עשרה קבין של תוכניות שלום ירדו לעולם ותשעה לקחה ירושלים ולקח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ערימות של דפי עמדה, מסמכי עקרונות, חוברות מהודרות וחוזים משפטיים ניסו לשים סוף לסכסוך ארוך השנים באזורנו. מקום של כבוד בספרייה הזאת ניתן לתוכניות השלום של הפעיל המדיני, העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי ז"ל, שחיבר בחלוף השנים כמה תוכניות כאלו. האדם שנפגש בפומבי עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בתקופת קרבות מלחמת לבנון, שנועדה לכאורה להביא לגירושו של ערפאת מהשכנה הצפונית, מי שכבר בשלב מוקדם מאוד קרא להביא להסדר עם הפלסטינים, ניסה לפעול גם למען השינוי הזה.

מקצת התוכניות היו ריאליות יותר, חלקן פחות. בארכיונו של אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית קיימים עותקים של רבות מהן. באותו ארכיון מצאנו גם עותק מתורגם של אחת התוכניות המוקדמות ביותר שחיבר אבנרי, ואחת המעניינות שבהן: תוכנית "איחוד ירדן".

גרסאותיה הראשונות של התוכנית הועלו על הכתב ככל הנראה עוד באמצע שנות החמישים, אם כי הן התבססו על רעיונות מוקדמים אפילו יותר של אבנרי. זיכרונות המלחמה הקשה שבעקבותיה קמה מדינת ישראל עודם טריים בזיכרון הקולקטיבי. על רקע התמודדות ביטחונית עם מסתננים בגבולות, קיימת ההבנה שתוצאות מלחמת העצמאות אינן בנות קיימא, ו"סיבוב שני" בוא יבוא. מעטים עדיין האמינו בסיכוי להגיע לפתרון בדרכי שלום. במציאות כזו, נראה שלא היה קהל רב לתוכנית שלום עם העם השכן ככלל, ובפרט לא לתוכנית שגם היום נשמעת די מופרכת – אם כי רלוונטית.

מלבד טיוטות התוכנית שהודפסו במכונת כתיבה ונשמרו בארכיונו של אבנרי, פורסמו בשנת 1957 עיקרי התוכנית מעל דפי העיתון שערך והוציא לאור, "העולם הזה". בסיוע איורים צבעוניים, מפות ופרטי טריוויה על האזור, הציג אבנרי לקוראים עתיד שונה מזה שוודאי דמיינו.

אז מה היה בתוכנית? כבר בפתיחתה אפשר למצוא הצהרות וטענות שרוב הקוראים כיום יופתעו אולי לגלות אצל מי שנתפס כסמן שמאלני, כולל ציטוט מאת ז'בוטינסקי. אבנרי פותח בהכרה בזכותו של העם העברי על כל חלקיה של ארץ ישראל – כולל גדת הירדן המזרחית. הוא טוען שתוצאות מלחמת העצמאות הותירו את הארץ מבותרת ואת היישוב העברי חנוק, וששחרור אמיתי עדיין לא הגיע. מיד לאחר מכן מגיעה ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני על הארץ.

אבנרי כותב כי הפתרונות האפשריים למצב הם חלוקת הארץ, השמדה של אחד העמים, או שותפות. לטענתו, מלחמת העצמאות הוכיחה כי החלוקה נכשלה כישלון חרוץ, ועל כן יש לפנות לנתיב השותפות. השותפים כאן הם מדינת ישראל, שאבנרי מכיר בנחיצותה וטוען שתהיה ריבונית גם במסגרת התוכנית המוצעת; ו"פלסטין המשוחררת". כל אחת מהמדינות תהיה ריבונית בשטחה והן יהיו מאוחדות במסגרת העל הפדרטיבית.

עד כאן המצע האידיאולוגי. מכאן נעבור לצעדים המעשיים בתוכניתו של אבנרי (את רמת המעשיות תשפטו בעצמכם). אם לא נרעשתם עד עכשיו, ראשית כל הציע אבנרי לפרק את ממלכת ירדן ולהפוך אותה למדינה הפלסטינית המשוחררת. הוא כינה את הממלכה ההאשמית "ממלכת בובות" שהיא "כלי משחק בידי מעצמות אימפריאליסטיות זרות". ישראל, על פי התוכנית, צריכה לסייע לעם הפלסטיני להפיל את השלטון הירדני, ובמידת הצורך לאפשר הקמת ממשלה פלסטינית גולה בשטחה. עם זאת, הדגיש, אין לבצע זאת בכוח הזרוע או בפלישה זרה, אלא בפעולה עצמית של העם הפלסטיני.

התוכנית נקראה, כמובן, על שמה של הפדרציה המתוכננת: איחוד הירדן. על פי התוכנית, תהיה ממשלה פדרטיבית בראשותו של נשיא שייבחר בידי כל בני הארץ, והיא תהיה אחראית על הכלכלה המאוחדת וכן – על סידורי הביטחון. במידה שהנשיא הנבחר יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני, ולהיפך. בד בבד, ישמרו המדינות על הפרלמנטים המקומיים שלהם. בניגוד לכנענים, אבנרי הכיר בקיומו של העם היהודי, ובקשר בין מדינת ישראל ליהודים בתפוצות. על כן ביקש בתוכניתו כי ישראל תוכל להמשיך להבטיח עלייה חופשית לכל יהודי לשטחה. כל מדינה בפדרציה – ישראל ופלסטין – תהיה אחראית על קליטת המהגרים מבני עמה. התוכנית תמכה בפירוש בשובם של הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות אל שטחי המדינה הפלסטינית החדשה.

נקודה חשובה נוספת הייתה זו: אבנרי הציע שלכל תושבי האיחוד תהיה אזרחות אחת, אולם זכות התושבות תהיה נפרדת – תושבי מדינת ישראל יצטרכו אישור מיוחד כדי להתיישב בשטח המדינה האחות, ולהיפך. עם זאת, התנועה בין המדינות תהיה חופשית. אין בתוכנית התייחסות מעמיקה ביחס למעמדם של הערבים תושבי ישראל. בגירסאות מאוחרות יותר צוין הצורך לשלבם בכל מנגנוני המדינה, כולל בצבא.

סוף התוכנית עוסק בתוכניות לעתיד. כאן התייחס אבנרי לסוגיית החינוך וקבע כי כל הסתה אנטישמית תיאסר – אך בגרסתו מדובר גם על הסתה נגד עמים שמיים שאינם יהודים. כמו כן, במוקד החינוך תוצב ההיסטוריה המשותפת, לכאורה, של עמי האזור, ויודגש מקומן ההיסטורי של מדינות אסיה ואפריקה. מבחינה מדינית, האמין אבנרי כי בסופו של דבר צריכות המדינות המרכיבות את הפדרציה להתאחד למדינה אחת, וכי הפדרציה תשמש מרכז לשיתוף פעולה של כלל "המרחב השמי" – אזור המשתרע מצפון מרוקו ועד עיראק ובו עמים הדוברים לשונות שמיות, ובעלי תרבות משותפת, כך על פי אבנרי. אבנרי הציע להקים שורה של ארגונים אזוריים שידאגו לשיתוף פעולה כזה.

התוכנית הייתה לאחר מכן חלק מרכזי בפעילותה של תנועת "הפעולה השמית", שאותה הקים אבנרי עם אחד מראשי הלח"י לשעבר, נתן ילין־מור, ועם עיתונאים ואנשי רוח דוגמת עמוס קינן, בועז עברון ואחרים. התנועה קראה להקמת פדרציה יהודית-פלסטינית ולשיתוף פעולה אזורי ברחבי "העולם השמי". את ביטאון התנועה, "אתגר", שיצא מספר שנים בשנות ה-60 ערך ילין־מור, וכתבו בו בעיקר חברי התנועה האחרים. שם נתנו במה לעמדות שנחשבו קיצוניות באותה תקופה: התנגדות למשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסיה הערבית, התנגדות לאימפריאליזם שבאה לידי ביטוי בתמיכה בעצמאות אלג'יריה וקריאה להכרה בה, ואפילו תמיכה במהפכת קסטרו בקובה. בין לבין, לעיתים הודפסו בביטאון גם שירים וסיפורים של משוררים כמו יונתן רטוש, וגם כמה משירי המשוררת הצעירה אז, דליה רביקוביץ'.

תנועת הפעולה השמית אימצה את תוכנית "איחוד ירדן" ופרסמה את עיקריה בחוברת בשם "המנשר העברי" משנת 1958. עיקריו דומים לתוכנית שהופיעה קודם לכן ב"העולם הזה", אך הוא מפורט יותר והוסיף חלקים הקוראים לאי הזדהות במאבק העולמי דאז בין ארצות הברית לברית המועצות. חלקים נוספים עוסקים בסוג המשטר (דמוקרטי חילוני), בקריאה לעלייה יהודית אך ביטול הענקת האזרחות האוטומטית, וכן בנושאי כלכלה, חינוך ותרבות.

למען האמת, אבנרי העיד כי הרעיונות על השתלבות ב"מרחב השמי" ועל שיתוף פעולה עם העמים הערביים באזור ניטעו בו עוד בשנות מלחמת העולם השנייה. רעיונות כאלה ודומים להם הביע עוד בקבוצות מוקדמות יותר שהקים, דוגמת "ארץ ישראל הצעירה" (הידועה גם בשמה "במאבק"), עוד ב-1946. תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בקולו את עיקרי הרעיון בקטע הזה, מתוך "אוסף תולדות ישראל" המתעד את דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית:

אלו עיקרי תוכנית "איחוד ירדן" שהגה אורי אבנרי עוד בשנות החמישים. ברבות השנים, כפי שהעיד, שינה את טעמו ולא האמין ששיתוף פעולה נרחב כזה עשוי עוד להתקיים. ומה אתם אומרים? האם במאה ה-21 לרעיונות האלה תהיה תקומה מחודשת? מה דעתכם?

 

בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, יצא לאור הספר "בשדות פלשת – 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אורי אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה, בעת שהיה חייל בפלוגת "שועלי שמשון". אפשר לומר שאבנרי היכה על הברזל בעודו חם – ואף לוהט – משום ש"בשדות פלשת" היה הספר הראשון שעסק במלחמה שאך נסתיימה. הספר נחל הצלחה עצומה ואבנרי נעשה חביב הקהל. בתוך פחות משנה הודפסו עשר מהדורות ונערכו אירועים חגיגיים בהשתתפות קציני צה"ל שבהם הוקראו קטעים נבחרים. לפי עדותו של אבנרי, לא הייתה בר מצווה שבה לא הוענק הספר במתנה לחתן השמחה.

אומנם ההצלחה נעמה לאבנרי, אך לטענתו הוא חש שהיא הגיעה מהטעמים הלא נכונים. אבנרי חשב שהמסרים שניסה להעביר באמצעות כתיבתו בשדה הקרב לא נקלטו, בין השאר בעטיה של הצנזורה שעברו הטורים, וגם בעקבות צנזור עצמי כדי לא לחשוף את ערוותם של חבריו לפלוגה. באחד מהסיפורים המוכרים מהתקופה, סיפר אבנרי כי נתקל בשני נערים באוטובוס, והם הביעו צער על שלא הספיקו להשתתף בלחימה. בעקבות זאת החליט למהר ולהוציא לאור ספר נוסף, שהיה מבחינתו חציו השני של "בשדות פלשת – 1948". הוא קרא לו "הצד השני של המטבע" שראה אור ב-1950.

אך לספר הזה לא נמצאו כרזות פרסומת ענקיות, ולכבוד הספר הזה לא נערכו מסיבות השקה בהשתתפות כוכבי התקופה. בשביל הוצאת הספר הזה נאלץ אבנרי לכתת את רגליו בין המוציאים לאור עד שהצליח למצוא מי שיסכים להוציאו לאור. בארכיונו של אבנרי, השמור בספרייה הלאומית, נמצא מכתב ששלח לפרופ' עקיבא ארנסט סימון (פילוסוף ואיש חינוך מחברי תנועת "ברית שלום" שדגלה במדינה דו־לאומית), ובו תיאר מעט את הקשיים שבהם נתקל. מעבר למטרות הנאצלות, אבנרי הדגיש במכתב את רצונו בבמה להפצת רעיונותיו, לאחר שבעיתון "הארץ" שבו עבד, סירבו לפרסם מקצת מטוריו.

לבסוף, קיבל על עצמו המו"ל יוסף שמעוני להוציא את הספר, ואף נשא בעלויות ההפצה. עם זאת, כחודשיים לאחר מכן סירב המו"ל להדפיס מהדורה נוספת אם לא ייערכו תיקונים בספר. לאבנרי הותר להדפיס מהדורה לא מתוקנת בעצמו. גם החוזה ונספחו נמצאו בארכיונו של אבנרי.

נראה, אם כן, שהקוראים היו נלהבים פחות לקרוא את הספר הזה. אבנרי תיאר בו את זכרונותיו מזמן הקרבות, מהתקופה שלפני המלחמה, ומתקופת אשפוזו בבית חולים לאחר שנפצע בבטנו בסוף 1948. אולם הפעם, בהשפעת הספר המפורסם על מלחמת העולם הראשונה, "במערב אין כל חדש", בחר אבנרי להציג בלי כחל ושרק גם את הצדדים היפים פחות בלחימה. הוא תיאר את גירוש התושבים מכפרים שנכבשו, סיפר על מקרי ביזה, התעללות בשבויים, רצח חפים מפשע ועוד. הפעם לא הסתיר גם את הווי החיילים שסבב לא מעט סביב מין. גם אחרי 70 שנה, הקריאה בספר עדיין מעוררת תחושות קשות. וגם בזמן אמת, פרצה מיד סערה סביב אבנרי והספר: המבקרים כינו אותו "פורנוגרפי", "זול" ו"מסוכן".

הביקורות שצפו מכל קצות הקשת הפוליטית. אהרן ראובני, אחיו של הנשיא לעתיד יצחק בן צבי (וסופר חשוב בפני עצמו בעברית וביידיש), פרסם חוברת קצרה בשם "'הצד השני וספרות 'על חטא'" ובה תקף את המפקפקים בנחיצות הצעדים שננקטו במלחמה. הוא התמקד באבנרי ובספרו, וכינה את המסרים שבספר "הומניות צבועה", ואת הספר עצמו "גרוע מפורנוגרפיה".

מן העבר השני, הופיע בביטאון סֻלָּם (שייצג את אנשי הלח"י לשעבר) טור מאת עורך כתב העת, ישראל שייב (לימים אלדד) ובו כתב, בהתייחסו לתפקידו של אבנרי כבעלי השבועון "העולם הזה": "מרגל הוא צדיק גמור ביחס לאבנרי… אילו מושג הכבוד וקדושת הדם היו ערכים בצבאנו, לא היה בחור כזה מסוגל לשבת תחתיו לא "בעולם הזה" ולא ב"עולם הבא", מעוצמת המלקות שהיו מלקים אותו אלה וחברי אלה בצבא ישראל שהוא מעליל על כולם" (בתמונה למעלה). בעקבות דברים אלו, הוגשה נגדו תביעה בטענה שמדובר בהסתה. המשפט זכה לכותרות בזמן שהתקיים, ואבנרי אף נקרא להעיד. עדותו נעשתה עד מהרה ויכוח פומבי על מלחמת העצמאות, ובמסגרתו לא בחלו אבנרי והסניגור במילים חריפות מאוד (בין השאר "גבלס" ו"טרבלינקה").

שייב הפסיד במשפט ונדרש לשלם קנס על סך חמש לירות ישראליות. אבנרי נתקל בעוד מכשולים בעקבות צאת הספר. לטענתו, במסגרת משטר הצנע באותן שנים, ניצל משרד האספקה את כוחו וסירב להקציב דפים להדפסת מהדורה נוספת של הספר. המהדורה הבאה יצאה רק ב-1976. טיוטת הקדמה למהדורה הנוספת שיצאה בשנת 1990, עם הערותיו של אבנרי בכתב יד, שמורה גם היא בארכיונו, ובה מובא בקצרה סיפור ההתנגדות לספר השערורייתי.

תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בעצמו על העליות והמורדות באותן שנים, הודות לריאיון שנערך במסגרת "אוסף תולדות ישראל", העוסק בתיעוד דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית. צפו בקטע כאן:

 

לקריאה נוספת:

אורי אבנרי: ללא מורא וללא משוא פנים

אוסף תולדות ישראל: סיפורה של ה"מארין קארפ"

שנת 1917 הייתה שנה גורלית בחייו של פרנץ קפקא. בשנה זו, אותה שנה שבה אובחן בתור חולה שחפת, החל קפקא ללמד את עצמו עברית. כששמע על כך חברו מקס ברוד, הוא הופתע. כיצד ייתכן שבמשך יותר מחצי שנה לומד חברו הקרוב עברית מבלי ליידע אותו – פעיל ציוני שמתעתד לעלות לארץ ישראל? הגילוי הזה הוליד התכתבות ענפה בעברית, שבה ביקש הסופר והמשפטן הצ'כי-יהודי לתרגל את העברית שלו עם דובר כשיר ממנו.

אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצונו העז לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר כמה כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.

עדות לכך אנו מוצאים באחת משמונה מחברות העברית של קפקא, מחברת שהגיעה לספרייה בחלק מעיזבון מקס ברוד בתום הליך משפטי ארוך שנים. מלבד רשימות מילים עבריות ותרגומן הגרמני, ב"מחברת הכחולה" תיעד קפקא שביתת מורים בארץ-ישראל שהתרחשה בנובמבר 1922. תיעוד זה מאפשר את תיארוכה של המחברת – שנתיים לפני מותו ממחלת השחפת בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. באותה עת הייתה מורתו של קפקא לעברית בחורה צעירה בשם פועה בן טובים, בת היישוב הארץ-ישראלי שהגיעה לפראג כדי ללמוד רפואה. גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד בלימודי העברית ושקד עליהם.

וכך כתב קפקא (בעברית!) למורתו פועה במכתב שמתפרסם כאן לראשונה:

"בטרם את תתקני כל השגיאות במכתב […] אהיה כבר שוב בבתיך. רק על כן עשיתי שגיאות […]
אני הכינותי גם ספר תחת מכתבי. ספר שאולי תענין [יענין] אותך. אבל אם אי אפשר לך להמתין כתבי מתי את תבואי מחר. כי אני מקוה בטח, כי את תשמחי אותי בלכתך מחר. עוד פעם אחת: אל תהיי כועסת אני כועס כבר די לשנינו."

 

ועוד תיעד קפקא שביתת מורים שהתקיימה ביישוב:

"…מהאנחות הכבדות והעמוקות הבוקעות ועולות מתוך הלחץ הכלכלי שהציונות והעבודה הא"י נתונות בו. לקחו המורים תשעה קבים ושמונה קבים מאלה לקחו מורי ירושלים. אין קץ לאיומי-שביתות ואין מספר למחאות ולתזכירים (?) העפים מהכא להתא [מפה לשם] בסגנון מרעיש עולמות. מתקבל רשם כי אכן נפלו המורים במצבם לרע מכל העובדים את עבודה הישוב והם היחידים הסובלים ומקופחי השכר.

שאלת-משכורת המורים נעשתה לשאלה מרכזית והכי בוערת. כאילו בה מתחילה ובה מסתימת כל פרשת היסורים וההתאבקות הקשה של תקופה מחוסרת אונים זו".

המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תוכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התוכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יהיה מלצר ולמנהל המסעדה. התוכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.

בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתוכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.

בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה שבה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתוכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.

יותר משבע שנים שקד קפקא על לימודי העברית שלו. התכנון לפתוח מסעדה בארץ כנראה לא היה יותר מחלום בהקיץ, אולם השאיפה שלו לחזות במו עיניו ביישוב העברי המתפתח ולפטפט בשפת המקומיים החלוצים נותרה בעינה עד מותו.

הוא לא זכה מעולם לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג שבה התגורר מרבית שנותיו, ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם.

 

קבלו טעימה מארכיון קפקא

כשקפקא כתב מכתב זועם בן 47 עמודים לאבא

צייר ושמו פרנץ קפקא