מודל 2019 | קחי. זה יהיה הסוד שלנו

פרק מתוך הספר "לגדול על מים", מאת אשרה גרינבלט, על פגיעה מינית בחברה הדתית

אפרת פלג, ללא כותרת, חול על עץ, 60x60x5 ס"מ, 2005

.

פרק מתוך "לגדול על מים" / אשרה גרינבלט

.

בדרך חזרה מבית הספר שמרית מרימה מהאדמה אצטרובל שנראה שלם למדי, ורק כשהוא כבר בידה היא רואה שהצד שהיה מונח על האדמה שבור ומפורק והיא זורקת אותו מידיה. היא מחליטה לחפש אחד שיהיה גם פתוח וגם שלם. המשימה אינה פשוטה ושמרית שמחה לדבוק בה. אחרי עשרה אצטרובלים חצי מרוסקים היא מתייאשת. היא רואה את יעקב צועד מהמחסן אל הרפת ורצה לקראתו. "אבא, אבא, אתה צריך עזרה?"

"במה את רוצה לעזור לי?" הוא שואל בלי לעצור.

"ברפת. אתה צריך עזרה?" הוא מרים צינור מים מהאדמה ומסמן לה עם היד שתזוז. "לא, שמרית. אני לא צריך עזרה," ומגלגל את הצינור סביב זרועו. "אבל תראה. אני כבר ממש חזקה. אני יכולה לפזר חציר בחביות." היא מושיטה את ידיה לידית הקלשון בביטחון ומאיטה את תנועותיה כשהיא חשה את כובד משקלו. "נו, שמרית! תעזבי! זה מסוכן! אם זה ייפול לך על הרגל זה יפצע אותך!" מופתעת מעוצמת סירובו היא מניחה את הקלשון במקומו. "אז בלי קלשון." היא מושיטה את ידיה אל חבילת חציר פרומה, אוספת ככל יכולתה ומניחה בחביות ההאכלה. יעקב מוציא מעמדות החליבה שש פרות ומכניס אחרות במקומן. "איפה צדוק כשצריך אותו," הוא רוטן, ושמרית מיד מציעה שוב את עזרתה. "תראה, אבא, אני חזקה." היא נתלית על מוט ברזל, מוודאת שהוא מביט בה, ואז מכופפת את ידיה ומשחררת – כמו שהבנים עושים על העמוד שעליו תלויה הנדנדה. "אני עושה מתח. תראה. אני מצליחה." היא נעמדת על האדמה, מאוכזבת מאביה שאינו עוצר מעיסוקו להביט בה. צדוק עובר מאחוריה. עכשיו לא רק שאבא לא ירצה ממנה שום עזרה, אלא שמכל הילדים דווקא זה שהיא הכי פחות אוהבת יהיה זה שיעזור במקומה. "הו, צדוק! חיכיתי לך! תוציא את הפרות. צריך כבר להכניס אחרות."

יעקב מזרז אותו ושמרית משפשפת את ידיה משאריות חלודה שדבקו בהן ומתאמנת בעמידת גשר על האדמה. החולצה שלה גולשת מהמותן אל הפופיק. רק שיעקב יבחין בה, שיראה כמה היא חזקה וגמישה. לפני שהיא מאתרת אותו בעיניה היא שומעת אותו רוטן לעברה, "שמרית! זה לא יפה ככה. תסדרי את החולצה!"

אמירה יוצאת לגינה עם משפך בידה. לא אחת העיר יעקב שהוא אינו רואה תועלת במעשיה ולמרות זאת היא ממשיכה לטפח את הגינה. "אימא!" שמרית רצה לקראתה. "קמת מהשינה!" אמירה מחייכת ומזמינה את שמרית להצטרף אליה.

"צריך להשקות, אימא?" שואלת שמרית. "גם," אומרת אמירה, "אבל פרחים לא גדלים רק על מים. צריך לשתול אותם באדמה טובה, לחשוף אותם לשמש, לגזום מדי פעם, לדשן."

אמירה גוזמת פרחים שנבלו ושמרית גורפת עלים יבשים ואוספת אותם בידיה, כשקוץ ננעץ בבשרה. "איי!" היא צועקת ומבקשת מאמה להסתכל מה קרה לה. "אין לך כלום," אומרת אמירה ומציעה לשמרית לשבת לנוח קצת בזמן שהיא ממשיכה לעבוד. "אימא? את עצובה?" שואלת פתאום שמרית. "למה את חושבת ככה?" אמירה משיבה בשאלה, ושמרית אינה יודעת להסביר. "אני לא עצובה בכלל," אמירה מצביעה על הפרחים. "תראי את ניצני הפרחים החדשים שתכף יפרחו. אנחנו צריכים להגיד תודה על מה שיש לנו." "מה יש לנו?" שואלת שמרית. "הכול, מתוקה. יש לנו כל מה שאפשר להצטרך. יש לך בית ואוכל ובגדים ואבא ואימא ואחים ובית ספר וחברים. לא לכל הילדים בעולם יש את כל הדברים שהם צריכים."

"אבל אין לי טלוויזיה כמו אצל אביב," משיבה שמרית, ואמירה מחייכת. "יש לי גם קוץ," היא בוחנת את כף ידה, ואמירה אומרת, "ולי יש ילדה חמודה ומפונקת."

על שרפרפי המתכת מצטופפים ילדי המשמרת הראשונה. אלה שחזרו מבית הספר בשתיים ורבע. תלמידי בית הספר היסודי ותלמידי החטיבה. עיניה של שמרית מרפרפות בין היושבים, מחפשות את אביב. שושנה מניחה יד על ראשה ומברכת אותה, "ברוכה הבאה. בואי, אני אתן לך צלחת ואכין לאביב צלחת ותשבי איתו בחדר כי עכשיו קצת צפוף פה." נוכחותו של בן ציון במטבח היא כנראה הסיבה לשקט המאופק סביב השולחן. שושנה מניחה על מגש שתי צלחות ומסמנת לשמרית לבוא איתה.

היא מתיישבת על מיטתו של אביב והם אוכלים בשמחה. "אתה כבר לא נראה חולה," היא מציינת בסיפוק לפני שהיא פונה לשוב הביתה.

גם המשמרת השלישית והאחרונה של ארוחת הצהריים הסתיימה בינתיים. תלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון הספיקו לשוב גם הם ולסיים את ארוחתם. היא עומדת לצאת כשנאור קורא לה מהחדר הסמוך, "שמרית, שמרית, יש לך שנייה? אני צריך עזרה." הוא מסובב את גבו ומסמן לה לבוא אחריו אל החדר שלו. "תראי, נפלה לי פה מחברת ואני לא מצליח להוציא אותה," הוא אומר ומצביע אל מאחורי המיטה. על המיטה הנוספת יושב צדוק, מנסה להרכיב ווקמן חצי מפורק. שמרית שמה ברך על המיטה של נאור, רוכנת אל סוף המיטה ומושיטה יד לאסוף את המחברת שנפלה, אבל המחברת רחוקה וידיה קצרות מכדי להגיע. שמרית מעבירה את הברך קרוב יותר למרכז המיטה ורוכנת שוב. הפעם ידה נוגעת במחברת אבל לא מצליחה לאחוז בה. היא נשכבת על המיטה. זהו. עכשיו היא מצליחה. היא מגישה את המחברת לנאור והוא מחייך אליה. "את מעולה. עכשיו חכי רגע. תישארי רגע. אני רוצה לדבר איתך."

נאור מושך ברגלו כיסא מלפני השולחן ומעמיד אותו מול המיטה שצדוק יושב עליה. מניח את כפות ידיו על כתפיה ומכוון אותה לעמוד מולו בזמן שהוא מתיישב. "את יודעת שאנחנו מאוד אוהבים אותך," הוא אומר ומקרב את כיסאו לכיוונה. "את ואביב כמו אחים שלנו אבל את גם חברה מצוינת ואני רוצה שמדי פעם תבואי לחדר שלנו קצת ותהיי איתנו." היא מרגישה שמשהו נוגע בה מאחור. זה כנראה צדוק. היא מסתכלת לאחור ונאור אומר לה, "תעזבי אותו, תסתכלי אלי." הוא מדבר ומדבר, אומר מילים ומשפטים אבל היא קולטת רק שברי מילים. "חברה", "אחות", "לעזור" ו"מתנות". היא מרגישה שמכנסיה מופשלים ממנה ורואה את ברכיו של צדוק משני צידי גופה. רק אחרי שהיא רואה אותן היא גם מרגישה שהן חובקות את מותניה. היא מסתובבת לראות מה הוא עושה אבל נאור מניח יד על לחיה ומסובב את פניה אליו.

"תעזבי את צדוק. הוא כבר גומר. את איתי, שמרית? תבואי אלינו לפעמים?" הוא מגיש לה חופן סוכריות ג'לית ושואל, "את אוהבת סוכריות, נכון? כל פעם שתבואי אני אתן לך סוכריות." היא מביטה בו ולא זזה. צדוק מתנתק ממנה ומרים את מכנסיו. היא מתמהמהת. מנסה להבין מה מותר לה ומה אסור. אם היא יכולה להרים את מכנסיה. נאור מאשר לה לסדר את בגדיה. היא מושכת את המכנסיים למעלה ושותקת. "קחי את הסוכריות, שמרית." היא מסתכלת עליו בשתיקה. "קחי. זה מגיע לך. זה יהיה הסוד שלנו. אף אחד לא צריך לדעת שהיית פה ושנתתי לך סוכריות." היא מהנהנת, לוקחת את הסוכריות והולכת.

היא חוצה את חורשת האורנים הקטנה בצעדים שקטים. כמו מצמצמת את קיומה. אילו יכלה היתה מתאדה כך שאיש לא ירגיש. שאיש לא יכעס עליה, ואם אפשר גם שאיש לא ירגיש בחסרונה. בתוך הבית היא מרפרפת במבטה אל החדרים השונים ומחפשת מקום לעצמה. אבא ברפת, אימא נחה במיטה, ובחדר שלהן יעל שוכבת על השטיח וממלאת בצבעים שונים משבצות קטנות בדף שתלשה ממחברת חשבון.

היא מצביעה על הדף ושואלת, "אפשר גם?" יעל מגישה לה מחברת ושמרית פותחת באמצע ותולשת דף כפול. "ככה הכי טוב לתלוש. ככה. מהסיכות. אחרת הדפים בצד השני מתחילים להתפרק לך," היא מסבירה נוכח מבטה התוהה של יעל. "לא אכפת לי. זו מחברת ישנה," אומרת יעל. שמרית נשכבת על השטיח ליד יעל, ויעל מפנה לה מקום בשמחה.

שמרית מביטה בציור של יעל. כל משבצת בגוון בהיר יותר מזו שסמוכה לה ואפשר כבר לנחש שכל הצבעים ביחד ישלימו איזו תמונה. שמרית בוחרת לצבוע את המשבצות לסירוגין. אחת כן ואחת לא. על הדף מתחילות להופיע שורות אלכסוניות. מדרגות. שמרית צובעת ביסודיות. אילו יעל לא הייתה מבקשת להחליף איתה טוש, היא לא הייתה שמה לב שכל המשבצות אצלה באותו צבע. שמרית מתמסרת לדיוק כאילו הוא זה שיקבע שאכן הדברים מתנהלים כסדרם.

היא מטפסת אל המיטה העליונה במיטת הקומתיים. היא שוכבת על הגב ומביטה במדבקות הכוכבים התלויות על התקרה הקרובה כל כך. הכוכבים נעלמים בהדרגה והיא שוקעת בשינה. מתוך השינה היא מרגישה מים באים. תחילה מלטפים אותה בעדינות. את העקבים, אחר כך את הטוסיק ואז את הגב והעורף. היא מרגישה שהיא מרחפת מעל המים. כמו בחופשה המשפחתית בים המלח כשתמיר לימד אותה לצוף. מפלס המים עולה עוד טיפה ותנוכי האוזניים נרטבים. עתה האוזניים שקועות לגמרי ושמרית נבהלת. היא נזכרת שניסתה לצוף בכנרת ללא הצלחה ואיך רגליה חיפשו את הקרקע שוב ושוב. היא מנסה להתהפך. חצי סיבוב. רק לשכב על הצד. מאמצת את שרירי הצוואר והחזה, מנסה להרים את הכתף הימנית כדי להטות את הגוף שמאלה אבל הגוף לא נענה לה. המוח שולח אל היד פקודה להיאחז במעקה אבל היד לא נענית. עקצוצים עקצוצים והיד מתכווצת לתוך עצמה. היא זוכרת שהמיטה שלה לא כל כך גבוהה. שאם תצליח לרדת מהמיטה ולהניח את רגליה על הרצפה, ראשה יהיה עדיין מעל פני המים ויש ביכולתה לקום ולהציל את עצמה. כל מה שהיא צריכה זה להציל את עצמה. והיא לא מצליחה.

 

אשרה גרינבלט , "לגדול על מים", הוצאה עצמית, 2019.

 

.

/

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך "אני טיטובה, מכשפה שחורה", מאת מאריז קונדה, זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות לשנת 2018

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו