אקספרסיוניסט מאוחר, מבקר ספרות, חוקר ספרות

עיזבונו של רודולף קייזר

רודולף קייזר, שנפטר ב-5 בפברואר 1964, לא בהכרח מוכר כיום אפילו בקרב המומחים לתולדות הספרות. זאת על אף שקייזר היה אחת הדמויות המשפיעות ביותר בחוגים הספרותיים של רפובליקת וויימר לפני הגירתו ב-1933, כיוון שהיה העורך הראשי של כתב העת הספרותי החשוב Die Neue Rundschau, כתב עת שרואה אור עד היום על ידי המו"ל פישר (S. Fischer) בגרמניה. מלבד עיסוקיו כעורך היה קייזר גם מחברן של יצירות ספרותיות והוא אף חיבר יצירות העוסקות בתולדות הספרות והפילוסופיה

רודולף קייזר נולד ב-28 בנובמבר 1889 בפרכים (Parchim), עיירה קטנה צפונית-מערבית לברלין. הוא עבר בהצלחה את מבחני הבגרות בברלין בשנת 1910. במהלך ארבע שנים הבאות הוא למד ספרות גרמנית, תולדות הספרות, פילוסופיה ותולדות האומנות בברלין, במינכן ובווירצבורג. שם סיים את לימודיו ב-1914 עם דוקטורט בפילוסופיה.

ק​ייזר נישא לאילזה איינשטיין, אחת מבנותיו החורגות של אלברט איינשטיין. מהקשר הזה נוצרה קרבה אף לאיינשטיין עצמו, קרבה שהייתה אינטנסיבית ועלתה בהרבה על הקרבה ששררה במסגרת המשפחתית. הקשר בין השניים נמשך גם לאחר מותה של אילזה בצרפת בשנת 1934, לאחר עשר שנות נישואין. קייזר חיבר ביוגרפיה של איינשטיין, שפורסמה תחת שם העט אנטון רייזר ורק בשפה האנגלית.

כבר בימי לימודיו חיבר קייזר טקסטים ספרותיים. אחד הפרסומים החשובים של הסופר הצעיר היה הנובלה "מות משה", שפורסמה בשנת 1921 בסדרת הספרים האקספרסיוניסטית "היום האחרון" (Der jüngste Tag), שראתה אור על ידי המו"ל הנודע קורט וולף. עבודותיו של קייזר כעורך נחשבות משמעותיות יותר, למשל אנתולוגית השירה האקספרסיוניסטית "הבשורה" (Verkündigung) (1921). גם ספריו בתולדות הפילוסופיה, לדוגמה הביוגרפיה של ברוך שפינוזה, וכן תרומותיו כמבקר ספרות – בין היתר בכתב העת Die Neue Rundschau – התקבלו בתשומת לב רבה.

פרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
פרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף

בתפקידו כעורך ראשי של כתב העת פעל קייזר במקום מרכזי של עולם הספרות הגרמנית, דבר שמוצא ביטוי בהתכתבותו האינטנסיבית עם סופרים בני זמנו. בעיזבונו מצויים מכתבים רבים מאת גרהרט האופטמן, הרמן הסה, אוסקר לורקה, היינריך ותומס מן וסטפן צוייג. הקשרים אתם נמשכו במקרים רבים גם לאחר עזיבתו את מערכת כתב העת בשנת 1932.

כחתנו של אלברט אינשטיין, שהיה שנוא בקרב הנאצים, וכיהודי וכמבקר ספרות ליבראלי, לא נותרה לקייזר ברירה אלא להגר מגרמניה לאחר עלייתם של הנאצים ב-1933. בתחילה, הובילה אותו דרכו להולנד, אך לאחר מותה של אשתו הראשונה אילזה המשיך קייזר את בריחתו לארצות הברית. שם התחתן בפעם השנייה ופעל כמרצה לתולדות הספרות במכללות אחדות ובסופו של דבר כפרופסור באוניברסיטת ברנדייס. בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת ביקר קייזר בישראל וכתב טקסט על ביקורו בארץ. הטקסט הופץ בין מכריו וחבריו. בפברואר 1964 מת קייזר בדירתו בניו יורק ממחלת לב.

כבר בשנת מותו של רודולף קייזר מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי דאז, קורט דוד וורמן, עמד בקשר עם אלמנתו של קייזר וקבע אתה את העברתו של העיזבון לספרייה בירושלים. החומרים הגיעו לספרייה רק לאחר פטירתה של אווה קייזר בשנת 2000. לאחרונה סודרו וקוטלגו כל החומרים והם עומדים כעת לרשות החוקרים.

 

לארכיון בקטלוג הספרייה

 

רודולף קייזר בשנות ה-20
רודולף קייזר עם אשתו הראשונה, אילזה אינשטיין, בערך 1921
ספרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
ספרו של קייזר, מות משה, שיצא לאור ב-1921 ככרך האחרון בסדרה האקספרסיוניסטית "היום האחרון" אצל המו"ל קורט וולף
האנתולוגיה "הבשורה" של שירה אקספרסיוניסטית שנערכה על ידי קייזר, 1921
האנתולוגיה "הבשורה" של שירה אקספרסיוניסטית שנערכה על ידי קייזר, 1921
הביוגרפיה של ברוך שפינוזה מאת רודולף קייזר, 1932
הביוגרפיה של ברוך שפינוזה מאת רודולף קייזר, 1932
זכרונות על אשתו הראשונה אילזה (אינשטיין), 1936
זכרונות על אשתו הראשונה אילזה (אינשטיין), 1936
עמוד השער של ספרו של קייזר על עמנואל קנט, 1935
עמוד השער של ספרו של קייזר על עמנואל קנט, 1935
הקדשה אישית של קייזר בספרו על הפילוסוף עמנואל קנט לאווה, לימים אשתו השנייה, 1936
הקדשה אישית של קייזר בספרו על הפילוסוף עמנואל קנט לאווה, לימים אשתו השנייה, 1936

 

שירה | החושך רוחץ את היום מתחלואיו

שירים מאת דבורה שטיינהרט, שני כץ, עומר ברקמן, אורלי עסיס

מאיר אפלפלד, מתרחצות, שמן על בד, 78X68 ס"מ, 2017 (צילום: יורם בוזגלו)

.

דבורה שטיינהרט

שָׁנִים שֶׁאָנוּ סוֹבְבִים
בִּמְסִלּוֹת הַמִּהֲמוּהַ
שְׁפוּפִים בֵּין דַּבְּשׁוֹת
הַמְּעֻמְעָם וְהַמָּהוּהַּ
לֹא חוֹלְמִים לַחֲלוֹם
מַיִם שֶׁיִּשְׁטְפוּ
לֹא־בִּמְשׂוּרָה עַל גְּמַלְגוּפֵנוּ.
וּבְסוֹכְכֵנוּ עַל עֵינֵינוּ נִרְאֶה רַק
גְּבָעוֹת, גְּבָעוֹת
כְּמוֹ גִּמְגּוּם.
אַךְ יֵשׁ וּנְנַחֵשׁ
מִבַּעַד לִצְעִיפֵי הַחֹם
פְּסָגוֹת יְרַקְרַקּוֹת
אַף נְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ
בִּשְׁרִיקַת הַסִּירוֹקוֹק
אוֹ בְּאַנְחַת הַחוֹל בְּהִגָּרְעוֹ
מִתַּחַת לְפַרְסוֹת הַבְּהֵמוֹת
מִלְמוּל מַיִם מֵרָחוֹק:
חֹרֶף מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ שָׁם
וּכְשֶׁנָּשׁוּב –
אֵיךְ דָּגוּפֵנוּ יְעֻנַּג!
בַּמַּפָּלִים יֻמְתַּק.
בְּעֹמֶק הֶהָרִים עַכְשָׁו
גּוֹאִים הַוָּאדִיּוֹת
וַאֲשָׁדִים מִתְרַסְּסִים
לַאֲפִיקִים צוֹעֲנִיִּים
שָׁם בְּנֵי־זִימִים מְזַגְזְגִים
בַּאֲזוֹבִים וְהֵם
וַדָּאִיִּים, צְלוֹפָחִיִּים.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת ומלמדת בלוס אנג'לס. תרגמה לעברית ארבעה רומנים אמריקאיים, מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין.

 

.

שני כץ

מִתּוֹךְ חָלָב שְׁקֵדִים אַתְּ נִגְלֵית לִי
מְנַשֶּׁקֶת נְמָשִׁים עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח
מְנַקֶּדֶת מִלִּים בְּפֵרוּרֵי עוּגִיּוֹת
מְרֻכֶּזֶת כְּסַרְגֵּל
גַּב אֶל מַשְׁקוֹף, מוֹתַחַת סֶנְטִימֶטְרִים נוֹסָפִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

נַפְשִׁי מְרֻכֶּזֶת בָּךְ
מַבָּטִי
עַיִן בְּעַיִן

נִסִּיתִי בְּכָל כֹּחִי לִלְמֹד אֶת רַחַשׁ רִקּוּד הָעֲגָלוֹת סְבִיבִי
שִׂמְלָתִי מִתְנַפְנֶפֶת

אֲנִי יוֹצֶרֶת עֵינַיִם נוֹסָפוֹת
כְּפִי שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אִמִּי
עַיִן וְעוֹד עַיִן
וְעוֹד
הַמַּסְרֵגָה בּוֹרַחַת לִי

קָשֶׁה לִי לִשְׁכֹּחַ אֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרָה

שִׂמְלָתֵךְ מִתְנַפְנֶפֶת

 

מדוע נסחפים יונקים ימיים אל החוף?

אַתְּ מְנַסָּה לִסְפֹּר אֶת כָּל הָעֵצִים בַּיַּעַר
רוֹשֶׁמֶת כָּל אֶחָד בְּסִפְרֵךְ הַקָּטָן
כַּמָּה עָמֹק הוּא מַגִּיעַ
כַּמָּה גָּבוֹהַּ

הַאִם הוּא נִרְאֶה מֻדְאָג מֵרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
מֵהַשָּׁמַיִם
הַאִם הוּא חוֹשֵׁשׁ מֵהָאֲדָמָה שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לָהּ

אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת קַוֵּי דִּמְיוֹן
חִיּוּךְ
הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ הוּא אוֹחֵז בַּעֲנָפָיו
הַאִם גַּם הוּא מַחֲזִיק אֶת הַחֲשֵׁכָה בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת

לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים חָלָה הָעֵץ בְּגִנָּתֵךְ
הִבַּטְתְּ בּוֹ בִּזְמַן שֶׁדִּמֵּם שָׂרָף

קָרָאת פַּעַם שֶׁשָּׂרָף שֶׁהתְאַבֵּן הוֹפֵךְ לְעִנְבָּר
וְשֶׁמֻמְלָץ לְנֶהָגֵי מוֹנִיּוֹת לֹא לְהוֹרִיד נוֹסְעִים לְיַד הַגֶּשֶׁר

 

בְּנֵי אָדָם נִרְקָמִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ בִּנְשִׁימָתָם,
נְשִׁיפָה וּשְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
שְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
נִפְרָמִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ בִּנְשִׁימָה

שׁוֹאֲפִים חֲלוֹמוֹת פְּנִימָה, נוֹשְׁפִים גַּעְגּוּעִים
בִּגְדֵיהֶם מֻטָּלִים עַל רִצְפָּה,
מְסֻדָּרִים בָּאֲרוֹנוֹת.

כַּמָּה חֲפָצִים נִתָּן לִסְגֹּר בָּאֲרוֹנוֹת מֵעֵץ
כַּמָּה מֵהֵם נִתָּן לְהַשְׁעִין עַל מדפי אַלּוֹן
חֵפֶץ מַחְזִיר נְשִׁימָתוֹ נֶאֱסָף לַחֲדָרִים עֲמוּסִים. מִתְגַּעְגֵּעַ

שִׂמְלָה מְחַפֶּשֶׂת גּוּף
סֵפֶר מְחַפֵּשׂ יָדַיִם
תְּמוּנָה מְחַפֶּשֶׂת מַבָּט לִתְלוֹת בּוֹ זִכָּרוֹן

כַּמָּה מְעַט גַּעְגּוּעַ נִתָּן לְהַסְתִּיר בָּאֲרוֹנוֹת מֵעֵץ
בְּנֵי אָדָם נִּפְרָמִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ בִּנְשִׁימָתָם.

פְּרִימַת הָאֲוִיר מוֹתִירָה בְּגוּפֵנוּ סִימָנִים מִבִּפְנִים

 

שני כץ, ילידת 1985, אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, איור, וידאו־ארט, צילום ועבודות מיצב. סטודנטית ללימודי האומנות בקוביה, חיה ויוצרת בירושלים. בימים אלה משלימה את ספר שיריה הראשון.

 

.

עומר ברקמן

שחור לבן

הַצְּבָעִים רוֹדְפִים אוֹתוֹ גַּם בַּחֲשֵׁכָה
צוּרָתוֹ חוֹזֶרֶת לְגוּפוֹ בְּהַדְרָגָה
הַתְּרִיסִים מְגִיפִים אֶת פָּנָיו
וְהַמֶּנְטְשָלָ'ך נִשְׁמָטִים
הוּא יוֹרֵד בְּמוֹרָד הָרְחוֹב
וְחוֹשֵׁב מַחְשָׁבָה אֲרֻכָּה
לְלֹא מִלִּים אוֹ כַּוָּנָה
הוּא לֹא הֶאֱמִין שֶׁיַּגִּיעַ לָזֶה
אֲבָל טָעָה

הֵם רוֹדְפִים אוֹתוֹ
גַּם כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה
שׁוֹלַחַת אֶת קַרְנֶיהָ מֵאֲחוֹרָיו
וְהָרְחוֹב שֶׁיּוֹרֵד וְאֵינוֹ נִגְמָר
גַּם אִם יַהֲפֹךְ פָּנָיו
תְּהֵא זוֹ יְרִידָה

 

מי שעומד

כָּל הָעוֹמֵד מִלְּפָנַי
כְּשֶׁאֶפְקַח אֶת עֵינַי
לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ זֵכֶר
לָכֵן אֲנִי סוֹפֵר תָּמִיד מוּל קִיר

כָּל הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי
כְּשֶׁאֲסוֹבֵב אֶת פָּנַי
יַהֲפֹךְ לִנְצִיב מֶלַח
אֲנִי פּוֹנֶה לְשֶׁטַח הֶפְקֵר

כָּל הָעוֹמֵד מִצְּדָדַי
הוּא שֹׁבֶל שֶל אֵשׁ
מְסַמֵּן לִי מַסְלוּל הַמְרָאָה
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹסֵק סוֹף־סוֹף
כָּל שֶׁמֵּעָלַי וְכָל שֶׁמִתַּחְתַּי
נֶעֱלָם וְנִגְלֶה
אֲנִי בִּתְנוּעָה
וְכָל הָעוֹלָם
הוּא הָעוֹמֵד

 

עומר ברקמן, יליד 1974, מתכנת בימים, כותב בלילות. פרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך. 

 

.

אורלי עסיס

שני שירים מתוך "והגדת לבתך" (כתב יד בעבודה)

1

הַלֵּב רוֹכֵל חֲסַר בּוּשָׁה. בֶּן זְנוּנִים
עִם הַמְחָאָה דְּחוּיָה. מְטַלְטֵל יַשְׁבָן סָמוּק מִצַּד לְצַד
מְהַדֵּס עִם כֹּל הַסְּחוֹרָה בַּחוּץ
מְקוֹשֵׁש שְׁאֵריּוֹת שֶׁל נְגִיעָה.
מְפַצֵּחַ פַּחַד כְּמוֹ גַּרְעִינִים. וְאֵין כָּמוֹהוּ בָּר פְּלֻגְתָּא לְהִתְמַקֵּחַ אִם הָיָה
אוֹ לֹא הָיָה. לִפְתֹחַ בְּתִגְרָה.
וְאֵין לִי לֵב לוֹמַר לוֹ אֶת הָאֱמֶת בַּפָּנִים.
הָיָה.

 

2

מכתב לְאֵם

הַחֹשֶׁךְ רוֹחֵץ אֶת הַיּוֹם מִתַּחְלוּאָיו.
יָכֹלְתְּ לָלֶכֶת עַכְשָׁו. לֶאֱרֹז תִּיק עִם הַדְּבָרִים הַהֶכְרֵחִיִּים. נִדְרָשׁוֹת רַק שְׁתֵּי דַּקּוֹת. לָצֵאת בְּחָסוּת הָאֲפֵלָה בְּלִי שֶׁאִישׁ יַשְׁגִּיחַ בָּךְ. לְהַשְׁאִיר אֶת הַבְּגָדִים לֹא מְקֻפָּלִים, אֶת הַכֵּלִים מְלֻכְלָכִים, אֶת הַפִּיּוֹת הַקְּטַנִּים רְעֵבִים. מִי הָיָה יוֹדֵעַ אוֹ זוֹכֵר. מִי הָיָה נוֹטֵר.
יָכֹלְתְּ לְהַתְנִיעַ בְּשֶׁקֶט. לִנְסֹעַ לְאַט, בְּהִסּוּס, לַכְּבִיש הָרָאשִׁי. לְנוֹפֵף לְיָדִיד חוֹלֵף כְּמוֹ הָיִית בְּדַרְכֵּךְ לִקְנִיּוֹת. דְּבָרִים קָשִׁים מֵאֵלּה כְּבָר קָרוּ בִּקְלִילוּת מַפְתִּיעָה יוֹתֵר. סִמְכִי עָלַי.
הַדֶּרֶךְ הָיְתָה נְמַסָּה תַּחַת רַגְלַיִךְ. הָעֵצִים הָיוּ מַרְכִּינִים רֹאשׁ בַּעֲנָוָה. מָה הֵם מְבִינִים בְּחַיֵּי אִשָּׁה. הַכְּאֵב הָיָה מַחְלִיק לִגְרוֹנוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה. הַחְמָצָה הָיְתָה בַּת חֲלוֹף. שֶׁלֶט נֵאוֹן רָחוֹק הָיָה הַבְטָחָה.
כְּבִישׁ תֵּשַׁע. כְּבִישׁ אַרְבַּע. כְּבִישׁ אַחַת. בַּסּוֹף הָיִית מַגִּיעָה. מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַכֶּה לָךְ. מַשַּׁב רוּחַ הָיָה מְעַרְסֵל אוֹתָךְ פְּנִימָה. ג'וֹאְן בָּאאֵז הָיְתָה שָׁרָה לָךְ שִׁיר אַהֲבָה. ג'וֹנִי מִיטְשֶׁל הָיְתָה מַזְמִינָה לָךְ מוֹנִית צְהֻבָּה. כָּךְ. בְּלִי אַשְׁמָה. בְּלִי מָה הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת. כְּמוֹ שֶׁאַתְּ. נְקִיָּה.
יָכֹלְתְּ וְנִשְׁאַרְתְּ. דְּבָרִים קָשִׁים מֵאֵלּוּ כְּבָר קָרוּ בִּקְלִילוּת מַפְתִּיעָה יוֹתֵר.

 

אורלי עסיס היא עיתונאית במעריב. ספר שיריה הראשון, "חרפות קטנות", ראה אור ב-2014 בהוצאת ספרי עתון 77.

 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, חגית מנדרובסקי, ורדית שלפי וגיל דיטקובסקי

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | אל תדאגי בּאבּוּלָה

"וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה". סיפור קצר מאת רמי מארק רום

רות שלוס, המְתנה, אקריליק על נייר, 153X109 ס"מ, 1997

.

שלוש בעשר

מאת רמי מארק רום

.

הנה מָאריק לוקח שוב את הנעליים שלה לתיקון אצל זינגר, ואתם בטח תשאלו איך היא שמעה על אותו זקן השוכן מאחורי המכולת ב"שלוש קומות" שלו, כי אם הכרתם אותה רק ממראה חטוף לא הייתם מאמינים עד כמה מהר ידיעות מגיעות אליה, ממש ביחס הפוך לאיטיות של ההליכון.

וכאן הן מחכות כמו בכל יום שעוד אחת תצטרף, שהרי תמיד נמצא מקום פנוי, ואם אין – מצרפים כיסא נוסף שצץ יש מאַיְן באורח פלא, ואז נופל שקט וזו הזקנה הטרייה תתחיל תכף לספר, בשעה שהאחרות מותחות מעט את השרירים הרופסים וממתינות באוזניים כרויות, מוכנות לקלוט מסר חדש מקצה השכונה, וכשהיא נעצרת להסדיר את נשימתה יבוא פה אחר, אף הוא מקומט בחוכמה ובעל ערך עצמי, ותכף תיראו איך שיתכווץ בסיפוק זעפני או בחשיבות ממתיקת סוד לפני שייפלט דבר מה נוסף, וגם היא כאן ביניהן, הנה שם מצד שמאל של דלת הכניסה לבניין.

וההורים לעולם אינם בבית, הם נאחזים בשיניים בעבודה שהשיגו בארץ החדשה, בידיעה שהמצב שהשתפר עלול להתדרדר בכל רגע, והעיקר שלילדים לא יהיה חסר, והילדים, מי ראה אותם, הנה הם רצים בחבורות, בועטים בכדור או מסלקים פירות הדר מהפרדס הסמוך, כך שלזקנים נותר לתפוס פיקוד על הידע, לא על הידע החיצוני או השפה, שם אין להם סיכוי, אלא על הידע של המקום: מתי מוציאים ספה במצב טוב לרחוב או מי מכיר אדם שעובד בעירייה, ואפילו ההורים שואלים: "את יודעת מאמה איפה יש להשיג בד לא ביוקר, כלומר ד'וֹשָווה?"* – "כמו כלום! שׁוּרָה מספרת שאצלה הבת עובדת בכזה מפעל… תרשמי מידות, אני אשלח כבר מישהו…"

חסר לו אם יחשוב אפילו לצייץ עד כמה לא נעים ללכת אל אותו ישיש בעל כובע הקסקט המרופט ולסחוב שוב ושוב את הנעל המעוכה ואת השטר הזהוב המקומט בכיסו, אבל רק שלא תתלונן לאמא שמאריק הבנדיט לא עושה דבר כרגיל, ורק תראי איך הנכדים של רוזה ממושמעים, אז הנה הוא הולך, הוא הולך, את מרוצה? אל תדאגי בּאבּוּלָה,* הביטו איך הוא קושר את השקית הוורודה מהשוק אל הכידון ורוכב אליו, אל השלוש קומות, ושם כתמיד אותו ריח של שְצִ'י, מרק כרוב בשמנת, מציף את חדר המדרגות והוא נושא את השקית באדיקות עד הדלת של הזקן המטליא, כי הוא היחיד בעולם שזוכר איך מטפלים בכפות הרגליים שלה ומכיר את העקמומיות בעל פה לפי נפח אצבעות כף ידו שהן כמו מלקחיים סדוקות ואלסטיות הנכנסות אל תוך הנעל כאל מערת פלאים, שאחרת איך ידע לתקן בכל פעם עם הדבק והחוטים שהוא שולף מקצה הכובע, ובתוך הכובע שלו מצוי תא נסתר לכל דבר ולא ברור איך זה אפשרי, שככה לא צריך לחפש "והכול תמיד פה", הוא אומר – מצביע על הראש וכבר מוציא מתוכו חוט שחור, סרט מדידה ושפופרונת של דבק מיוחד שסחב עימו עוד מהמולדת ותמיד נותר בו עוד קצת כשמוחצים חזק־חזק, ואומר: "תגיד מאלְצִ'יק* לסבתא, שתשתדל לא לגרור, שככה נקרע אחת ושתיים", ובעצמו מקווה בוודאי שיבוא שוב ושוב, שהיא תמשיך בשלה עם הנעל כל עוד הוא בעצמו על הרגליים ויכול לעשות קצת בשביל הצרכים של הבית, ואולי אף לשים כמה קופייקות בכיס כשכר צדדי, כי גם הוא, מה חשבתם, משתכן עם משפחת אימיגרנטים בקיטון נפרד ועודו ישן על מיטה מהסוכנות, ומהכספים שנותנים הכול נכנס לקופה המשותפת, ויש וצֵ'לוֹבֶק* אוהב שיהיה לו משהו משלו בשביל לא לבקש מהילדים, כשהלב חפץ בדבר נעים לנשמה כמו גלידה, פָּפִּירוֹסוֹת או קצת ברנדי, וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה, ורק מזל שמוצאים בעולם מומחה לכל ליקוי, אפילו לרגליים של זקנות מלפני המלחמה, והיא שכבר מגיל צעיר נראית זקנה (כי בלי רגליים טובות אישה מתבגרת בן רגע), אומרת לו שיתקן "קָק וְסִיקְדָה,* הוא יודע".

ולמחרת בבוקר רוזה מבקשת להוציא בשביל סבתא כיסא, וקלרה, זו הפנסיונרית שמנהלת את המשמרת מתחת לבלוק, נועצת בו מבט שאומר מה־הפכת־פתאום־לדג־פרזיט־קטן, ולא יודעים אם לצחוק או לבכות כי הן שתמיד יודעות הכול עוד לפני שהדבר התרחש, ועכשיו – – ואם אפשר, היא אומרת, שיבקש אותה לרדת ללא דיחוי כי עליהן לדון בחוצפה של בוריס שמרמה ומשתולל במחירים שלו… שהלוא אף התכנסות אינה שלמה בלי דורה המשעינה סנטרה על מעקה ההליכון ומכווצת את מצחה במבט רציני ומשהה את דיבורה עד שפוסקת לזכות או לחובה, והוא אגב בהייה בבָּלָטוֹת השבורות מבחין בשרוכיו המשוחררים ונזכר גם בנעל שנותרה אצל זינגר, שייקח אותו השד, מה יגיד לו ומה יהיה כעת על השטר הזהוב שכבר ימים מספר לא יוצא מכיס מכנסיו, והוא דואג להכניס יד כל כמה שעות, לוודא שהוא קיים, והיום בבוקר אבא מזמן אותו ואומר שצריך בשביל הזיכרון להסתכל עליה טוב־טוב לפני שלוקחים, והוא רק מסתובב מאז וחושב על הפרצוף הכתום של הזקנה בשטר ומהבוקר כבר אינו מסתפק במישוש ומביט בו בהיחבא פעם ועוד פעם, מיישר את השוליים שדבוקה עליהם חתיכת סֶלוֹטייפ שאיזה מוכר מכולת בטח הדביק וחושב אם יש סיכוי בעולם שיאמינו שאותו איור מקומט המתנוסס על השטר החל מאבד מעט־מעט מהצורה המקורית: ראשית החוטם הבולבוסי התיישר לו והפך לאף אצילי ובהמשך כל צורת ההבעה החמורה החלה להתרענן, להתרכך ולהבריא איכשהו, כמו קרחת יער לאחר הגשם, ואלו הפנים הפכו להיות דומים להפליא לפניה הצעירות, כפי שזכרם מתמונה אחת בשחור־לבן שבה היא וסבא, שלא הכיר, עומדים מחויכים תחת העץ מחוץ לפקולטה, במקום שבו הבחין בה לראשונה מחלון משרדו הגבוה וראה אותה חוצה את החצר בכל יום בשעה קבועה ברגליים בריאות ובלי זכר להליכון, ויום אחד סבא ירד למטה ונתקל בה כביכול במקרה, ורק לאחר שעלתה אליו ראתה את נקודת התצפית והבינה הכול. אך כעת הוא מוכרח למצוא דרך לשמור את השטר לעצמו, מה שלא יהיה מצויר עליו, וחשב בעיקר על קלפי הכדורגל שקונים מהם "שלוש בעשר", ואולי הפעם הוא לא יפסיד הכול בהפסקה ויישארו לו קצת קלפים לעצמו, ועוד רגע זינגר כבר ישמע מהזקנות שהתיקון מיותר ונקווה שלא יבקש תשלום אם עדיין יש לו משהו בלב או לפחות כמה גלגלים מתחת לכובע הזה עם החוטים, והן עודן בוהות בו, "כן, הכיסא, אני כבר…", ומעניין מה היא תעשה עכשיו לבד בלי זינגר, אולי תמצא לה שם נעליים מיוחדות, של פירמה המתמחה בפנסיונרים עם עצבוּת חזקה כמו אצלה, ואפשר שהיא כבר ממריאה איתן אי שם לשמיים.

.


 

* ד'ושווה – בזול.
* באבולה – סבתא'לה.
* מאלצ'יק – ילדון.
* צ'לובק – בן אדם.
* קק וסיקדה – כמו תמיד.

 

רמי מארק רום, יליד 1983, נולד ברוסיה, עלה ארצה בגיל שש וגדל בעיר לוד. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות – המוסך, מאזניים, צריף ועוד. שוקד בימים אלו על רומן ביכורים.

 

» במדור הפרוזה בגיליון המוסך הקודם: "רציונלי־אמוציונלי", מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | פטנט מס' 5581X

לרגל 190 שנה לרישום הפטנט על מכונות הכתיבה, דפנה לוי ברשימה על תרומתה לשחרור האישה, ועל אלה שמעדיפים לדבוק בטכנולוגיה המתקתקת

דרורה וייצמן, סימנייה, אסמבלאז' ספר, סימנייה וכריכה, 25.5X21 ס"מ, 2018

.

מכונת הכתיבה בת מאה ותשעים

מאת דפנה לוי

.

חגיגות הפרידה ממכונת הכתיבה החלו באמצע שנות השמונים, כשנדמה היה שמעבדי התמלילים השלימו את השתלטותם ודנו את המכונות המעוצבות, המנופפות בזרועות מתכת מעוקלות ומשמיעות קולות תקתוק, למוות. ההספדים היו אולי מינוריים, בהשוואה לאזהרות שהושמעו כשהרכבת, ואחריה המכונית, החליפו את הכרכרה הרתומה לסוסים ש"ימלאו את עמקינו המוריקים באש ועשן", אבל הקינות היו ספוגות עצב וביכו את האותנטיות הנעלמת, כמקובל וכצפוי בכל פעם שטכנולוגיה אחת מפנה את מקומה לאחרת.

אלא שהשמועות על מותה – כפי שאמר מארק טוויין על עצמו – היו מוגזמות מאוד, ומוגזמות היו גם ההצהרות על "סופה של תקופה", כמו זו שהשמיעו אנשי מוזיאון המדע בלונדון לפני שבע שנים, כשקיבלו את מכונת הכתיבה האחרונה מפס הייצור של מפעל Brother שנסגר. התקופה לא ממש תמה. להפך, מכונת הכתיבה זוכה בשנים האחרונות להתעניינות מחודשת, דגמים חדשים, מעוצבים ויקרים להחריד, נמכרים בחנויות לאנינים עשירים, ובחיפוש מהיר מצאתי לפחות שש אפליקציות המשנות את צורת המקלדת בסמארטפון ובטאבלט למקשי מכונת כתיבה ישנים ומלוות את ההקלדה בצלילי תקתוק רמים.

מפתה לשייך את העדנה הזו לאותה אופנה היפסטרית שהשיבה לחיים גם את הפטיפון ותקליטי הוויניל או את מצלמות הפילם והקלטות המגנטיות, ולהתרפק על איכות הטקסטים שרק הקלדה מאומצת ואצבעות מרוחות בדיו מאפשרות. אלא שמכונת הכתיבה שייכת לז'אנר אחר של טכנולוגיה. למכונת הכתיבה היה בראשיתה תפקיד חשוב בשחרורן הכלכלי של נשים, והיום היא משמשת כלי המתריס נגד המעקב הטכנולוגי הבלתי פוסק שבו אנחנו נתונים.

לכל המכשירים הישנים הללו יש איזו הילה, כאילו רעשי הרקע, הלכלוך והקושי לתקן טעויות כמעט מכריחים את היצירות הנוצרות או נמסרות באמצעותם להיות כנות ואמיתיות יותר, ולא מזויפות כמו אלה הנולדות במה שנתפס כחטא דיגיטלי. יוצרים רבים בווידאו וסאונד מעדיפים את איכות הצליל והתמונה של המכשירים חסרי הפילטרים, המציגים את מה שנקלט בעדשה או במיקרופון בזמן אמת. צלמים רבים נשבעים כי לתערובת הכסף המתפתחת באגן כימיקלים בחדר חושך יש איכויות שלא ניתן לשעתק דיגיטלית. וכך גם שוחרי מכונת הכתיבה. בהיותה מכשיר מכני, איטי, שאפשר – אבל לא קל – לשאת אותו מקום למקום, מכונת הכתיבה מחייבת הרבה יותר מחשבה, אולי אפילו השלמה של משפטים ופסקאות בראש הרבה לפני שהם מופקדים אל הנייר. כל חרטה והתנסחות מחודשת תובעת השלכת הנייר לפח, או במקרה הטוב מריחה של נוזל מחיקה שיש להמתין שיתייבש ולקוות שהאותיות שיוקלדו עליו יהיו קריאות. יש בוודאי גם כותבים שהאפשרות לכתיבה ומחיקה, לעריכה אינסופית, בכלי כתיבה דיגיטלי, משתקת אותם. אבל אלה קשורים לאופי הכותב ולבחירותיו האישיות. כפי שנראה מיד, המכונות הצנועות והיפהפיות האלה חוללו בעולם רעש גדול בהרבה מסתם תוק־תיק־תוק.

החודש, ב־23 באוגוסט, ימלאו 190 שנה לפטנט מס' 5581X שרשם ויליאם אוסטין ברט (Burt), ממציאו האמריקני של מכשיר הטיפוגרף, סב־סבה של מכונת הכתיבה. ברט בנה דגם אחד של המכשיר – קופסת עץ מלבנית ובה חוגה של אותיות טבולות בדיו, שצריך היה לסובב, ללחוץ ולהדפיס באמצעותן על נייר שהיה מונח על רצועה עשויה מקטיפה. הדגם, וגם התיאור המלא של אופן פעולתו, הושמדו בשרפה שכילתה ב-1836 את ארכיב משרד הפטנטים בוושינגטון, ומאחר שברט לא מצא משקיעים גם לא נבנו דגמים נוספים של המכונה שלו לשיווק מסחרי. ניסיונות לבנות מכונות דפוס לשימוש אישי נודעו עוד הרבה לפני ברט, והמפורסמת ביותר בהן היא כנראה המכונה שנבנתה באיטליה בשלהי המאה השש־עשרה ונשאה את השם Scrittura Tattile. מאז והלאה ההיסטוריה של מכונות הכתיבה מעורפלת, ורצופה ממציאים מכל העולם הטוענים לכתר. אבל ברט היה הראשון שהבטיח את מעמדו רשמית. רק לקראת אמצע המאה התשע־עשרה החלו להופיע המכונות הדומות בצורתן ובקלות השימוש בהן למכונת הכתיבה שאנו מכירים, ורק בראשית המאה העשרים החלו מיוצרים דגמים ניידים. וכשמכונות כתיבה כאלה החלו מיוצרות בייצור המוני ומופצות לכל משרד וחברה מסחרית, הן תרמו תרומה משמעותית לעצמאותן הכלכלית של נשים.

.

הטיפוגרף

.

במאמר שפורסם בכתב העת Industrial and Labor Relations Review והוקדש לפמיניזציה של כוח העבודה המשרדי באמריקה בראשית המאה העשרים, מצוטט מדריך לטכנולוגיה משרדית משנת 1905, המסביר כי "בחורות" יכולות להתמחות בשימוש במכונות חישוב שיאפשרו למנהלי חשבונות ורואי חשבון להקדיש את זמנם ומרצם למשימות רבות ערך יותר. מדריכים רבים כאלה, מתברר, נכתבו כדי להרגיע גברים שחששו כי הצעירות המצטרפות לפתע לכוח העבודה ידחקו את רגליהם. לא די שנשים נשכרו לבצע כל עבודה שהיא בתקופות מלחמה, למשל, כשכוח העבודה הגברי היה מצומצם מאוד, אלא שגם כשהגברים חזרו מן החזית הנשים עדיין נחשבו למועמדות טבעיות לטיפול במכשור עדין כמו מכונות כתיבה, למשל, המצריך ידיים קטנות ותשומת לב לפרטים זעירים.

הפילוסופית הבריטית סיידי פלאנט (Plant) הקדישה את ספרה Zeroes + Ones (משנת 1997) לחלקן של הנשים בתרבות הדיגיטלית ולאופן שבו מאז ומעולם טכנולוגיות חדשות אפשרו לנשים להרחיב את גבולות עולמן. כך היה, היא אומרת, כשהומצאו הנול, מרכזת הטלפון, מכונת הכתיבה ולאחריה גם המחשב. כל טכנולוגיה כזו, כשהפכה להמונית, תופעלה על ידי נשים. כל טכנולוגיה כזו הזמינה עוד ועוד נשים לקחת חלק בתעשייה, בייצור, במסחר, בכלכלה. מכונות הכתיבה אפשרה לקלדנית אחת לתפוס את מקומם של עשרה לבלרים. איש לא נזקק יותר לכתב ידם המסולסל כשהמכונה, והצעירה שלמדה במהירות לתפעל אותה, יכלו להשלים מסמכים, רשומות ומכתבים במהירות גדולה פי עשרה. העולם עדיין נשלט בידי גברים, אבל לנשים – שעד אז עמדו בפניהן אפשרויות תעסוקה מצומצמות בהרבה משל גברים – הזדמנה דרך טבעית לצאת מגבולות הבית והמשפחה, ופלאנט משוכנעת שאלה היו צעדים ראשוניים וחשובים מאוד במהפכה הפמיניסטית הנמשכת.

מותר להניח שהפמיניזם לא עמד בראש מעיניה של משטרת ניו יורק, שהמשיכה שנים רבות מאוד להשתמש במכונות כתיבה ורק ב-2015 קיבלה החלטה גורפת לחייב את שוטריה לנטוש אותן לטובת המחשב. על פי הוול סטריט ז'ורנל גם ברבים מבתי הכלא בארצות הברית עדיין משתמשים במכונות כתיבה, והתירוץ הרשמי הוא שלחלק גדול מהטפסים שהם נדרשים למלא עדיין אין גרסה דיגיטלית. במקומות אחרים בעולם, למשל בגרמניה, אימצו מחדש את מכונות הכתיבה לכתיבת מסמכים רגישים. מאותה סיבה, גם משרדי ממשלה ברוסיה הזמינו לאחרונה מכונות כתיבה בתקציב של חצי מיליון רובל. למכשיר שאינו אלקטרוני, אינו משדר או קולט מידע וגם אינו מחובר לשום רשת, קשה הרבה יותר לצותת.

הפרטיות והאנונימיות הן המעלות הגדולות המלבות את ההתאהבות המחודשת במכונות הכתיבה גם אצל יחידים. באינספור האתרים והפורומים ברשת המוקדשים לאהבת מכונות הכתיבה, אפשר למצוא נאו־לודטים – מתנגדי טכנולוגיה המסרבים לגעת במחשב ומספרים זה לזה סיפורי אימה על עתיד מלא רובוטים רצחניים (נד לוד, האיש שעל שמו הם נקראים, ניפץ בראשית המאה התשע־עשרה נול אריגה אוטומטי במחאה על האיום שהציבו המכונות על הפרנסה). עוד אפשר למצוא באתרים את המעשיים, הבטוחים כי החיים פשוטים יותר בלי תוכנות, שדרוגים, וירוסים, האקרים ובלי חשמל, הסבורים כי הכתיבה במכונה מלמדת חסכנות מילולית והתנסחות ברורה, באין דרך פשוטה לתקן טעויות על נייר; את שוחרי האסתטיקה, שלדבריהם לא רק שהמכונות יפהפיות, גם האותיות שהן מטביעות על נייר יפות מכל גופן ממוחשב; ואת הרומנטיקנים, שמשוכנעים שכתיבה במכונה מעידה על רצינות גדולה יותר, יחס של כבוד לספרות או להגות, ומאמינים שיש במכונה משהו ש"מחובר יותר לשפה, לחיי האנשים." כמו שכותב ריצ'רד מילטון, המנהל ברשת מוזיאון למכונות כתיבה: "כל סופר היה רוצה לשבת כמו אגתה כריסטי מול מכונת כתיבה, ולכתוב רומן נפלא."

פול אוסטר הוא אחד מאלה. אוסטר משתמש במכונת כתיבה ישנה ואין לו מחשב כלל. "אני מרגיש חופשי בלי העומס והסחות הדעת של החידושים הטכנולוגיים," הוא אמר לי פעם בריאיון. ואיפה הוא מוצא סרטי דיו? "עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב במכונת כתיבה מסוג "אולימפיה" שקניתי ב-1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי ארבעים דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו, אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי עוד מכונה, זהה, ומצאתי בניו יורק את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי."

.

פול אוסטר (צילום: דייוויד שנקבון)

.

רשימת הכותבים שסירבו להיפרד ממכונת הכתיבה שלהם גם כשכולם סביבם עברו למעבדי תמלילים כוללת, בין השאר, את דניאל סטיל, שבכל ריאיון מזכירה את ה"אולימפיה" שלה מ-1946, שבה חיברה למעלה ממאה רומנים; ג'ורג' ר"ר מרטין, מחבר משחקי הכס; מאיה אנג'לו, שהמכונה שלה נמכרה לאחר מותה באלפי דולרים לאספן שהצהיר כי "רציתי מכונה שאנג'לו נגעה בה"; ודגלאס אדמס, האיש שספריו, המלאים בהמצאות טכנולוגיות מוזרות, נכתבו כולם על מכונה מסוג "הרמס." קוונטין טרנטינו, אגב, מצוטט בראיונות כמי שמעדיף להשתמש בטכנולוגיה קדומה עוד יותר, זמינה, פשוטה לתפעול וניידת מאוד: העיפרון. ריצ'רד פלוט (Plot), מחבר מהפכת מכונת הכתיבה, מעין מניפסט שראה אור ב-2015, מסביר כי כתיבה במכונה אינה עומדת בניגוד לשימוש במחשב. להפך. מבחינתו מחשב הוא העולם הרחב המלא אפשרויות, ומכונת הכתיבה היא הבית שבו גדל, ונעים לו לחזור אליו לביקור. המחשב (מק־בוק, במקרה שלו) משמש אותו לכתיבה ברשתות חברתיות, לכתיבת מכתבים רשמיים ולכל דבר מעשי אחר. רשימות אישיות הוא כותב במכונת כתיבה, "במכשיר שמיועד לדבר אחד בלבד, לכתיבה, ולכן מאפשר לי להתרכז בו במלוא הרצינות."

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן