.
נוף שאינו מולדתו: קריאה ב"תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי
מאת אורית נוימאיר פוטשניק
בספר תפוֹס מקום לַגשם, ספר השירה הרביעי של שחר־מריו מרדכי, מתאר המשורר תשוקה אל הטבע, תשוקה לשוב אליו ולהתאחד עמו. תשוקת האחדות הזאת היא המניעה את כל קובץ השירים הזה ופועמת בתוכו. מרדכי כמעט פותח בהצהרה שהאנושי אינו יכול להיבדל מהטבעי; שהוא במהותו חייתי.
"אֲנַחְנוּ לֹא נוֹדֶה בַּזֶּה, אֲבָל אֵין בֵּינֵינוּ לְבֵינָם הֶבְדֵּלִים.
אֲנַחְנוּ אָמְנָם מַגְדִּילִים אֶת הַמֶּרְחָק בְּעִקְּשׁוּת,
מַעֲדִיפִים לַחְשֹׁב שֶׁהֵם קִשּׁוּט שֶׁל הַטֶּבַע אוֹ סְתָם מִטְרָד,
שֶׁאֲנַחְנוּ טִבְעִיִּים בְּאֹפֶן מְכֻבָּד, וַאֲנַחְנוּ לֹא
שָׂמִים לֵב שֶׁהַמַּאֲמָץ לְהִבָּדֵל מֵהֶם מְעוֹרֵר חֶמְלָה"
("תזה על ממלכת אחי", עמ' 12)
תיאורי הטבע בקובץ מרהיבים ומסחררים. עולה מהם תחושה של התפעמות עמוקה – התאהבות. הטבעיות והטבע אופפים את הכֹל. גם העיר שהוא מתאר ובה הוא חי כמהה כל הזמן אל הפראי והטבעי ומשתוקקת לשוב ולהתמזג בתוך רשרוש העלים ובנהמת החי.
דִּירָתִי בַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית – חֲמִשִּׁים מֶטֶר מְרֻבָּע שֶׁל
יַעַר גֶּשֶׁם. בַּבֹּקֶר מִסְתַּנֶּנֶת אֶל רִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ וְעַל רֹאשִׁי
זוֹרְמִים גִּשְׁמֵי הַמִּקְלַחַת.
("טבע בעיר", עמ' 10)
מרדכי המשורר מבקש להיבלע בטבע, להתמזג בו, להיות עצמו וגופו לתנועת הצבאים, הציפורים, היער הנהר והשלגים:
הוּא מִתְפַּשֵּׁט צָף וְנִגְרָף לְרַגְלַי וְעַל רֹאשִׁי
מִשְׂתָּרֵג סְבִיב נַפְשִׁי, הַיַּעַר בְּמַעֲלֶה הָהָר
עוֹלֶה מִן הָרַחֲצָה כְּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.
("על תכונות היער", עמ' 17)
אבל הוא אינו מצליח להימנע מעצם התנועה הדיאלקטית בין הטבעי לאנושי, מהרצוא ושוב ביניהם. עמדתו היא עמדת ההלך, המתבונן. הוא משתוקק להתאחד עם הטבע אך בד בבד הופך אותו לראי נפשו האנושית. ייתכן שכישלון זה נובע מכך שהוא נמנע כמעט מלעסוק בגופו שלו. הגוף עצמו של ההלך הנע בתוך הנוף, על כל רמ"ח ושס"ה שלו, כמעט אינו נוכח בשירים. בהימנעות הזאת מהגוף האנושי מרדכי מנכיח את עצמו כמשורר יהודי מאוד.
מרדכי המשורר מתהלך בנוף שאינו נוף מולדתו: ערים מושלגות, נהרות שוצפים ויערות גשומים שבהם צבאים וסנאים ואווזים מגיחים מכל עבר. אך עיניו, המתבוננות בנופים האלה, אינן שואבות כמעט דבר מהמבטים שכבר חלפו בתוך אותם נופים. הוא אינו צועד בשבילים שהניחו בשבילו, באותם נופים, הנרי דיוויד תורו או רוברט פרוסט. הוא מביא את מולדתו השירית עימו, מולדת הנטועה במקרא, בספרות ההלכה ובספרות השו"ת.
מֵאָז שֶׁנִּשְׁטְפוּ הַשָּׁמַיִם אֶל קַו הַחוֹף שֶׁל הַנֶּפֶשׁ,
קָדְמָה לְשׁוֹן הַתּוֹרָה לְתוֹרַת הַלָּשׁוֹן
כְּמוֹ שֶׁבִּנְדוֹד הַשֵּׁנָה קוֹדֶמֶת אַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה לָרִאשׁוֹנָה
כָּכָה – עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר
נִצָּבִים הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵין סַכָּנָה
מִן הַחוּץ וּפְרִיעָה מִן הַפְּנִים. כָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ
לִישׁוֹן בַּלַּיְלָה, כָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ בַּבֹּקֶר
הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַעֲמִיק
בְּלִי מֵשִׂים אֶל סוֹד הַפַּרְדֵּסִים.
("תוואי הנהר בין וויטהול מיל לדרואיד היל", עמ' 40)
מה פשר העירוב הזה? מרדכי אינו כופה את מורשתו הר כגיגית על הארץ הזרה. שירתו עדינה מאין כמוה ומבטו נח ברכות על פני הנוף. נדמה שהיבוא הזה של המסורת היהודית אל תוך הנופים האמריקאים נובעת מאותה תשוקה לאחדות, כאשר לאחדות בין האנושי לטבעי נוספת גם התשוקה לאחדות עם האלוהי.
הנוכחות היהודית והפואטיקה היהודית הולכת ומתעצמת בשירי האהבה בספר. ב"חורף בהיר" מתאר המשורר נסיעה אל אהובו באישון לילה, בכביש המהיר האמריקאי. הוא מאזין לרדיו האמריקאי המבשר על בואה של סופת טורנדו אמריקאית, אך בסופו של דבר, כאשר הוא מגיע אל אהובו, אל המימוש האירוטי עצמו, היהדות מתפרצת אל תוך השיר:
וְלֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת שֶׁאֲנִי יוֹצֵא בַּלַּיְלָה־מִלַּיְלָה לְאוֹר גָּדוֹל
כִּי אֵיךְ יָכֹלְתִּי לָדַעַת עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת כְּשֶׁעָמַדְתִּי לְהִכָּנֵס
שֶׁבָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁעָשָׂה לִי נֵס.
("חורף בהיר", עמ' 50)
הארוטי אצל מרדכי שזור ביתר שאת ביהודי, והתחושה הזאת מגיעה לשיאה בשירים "השתוקקות" ו"השתוקקות נוספת". בשירים אלה, הנושאים ברגישות נוגעת ללב גם את דליה רביקוביץ אל לב הארץ החדשה, כבר לא ניתן להבחין בין התשוקה להתאחד עם האהוב לתשוקה להתאחד עם האלוהות.
כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר
וְנִדְהַם כּוֹחִי הַמִּתְעוֹרֵר
לִפְתֹּחַ מַנְעוּלֶיךָ, לֵב וּקְלִפָּה
כִּי קוֹרֵן עוֹר פָּנַי בִּהְיוֹתְךָ אִתִּי
וְסוֹדְךָ לִירֵאֶיךָ וְאָהַבְתִּי
אַרְכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה, רְחָבָה מִנִּי יָם
וּגְבוֹהָה מִסֻּלְמוֹת רְקִיעִים.
("השתוקקות נוספת", עמ' 40)
אבל מרדכי בוחר גם להתנער משרעפי אהבה, מהצמרות הגשומות, סופות השלגים והכמיהה הרומנטית אל ההיטמעות בטבע, כדי לחזור בכל עוזו לאנושי: לעיר הקשוחה ולפוליטיקה האכזרית, הפוליטיקה האמריקאית. ב"נאום מצב האומה" הוא מעלה על נס את דמותו של אדם אחד: פרדי גריי:
בַּ־12 בְּאַפְּרִיל אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה
עָצְרוּ שִׁשָּׁה שׁוֹטְרִים אֶת פְרֶדִי גְּרֵי
בְּבּוֹלְטִימוֹר, בִּפְּרוֹיֶקְט שִׁכּוּנִים, פְּרִי עֲמָלָם שֶׁל
פּוֹעֲלִים אֶבְיוֹנִים. לֹא מִן הַנִּמְנָע
שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם הוּבְאוּ מֵאַפְרִיקָה כְּשֶׁגִּלּוּ הַלְּבָנִים
אֶת אָמֶרִיקָה וְאֶת לָבְנָם. מָה בֵּינָם
לְבֵין פְרֶדִי גְּרֵי שֶׁמִּתְהַלֵּךְ בְּעִירוֹ
הַשְּׁחוֹרָה, בְּעוֹרוֹ
הַשָּׁחוֹר וְנֶחְשַׁד
("נאום מצב האומה", עמ' 68)
מרדכי מוסר את סיפורו של גריי, קורבן הגזענות האמריקאית, שמותו בעקבות אלימות שספג בעת הבאתו למעצר עורר מהומות זועמות ואלימות בבולטימור (שבה מתגורר מרדכי) באפריל 2015. בבחירה בפרדי גריי מהדהדת בחירה קודמת של מרדכי, בספרו מי בעניין שלנו (עם עובד, 2013), להביא את קולו השר של מוחמד אלבועזיזי, הירקן התוניסאי שהצית את עצמו במעשה של ייאוש ומחאה על סגירת דוכן הירקות שלו ועל האלימות הכלכלית נגדו והצית את האביב הערבי כולו.
אֲנִי מֻחַמַּד בּוֹעְזִיזִי,
וְעַל אַף שֶׁמַּתִּי
וְחָיִתִי בְּתוּנִיסְיָה, שֶׁבָּהּ נִרְמַסְתִּי לְרַגְלֵי עָרִיצִים,
אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם
שֶׁתּוּנִיסְיָה הִיא אֶרֶץ שֶׁאֶפְשָׁר לְהָרִים בָּהּ רֹאשׁ
אִם רוֹצִים.
("מוחמד אלבועזיזי", מי בעניין שלנו, עמ 16)
"נאום מצב האומה" פותח רצף שירים המוקדש כולו לפרדי גריי. בשירים האלה, מרדכי, בעל הטון המינורי בדרך כלל, מתמסר ללהט המחאה ובתוך כך נוטש את הטבע, עובר כל כולו לעיר הסואנת, ומשתקע באמריקאיות עד כדי כך שהוא עובר לכתוב באנגלית. המוזיקליות הנפלאה של מרדכי המתנגנת לאורך כל הספר אינה נוטשת אותו בנוף שאינו נוף מולדתו ואינה נוטשת אותו בשפה שאינה שפת אימו.
Hold your head higher
Above the rest of our dead
Above the narrative of the empire
Higher Freddie. Hold you head.
("Dig through the wall", עמ' 70)
החריגה מעמדת ההלך המתבודד בנוף, מההתמסרות אל הטבע וההשתקעות בעירוני, באנושי ובחברה האמריקאית, מצליחה למשוך לבסוף את מרדכי בעקבותיה של מסורת אמריקאית. הוא נמשך בעקבות הגאון שמצא את מותו באותה בולטימור שבה חי מרדכי ובה חי ומת גם פרדי גריי ובוחר במנגינת האימה של אדגר אלן פו, ומיטיב לבטא דרכה את השסע הגזעי האמריקאי:
עִיר שְׁחֹרָה עָטָה עָלַי
וְטוֹב לִי בָּהּ, אֲנִי אוֹמֵר
זוֹ בְּהֶחְלֵט תְּחוּשָׁה פְּרָטִית
תְּחוּשָׁה פְּרָטִית וְלֹא יוֹתֵר
אֲנִי חוֹזֵר:
רַק פְּרָטִית. לֹא יוֹתֵר.
("כביש 83", עמ' 74)
וכך, כשהלהט קורא לו, מרדכי יוצא לבסוף לשוטט גם בין מסורות, והוא עושה זאת באותה מיומנות מרהיבה שבה הוא מהלך בין הנופים.
.
שחר־מריו מרדכי, "תפוֹס מקום לַגשם", פרדס, 2019.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", יראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.
» אורית נוימאיר פוטשניק על "בגד מאש" מאת מיכל בן נפתלי
» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "ונשיקתי תהיה רוצחת" מאת ציליה דראפקין
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
