פרוזה | אל תדאגי בּאבּוּלָה

"וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה". סיפור קצר מאת רמי מארק רום

רות שלוס, המְתנה, אקריליק על נייר, 153X109 ס"מ, 1997

.

שלוש בעשר

מאת רמי מארק רום

.

הנה מָאריק לוקח שוב את הנעליים שלה לתיקון אצל זינגר, ואתם בטח תשאלו איך היא שמעה על אותו זקן השוכן מאחורי המכולת ב"שלוש קומות" שלו, כי אם הכרתם אותה רק ממראה חטוף לא הייתם מאמינים עד כמה מהר ידיעות מגיעות אליה, ממש ביחס הפוך לאיטיות של ההליכון.

וכאן הן מחכות כמו בכל יום שעוד אחת תצטרף, שהרי תמיד נמצא מקום פנוי, ואם אין – מצרפים כיסא נוסף שצץ יש מאַיְן באורח פלא, ואז נופל שקט וזו הזקנה הטרייה תתחיל תכף לספר, בשעה שהאחרות מותחות מעט את השרירים הרופסים וממתינות באוזניים כרויות, מוכנות לקלוט מסר חדש מקצה השכונה, וכשהיא נעצרת להסדיר את נשימתה יבוא פה אחר, אף הוא מקומט בחוכמה ובעל ערך עצמי, ותכף תיראו איך שיתכווץ בסיפוק זעפני או בחשיבות ממתיקת סוד לפני שייפלט דבר מה נוסף, וגם היא כאן ביניהן, הנה שם מצד שמאל של דלת הכניסה לבניין.

וההורים לעולם אינם בבית, הם נאחזים בשיניים בעבודה שהשיגו בארץ החדשה, בידיעה שהמצב שהשתפר עלול להתדרדר בכל רגע, והעיקר שלילדים לא יהיה חסר, והילדים, מי ראה אותם, הנה הם רצים בחבורות, בועטים בכדור או מסלקים פירות הדר מהפרדס הסמוך, כך שלזקנים נותר לתפוס פיקוד על הידע, לא על הידע החיצוני או השפה, שם אין להם סיכוי, אלא על הידע של המקום: מתי מוציאים ספה במצב טוב לרחוב או מי מכיר אדם שעובד בעירייה, ואפילו ההורים שואלים: "את יודעת מאמה איפה יש להשיג בד לא ביוקר, כלומר ד'וֹשָווה?"* – "כמו כלום! שׁוּרָה מספרת שאצלה הבת עובדת בכזה מפעל… תרשמי מידות, אני אשלח כבר מישהו…"

חסר לו אם יחשוב אפילו לצייץ עד כמה לא נעים ללכת אל אותו ישיש בעל כובע הקסקט המרופט ולסחוב שוב ושוב את הנעל המעוכה ואת השטר הזהוב המקומט בכיסו, אבל רק שלא תתלונן לאמא שמאריק הבנדיט לא עושה דבר כרגיל, ורק תראי איך הנכדים של רוזה ממושמעים, אז הנה הוא הולך, הוא הולך, את מרוצה? אל תדאגי בּאבּוּלָה,* הביטו איך הוא קושר את השקית הוורודה מהשוק אל הכידון ורוכב אליו, אל השלוש קומות, ושם כתמיד אותו ריח של שְצִ'י, מרק כרוב בשמנת, מציף את חדר המדרגות והוא נושא את השקית באדיקות עד הדלת של הזקן המטליא, כי הוא היחיד בעולם שזוכר איך מטפלים בכפות הרגליים שלה ומכיר את העקמומיות בעל פה לפי נפח אצבעות כף ידו שהן כמו מלקחיים סדוקות ואלסטיות הנכנסות אל תוך הנעל כאל מערת פלאים, שאחרת איך ידע לתקן בכל פעם עם הדבק והחוטים שהוא שולף מקצה הכובע, ובתוך הכובע שלו מצוי תא נסתר לכל דבר ולא ברור איך זה אפשרי, שככה לא צריך לחפש "והכול תמיד פה", הוא אומר – מצביע על הראש וכבר מוציא מתוכו חוט שחור, סרט מדידה ושפופרונת של דבק מיוחד שסחב עימו עוד מהמולדת ותמיד נותר בו עוד קצת כשמוחצים חזק־חזק, ואומר: "תגיד מאלְצִ'יק* לסבתא, שתשתדל לא לגרור, שככה נקרע אחת ושתיים", ובעצמו מקווה בוודאי שיבוא שוב ושוב, שהיא תמשיך בשלה עם הנעל כל עוד הוא בעצמו על הרגליים ויכול לעשות קצת בשביל הצרכים של הבית, ואולי אף לשים כמה קופייקות בכיס כשכר צדדי, כי גם הוא, מה חשבתם, משתכן עם משפחת אימיגרנטים בקיטון נפרד ועודו ישן על מיטה מהסוכנות, ומהכספים שנותנים הכול נכנס לקופה המשותפת, ויש וצֵ'לוֹבֶק* אוהב שיהיה לו משהו משלו בשביל לא לבקש מהילדים, כשהלב חפץ בדבר נעים לנשמה כמו גלידה, פָּפִּירוֹסוֹת או קצת ברנדי, וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה, ורק מזל שמוצאים בעולם מומחה לכל ליקוי, אפילו לרגליים של זקנות מלפני המלחמה, והיא שכבר מגיל צעיר נראית זקנה (כי בלי רגליים טובות אישה מתבגרת בן רגע), אומרת לו שיתקן "קָק וְסִיקְדָה,* הוא יודע".

ולמחרת בבוקר רוזה מבקשת להוציא בשביל סבתא כיסא, וקלרה, זו הפנסיונרית שמנהלת את המשמרת מתחת לבלוק, נועצת בו מבט שאומר מה־הפכת־פתאום־לדג־פרזיט־קטן, ולא יודעים אם לצחוק או לבכות כי הן שתמיד יודעות הכול עוד לפני שהדבר התרחש, ועכשיו – – ואם אפשר, היא אומרת, שיבקש אותה לרדת ללא דיחוי כי עליהן לדון בחוצפה של בוריס שמרמה ומשתולל במחירים שלו… שהלוא אף התכנסות אינה שלמה בלי דורה המשעינה סנטרה על מעקה ההליכון ומכווצת את מצחה במבט רציני ומשהה את דיבורה עד שפוסקת לזכות או לחובה, והוא אגב בהייה בבָּלָטוֹת השבורות מבחין בשרוכיו המשוחררים ונזכר גם בנעל שנותרה אצל זינגר, שייקח אותו השד, מה יגיד לו ומה יהיה כעת על השטר הזהוב שכבר ימים מספר לא יוצא מכיס מכנסיו, והוא דואג להכניס יד כל כמה שעות, לוודא שהוא קיים, והיום בבוקר אבא מזמן אותו ואומר שצריך בשביל הזיכרון להסתכל עליה טוב־טוב לפני שלוקחים, והוא רק מסתובב מאז וחושב על הפרצוף הכתום של הזקנה בשטר ומהבוקר כבר אינו מסתפק במישוש ומביט בו בהיחבא פעם ועוד פעם, מיישר את השוליים שדבוקה עליהם חתיכת סֶלוֹטייפ שאיזה מוכר מכולת בטח הדביק וחושב אם יש סיכוי בעולם שיאמינו שאותו איור מקומט המתנוסס על השטר החל מאבד מעט־מעט מהצורה המקורית: ראשית החוטם הבולבוסי התיישר לו והפך לאף אצילי ובהמשך כל צורת ההבעה החמורה החלה להתרענן, להתרכך ולהבריא איכשהו, כמו קרחת יער לאחר הגשם, ואלו הפנים הפכו להיות דומים להפליא לפניה הצעירות, כפי שזכרם מתמונה אחת בשחור־לבן שבה היא וסבא, שלא הכיר, עומדים מחויכים תחת העץ מחוץ לפקולטה, במקום שבו הבחין בה לראשונה מחלון משרדו הגבוה וראה אותה חוצה את החצר בכל יום בשעה קבועה ברגליים בריאות ובלי זכר להליכון, ויום אחד סבא ירד למטה ונתקל בה כביכול במקרה, ורק לאחר שעלתה אליו ראתה את נקודת התצפית והבינה הכול. אך כעת הוא מוכרח למצוא דרך לשמור את השטר לעצמו, מה שלא יהיה מצויר עליו, וחשב בעיקר על קלפי הכדורגל שקונים מהם "שלוש בעשר", ואולי הפעם הוא לא יפסיד הכול בהפסקה ויישארו לו קצת קלפים לעצמו, ועוד רגע זינגר כבר ישמע מהזקנות שהתיקון מיותר ונקווה שלא יבקש תשלום אם עדיין יש לו משהו בלב או לפחות כמה גלגלים מתחת לכובע הזה עם החוטים, והן עודן בוהות בו, "כן, הכיסא, אני כבר…", ומעניין מה היא תעשה עכשיו לבד בלי זינגר, אולי תמצא לה שם נעליים מיוחדות, של פירמה המתמחה בפנסיונרים עם עצבוּת חזקה כמו אצלה, ואפשר שהיא כבר ממריאה איתן אי שם לשמיים.

.


 

* ד'ושווה – בזול.
* באבולה – סבתא'לה.
* מאלצ'יק – ילדון.
* צ'לובק – בן אדם.
* קק וסיקדה – כמו תמיד.

 

רמי מארק רום, יליד 1983, נולד ברוסיה, עלה ארצה בגיל שש וגדל בעיר לוד. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות – המוסך, מאזניים, צריף ועוד. שוקד בימים אלו על רומן ביכורים.

 

» במדור הפרוזה בגיליון המוסך הקודם: "רציונלי־אמוציונלי", מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו