלסטיני להפיל את השלטון הירדני, ובמידת הצורך לאפשר הקמת ממשלה פלסטינית גולה בשטחה. עם זאת, הדגיש, אין לבצע זאת בכוח הזרוע או בפלישה זרה, אלא בפעולה עצמית של העם הפלסטיני.
התוכנית נקראה, כמובן, על שמה של הפדרציה המתוכננת: איחוד הירדן. על פי התוכנית, תהיה ממשלה פדרטיבית בראשותו של נשיא שייבחר בידי כל בני הארץ, והיא תהיה אחראית על הכלכלה המאוחדת וכן – על סידורי הביטחון. במידה שהנשיא הנבחר יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני, ולהיפך. בד בבד, ישמרו המדינות על הפרלמנטים המקומיים שלהם. בניגוד לכנענים, אבנרי הכיר בקיומו של העם היהודי, ובקשר בין מדינת ישראל ליהודים בתפוצות. על כן ביקש בתוכניתו כי ישראל תוכל להמשיך להבטיח עלייה חופשית לכל יהודי לשטחה. כל מדינה בפדרציה – ישראל ופלסטין – תהיה אחראית על קליטת המהגרים מבני עמה. התוכנית תמכה בפירוש בשובם של הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות אל שטחי המדינה הפלסטינית החדשה.
נקודה חשובה נוספת הייתה זו: אבנרי הציע שלכל תושבי האיחוד תהיה אזרחות אחת, אולם זכות התושבות תהיה נפרדת – תושבי מדינת ישראל יצטרכו אישור מיוחד כדי להתיישב בשטח המדינה האחות, ולהיפך. עם זאת, התנועה בין המדינות תהיה חופשית. אין בתוכנית התייחסות מעמיקה ביחס למעמדם של הערבים תושבי ישראל. בגירסאות מאוחרות יותר צוין הצורך לשלבם בכל מנגנוני המדינה, כולל בצבא.
סוף התוכנית עוסק בתוכניות לעתיד. כאן התייחס אבנרי לסוגיית החינוך וקבע כי כל הסתה אנטישמית תיאסר – אך בגרסתו מדובר גם על הסתה נגד עמים שמיים שאינם יהודים. כמו כן, במוקד החינוך תוצב ההיסטוריה המשותפת, לכאורה, של עמי האזור, ויודגש מקומן ההיסטורי של מדינות אסיה ואפריקה. מבחינה מדינית, האמין אבנרי כי בסופו של דבר צריכות המדינות המרכיבות את הפדרציה להתאחד למדינה אחת, וכי הפדרציה תשמש מרכז לשיתוף פעולה של כלל "המרחב השמי" – אזור המשתרע מצפון מרוקו ועד עיראק ובו עמים הדוברים לשונות שמיות, ובעלי תרבות משותפת, כך על פי אבנרי. אבנרי הציע להקים שורה של ארגונים אזוריים שידאגו לשיתוף פעולה כזה.
התוכנית הייתה לאחר מכן חלק מרכזי בפעילותה של תנועת "הפעולה השמית", שאותה הקים אבנרי עם אחד מראשי הלח"י לשעבר, נתן ילין־מור, ועם עיתונאים ואנשי רוח דוגמת עמוס קינן, בועז עברון ואחרים. התנועה קראה להקמת פדרציה יהודית-פלסטינית ולשיתוף פעולה אזורי ברחבי "העולם השמי". את ביטאון התנועה, "אתגר", שיצא מספר שנים בשנות ה-60 ערך ילין־מור, וכתבו בו בעיקר חברי התנועה האחרים. שם נתנו במה לעמדות שנחשבו קיצוניות באותה תקופה: התנגדות למשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסיה הערבית, התנגדות לאימפריאליזם שבאה לידי ביטוי בתמיכה בעצמאות אלג'יריה וקריאה להכרה בה, ואפילו תמיכה במהפכת קסטרו בקובה. בין לבין, לעיתים הודפסו בביטאון גם שירים וסיפורים של משוררים כמו יונתן רטוש, וגם כמה משירי המשוררת הצעירה אז, דליה רביקוביץ'.
תנועת הפעולה השמית אימצה את תוכנית "איחוד ירדן" ופרסמה את עיקריה בחוברת בשם "המנשר העברי" משנת 1958. עיקריו דומים לתוכנית שהופיעה קודם לכן ב"העולם הזה", אך הוא מפורט יותר והוסיף חלקים הקוראים לאי הזדהות במאבק העולמי דאז בין ארצות הברית לברית המועצות. חלקים נוספים עוסקים בסוג המשטר (דמוקרטי חילוני), בקריאה לעלייה יהודית אך ביטול הענקת האזרחות האוטומטית, וכן בנושאי כלכלה, חינוך ותרבות.
למען האמת, אבנרי העיד כי הרעיונות על השתלבות ב"מרחב השמי" ועל שיתוף פעולה עם העמים הערביים באזור ניטעו בו עוד בשנות מלחמת העולם השנייה. רעיונות כאלה ודומים להם הביע עוד בקבוצות מוקדמות יותר שהקים, דוגמת "ארץ ישראל הצעירה" (הידועה גם בשמה "במאבק"), עוד ב-1946. תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בקולו את עיקרי הרעיון בקטע הזה, מתוך "אוסף תולדות ישראל" המתעד את דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית:
אלו עיקרי תוכנית "איחוד ירדן" שהגה אורי אבנרי עוד בשנות החמישים. ברבות השנים, כפי שהעיד, שינה את טעמו ולא האמין ששיתוף פעולה נרחב כזה עשוי עוד להתקיים. ומה אתם אומרים? האם במאה ה-21 לרעיונות האלה תהיה תקומה מחודשת? מה דעתכם?
"המחברת הכחולה" של קפקא נחשפת
מדוע החליט הסופר הפראגאי ללמוד עברית? ומה תיעד במחברת העברית שלו?
שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה שבה אובחן בתור חולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך יותר מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, שבה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.
אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצונו העז לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר כמה כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.
עדות לכך אנו מוצאים באחת משמונה מחברות העברית של קפקא, מחברת שהגיעה לספרייה בחלק מעיזבון מקס ברוד בתום הליך משפטי ארוך שנים. מלבד רשימות מילים עבריות ותרגומן הגרמני, ב"מחברת הכחולה" תיעד קפקא שביתת מורים בארץ-ישראל שהתרחשה בנובמבר 1922. תיעוד זה מאפשר את תיארוכה של המחברת – שנתיים לפני מותו ממחלת השחפת בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. באותה עת הייתה מורתו של קפקא לעברית בחורה צעירה בשם פועה בן טובים, בת היישוב הארץ-ישראלי שהגיעה לפראג כדי ללמוד רפואה. גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד בלימודי העברית ושקד עליהם.
וכך כתב קפקא (בעברית!) למורתו פועה במכתב שמתפרסם כאן לראשונה:
"בטרם את תתקני כל השגיאות במכתב […] אהיה כבר שוב בבתיך. רק על כן עשיתי שגיאות […]
אני הכינותי גם ספר תחת מכתבי. ספר שאולי תענין [יענין] אותך. אבל אם אי אפשר לך להמתין כתבי מתי את תבואי מחר. כי אני מקוה בטח, כי את תשמחי אותי בלכתך מחר. עוד פעם אחת: אל תהיי כועסת אני כועס כבר די לשנינו."
ועוד תיעד קפקא שביתת מורים שהתקיימה ביישוב:
"…מהאנחות הכבדות והעמוקות הבוקעות ועולות מתוך הלחץ הכלכלי שהציונות והעבודה הא"י נתונות בו. לקחו המורים תשעה קבים ושמונה קבים מאלה לקחו מורי ירושלים. אין קץ לאיומי-שביתות ואין מספר למחאות ולתזכירים (?) העפים מהכא להתא [מפה לשם] בסגנון מרעיש עולמות. מתקבל רשם כי אכן נפלו המורים במצבם לרע מכל העובדים את עבודה הישוב והם היחידים הסובלים ומקופחי השכר.
שאלת-משכורת המורים נעשתה לשאלה מרכזית והכי בוערת. כאילו בה מתחילה ובה מסתימת כל פרשת היסורים וההתאבקות הקשה של תקופה מחוסרת אונים זו".
המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תוכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התוכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יהיה מלצר ולמנהל המסעדה. התוכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.
בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתוכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.
בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה שבה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתוכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.
יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.
הוא לא זכה מעולם לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג שבה התגורר מרבית שנותיו, ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.
נטע גלפמן גבתון, באר שבע, קולאז' נייר על קנבס, 90X70 ס"מ
.
ריאיון עם מיטל רדזינסקי, יוזמת חודש הנשים בתרגום
מאת דפנה לוי
.
ישראלית, אמריקנית, אוסטרלית, הודית ויפנית נכנסו לחנות ספרים. איך קרה שבמקום פאנץ' ליין האירוע הזה נגמר ביוזמה ספרותית מעניינית שכותרתה "חודש נשים בתרגום"? ובכן, למען הדיוק ההיסטורי יש לציין שמדובר בחנות ספרים וירטואלית, ושהחבורה כולה, אשר מורכבת למעשה מעשרות בלוגריות ובלוגרים אוהבי ספרות מהעולם, נשלחה על ידי מיטל רדזינסקי – ולא לחנות אחת בלבד – לחפש ולהאיר יצירות של נשים מן העולם שאינו דובר אנגלית, כדי להעשיר ככל האפשר את מדפי הספרים שלנו.
רדזינסקי, בת עשרים ושבע, עסוקה בימים אלה במחקר שלה לדוקטורט בביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאהבה הגדולה האחרת בחייה, הספרוּת, היא התייחסה מאז ילדותה באותה שיטתיות המאפיינת את המחקר המדעי. היא ניהלה טבלאות אקסל שבהן רשמה כל ספר שקראה, את הפרטים הטכניים כמו שנת ההוצאה, השפה שבה נכתב במקור וכו', והוסיפה הערות. למה? "כי תמיד קראתי כל כך הרבה, שלא היה סיכוי שאזכור מה קראתי ומתי, או שאמצא ספר כשארצה לחזור אליו." ומאחר שמדובר, כאמור, במדענית, היא עיינה בטבלאות האלה ואט־אט החלה מגלה בהן תבניות. "ואחד הגילויים המטרידים," היא מסבירה, "היה החלק היחסי הזעיר של הספרות המתורגמת, ובתוכו החלק הקטנטן ממש של סופרות מן העולם."
רדזינסקי, שגדלה בארצות הברית ובישראל, קוראת בעיקר אנגלית, אבל גם עברית. כדי לברר אם הנוכחות הנשית המצומצמת ברשימות הקריאה שלה היא אכן תוצאה של העדפה מו"לית ולא של הטיה אישית, היא החלה סורקת מאגרי מידע בארצות הברית. על פי אחד הגדולים שבהם, זה של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, שלושה אחוזים בלבד מן הספרים הרואים אור בארצות הברית מתורגמים משפות אחרות, ומבין אלה, כרבע בלבד כתבו סופרות. רדזינסקי החלה לעקוב גם אחרי מדורי הספרות בעיתונות בארצות הברית ובבריטניה, ומצאה שגם שם יש נטייה לסקור בעיקר ספרות הנכתבת בעולם הדובר אנגלית, וכשהמבקרים בוחרים להתייחס ליצירות שנכתבו בשפות אחרות הם כמעט מתעלמים לגמרי מספריהן של נשים. את כל הנתונים הללו היא העלתה לבלוג שלה "בעיקר כדי לגרום לאנשים לחשוב," היא אומרת.
הדיון שעוררו הפוסטים שלה סחף עוד ועוד בלוגרים, ובעקבות זאת היא יזמה, לפני חמש שנים, את "חודש הנשים בתרגום" (ובאנגלית WIT – Women in Translation). מטרותיו היו צנועות: לעודד דיונים בנושא התרגום של סופרות מהעולם, ולעודד קריאה של ספרות מתורגמת כזו. ההישגים לעומת זאת הפתיעו אותה: לא רק הבלוגוספרה הצטרפה לחגיגה בחודש הנבחר, אוגוסט, באמצעות סקירות, המלצות וכתבות על סופרות מהעולם, גם הוצאות לאור הכריזו על מבצעי הנחות על ספרות נשים מתורגמת, ובשנת 2017 אוניברסיטת ווריק הבריטית הכריזה על פרס שנתי לספרות נשים מתורגמת (לאנגלית), פרס המתחלק בין הסופרת והמתרגמ/ת שלה, "מתוך רצון לתקן את חוסר האיזון המגדרי בספרות המתורגמת ולהגדיל את מספר הכותבות מהעולם הזמינות לקהל הקורא אנגלית." בהכרזה על הפרס, אגב, נכתב כי "'הפרס לספרות זרה' בבריטניה הוענק עד כה עשרים ואחת פעמים, ורק פעמיים מהן לנשים… מאחר שעד כה היה לנשים קשה יותר להשמיע את קולן, הפרס הוא הזדמנות לקדם את הקולות ואת נקודות המבט שהפסדנו עד כה, אשר יעשירו את כולנו."
הפרס של אוניברסיטת ווריק הוענק עד כה ליוקו טוואדה (Yoko Tawada), סופרת יפנית הכותבת בגרמנית על ספרה זיכרונותיו של דוב קוטב, ולסופרת הקרואטית דאשה דרניץ (Daša Drndić) על ספרה בלדונה. רדזינסקי, כמובן, נכחה בטקס. וכשאני שואלת אותה על סופרות מרחבי העולם שהיא אוהבת במיוחד, פורץ מתוכה שיטפון של שמות מארגנטינה, קוריאה, סין, סנגל, רואנדה, ברזיל, קובה, דנמרק ומצרים, שמקיף כל נושא אפשרי, מעולמות פנטזיה פמיניסטיים ועד "ספר שואה, אבל על שואה אחרת, של העם ברואנדה, שקרע לי את הלב, כי בכל שורה יכולתי לראות את סבא וסבתא שלי ניצולי השואה שלנו."
.
.
בארץ המצב שונה. הרי כל ההוצאות הגדולות מוציאות לאור ספרות מתורגמת.
אבל מצב הנשים המתורגמות לא יותר טוב. בארץ יש דגש על ספרות מתורגמת מאנגלית ועל ספרים שהיו רבי מכר בעולם, וגם – על פי רוב – מצטמצמים לאירופה, לספרי מתח סקנדינביים. המצב לא חמור כמו בארצות הברית, ששם הפחד של קהל הקוראים מתרגומים – מכך ש"משהו ילך לאיבוד בתרגום" – כל כך גדול, שיש מו"לים שמחביאים את שם המתרגמים או לא מציינים אותו בכלל, אבל עדיין כמעט לא ניתן למצוא פה סופרות מאפריקה ומאסיה, סופרות מהקריביים וגם האירופאיות לא ממש חוגגות כאן. השנה אני מקדישה את חודש נשים בתרגום לעידוד התרגום של סופרות לעברית. כתבתי למו"לים, אבל לא קיבלתי תשובות, ובכל מקום שבו אני מנסה להעלות את הנושא לדיון אני מקבלת את התגובה הקלאסית: "זה לא שוביניסטי להבדיל בין סופרות וסופרים?" או "למה זה בכלל חשוב מי חיבר את הספר?"
ולמה זה חשוב?
כי זה חלק שלם של העולם שאנחנו לא קוראים ולכן לא יודעים עליו הרבה. כשסופרת כותבת, היא לא בהכרח כותבת בצורה "נשית", היא כותבת על העולם שלה, על העולם מבעד לעיניים שלה. וזו חוויה אחרת לגמרי, שאין לנו שום דרך להיחשף אליה אם לא ניתן לעצמנו הזדמנות לקרוא אותה.
זה נכון לגבי כל יצירת אמנות.
בהחלט. גם בציור, בפיסול, במוזיקה, אמנים מביאים את העולם שלהם ואת האופן שבו הם חווים אותו אל היצירה שלהם, ואם אנחנו משתיקים מחצית מהעולם, אנחנו מפסידים עושר עצום של נקודות מבט שיכולות לא רק לרגש אותנו אלא גם ללמד אותנו על העולם דברים שלא דמיינו. בציור קל מאוד לראות איזה הבדל יש בין מה שצויר כשרק גברים ציירו, לבין אותן סצנות או רעיונות שנראים אחרת לגמרי בציורים של נשים, כבר מתקופות מוקדמות, למשל אצל ארטמיזיה ג'נטילסקי במאה השבע־עשרה. היתרון של אמנות פלסטית או מוזיקה הוא שהן לא זקוקות לתרגום. ספרות שנכתבת בסינית או בקרואטית או באורדו לא קיימת מבחינת קוראים רבים כל כך, אם לא נטרח לתרגם אותה עבורם.
בארץ רואים אור ספרים מכל השפות.
ועדיין חלקן של הנשים קטן. אני מסוגלת להבין את זה כשמדובר בסופרות שכותבות בשפות שקשה למצוא מתרגמים ששולטים היטב גם בהן וגם בעברית, אבל אני לא מבינה למה זה קורה למשל עם סופרות מאפריקה שכותבות בצרפתית, הרי יש כאן מספיק מתרגמים מצוינים מצרפתית. נדמה לי שמדובר פשוט באופקים לא רחבים במיוחד, מו"לים לא מסתכלים, זה פחות נגיש כי לא כותבים על זה בארצות הברית, או כי זה לא נחשב "קלאסיקה". מאוד מתסכל אותי לראות שכשמדפיסים מחדש יצירות חשובות מהעבר, לא טורחים לברר אם אולי פספסנו כבר אז משהו, אלא חוזרים אל מה שמוּכר, ומן הסתם, בגלל הטיות היסטוריות, מדובר כל הזמן ביצירות של גברים. זה כל כך חבל. גם במאות הקודמות נכתבו דברים מצוינים על ידי נשים, בספרות, בשירה, בעיון, ואנחנו ממשיכים להתעלם. והיום, גם אם נדמה לנו שהעולם קטן מאוד ולכאורה כולנו חיים את אותם חיים, עדיין בכל מקום נשים מתמודדות עם חיים אחרים, עם קשיים אחרים, הפמיניזם שלהן אחר. אם הקריאה שלנו חושפת אותנו רק לדברים שדומים לנו, אז כמעט מתחשק לי לשאול מה הטעם לקרוא.
את ממשיכה "לנהל" את חודש הנשים בתרגום?
החודש הזה נחגג בכל הרשתות החברתיות, אלפי קוראים משתפים, ממליצים, מכינים רשימות של ספרות שאסור לוותר עליה. זה גדול ממני, וזה בסדר, זה מה שקיוויתי שיקרה.
***
"סופרות שדחוף לי שיראו אור בעברית": ההמלצות העדכניות ביותר של מיטל רדזינסקי
• סקולסטיק מוקסונגה (Scholastique Mukasonga), סופרת מרואנדה, כותבת בצרפתית, בעיקר על החוויות שלה בתור ניצולת רצח העם נגד הטוטסי. ספר הזיכרונות שלה, Inyenzi ou les cafards ("תיקָנים"), הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא, כתוב יפהפה ופשוט הורס רגשית (במיוחד בתור נכדה של ניצולי שואה). שני הספרים הנוספים שלה שתורגמו לאנגלית – Our Lady of the Nile ו־ The Barefoot Woman – גם הם בעיניי ספרים מצוינים.
• מינֶאה מיזוּמוּרָה (Minae Mizumura), סופרת מיפן. אמנם קראתי רק ספר אחד שלה – גרסה מודרנית/יפנית של אנקת גבהים (שם הספר בתרגום לאנגלית, A True Novel), אבל הרבה יותר טובה מהמקור של אמילי ברונטה. הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כתיבה מאתגרת במובן הכי טוב, סיפור מעניין ומרגש.
• מאריז קונדה (Maryse Condé), סופרת מגוואדלופ שכותבת בצרפתית, פרסמה די הרבה ספרות היסטורית. הספרים שלה לא עוסקים רק באיים הקריביים, אלא גם באפריקה, ארצות הברית ועוד. הכתיבה שלה חזקה, צלולה, וסוחפת במיוחד בספר Segu, המתאר תקופת מעבר בממלכה בצפון מערב אפריקה (כיום מאלי). הספר עוסק בנושאים כמו עבדות, דת, מלחמה ומשפחה.
נעמי טנהאוזר, דבי בסטודיו, שמן על פשתן, 70X50 ס"מ, 2014
.
חודש נשים בתרגום מתקיים מדי אוגוסט, ובמהלכו כתבי עת, בלוגים, הוצאות לאור, ספריות וחנויות ספרים ברחבי העולם מפנים את תשומת הלב לספרות מתורגמת שנכתבה בידי נשים, כדי לעודד תרגום של יוצרות. מערכת המוסך מצטרפת, ומציגה המלצות על מגוון סופרות ומשוררות מעולות שעדיין (או כמעט) לא תורגמו לעברית. תרימו את הכפפה?
***
דוּלסֶה מריה קַרדוֹזוֹ • שבר לאומי שהוא אישי
ממליץ: יורם מלצר
פרידה, נטישה, שבר ושברון לב, מוות פתאומי וחיים בצילו של המוות שכבר אירע וממאן להיטשטש אל השכחה, ומתרחש שוב ושוב, בעצירת הזמן – כל אלו מרכיבים את עולמה של דולסה מריה קרדוזו (Dulce Maria Cardoso), סופרת פורטוגלית שכובשת לה מקום ייחודי בספרות של ארצה, ומתחילה להיות מוכרת באירופה ובעולם כולו. קרדוזו אמנם נולדה בפורטוגל בשנת 1964, אך ילדותה עברה עליה באנגולה, עד שובה של משפחתה למולדת, בשנת 1975. הקריאה בפרוזה של דולסה מריה קרדוזו מעלה יותר מחשד שהטראומה של החֲזָרה – טראומה לאומית של פורטוגל עד היום, אירוע שיצר קבוצה חברתית, ה־retornados, אותם תושבים־מתנחלים חוזרים שנאלצו לעשות "שיבת פורטוגל" – הייתה עבור הילדה בת האחת־עשרה לא רק טראומה לאומית ומשפחתית, אלא נקודת שבר אישית חריפה. אחד הרומנים שלה, O Retorno, מתמקד בחזרה למולדת שאינה פנויה כלל – ואינה מעוניינת באמת – לקבל את הבנים השבים מן המושבה הקולוניאלית, שיבה שמתרחשת בסימן כישלון הפרויקט האימפריאלי, ובאיחור רב לעומת מעצמות קולוניאליות אחרות, שהרי הוא מתרחש עמוק במאה העשרים.
קרדוזו, עורכת דין בהכשרתה, חוצבת את הספרות שלה בלשון אינטנסיבית, בתמונות חדות, בלי לחשוש מחזרתיות, בלי שמץ של דידקטיות ובלי להתחנף לקוראיה. היא חושפת את מלוא הצביעות של הפרויקט הלאומי הפורטוגלי של ימי השליט סלזאר, ואת מוראותיה של חברה שעדיין חיה בצילו של הדיקטטור ומשטרו הלאומני־סגפני, שאינו חף מהיבטים מגלומניים ודתיים. הצביעות נחשפת בכל שכבות החברה, עד לפנים הבית המשפחתי, עד לנשמותיהם של גיבורים שלא פעם אך בקושי נולדו בשלהי התקופה האפלה, שלמעשה לא הסתיימה. המועקה חודרת ללבבות הצעירים, לפרטי הפרטים של היחסים האינטימיים. קרדוזו חושפת חברה מעמדית, לא פעם גזענית, שמשלמת מחיר אדיר על חטאיה הקולקטיביים. בהתאם, הפרוזה של קרדוזו מהפנטת, תובענית וראויה ביותר להיות מוכרת לכל מי שרואה בספרות אפשרות לזעקה, למתן עדות של אמת ולחשיפתה של אמת בכל מעגלי החיים.
יורם מלצר הוא סופר, מבקר, מתרגם, עורך ומסאי. רשימותיו מתפרסמות בכתבי עת בארץ ובעולם. עורכו הראשי של המגזין המקוון "אלכסון". בין עשרות תרגומיו מפורטוגלית, ספרדית, צרפתית, איטלקית, אנגלית וקטלאנית: יצירות של פרננדו פסואה, מריו ורגס יוסה, חוליו קורטאסר, סלמאן רושדי, חורחה לואיס בורחס ואחרים.
אן קרסון היא כותבת, מתרגמת וחוקרת עטורת פרסים. היא נולדה בטורונטו, קנדה, בשנת 1950. קרסון פרסמה כעשרים ספרים עד כה. היא כותבת כמעט בכל ז'אנר אפשרי: שירה, מסות, מחזות ופרוזה. לא רק שקרסון עוברת בקלילות בין ז'אנר לז'אנר, היא גם משלבת ביניהם, פעמים רבות באותה יצירה. ספריה הידועים הם: Eros, The Bittersweet, Autobiography of Red ו־Nox. היא תרגמה את סאפפו וארבעה ממחזותיו של אוריפידס. הספר האחרון שלה, Float, שראה אור ב-2016, הוא אפילו לא ספר ממש: הזמנתי אותו בלי לחשוב יותר מדי, וכשפתחתי את הקופסה, שנראתה גדולה מדי וכבדה מדי לספר, נדהמתי לגלות מארז ובו חוברות דקות בגוונים משתנים של כחול. בחוברות היו שירים, מסות ומחזות. בלי סדר לדברים, כך שניתן לשלוף בכל פעם חוברת דקה אחרת, באקראי.
אן קרסון תורגמה מעט לעברית (אמיר אור תרגם מעט, יהונתן דיין תרגם את המחזה שעת קארפ, והוא התפרסם בגיליון השני של כתב העת גרנטה). מעט מדי, לטעמי, בוודאי בהשוואה לגוף העבודה הרחב והמרשים שלה ולייחודיות כתיבתה. היא כותבת שאני אישית זקוקה לה ממש, אולי זאת הסיבה שהתחלתי לתרגם בעצמי כמה מיצירותיה.
אן קרסון חיונית לי כל כך, ובעיניי יש חשיבות רבה לתרגום שלה לעברית, מפני שהיא יוצרת מרחב של חירות כמעט בכל דבר שהיא כותבת. קרסון נטועה בעולם הקלאסי, כפי שניתן לראות בתרגומיה וברזומה האקדמי שלה, אבל בניגוד למצופה אולי, היא נוטלת לעצמה חירות ומשחקיות עצומה בכל הנוגע להגדרות ולגבולות. רבים מתרגומיה הקלאסיים הם למעשה פראפראזות חופשיות; מסות שלה כתובות בצורה שירית, ולהפך; דמויות מוכרות, מיתיות או תנ"כיות, נכתבות מחדש. החירות שהיא נוטלת לעצמה בכתיבה מעניקה מרחב דומה של חירות עבור הקוראים שלה, שבו המחשבה נדרשת לזנק פתאום, להשתכלל, להעמיק ולהתרחב. מתוך המרחבים האלו צומחת ראייה חדשה של העולם, ושל אפשרויות חדשות לכתוב אותו ועליו.
רינה ז׳אן ברוך היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ומלמדת בה. היא כותבת, מתרגמת ועורכת־מפיקה בכתב העת אודות. תרגומה ל"תרגיל אלברטין" מאת אן קרסון פורסם בגיליון 15 של כתב העת הו!
בסיפור שהעניק את שמו לקובץ הסיפורים הקצרים של ניירוּז קרמוּט (Nayrouz Qarmout), "גלימת הים", ילדה שיוצאת עם משפחתה לפיקניק על שפת הים נכנסת אל המים לבדה ומוצאת את עצמה נסחפת לתוך כמה מערבולות בד בבד: זו של הים, המאיים לבלוע אותה, זו של החברה הלוטשת פתאום עיניים ביקורתיות בגופה, וזו הפנימית, המכריחה אותה לתהות על זהותה.
הריחות, הקולות, המשפטים הביקורתיים, הספק העצמי – כל אלה מוכרים כל כך, שאלמלא אחֶיה, הצולים בשר על החוף, היו אומרים משהו על "אינתיפאדה", מפתה היה לשכוח שכל זה מתרחש בעזה. קרמוט, פלסטינית ילידת דמשק שחזרה עם משפחתה לעזה כשהייתה בת אחת־עשרה וכיום מתגוררת וכותבת בה, נעה ברגישות גדולה בין האישי והפוליטי. הסיפורים שלה ספוגים בטראומות הגדולות של החיים במחנה פליטים, בעיר מופגזת, בחברה שאין לה מנוח ממצוקה – אבל ארבעה־עשר סיפוריה מצליחים להיות אישיים מאוד, לצייר דמויות רבות ולהשמיע קולות, רעיונות, אידאולוגיות וויכוחים בין־דוריים שספק אם נדע על קיומם אם לא נקרא את הספרות שנכתבת בעזה. גלימת הים (The Sea Cloak) הוא ספר הביכורים של קרמוט בת השלושים וארבע. מבעד לתרגום האנגלי שקראתי, של צָ'ריס בֶּרדין, היא מתגלה כמספרת מרובת ניואנסים וחדת מבט, שעשויה להיות תוספת מרתקת למדפי הספרים בעברית.
דפנה לוי, מתרגמת לאנגלית, חברת מערכת "המוסך".
מריה סטפנובה • להביא את הזיכרונות למנוחתם
ממליץ: מיכאל מקרובסקי
המילה זיכרון היא אחת המילים השכיחות ביותר על כריכות ספרים ברוסיה בת ימינו. ולא בכדי: הזיכרון נעשה למטבע חליפין עיקרי בתהליכי יצירת זהות רוסית חדשה. בעוד השלטון הנוכחי עסוק ללא הרף בדליית דמותו של רוסי פטריוט, שאוהב את אשתו, את מלכו ואת שדהו, מנבכי העבר המדמם – התרבות צועדת בכיוון קצת שונה. בפנותה אל העבר, היא מנסה לשחזר חוויה טראומטית של יחידים ושל קהילות כדי למצוא לה מילים ולספר סוף־סוף את סיפורה הכאוב. תמלול הטראומה – שהוא חלק ממה שהחוקרת הגרמנייה אליידה אסמן קראה לו "מנגנוני הייצור של אמפתיה" – מציב בפני היוצרת דרישה לרגישות חדשה, רגישות שתצליח לגשת אל חוויה ייחודית ועדינה המתרחשת בתוך תפאורה היסטורית דרמטית, בלי להידרדר לידי וולגריות וריקוד על הדם. יצירותיה של מריה סטפנובה הן דוגמה יפה לכתיבה שאכן מצליחה לעשות זאת.
מריה סטפנובה, בת ארבעים ושבע, ילידת ותושבת מוסקבה, היא עורכת ואשת מדיה. ספר הפרוזה האחרון שלה, לזכרו של הזיכרון (2018), בוחן כיצד משמר בתוכו העבר הפרטי, המשפחתי, רסיסי זיכרון קולקטיבי, וכיצד באים שניהם יד ביד אל תוך ההווה. שירתה עושה את דרכה בין קטעי זיכרונות ילדות, תפילות כנסייה ושירי מלחמה, בין כרזות וחפצי ההווי הסובייטי, בין ביטויים שגורים ופסוקי הברית החדשה. כמו רוחות רפאים נואשות לקבורה ומנוחה, כל אלו שבים פעם אחר פעם לרדוף את ההווה, להידחף לתוך שפתו ולתוך שירתו. אלא שדווקא התמלול הפואטי גואל אותם ומביאם למנוחות: "אָכֵן לָנוּעַ בָּא הַזְּמַן / לְאָן שֶׁתָּם בּוֹ עֲמָלֵנוּ / שָׁם רְבִיעִי הַמְּאֻבָּן / הָיָה שַׁבָּת לְעוֹלָמֵנוּ" (מתוך "קונטרה ליריקה", 2017).
מאז ומתמיד נהגו בצפון לקבור את המתים באופן מעורר השתאות. גם היום יש מה ללמוד מהם.
מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.
שרה סטרידסבֶּרג • פגיעוּת, אכזריוּת, רוך ואור
ממליצה: רות שפירא
שרה סטרידסברג, ילידת 1972, סופרת, מחזאית ומתרגמת, היא אחת הכותבות המעניינות והמוכשרות כיום בשוודיה, והייתי שמחה לראותה מתורגמת לעברית. מאז רומן הביכורים שלה, Happy Sally, שראה אור בשנת 2004, ובמרכזו סאלי באואר, השחיינית הסקנדינבית הראשונה שחצתה את תעלת למאנש, זיכו אותה הרומנים והמחזות שכתבה בפרסים ובתרגומים לשפות רבות.
כתיבתה מתמקדת בנשים, בקשרים בתוך המשפחה, בדמויות שוליים, באלימות ובאור בקצה מנהרת החושך המוחלט. יש שמשווים אותה לכתיבתן של מרגריט דיראס ושל אלפרידה ילינק.
ספרה הבולט ביותר לפי שעה הוא בֵּקוֹמבֶּריָה: אודה למשפחתי, על קשריה של ילדה עם אביה המאושפז בבית החולים לחולי נפש בקומבריה (Beckomberga) בסטוקהולם (שנסגר ב-1995), על בחירתה לשהות שם לידו לפרקים ועל הטיפוסים המאכלסים את המקום (לרבות פסיכיאטר אקסצנטרי שמוציא את המטופלים לבילויים בעיר, הכוללים אלכוהול וסמים), ועל מערכות היחסים שלה עם החולים האחרים. מו"ל ישראלי כמעט קנה את הזכויות בעקבות הצלחת הספר בצרפת, אבל נמלך בדעתו, וחבל.
ספרה האחרון, אנטארקטיקה של האהבה, ראה אור ב-2018. הוא עוסק בפגיעוּת אולטימטיבית, אכזריות קיצונית, בדידות, אהבת אם, אהבה בלתי צפויה בין אישה לגבר, רוך, אור, ובמה שנשאר אחרי שהכול נעלם.
שרה סטרידסברג נבחרה ב-2016 כחברה קבועה באקדמיה השוודית, הגוף הבוחר את הזוכים בפרס נובל לספרות, אבל בעקבות המשבר שפקד את האקדמיה על רקע הטרדות מיניות, פרשה, לבקשתה, במאי 2018.
רות שפירא היא מתרגמת ספרות מהשפות הסקנדינביות. ב-2016 עוטרה כחברה במסדר "כוכב הצפון" השוודי המלכותי על תרומתה להנגשת הספרות השוודית והפצתה. בעבר כיהנה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם. מחברת "הירח אותו ירח: אודיסיאה לווייטנאם" (2015), על המסע לאימוץ בתה בווייטנאם, ו"בקולן: נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות" (2019), שזיכה אותה בפרס יצחק שדה.
מהשווטה דווי • מבט ישיר אל נשות השבטים הילידים
ממליצה: רונה משיח
"הסיבה וההשראה לכתיבתי הן אותם בני אדם שמנוצלים ומדוכאים אבל מסרבים להיכנע […] לפעמים נדמה לי שהכתיבה שלי היא באמת ובתמים מעשה ידיהם." (מ' דווי)
אני קוראת את הסיפורים של מהשווטה דווי (Mahasweta Devi, 1926–2016) בתרגומם לאנגלית והם טורדים את מנוחתי. דווי חייתה בבנגל המערבית שבהודו ופעלה עד יום מותה כאקטיביסטית, סופרת, עיתונאית ומתקנת עולם מעוררת השראה. הגיבורות של דווי (רובן ככולן נשים) שייכות לאדיוואסי (Adivasi) – השבטים הילידים של תת־היבשת ההודית. במשך דורות הם חיו בסמוך לג'ונגלים וניהלו אורח חיים עצמאי וקשוב לטבע, הרחק מהארים שפלשו מצפון וכוננו את התרבות הסנסקריטית. הכיבוש הבריטי ובשורת "הקִדמה" שהביא עימו שינו כל זאת לעד. הפְגָרָה, קיטוב וקרימינליזציה, בשילוב גניבת אדמות וכריתה שיטתית של יערות־עד בחסות החוק, כל אלה פעלו להדיר את האדיוואסי לשוליים הנידחים של הודו. מדינת הלאום ההודית שקמה בשנת 1947 שימרה את המורשת הקולוניאליסטית הנצלנית.
המפגש של דווי – אישה משכילה ממשפחה בנגלית ידועה ואינטלקטואלית – עם האדיוואסי היה רגע מכריע בחייה. מאותו רגע נלחמה להקנות להם זכויות, לשמר את תרבותם האוראלית ולהצמיח מקרבם מנהיגות אקטיביסטית. בשנות השבעים החלה בפעולת גרילה ספרותית עיקשת, שבה הגניבה את סיפורם אל לב התרבות המתעמרת. הפגיעוּת של גיבורותיה בלתי נמנעת; הן שבויות במערך כוחות חסר חמלה שמשעבד את גופן לצרכיו מבלי להיענש. אבל לרגע קט הן זוכות בזיק של חסד, של חירות, ובזכות דווי – לרשות דיבור במרחב הציבורי. דְּרָאוּפָּדִי, דמות בלתי נשכחת בקורפוס של דווי, בוחרת להישאר עירומה לאחר שנאנסה בבית המעצר, ומסמנת בגופה הפצוע את הסירוב להשתקת העוול. דמותה עשויה להתפרש כמטפורה למאבק או כדיאלוג עם דראופדי גיבורת המהאבראטה, אך בד בבד היא ניצבת זקופה כאישה בשר ודם שתובעת צדק ממעניה.
כמו רוב הישראלים, איני יכולה לקרוא את יצירתה של מהשווטה דווי בשפת המקור. למרבה המזל, בשנת 2012 תרגם ניב סבריאגו ביוזמה נדירה את אמא של אלף שמונים וארבע (הוצאת אסיה), רומן מוקדם ונפלא של דווי, מבנגלית לעברית. בקשה לי לסבריאגו – תרגם לנו גם מבחר מסיפוריה הקצרים של דווי! האתגר שדווי מציבה לקוראיה ההודיים חיוני עבור ישראל המקוטבת בת זמננו, שבה ה"אחר" מתאיין שוב ושוב בלהטוטי מילים של מחרחרי מריבה. כל ספרות טובה חושפת אמת צלולה וקשה. ודווי מגלה לנו שהנכונות להישיר מבט אל האחר/ת מחוללת נס של חמלה ולקיחת אחריות (ואולי, מי יודע, אפילו אהבה?). זוהי תמצית האנושיות. והאפשרות לגאולה.
רונה משיח, מתרגמת, עוזרת הוראה לד"ר אורנה דונת וחברה בצוות מחקר שמובילה ד"ר דנה קפלן באוניברסיטה הפתוחה. בוגרת תואר שני בלימודי מגדר ובחקר האמנויות מטעם אוניברסיטת תל אביב. תרגומה לספר "מקום קטן" מאת ג'מייקה קינקייד ראה אור בהוצאת לוקוס בשנת 2016.
מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר • דילוג אל מחוץ למציאות
ממליצים: ליאורה טמיר ותומר בן אהרון
מוֹנירוּ רָוָאניפּוּר (נולדה ב־1952), ילידת הכפר ג'ופרה שבמחוז בּוּשְׁהֶר בדרום איראן, פרסמה יותר מעשרה ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ואף ספרי ילדים. רוואניפור מתמקדת בכתיבתה בסוגיות הנוגעות למצבן של הנשים באיראן, ונותנת קול גם לאותן נשים שחיות באזורים הכפריים של דרום איראן, שמהם היא עצמה באה. היא עוסקת רבות ביחסי נשים וגברים בחברה האיראנית ובוחנת את המתח שבין מקומה המסורתי של האישה בחברה פטריארכלית זו, לבין רצונותיה והאפשרויות שמציעה לה הקִדמה – מתח שמרבית גיבורותיה מתמודדות עימו, בין שהן ילדות כפריות או נשים עירוניות משכילות.
רוואניפור, כמו סופרות נוספות שהחלו להתבלט דווקא אחרי מהפכת 1979, בתקופה שבה חירויות האישה באיראן נפגעו, מדלגת בין היומיומי לסוריאליסטי ולעל־טבעי, באופן שממחיש עד כמה תנאי החיים של דמויותיה נדמים לעיתים לא מציאותיים, או כיצד מפלטן וחירותן של דמויותיה נמצאים דווקא מחוץ לגבולות המציאות. ההיכרות עם יצירתה היא היכרות אינטימית עם איראן שאיננה גלויה לקוראות ולקוראים בישראל, ויש בכך כדי לגשר, ולו במעט, על הפער שבין שתי התרבויות. אנו שוקדים בימים אלה על תרגומים ליצירותיה. הנה, לדוגמה, פסקת פתיחה של סיפור בשם "משוגעת" מתוך קובץ סיפורים בשם כַּניזוּ:
האישה המתה אמרה: "תעטפי אותי, אני מתחננת." ואז הצביעה על תכריכי הבד, על שלושת החוטים הדקים הארוכים, ועל חבילת הצמר-גפן. הסניטרית, שישבה על כיסא ליד מיטתה וסרגה, אמרה בלי להביט בה: "נשארו לי רק עוד כמה שורות."
כך אמרה וחזרה להתרכז בסריגה. האישה הנידה בראשה בתסכול ונזכרה בערבים הקודמים, תרופות בתשע, תרופות בשתים עשרה, ובין לבין סיר לילה ומשככי כאבים. והערב בלי כדורים, בלי זריקות, בלי סיר. והסיבה לבלי כלום הזה הייתה המוות, שמותח ומאריך את הלילה באדישות ובלאות. לא הייתה לה ברירה אלא לחכות עד שהסניטרית תסיים לסרוג את השורות שלה ותתפנה אליה.
ליאורה טמיר היא מתרגמת מפרסית. חיה על קו תל אביב–ניו יורק.
תומר בן אהרון הוא מתרגם מאנגלית, צרפתית ופרסית. מתגורר בתל אביב.
מרי אוליבר • פשטות, טבע ותמימות שנייה
ממליצה: לאה קליבנוף־רון
המשוררת מרי אוליבר, שנפטרה בשנה האחרונה, היא מגדולות המשוררות האמריקניות בנות זמננו. משוררת של החיים והטבע והרוח. היא שוררה, לרוב בפשטות, את חוט החיים ההולך ונמשך וקלעה בכך לרוחה של תקופה המחפשת, בתוך כל הרעש, את השיבה אל העומק החבוי ביום־יום. יש תמימות בשיריה, אבל זו עשויה להטעות. אולי אפשר לכתוב שהיא משוררת של התמימות השנייה, זו הנושאת בחובה גם את התמימות הראשונה, שכליה נשברו.
שלא כרבים אחרים, אוליבר זכתה להכרה, קיבלה את פרס הפוליצר והייתה בשנים מסוימות המשוררת שספריה היו ספרי השירה הנמכרים ביותר בארצות הברית. עם זאת, את השירים שלה שתורגמו לעברית אפשר לספור כנראה על אצבעות כף יד אחת. רובם אף לא הופיעו בכתבי עת או מוספים לספרות. לפני כמה שנים רציתי לתרגם כמה משיריה, אבל נאלמתי תרגום מול השורה: Good morning, good morning, good morning. איך אפשר לתרגם שורה כזו? "בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב"? כן, נראה שכך ואין דרך אחרת. אבל אולי זהו הקושי הטמון בהעברתה של אוליבר משפה לשפה. עיתים שהקשה ביותר הוא לתפוס בתרגום דווקא את הפשטות. בסופו של דבר לא תרגמתי את השיר. "Why I wake early", שממנו לקוחה השורה הזו, כמו שלל שיריה הנהדרים של אוליבר, ממתין עדיין לתרגומו לעברית.
לאה קליבנוף־רון היא חברת מערכת המוסך, במאית הסרט הדוקומטרי "המשיח תמיד יבוא", זוכת המלגה הבין־לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן ומתרגמת לעת־מצוא.