צילום: דני גוטפריד, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.
הספרייה הלאומית ופייסבוק ישראל ממשיכות בשיתוף הפעולה ויוצאות בפרויקט מרגש לקראת פתיחת שנת הלימודים. למעלה מאלף תמונות היסטוריות של תלמידים ותלמידות, שטרם נחשפו לקהל הרחב יונגשו בסיוע ומימון פייסבוק למיליוני המשתמשים ברשת החברתית בישראל.
לכבוד החזרה לבית הספר נעלה החל מהיום אלבומי תמונות מיוחדים ואנו מזמינים את הקהל הרחב לזהות ולתייג את עצמו, בני משפחתו וחבריו לספסל הלימודים שמופיעים בתצלומים, וכך שמותיהם יונצחו בארכיון של הספרייה הלאומית ויישמרו למען הדורות הבאים לצד אוצרות התרבות והמורשת של המדינה והעם.
אוסף התצלומים הנדיר של הספרייה הלאומית מכיל מיליוני תמונות שלא ידועים לנו פרטים עליהן. ברבים מהמקרים אנו יודעים רק את מועד ומקום הצילום, כגון "צולם בתל-אביב, 1974". לאור זאת, החלטנו שוב להיעזר בקהל הרחב, ובעזרת פייסבוק ישראל להפיץ את התמונות לכמה שיותר ישראלים, בכדי שיוכלו לעזור ולהוסיף את המידע החשוב ביותר על התצלומים – מי מצולם בתמונה ומה הסיפור מאחוריה.
הצילומים, המאגדים בתוכם את חוויות הכיתה ובית הספר פרושים על פני כארבעה עשורים – משנותיה הראשונות של ישראל בשנות החמישים ועד שנות התשעים הצבעוניות, יוצגו באתר ובעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית ויאפשרו לכל אחד ואחת חוות ולשתף רגעים מרגשים ומיוחדים, כפי שנתפסו בעדשות המצלמה של בכירי הצלמים שפעלו בעשורים הראשונים והמאוחרים יותר של מדינת ישראל.
עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל, אמרה: "שיתוף הפעולה של פייסבוק עם הספרייה הלאומית מתקיים כבר יותר משנה וכל פרויקט מצליח לרגש אותי מחדש. היכולת שלנו היום, בעידן הדיגיטלי, להביא לחיים פיסות היסטוריה, לספר את הסיפור של המדינה דרך עיני המצלמה, זאת זכות גדולה. אוצר התמונות של הספרייה הלאומית מספר את סיפורה של המדינה לאורך כל שלביה ומחבר אותנו לאנשים שהיו שם. אני מקווה שדרך פרויקט זה נוכל לתת שמות לפנים בתמונות הכה מיוחדות הללו".
באגרת מתגלה גדולתו של הרמב"ם בתור פוסק הלכה הנשען על ניסיון חייו כפליט חרב, כדי להיטיב עם בני עמו הדחויים.
ניסיון חייו של רבי משה בן מימון שכנע אותו, כבר מגיל צעיר, שהוא ובני תקופתו חיים בעידן של אבדן בהיסטוריה היהודית. בראשית שנות העשרים לחייו עלתה לשלטון באזורי ספרד המוסלמית תנועת המווחידון (המייחדים). המטרה המרכזית שהציבה לעצמה התנועה האסלאמית הקיצונית, הייתה הפצת גרסתם המוקצנת לאסלאם בכוח הזרוע. לשם כך, הם פעלו לנפץ את מרקם החיים השיתופי שהתפתח באזורים שכבשה – "תור הזהב הספרדי" הגיע לקיצו. אנשי המווחידון השתלטו על צפון אפריקה ואנדלוסיה, פעלו לחסל כל "השפעה זרה" על ה"אסלאם האמתי" והציבו בפני בני הדתות האחרות את הבחירה הבאה: התאסלמות או מוות. פעמים רבות אפילו לא אפשרו לבני הדתות האחרות להתאסלם והוציאו אותם להורג בו במקום.
דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, אשר צויר לראשונה שנים רבות לאחר מותו. לפריט בקטלוג לחצו
בעקבות התקדמות הכובשים נמלטה משפחתו של הרמב"ם אל מרוקו והמגרב, ככל הנראה בשנת 1159. לא ברור מדוע בחרה משפחת הרמב"ם להגר דווקא אל מעוז הכוח של המווחידון, בייחוד בתקופה בה חרבו הקהילות היהודיות בהוראת מנהיג התנועה, עבד אלמומין.
דגל שושלת המווחידון. מקור: ויקיפדיה
כבר בהיותו במגרב, נשאב הרמב"ם לדיון ההלכתי הסוער בשאלת התאסלמותם מאונס של יהודי המגרב ואנדלוסיה. יהודים שהצליחו להימלט מאימת המווחידון, לאחר שנאלצו להתאסלם, פנו אל פוסקי הלכה שונים בשאלה: מה עליהם לעשות עתה?
פסיקת הלכה מפורסמת שנפוצה באזור קבעה שעל היהודים הנרדפים לסרב להתאסלם גם במחיר חייהם, היות שהאסלאם הוא בגדר עבודה זרה. יהודים שהתאסלמו מאונס, המשיך אותו פוסק, לא רק שלא יוכלו לחזור ליהדותם בחופש, אלא דינם מוות. מששמע הרמב"ם על הפסיקה הזאת הרגיש מחויב להגיב. הוא חיבר את "אגרת השמד" ושלח אותה אל אנוסי המגרב.
"אגרת השמד" לרמב"ם
מיד בתחילת האיגרת ניכר שהרמב"ם לא יכול היה להכיל את זעמו על אותו פוסק נמהר שהוציא את המתאסלמים מאונס מכלל ישראל. הוא קבע שכל מי שפוסק פסיקה חמורה שכזאת הינו ככלי ריק הראוי "שֶׁלֹּא יַרְבֶּה בַּדִּבּוּר וְיַמְעִיט הָעִנְיָן." אחרי שקרא את פסיקת ההלכה במלואה, קבע הרמב"ם ש"אִם כֵּן אֵין אֵצֶל זֶה זַך-בְּשֵׂכֶל".
לאחר שביטל את סמכות הפוסק כליל, גייס את שליטתו המופלגת בחכמת ישראל וצירף מגוון מקורות מהמדרש והאגדה. רצונו היה להראות שבמהלך קורותיהם חטאו בני ישראל שוב ושוב בעבודה זרה, ולמרות זאת סלח להם האל בכל פעם בה ביקשו תשובה. עוד הוסיף הרמב"ם, שהיו לא מעט מקרים בהם אפילו הגדולים בחכמי ישראל נאלצו להעמיד פנים ולעבור עבירות מאונס, בזמן שהמשיכו לקיים את מידת התורה והמצוות בסתר. "וְאִם אֵלֶּה הַכּוֹפְרִים הַמְפוּרְסָמִים יִגְמְלֵם הַ' גְּמוּל טוֹב עַל מְעַט מִזְעָר מִמַּעֲשֵׂה הַטּוֹב – יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסוּ בְּאֹנֶס הַשְׁמֵד וְעוֹשִׂים מִצְווֹת בַּסֵּתֶר, אֵיך לֹא יִגְמְלֵם הַ' עַל כָּך, וְלֹא יִהְיֶה הֻפְרִשׁ אֶצְלוֹ בֵּין עוֹשֶׂה מִצְוָה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה; בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עַבְדּוֹ?" בכך קבע הרמב"ם שלא רק שהתאסלמותם של יהודי המגרב לא מוציאה אותם מכלל ישראל, היא אף הופכת אותם לחולייה נוספת בשרשרת רדיפות היהודים במהלך הדורות.
הרמב"ם לא עצר שם וניסה לשכך את תחושת האשמה והדחייה שבאמירת "השאהדה" המוסלמית: ההצהרה לפיה "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו". הוא הבהיר לאנוסים שאין באמירה זו משום הפניית עורף לאלוהי ישראל, כיוון שעבור האנוס אלו מילים הנאמרות מהשפה החוצה. בסוף האיגרת הניע הרמב"ם את המתאסלמים להגר אל אזורים בהם יוכלו לחזור לחיקו המאמץ של עמם ולחיות שוב בתור יהודים החיים חיי תורה ומצוות.
קבר הרמב"ם בטבריה. תמונה משנת 1952, מתוך אוספי הצלמניה. צילום: רודי ויסנשטין
אמנם שנות נדודיו של הרמב"ם הסתיימו עם הגעתו למצרים בשנת 1166, אך המהגר ופליט חרב המווחידון מעולם לא שכח את שנות נדודיו ואת הרדיפות הדתיות שהיו מנת חלקם של משפחתו ועמו. עד סוף חייו יתייחס לעצמו בכתביו כאל "הספרדי" או "האנדלוסי".
הדפסה משנת 1850 ב"ברעסלויא". תוכלו להוריד את הספר בחינם באתר Hebrew Books
אוטו נוירת (Otto Neurath), פילוסוף, כלכלן וסוציולוג יליד אוסטריה (1945-1882), היה הוגה דעות חשוב בגרמניה ובאוסטריה עד 1934, ולאחר מכן בהולנד ובאנגליה. נוירת היה הוגה מגוון שהגותו התפתחה עם השנים לכיוונים שהקיפו דיסציפלינות שונות.
חוט השני של עבודתו האינטלקטואלית של נוירת היה חיפוש אחר אחדות מושגית ורעיונית ברמת החברה האנושית כולה. נוירת, איש שמאל מובהק, שעסק בתכנון כלכלי מרכזי ובהכנת תכניות לסוציאליזציה, היה פעיל בבוואריה בימי רפובליקת המועצות העממיות הבווארית בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר נפילתה פעל ב"ווינה האדומה" במסגרת המפלגה הסוציאל דמוקרטית.
בשנת 1923 הוא הקים בווינה מוזיאון לתכנון עירוני ושיכון שהפך למוזיאון לחברה ולכלכלה. העבודה על המוזיאון הביאה את נוירת להשקיע מחשבה ומאמץ רב בכלים הגרפיים ובשפה החזותית-סמלית. כך קרמה עור וגידים יוזמה חשובה של אוטו נוירת: "איזוטייפ" (Isotype), שיטה של סמלים שנועדו להציג מידע כמותי באמצעות אייקונים (צלמיות) ברורים לכל.
לאחרונה, מכתבים אלו ומספר תצלומים שהיו יחד אתם, עברו מיון חדש וקוטלגו במערכת הממוחשבת של הספרייה הלאומית. מעתה ניתן להזמינם לעיון (V 1119) ולהעשיר את ההבנה ביחס לאוטו נוירת בנעוריו ובאשר לנושאים שהעסיקו את הוגה הדעות הצעיר, שהיה עתיד להשפיע על תחומים רבים. חוקרים העוסקים בתחומים כגון כלכלה חברתית, לוגיקה, סמיוטיקה וייצוג גראפי של מידע, המעוניינים לדעת על דרכו של אחד ההוגים החשובים בתחומים הללו, יכולים כעת לקרוא חומרים פרי עטו שלא היו מוכרים עד כה.
רודולף קייזר, שנפטר ב-5 בפברואר 1964, לא בהכרח מוכר כיום אפילו בקרב המומחים לתולדות הספרות. זאת על אף שקייזר היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בחוגים הספרותיים של רפובליקת וויימר לפני הגירתו ב-1933, כיוון שהיה העורך הראשי של כתב העת הספרותי החשוב Die Neue Rundschau, כתב עת שרואה אור עד היום על ידי המו"ל פישר (S. Fischer) בגרמניה. מלבד עיסוקיו כעורך היה קייזר גם מחברן של יצירות ספרותיות והוא אף חיבר יצירות העוסקות בתולדות הספרות והפילוסופיה
רודולף קייזר נולד ב-28 בנובמבר 1889 בפרכים (Parchim), עיירה קטנה צפונית-מערבית לברלין. הוא עבר בהצלחה את מבחני הבגרות בברלין בשנת 1910. במהלך ארבע שנים הבאות הוא למד ספרות גרמנית, תולדות הספרות, פילוסופיה ותולדות האומנות בברלין, במינכן ובווירצבורג. שם סיים את לימודיו ב-1914 עם דוקטורט בפילוסופיה.
קייזר נישא לאילזה איינשטיין, אחת מבנותיו החורגות של אלברט איינשטיין. מהקשר הזה נוצרה קרבה אף לאיינשטיין עצמו, קרבה שהייתה אינטנסיבית ועלתה בהרבה על הקרבה ששררה במסגרת המשפחתית. הקשר בין השניים נמשך גם לאחר מותה של אילזה בצרפת בשנת 1934, לאחר עשר שנות נישואין. קייזר חיבר ביוגרפיה של איינשטיין, שפורסמה תחת שם העט אנטון רייזר ורק בשפה האנגלית.
כבר בימי לימודיו חיבר קייזר טקסטים ספרותיים. אחד הפרסומים החשובים של הסופר הצעיר היה הנובלה "מות משה", שפורסמה בשנת 1921 בסדרת הספרים האקספרסיוניסטית "היום האחרון" (Der jüngste Tag), שראתה אור על ידי המו"ל הנודע קורט וולף. עבודותיו של קייזר כעורך נחשבות משמעותיות יותר, למשל אנתולוגית השירה האקספרסיוניסטית "הבשורה" (Verkündigung) (1921). גם ספריו בתולדות הפילוסופיה, לדוגמה הביוגרפיה של ברוך שפינוזה, וכן תרומותיו כמבקר ספרות – בין היתר בכתב העת Die Neue Rundschau – התקבלו בתשומת לב רבה.
פרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
בתפקידו כעורך ראשי של כתב העת פעל קייזר במקום מרכזי של עולם הספרות הגרמנית, דבר שמוצא ביטוי בהתכתבותו האינטנסיבית עם סופרים בני זמנו. בעיזבונו מצויים מכתבים רבים מאת גרהרט האופטמן, הרמן הסה, אוסקר לורקה, היינריך ותומס מן וסטפן צוייג. הקשרים אתם נמשכו במקרים רבים גם לאחר עזיבתו את מערכת כתב העת בשנת 1932.
כחתנו של אלברט אינשטיין, שהיה שנוא בקרב הנאצים, וכיהודי וכמבקר ספרות ליבראלי, לא נותרה לקייזר ברירה אלא להגר מגרמניה לאחר עלייתם של הנאצים ב-1933. בתחילה, הובילה אותו דרכו להולנד, אך לאחר מותה של אשתו הראשונה אילזה המשיך קייזר את בריחתו לארצות הברית. שם התחתן בפעם השנייה ופעל כמרצה לתולדות הספרות במכללות אחדות ובסופו של דבר כפרופסור באוניברסיטת ברנדייס. בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ביקר קייזר בישראל וכתב טקסט על ביקורו בארץ. הטקסט הופץ בין מכריו וחבריו. בפברואר 1964 מת קייזר בדירתו בניו יורק ממחלת לב.
כבר בשנת מותו של רודולף קייזר מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז, קורט דוד וורמן, עמד בקשר עם אלמנתו של קייזר וקבע אתה את העברתו של העיזבון לספרייה בירושלים. החומרים הגיעו לספרייה רק לאחר פטירתה של אווה קייזר בשנת 2000. לאחרונה סודרו וקוטלגו כל החומרים והם עומדים כעת לרשות החוקרים.
רודולף קייזר בשנות ה-20רודולף קייזר עם אשתו הראשונה, אילזה אינשטיין, בערך 1921ספרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולףהאנתולוגיה "הבשורה" של שירה אקספרסיוניסטית שנערכה על ידי קייזר, 1921הביוגרפיה של ברוך שפינוזה מאת רודולף קייזר, 1932זכרונות על אשתו הראשונה אילזה (אינשטיין), 1936עמוד השער של ספרו של קייזר על עמנואל קנט, 1935הקדשה אישית של קייזר בספרו על הפילוסוף עמנואל קנט לאווה, לימים אשתו השנייה, 1936
