פרוזה | אל תדאגי בּאבּוּלָה

"וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה". סיפור קצר מאת רמי מארק רום

רות שלוס, המְתנה, אקריליק על נייר, 153X109 ס"מ, 1997

.

שלוש בעשר

מאת רמי מארק רום

.

הנה מָאריק לוקח שוב את הנעליים שלה לתיקון אצל זינגר, ואתם בטח תשאלו איך היא שמעה על אותו זקן השוכן מאחורי המכולת ב"שלוש קומות" שלו, כי אם הכרתם אותה רק ממראה חטוף לא הייתם מאמינים עד כמה מהר ידיעות מגיעות אליה, ממש ביחס הפוך לאיטיות של ההליכון.

וכאן הן מחכות כמו בכל יום שעוד אחת תצטרף, שהרי תמיד נמצא מקום פנוי, ואם אין – מצרפים כיסא נוסף שצץ יש מאַיְן באורח פלא, ואז נופל שקט וזו הזקנה הטרייה תתחיל תכף לספר, בשעה שהאחרות מותחות מעט את השרירים הרופסים וממתינות באוזניים כרויות, מוכנות לקלוט מסר חדש מקצה השכונה, וכשהיא נעצרת להסדיר את נשימתה יבוא פה אחר, אף הוא מקומט בחוכמה ובעל ערך עצמי, ותכף תיראו איך שיתכווץ בסיפוק זעפני או בחשיבות ממתיקת סוד לפני שייפלט דבר מה נוסף, וגם היא כאן ביניהן, הנה שם מצד שמאל של דלת הכניסה לבניין.

וההורים לעולם אינם בבית, הם נאחזים בשיניים בעבודה שהשיגו בארץ החדשה, בידיעה שהמצב שהשתפר עלול להתדרדר בכל רגע, והעיקר שלילדים לא יהיה חסר, והילדים, מי ראה אותם, הנה הם רצים בחבורות, בועטים בכדור או מסלקים פירות הדר מהפרדס הסמוך, כך שלזקנים נותר לתפוס פיקוד על הידע, לא על הידע החיצוני או השפה, שם אין להם סיכוי, אלא על הידע של המקום: מתי מוציאים ספה במצב טוב לרחוב או מי מכיר אדם שעובד בעירייה, ואפילו ההורים שואלים: "את יודעת מאמה איפה יש להשיג בד לא ביוקר, כלומר ד'וֹשָווה?"* – "כמו כלום! שׁוּרָה מספרת שאצלה הבת עובדת בכזה מפעל… תרשמי מידות, אני אשלח כבר מישהו…"

חסר לו אם יחשוב אפילו לצייץ עד כמה לא נעים ללכת אל אותו ישיש בעל כובע הקסקט המרופט ולסחוב שוב ושוב את הנעל המעוכה ואת השטר הזהוב המקומט בכיסו, אבל רק שלא תתלונן לאמא שמאריק הבנדיט לא עושה דבר כרגיל, ורק תראי איך הנכדים של רוזה ממושמעים, אז הנה הוא הולך, הוא הולך, את מרוצה? אל תדאגי בּאבּוּלָה,* הביטו איך הוא קושר את השקית הוורודה מהשוק אל הכידון ורוכב אליו, אל השלוש קומות, ושם כתמיד אותו ריח של שְצִ'י, מרק כרוב בשמנת, מציף את חדר המדרגות והוא נושא את השקית באדיקות עד הדלת של הזקן המטליא, כי הוא היחיד בעולם שזוכר איך מטפלים בכפות הרגליים שלה ומכיר את העקמומיות בעל פה לפי נפח אצבעות כף ידו שהן כמו מלקחיים סדוקות ואלסטיות הנכנסות אל תוך הנעל כאל מערת פלאים, שאחרת איך ידע לתקן בכל פעם עם הדבק והחוטים שהוא שולף מקצה הכובע, ובתוך הכובע שלו מצוי תא נסתר לכל דבר ולא ברור איך זה אפשרי, שככה לא צריך לחפש "והכול תמיד פה", הוא אומר – מצביע על הראש וכבר מוציא מתוכו חוט שחור, סרט מדידה ושפופרונת של דבק מיוחד שסחב עימו עוד מהמולדת ותמיד נותר בו עוד קצת כשמוחצים חזק־חזק, ואומר: "תגיד מאלְצִ'יק* לסבתא, שתשתדל לא לגרור, שככה נקרע אחת ושתיים", ובעצמו מקווה בוודאי שיבוא שוב ושוב, שהיא תמשיך בשלה עם הנעל כל עוד הוא בעצמו על הרגליים ויכול לעשות קצת בשביל הצרכים של הבית, ואולי אף לשים כמה קופייקות בכיס כשכר צדדי, כי גם הוא, מה חשבתם, משתכן עם משפחת אימיגרנטים בקיטון נפרד ועודו ישן על מיטה מהסוכנות, ומהכספים שנותנים הכול נכנס לקופה המשותפת, ויש וצֵ'לוֹבֶק* אוהב שיהיה לו משהו משלו בשביל לא לבקש מהילדים, כשהלב חפץ בדבר נעים לנשמה כמו גלידה, פָּפִּירוֹסוֹת או קצת ברנדי, וכולם יודעים שהרגליים שלה נגמרו מהצער הגדול, הרבה לפני שמאריק נולד, כשדודה וסבא מתו זה אחר זה, ואלו העיקולים שבצידי הבהונות הם רק קצה הקרחון של הגרירה, וכלום אפשר לבקש ממנה לא לגרור דבר כזה, ורק מזל שמוצאים בעולם מומחה לכל ליקוי, אפילו לרגליים של זקנות מלפני המלחמה, והיא שכבר מגיל צעיר נראית זקנה (כי בלי רגליים טובות אישה מתבגרת בן רגע), אומרת לו שיתקן "קָק וְסִיקְדָה,* הוא יודע".

ולמחרת בבוקר רוזה מבקשת להוציא בשביל סבתא כיסא, וקלרה, זו הפנסיונרית שמנהלת את המשמרת מתחת לבלוק, נועצת בו מבט שאומר מה־הפכת־פתאום־לדג־פרזיט־קטן, ולא יודעים אם לצחוק או לבכות כי הן שתמיד יודעות הכול עוד לפני שהדבר התרחש, ועכשיו – – ואם אפשר, היא אומרת, שיבקש אותה לרדת ללא דיחוי כי עליהן לדון בחוצפה של בוריס שמרמה ומשתולל במחירים שלו… שהלוא אף התכנסות אינה שלמה בלי דורה המשעינה סנטרה על מעקה ההליכון ומכווצת את מצחה במבט רציני ומשהה את דיבורה עד שפוסקת לזכות או לחובה, והוא אגב בהייה בבָּלָטוֹת השבורות מבחין בשרוכיו המשוחררים ונזכר גם בנעל שנותרה אצל זינגר, שייקח אותו השד, מה יגיד לו ומה יהיה כעת על השטר הזהוב שכבר ימים מספר לא יוצא מכיס מכנסיו, והוא דואג להכניס יד כל כמה שעות, לוודא שהוא קיים, והיום בבוקר אבא מזמן אותו ואומר שצריך בשביל הזיכרון להסתכל עליה טוב־טוב לפני שלוקחים, והוא רק מסתובב מאז וחושב על הפרצוף הכתום של הזקנה בשטר ומהבוקר כבר אינו מסתפק במישוש ומביט בו בהיחבא פעם ועוד פעם, מיישר את השוליים שדבוקה עליהם חתיכת סֶלוֹטייפ שאיזה מוכר מכולת בטח הדביק וחושב אם יש סיכוי בעולם שיאמינו שאותו איור מקומט המתנוסס על השטר החל מאבד מעט־מעט מהצורה המקורית: ראשית החוטם הבולבוסי התיישר לו והפך לאף אצילי ובהמשך כל צורת ההבעה החמורה החלה להתרענן, להתרכך ולהבריא איכשהו, כמו קרחת יער לאחר הגשם, ואלו הפנים הפכו להיות דומים להפליא לפניה הצעירות, כפי שזכרם מתמונה אחת בשחור־לבן שבה היא וסבא, שלא הכיר, עומדים מחויכים תחת העץ מחוץ לפקולטה, במקום שבו הבחין בה לראשונה מחלון משרדו הגבוה וראה אותה חוצה את החצר בכל יום בשעה קבועה ברגליים בריאות ובלי זכר להליכון, ויום אחד סבא ירד למטה ונתקל בה כביכול במקרה, ורק לאחר שעלתה אליו ראתה את נקודת התצפית והבינה הכול. אך כעת הוא מוכרח למצוא דרך לשמור את השטר לעצמו, מה שלא יהיה מצויר עליו, וחשב בעיקר על קלפי הכדורגל שקונים מהם "שלוש בעשר", ואולי הפעם הוא לא יפסיד הכול בהפסקה ויישארו לו קצת קלפים לעצמו, ועוד רגע זינגר כבר ישמע מהזקנות שהתיקון מיותר ונקווה שלא יבקש תשלום אם עדיין יש לו משהו בלב או לפחות כמה גלגלים מתחת לכובע הזה עם החוטים, והן עודן בוהות בו, "כן, הכיסא, אני כבר…", ומעניין מה היא תעשה עכשיו לבד בלי זינגר, אולי תמצא לה שם נעליים מיוחדות, של פירמה המתמחה בפנסיונרים עם עצבוּת חזקה כמו אצלה, ואפשר שהיא כבר ממריאה איתן אי שם לשמיים.

.


 

* ד'ושווה – בזול.
* באבולה – סבתא'לה.
* מאלצ'יק – ילדון.
* צ'לובק – בן אדם.
* קק וסיקדה – כמו תמיד.

 

רמי מארק רום, יליד 1983, נולד ברוסיה, עלה ארצה בגיל שש וגדל בעיר לוד. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות – המוסך, מאזניים, צריף ועוד. שוקד בימים אלו על רומן ביכורים.

 

» במדור הפרוזה בגיליון המוסך הקודם: "רציונלי־אמוציונלי", מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כל אישה מכירה את העץ שלה

תרגומים לשירה טורקית עכשווית מאת בז'אן מאטור, אפה דויאן ומוהסין ארדה

לירון אוחיון, מקננת, מתוך עבודת הווידאו־ארט "מקננת" (תיעוד של פרפורמנס הקמת קן במגרש נטוש בעפולה), 37 דק', 2018

 

שירה טורקית עכשווית

 

בז'אן מאטור (Bejan Matur)

תרגום: עידן בריר

כל אישה מכירה את העץ שלה

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֵלֶיךָ
עָמַדְתִּי לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפַי
וְלָעוּף מָעַל הָעִיר הַנְּטוּשָׁה הַזֹּאת
הַבְּנוּיָה אֲבָנִים שְׁחֹרוֹת,
לְהִתְיַשֵּׁב עַל אֶחָד מֵעֲנָפָיו שֶׁל עֵץ שֶׁאֶמְצָא
וְלִזְעֹק בִּכְאֵב.

כָּל אִשָּׁה מַכִּירָה אֶת הָעֵץ שֶׁלָּהּ.

בַּלַּיְלָה הַהוּא עַפְתִּי,
עָבַרְתִּי בָּעִיר שֶׁאֵלֶיהָ פָּחֲדָה הַחֲשֵׁכָה לְהִכָּנֵס
וּבְהֶעְדֵּר צִלִּי, נַפְשִׁי הָיְתָה בּוֹדֵדָה. יִלַּלְתִּי.

 

קרחון

זֶה אַלְפֵי שָׁנִים אֲנִי מֵת בָּאֲגַם הַזֶּה, מֻקָּף קֶרַח.
הֵעַרְתָּ אוֹתִי.
הִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי יָשֵׁן בְּאִבּוּכֵי יַעַר שָׂרוּף.
גּוּפִי נִצְמַד לַלַּיְלָה.

הַלֹּבֶן הַזּוֹרֵם לָעוֹר מֵאוֹר הַמַּעֲמַקִּים שֶׁל קַרְחוֹן
הִזְכִּיר לִי:

אַתָּה צָעַדְתָּ בָּאֲגַם הַזֶּה
וְהוֹתַרְתָּ אַחֲרֵיִךָ עוֹר וַעֲקֵבוֹת.

 

אם זו קינה

מְדַבְּרִים עַל אֶרֶץ לֹא קַיֶּמֶת
עַל שָׂפָה לֹא קַיֶּמֶת, עַל אַחֲוָה.
וְאֵין דְּבָרִים.
מִלִּים אַיִן.

וְאִם נוֹעַדְנוּ לְהָבִין אֶת הָעוֹלָם
מִי יַסְבִּיר אֶת הַמָּוֶת?
אֶת נְשִׁימוֹת הֶהָרִים?
אֶת הָאֲפֵלָה הַיּוֹרֶדֶת?
מִי יַסְבִּיר
מָה צוֹמֵחַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד,
מִי?

כַּנְפֵי צִפּוֹרִים מְרַפְרְפוֹת אֵלַי
הַיְשֵׁר מִמָּשָׁל עַתִּיק,
קִרְבַת הַגּוּף לָאֶבֶן
שֶׁעָלֶיהָ מְסַפְּרוֹת נָשִׁים זְקֵנוֹת.

אֲנִי מְקוֹנֶנֶת, אֵין כָּל שְׁאֵלָה,
וְעִם רֶדֶת אֲפֵלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה בְּזִכְרוֹנִי מַבִּיט בִּי בְּיִסּוּרִים.

אִם זוֹ קִינָה,
הַבֶּכִי טֶרֶם הֵחֵל.

 

בז'אן מאטור, משוררת טורקייה, נולדה בעיר מראש בדרום טורקיה בשנת 1968 למשפחה כורדית־אלווית. היא נחשבת לאחת המשוררות הבולטות של דור המשוררים הצעיר בטורקיה. מאטור סיימה תואר במשפטים באוניברסיטת אנקרה ופרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אחוזות טרופות רוחות", בשנת 1996. מאז פרסמה עוד חמישה קובצי שירה, זכתה בפרסים רבים בטורקיה ומחוץ לה ושירתה תורגמה ליותר מ־25 שפות. שירתה מלאה בשיחות עם האל, במיסטיקה, באזכורים לסיפורים מספרי הקודש וממיתולוגיות מזרח־תיכוניות ויש בהם עיסוק רב בנושאי נשים ובטבע.

.

עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך.

 

.

אפה דויאן (Efe Duyan)

נמלה מתרוצצת

תרגום: מתי שמואלוף

סוֹף הָעוֹלָם קָרֵב
וְהָאוֹר הַבָּהִיר מִדַּי שֶׁמַּגִּיעַ מִדְּרוֹם־מַעֲרָב
הוֹלֵם בְּפָנֵינוּ, מְעוֹרֵר מִיגְרֵנָה

לִפְעָמִים חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִתְגַּשְּׁמִים
מַשְׁאִירִים שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת עַל עֶצֶם הַשּׁוֹק
מֻגְלָה כְּחֻלָּה סְמִיכָה מְמִסָּה אֶת הַתְּפָרִים וּמְטַפְטֶפֶת
כְּמוֹ מִתּוֹךְ שְׂרִיטוֹת חָתוּל שֶׁרוֹצֶה
שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן,

כְּמוֹ טַבְלִיָּה מִתְמוֹסֶסֶת
אֲנִי מַשְׁלִיךְ אֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתַי עַל הַמַּהְפֵּכָה
לְתוֹךְ הַמַּיִם לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי בֶּאֱמֶת אוֹהֵב מִשּׁוּם־מָה אֶת הַתֵּזוֹת עַל פוֹיֶרְבָּך
אַחַר כָּךְ אֲנִי דּוֹחֵס אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִזָּכֵר בָּהֶם
לְתוֹךְ בַּקְבּוּק מַיִם

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּנְּמָלָה הַמִּתְרוֹצֶצֶת
בְּטֵרוּף, רוֹשֵׁם הֶעָרוֹת
לַנְּאוּם הָאָרֹךְ
שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לָשֵׂאת

 

נקודות דמיון בין מהפכות

תרגום: טל ניצן

גַּם מַהְפֵּכוֹת
כְּמוֹ תָּכְנִיּוֹת דְּגוּלוֹת
אִי אֶפְשָׁר לִרְקֹם לִפְרָטֵי־פְּרָטֵיהֶן

כְּמוֹ רַכָּבוֹת דַּיְקָנִיּוֹת
הֵן מַשְׁרוֹת שַׁלְוָה
וּמֵרֶגַע שֶׁיָּצְאוּ לְדַרְכָּן אַף פַּעַם לֹא יַבִּיטוּ לְאָחוֹר

כְּמוֹ הִתְאַבְּדוּת
כָּל פַּעַם הֵן קוֹשְׁרוֹת
בֵּינֵינוּ וּבֵין מָה שֶׁלֹּא אוּכַל לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ

כְּמוֹ חֲבֵרִים קְרוֹבִים
הֵן יְעִילוֹת לְהַסְתָּרַת פְּגָמֵינוּ

כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת צוֹוְחִים בְּשִׂמְחָה
לְעוֹלָם אֵינָן מִתְעַיְּפוֹת

כָּמוֹנִי
הֵן – לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר – לֹא אוֹהֲבוֹת הֲמוֹן אָדָם

כְּמוֹ כֻּלָּנוּ
שֶׁקֶר הוּא שֶׁהֵן שׁוֹאֲפוֹת לַטּוֹב בְּיוֹתֵר עֲבוּר כֻּלָּם

כְּמוֹ כָּל הָאֵלִים
הֵן מְשֻׁכְנָעוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּיָמִים אֲחָדִים

כְּמוֹ מַעַרְכוֹת יְחָסִים
אַתָּה מְגַלֶּה פִּתְאוֹם שֶׁהִשְׁתַּעְבַּדְתָּ

כְּמוֹ נָשִׁים
אַתָּה יָכוֹל רַק לְשַׁעֵר שֶׁאַתָּה מֵבִין אוֹתָן

כְּמוֹ מְאַהֶבֶת
הֵן יְכוֹלוֹת רַק לְאַכְזֵב אוֹתְךָ

כְּמוֹ אַהֲבָה אַפְּלָטוֹנִית
הֵן יָפוֹת אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל

 

מביט בך

תרגום: טל ניצן

הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה אֶת הַצָּב, נִמְלֶטֶת
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, הַצָּב רוֹאֶה שָׁמַיִם

 

אֶפֶה דוּיָאן, משורר וארכיטקט, נולד באיסטנבול ב-1981. למד ארכיטקטורה ופילוסופיה באוניברסיטה הטכנולוגית המזרח־תיכונית ומלמד ארכיטקטורה באוניברסיטת מימאר סינאן. פרסם שלושה ספרי שירה והיה חבר מערכת בכתבי עת רבים. ספרו "עיצוב הדמויות בשירתו של נאזים חיכמת" ראה אור ב-2008.

.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ויגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב"Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. ממקימות ועורכות המוסך.

 

.

מוהסינה ארדה (Muhsine Arda)

תרגום: דורית ויסמן

הנערה האפריקאית

הָיִיתִי נַעֲרָה אַפְרִיקָאִית

הַטֶּבַע הַנִּפְלָא שֶׁל הַיַּבֶּשֶׁת שֶׁלִּי
עָשָׂה אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת

אָהַבְתִּי
אֶת שִׁבְטִי
וְגַם אֶת הָאֲחֵרִים

אַפְרִיקָה הִיא עֲצוּמָה
עֲנָקִית

כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם גְּבוּל
הִיא אֵינְסוֹפִית
עַל אַדְמָתָהּ וּפוֹרִיּוּתָהּ
עַל חֻמָּהּ וּצְחִיחוּתָהּ

יִחוּדִיִּים
אִסוּרֶיהָ וְחַיוֹּתֶיהָ

מְשֻׁלָּבִים בָּהּ
הַמִּכְרוֹת שֶׁלָּהּ וּכְאֵבֶיהָ

נִצְחִיִּים
הַחֹשֶׁךְ וְהַזְּהִירוּת שֶׁלָּהּ,
תְּמִימוּתָהּ וְחָכְמָתָהּ אֵינְסוֹפִיּוֹת
אֵינְסוֹף בְּגִידוֹת, מוּסִיקָה וְרִקּוּדִים

אָמָּנִים
יְכוֹלִים לְצַיֵּר אָפֹר
עַל יְדֵי עִרְבּוּב לָבָן וְשָׁחֹר
אוֹ הַהֵפֶךְ
עִרְבּוּב שָׁחֹר בְּלָבָן

שֶׁקֶר שֶׁקֶר שֶׁקֶר!
לָבָן הוּא לָבָן
שָׁחֹר הוּא שָׁחֹר בְּאַפְרִיקָה

הַטֶּבַע הֶעֱנִיק נָשִׁיּוּת
אֲבָל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה גָּדְעָה אֶת הַדַּגְדְּגָן
בְּטַעֲנָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ

פָּחַדְתִּי
הָיִיתִי מְבֹעֶתֶת מִלַּהַב סַכִּין הַגִּלּוּחַ שֶׁל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי פְּנִימָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁאֲנִי צָרַחְתִּי

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁהָרֶחֶם שֶׁלִּי דִּמֵּם

אִמָּא בָּכְתָה
כְּאִלּוּ נִפְרַדְתִּי מֵאַפְרִיקָה

הַקְשִׁיבִי, אִמִּי הָאַפְרִיקָאִית שְׁחוֹרַת־הָעוֹר:

אִשָּׁה נוֹצֶרֶת
אֲפִלּוּ אִם הַמָּסֹרֶת מַקְרִיבָה אוֹתָהּ
אֲפִלּוּ אִם הַטַּאבּוּ מַשְׁתִּיק אוֹתָהּ

הִיא תִּגָאֵל
אִם תִּלְמַד לֶאֱהֹב
אֶת עַצְמָהּ
וְאֶת כָּל הַנָּשִׁים

 

המשוררת מוּהסינֶה אַרדָה נולדה בטורקיה ב-1952. חיתה בבריטניה, גרמניה, ערב הסעודית וארה"ב, למדה באוניברסיטת ניו יורק וכיום מתגוררת בעיר מולדתה בּוּרסה. פרסמה חמישה ספרי שירה וספר סיפורים קצרים, ועליו זכתה ב-1997 בפרס Ömer Seyfettin. מאז 1999 היא עורכת וכותבת מאמרים בכתב העת הספרותי Dikili Ekin. מסותיה ראו אור בספר ב-2018. ב-2015 פרסמה את הרומן İntihar Gözyaşları והוא תורגם לשוודית ולספרדית. השיר "הנערה האפריקאית" ייכלל באנתולוגיית שירת מחאה חברתית־נשית בינלאומית, בעריכת דורית ויסמן.

.

דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, הוציאה עד כה עשרה ספרי שירה וספר פרוזה וערכה את האנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית, "מלכה עירומה". מבחר תרגומיה השני לשירת צ'רלס בוקובסקי, "מה יגידו השכנים", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2018. זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד "דראגה קלרי", שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ויסמן מפיצה אחת לשבוע שיר בתרגומה מאנגלית לעברית, במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע", ומייסדת ועורכת אמנותית – מאז 2013 – של המדור "מקום לשירה" בטלוויזיה, ערוץ 98.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת הרוסייה זויה אזרוחי, בתרגום ולרי מיכאילובסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | החיים כמופע

"'אישה נחה' למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו". נעמה ישראלי על פרפורמנס בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן

מתן אורן, כוס וצלחת, שמן על בד וברזל, 2018

.

כמה מחשבות על פרפורמנס של נשים בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן, "אישה נחה"

מאת נעמה ישראלי

 

תמיד עשיתי את זה. טוב, כולנו עושות את זה ברמה כזאת או אחרת, לפחות כך נדמה לי, או כך הייתי רוצה להאמין. כי מאז ומעולם הרגשתי שאני מגלמת תפקיד. לא שחשבתי שמישהו מסתכל או אפילו רציתי שמישהו יסתכל, ועדיין, תמיד חייתי כאילו החיים הם סרט וכל מעשיי ודבריי הם חלק מתסריט. תמיד בחנתי את עצמי מבחוץ; כשהייתי לבד, מול המראה בבית, בשיחות שניהלתי כאילו הן דיאלוגים בקומדיית מצבים, בהחלטות רומנטיות מפוקפקות שהתקבלו על סמך עלילת סרט נשכח, ואפילו בניסיון העיקש (הילדותי?) להיות כותבת ולוותר על יציבות תעסוקתית בשם איזו פנטזיה רומנטית על חיי רוח בוהמייניים וזוהרים – מהסוג שחיים אחרים, אף פעם לא את.

לא פלא אם כן שלקריאה שלי באישה נחה התלוותה תחושת הקלה, בבחינת נחמת טיפשים. אבל לפני שאסביר מדוע, כמה מילים כלליות על הספר: הרומן שכתבה מעין גולדמן הוא מונולוג בגוף ראשון מפי אישה בת 39, בלי ילדים, עורכת תוכנית ריאליטי מצליחה לשעבר שאיבדה את עבודתה בעקבות סגירת הערוץ. העלילה נפתחת אחרי פיטוריה ומזמינה אותנו להצטרף אליה כשהיא בעיצומו של תהליך התאיינות: מבלה את ימיה מרוחה על הספה בחלוקה הביתי, מכונסת בתוך עצמה, מסוגרת מהעולם, מבן הזוג, ממטלות הבית ובעיקר מאי־הוודאות של העתיד.

הרבה דברים מעניינים קורים בספר הזה, לחלקם אגיע בהמשך, אך מה שתפס את תשומת ליבי במיוחד זה האופן שבו הגיבורה של גולדמן תמיד מתבוננת בעצמה מבחוץ. רק מבחוץ. כאילו כל העת יש מי שמסתכל עליה. אפשר לראות את זה כבר בעמוד הראשון בפרולוג, שנכתב דווקא בגוף שני:

יש לך ריח של חולי. יש לך ריח חזק של חולשה. הוא לא טוב, הוא כמעט מוצא חן בעינייך. מבחינתכם זו צחנה, אני יודעת, את אומרת למצלמה אפשרית באזור המטבח הפתוח, מבחינתכם זו כאילו, אני, נקודה. אישה העלולה לחטוף כאב ראש נוראי בצהריים רק בגלל איזה משב של מיצי הגוף של עצמה. אבל זה לא נגמר ככה. חכו, את מוסיפה בחיוך שיש בו משהו ענוג, כמו כדי לפצות על הריח. במסך הפלזמה את מזהה הבהוב חשוד של אור.

וזאת רק ההתחלה, ככל שהרומן מתקדם הגיבורה פונה יותר ויותר למצלמות אמיתיות או פיקטיביות, מביימת את עצמה ואת חייה תוך כדי התכתבות בלתי נגמרת עם סרטי נעורים, קומדיות מצבים וכמובן עם תוכניות הריאליטי על כל סוגיהן, החל בתוכניות פריים טיים וכלה בפרויקטים דוקומנטריים משונים ומיצגים אמנותיים בעירום חלקי עד מלא. אפילו כינויי החיבה שהיא ובן זוגה נותנים זה לזו לקוחים מהעולם הטלוויזיוני: ג'רי ואיליין, כשמות הדמויות בסיינפלד הנצחית. אם כי בשלב כלשהו היא מודה בפני עצמה שלא בטוח שהם עדיין ראויים לכך: "[אני] מוצאת אותנו חבוטים מאוד. אילו היינו ג'רי ואיליין לא היינו מצליחים לרתק את הקהל אפילו לשנייה".

לכאורה זהו עניין שולי, הרגל ישן הנגזר מהעיסוק הקודם של הגיבורה. אך ככל שהרומן מתקדם הפרפורמנס מתגלה כתמה מרכזית, שכן הגיבורה תמיד בוחנת את חייה קודם כול כסיפור או כעלילה הנדרשים לעמוד בתו תקן אסתטי. קחו לדוגמה את מחשבותיה בעיצומה של סיטואציה דרמטית מול בן הזוג:

האמת, כל התרחיש הזה עושה לי בחילה. הוא כתוב ממש נורא, הוא לא אמין. המצמוצים האיטיים של אוהד. העיניים שלי שמתאמצות להיות רכות, לא אטומות, אבל מה בין רכות למאמץ בכלל. הפאוזות בין השאלות. הניסיון לא לשבור זה את זה עם מילה כבדה או חדה מדי. אי־אפשר להתייחס אלינו ברצינות.

הנטייה של הגיבורה להתמקד באסתטיקה עולה בבירור גם מהביקורת שעורר סרט הגמר שהגישה כסטודנטית. השופטים בוועדה טענו כי הסרט "אסתטי מדי", "ובעצם נטול כל משמעות". אך הגיבורה לא מוטרדת מכך, "יפה, מופשט, לשם כיוונתי", היא אומרת להם. והנה, זוהי כל התורה על רגל אחת. זהו ההיגיון המוליך את הגיבורה וגם חוק הטבע שנדמה כי כבר מזמן הכריע את כולנו: הבחירה המתמדת בעטיפה על פני התוכן, ההצטמצמות אל השפה, אל הנראות, ובדומה לכך – עיסוקינו הגובר בייצוג תוך התעלמות מהחוויה בשטח. או במילים אחרות: "אם לא פרסמתי תמונה מפולטרת מהחופשה/מסעדה/מפגש חברתי, האם הם קרו באמת?"

דניאל כהנמן, הפסיכולוג זוכה פרס הנובל, חקר במשך שנים את האושר האנושי. במחקריו הוא מבחין בין "האני החווה" ל"אני הזוכר". הראשון, כראוי לשמו, מתייחס לטיב החוויה היומיומית, כלומר, עד כמה נהנינו מכל רגע ורגע בחופשה. השני הוא מידת הסיפוק שלנו מהחיים, מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החוויה – לשון אחר, איך החופשה הצטלמה לפייסבוק. ואין צורך לומר שבין הסיפור לחוויה לא תמיד יש הרבה במשותף. מחקריו של כהנמן התמקדו באני החווה, שכן האושר, לפחות לפי התפיסה המסורתית, הוא בחוויה. אך לפני כשנה נתקלתי בריאיון עם כהנמן ב"הארץ", ובו הסביר שזנח את מחקריו אלו לפני כמה שנים, לאחר שהגיע למסקנה שלפיה אנשים כבר אינם מעוניינים באושר מסוג זה, כלומר, באושר שבחוויה. למרבה האימה הוא מתאר כיצד הבין בהדרגה שרובנו נותנים קדימות דווקא לאני הזוכר; ואם מה שחשוב לנו היום זה הסיפור שאנחנו מספרים לסביבה ולעצמנו, מה הטעם לחקור דרכים לשיפור החוויה?

אולי זה לא מפתיע. אולי זה תמיד היה כך במובן מסוים, והיום שלל הפלטפורמות שיצרה הטכנולוגיה פשוט מעודדות ביתר שאת את הקולנוענית הקטנה החבויה בכל אחת מאיתנו. אולי זה אפילו אלמנטרי. ובעצם, נדמה לי שבדיוק מנקודת המוצא הזאת נכתב הרומן אישה נחה. אך דווקא משום שהגיבורה בו כל הזמן בוחנת את החוויה הפנימית דרך הסיפור שאפשר לבנות סביבה, מה שעולה מהקריאה ברומן זו ההבנה המערערת שאין להעדפה הזו כל משמעות; הפער שדמיינו כי מפריד בין מציאות לבדיון כבר מזמן מחוק.

אי־הרלוונטיות של ההבחנה בין הקול הפנימי לחיצוני ברורה עד כדי כאב בתיאור ההתעלסות של הגיבורה עם בן זוגה באישה נחה. בתחילת התיאור היא תוהה איך בכלל הגיעה למצב הזה, איך קרה שנעתרה לבן זוגה למרות כל העניינים המטרידים אותה באותו רגע. בראשה עולות שתי אפשרויות. בראשונה – "לפחות לפי תנועת הגוף הנלהבת שלי נוצר הרושם שאני משתפת פעולה, משכיחה את כל מה שהטריד אותי, מוותרת על חוט מחשבה, עוצמת עיניים". ואילו בשנייה הכול שקרי, היא מתוודה כי בשום שלב לא שכחה את טרדותיה ובין לבין הספיקה לשאול את עצמה, "בטון מלא תיעוב: מה את עושה? תגידי, מה העניין עם הבעות הפנים האלה שלך? את כאילו שחקנית עכשיו? […] ואני בודקת מדי פעם, כשאוהד לא שם לב, האם אפשר גם לשכב מתחתיו בלי להיאנח, בלי לזוז ובלי להביע שום עונג/כאב בעיניים. וכן, אפשרי בהחלט. קל אפילו". בכל זאת הגיבורה מחליטה, בינה לבין עצמה, להעדיף את הגרסה הראשונה.

עוד לפני שאפשר לומר משהו על הסצנה הזאת, אי אפשר שלא להיזכר בסצנה הבלתי נשכחת מתוך חיי אהבה של צרויה שלו מ-1997 – תיאור ההתעלסות של הגיבורה עם הגבר המבוגר שעימו היא מנהלת רומן מחוץ לנישואים, כשמהצד צופה בהם חברו:

השתדלתי לשבת [עליו] עם גב זקוף ולהתנועע בחן, כמו שחקנית, כי הרגשתי את העיניים של שאול עליי כל הזמן, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי קהל, וידעתי שזה מחייב […] התחלתי לגנוח, לא רק מהנאה, דווקא התחיל לכאוב לי וגם קצת להימאס, אבל הרגשתי תחושת חובה לספק גם את הסאונד, שלא יהיה סרט אילם.

הדמיון בין שתי הסצנות האלו מדהים בעיניי, ועדיין, לא יפתיע אותי כלל אם אגלה שגולדמן מעולם לא קראה את חיי אהבה. שכן כנשים אנחנו תמיד מעלות הצגה; נשים תמיד שיחקו משחקים כדי להתאים את עצמן לפנטזיות גבריות שנטמעו בהן עד שהפכו להיות גם הפנטזיות שלהן.

כמובן, יש גם כמה הבדלים ברורים בין הסצנות. בתור התחלה, אצל שלו מדובר ביחסי מין אסורים, רומן מחוץ לנישואים, ואילו אצל גולדמן מדובר ביחסי מין עם בן הזוג. אבל מה שיותר מעניין בעיניי זה שאצל שלו ההצדקה העלילתית של הממד הפרפורמטיבי היא בקהל הממשי הנלווה להתעלסות – החבר השלישי שנמצא שם – ואילו אצל גולדמן הפרפורמנס מכוון רק לגיבורה עצמה. הרי בן זוגה כלל לא שם לב אם היא מקפידה לגלם את התפקיד שיועד לה, אם היא נאנחת ומביעה עונג. וכאן לדעתי טמון ההבדל המכריע בין שתי הסצנות, ואולי גם בין הקונפליקט הנשי אז והקונפליקט הנשי היום: בעוד אצל שלו יש הפרדה ברורה בין התחושות של הגיבורה כלפי פנים לבין המופע שהיא מעלה עבור שני הגברים, אצל גולדמן הגיבורה מעלה מופע רק עבור עצמה, וההבחנה בינו לבין תחושתה האישית מיטשטשת.

אישה נחה למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו, ובכלל לא ברור אם ההבחנה הזאת רלוונטית לחיינו היום. אבל המודעות לכך היא בדיוק מה שמאפשר לגיבורה של גולדמן להשתמש במודלים הנשיים הישנים לצרכיה. נניח, כשהיא מתארת היריון כ"רשות חד־משמעית להרים ידיים סוף סוף, גם אם זמנית. זה בדיוק כמו שתפרוץ מלחמה […] שהערוץ ייסגר. אירוע שכבר לא תלוי בהן. גדול מהן. הרי מה זה היריון, בינינו, אם לא רשות לשכב בבית ולאכול לחם במיטה, להפסיק להתאפר או לסדר את השיער, להניח לכל ניסיון מעורר רחמים לקדם את הקריירה כאילו יש לאן". אמירה מסוג זה, לא זו בלבד שהיא כבר לוקחת כמובן מאליו את האופן שאישה בהיריון נבחנת בו על ידי החברה, אלא היא גם מתארת – בציניות רצינית לחלוטין – מה אפשר להרוויח מכך.

אולי אין זה מקרה שבשנים האחרונות אנחנו רואים סופרות הכותבות דמויות שמבקשות להעלים את עצמן, כאילו כל חייהן הם מלכתחילה רק עלילות ספרותיות שאפשר לשכתב, למחוק ולהתחיל מחדש. דוגמאות מקומיות הן המורה של מיכל בן־נפתלי והיה הייתה של יעל נאמן, והדוגמה הבולטת ביותר בספרות העולמית היא כמובן סדרת הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה שכבשה את העולם בסערה. בכל אחד מהספרים הללו מתוארת אישה שביקשה למחוק את עצמה, ולעומתה ניצבת המספרת (או הסופרת) כקול נגדי המבקש דווקא להנציח. את המפגש בין השתיים אפשר להבין כייצוג ספרותי להתלבטות שנשים רבות ניצבות בפניה היום: מצד אחד הדחף לחמוק ממבטי החברה, הבוחנת אותנו ביחס למודלים נשיים מסורתיים שבדו גברים, ומצד שני ההבנה המחלחלת שאי אפשר רק למחוק, שאולי יש צורך במודלים חדשים, בנשיות שתתכונן מתוך עצמה.

במסה שהתפרסמה בכתב העת אודות כותבת שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים ומזהה את שתי הדמויות הראשיות בספרים כדמות אחת מפוצלת. כך לטענתה נוצר נוסח חדש לזהות נשית "מחוקה, נזילה וחסרת גבולות ברורים". לכאורה היה אפשר לומר כי גם הגיבורה של גולדמן נזילה ומפוצלת, שכן היא בוחנת את עצמה ללא הרף דרך אינספור עלילות ונקודות מבט עד שזהותה האינהרנטית – אם אפשר עוד לדבר במונחים מסוג זה – כאילו מתמסמסת. ועדיין, באישה נחה אנחנו פוגשים גיבורה בעלת קול אחיד, חד ונוקב, המתאפשר אולי דווקא בשל ההתמסרות המוחלטת שלה למבט מבחוץ. סתיו כותבת על המספרת ברומאנים הנפוליטניים כי "נראה שככל שהיא פועלת לגלות, להגדיר ולבצר את עצמיותה ואת זהותה כך נעשות העצמיות והזהות מפורזות ופרושות, וכך מיטשטש תיחומן". לדעתי אצל הגיבורה של גולדמן קורה בדיוק ההפך: דווקא הוויתור מראש על זהות אישית יחידה והיכולת להזדהות עם אינספור עלילות שונות בעליל הם המאפשרים לה תחושת עצמיות חזקה, גם אם שקרית, ומי יודע, אולי גם את היכולת לחרוג מהעלילות הישנות והמוכרות.

ככל שאנו מתפצלות בין עלילות ומודלים רבים יותר, כך קשה לנו יותר להגדיר במדויק עצמי יחיד וקבוע. ובהקשר זה ספרה של גולדמן מציג דרך פעולה מעניינת. הרי אם ממילא כבר לא ניתן להפריד בין הייצוג למציאות, מדוע להיאבק כדי לשרטט את הגבולות ביניהם? ותחת זאת, מדוע לא נתמסר לפרפורמנס, נאמץ בכל רגע נתון את המודל המתאים לנו כמו היה בגד בארון, בהבנה שאולי דווקא על ידי כך תוכל להבקיע אל פני השטח אישיותנו המובחנת, אף על פי כן. מלכתחילה מרבית המודלים הזמינים לנשים כשהן מבקשות דמויות להידמות להן עוצבו בידי גברים, ואולי באמצעות אימוץ כמה מודלים שונים ואף הופכיים נוכל גם לחרוג מהם, ליצור משהו חדש; להפציע במרחב שאינו ניתן לצמצום אל השפה – לכל הפחות עד ששפה חדשה תתהווה. וגם אם לא, תמיד נוכל, כמו הגיבורה ואחותה בסוף הרומן, לצלול לתוך "איזה סרט יפה, רצוי קומדיה", ולשכוח לשעה קלה כי בקרוב הוא יסתיים.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורת פרי עטה על הספר "שנות העשרים" מאת יערה שחורי התפרסמה בגיליון 52 של המוסך.
.
מעין גולדמן, "אישה נחה", פרדס, 2018.

 

.

» ריאיון עם פרופ' דניאל כהנמן, "הארץ", 2.10.2018.

» שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים, אודות 4.

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: אורית נוימאיר פוטשניק על "תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הספרים שנולדו מצמדים

מביאליק ורבניצקי ועד מאיר שלו ויוסי אבולעפיה: בואו להתאהב בספרים שנוצרו בשניים

1

חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי. צילום: ספריית הרווארד

ספרות גדולה עוסקת, כידוע, בנושא שמעסיק יותר מכל את הנפש האנושית מקדמת דנא: האהבה. זו יכולה להיות אהבה רומנטית, אהבת אם ואב, אהבה בין אחים, חברות ורעות, וגם אהבה יום-יומית לדברים שעושים את החיים למה שהם. וכבר כתבו גדולים ממני על האהבה המניעה את השמש והכוכבים (אליגיירי), ועל איך כל מה שצריך זאת אהבה (לנון).

מרגש כה עז אי אפשר להתעלם, ולכבוד יום האהבה העברי, ט"ו באב, כינסנו כאן כמה מהזוגות הספרותיים שקמו בספרות העברית־ישראלית לדורותיה. יש כאן זוגות מכל המינים – חברים שעבדו יחד, סופרים ומאיירים, זוגות נשואים ועוד כיד הדמיון הטובה. מוקדש לכם באהבה.

 

ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי

האבות המייסדים של שיתופי הפעולה הזוגיים בספרות העברית; ג'ון ופול של עולם האגדה היהודי. נכון, אנחנו מתעלמים קצת מההיסטוריה היהודית הקדומה יותר ומזוגות כדוגמת שמעיה ואבטליון או הלל ושמאי. אבל שמות אלו היו ודאי מוכרים פחות בחברה הישראלית החילונית לולא השניים האלה. שיתוף הפעולה ביניהם התחיל עוד ב-1891, אז פרסם רבניצקי בעיתונו את שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור". אך שמם של השניים נחקק יחד לעד כשעבדו על מפעלם הגדול "ספר האגדה", שבו קיבצו וליקטו אגדות ומדרשים מאוצרות ספרות האגדה היהודית בתקופת חז"ל. הפרוייקט המונומנטלי שהתחיל ב-1903 הושלם סופית רק ב-1930, ולאחר שהשניים התיישבו בארץ ישראל.

1
ביאליק ורבניצקי עובדים. מקור: The David B. Keidan Collection of Digital Images from the Central Zionist Archives, Harvard Library

 

1

 

אפרים קישון וקריאל גרדוש (דוש)

שני יהודים ילידי הונגריה, ניצולי שואה ובעלי חוש הומור נפגשים במערכת עיתון. שלא תצא מזה מערכת יחסים ספרותית? קישון ודוש היו רק שניים מהחבורה ששלטה במסדרונות העיתון "מעריב" וכונתה "המאפיה ההונגרית" (איתם עבדו שם גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסט זאב), ומשם יצאו השניים לדרך משותפת ופורייה. לרוב היה קישון אחראי על הלשון המחודדת, ודוש על הקווים העוקצניים. דוש אייר רבים מספריו של קישון, אך שיא תוצרתם המשותפת מתבטא בצמד הספרים "סליחה שניצחנו" (1967) ו"אוי למנצחים" (1969). שני הספרים בעלי הכותרות הסרקסטיות עוסקים בסאטירה על מצבה המדיני של ישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. "סליחה שניצחנו" נעשה להיט מצליח במיוחד, והוא מורכב מטורים שכתב קישון בזמן המלחמה ולאחריה, המלווים בקריקטורות היומיות שצייר דוש לעיתון "מעריב" באותה התקופה.

1
איור לדף השער של הספר המשותף "סליחה שניצחנו", מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

1
מודעה מתוך העיתון "מעריב" לרגל צאת הספר "סליחה שניצחנו". מתוך ארכיון דוש בספרייה הלאומית

 

מכאן נצלול לעולם ספרות הילדים השוקק זוגות ספרותיים שעבדו יחד. למה? אולי כי קשה מאוד לכתוב ספרות ילדים איכותית, וטובים השניים מן האחד במאמץ הזה. ואולי משום הסיבה הפרוזאית, שבמוקד ספרות הילדים לפעוטות עומד זוג יוצרים – הסופר/ת והמאייר/ת. אם תנסו להיזכר בספרי הילדים האהובים עליכם מילדותכם, ודאי תיזכרו מיד גם באיורים שהגיעו עם המילים, איורים שהם לרוב חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, ולעיתים אף מגלים יותר מהטקסט. בחרנו שלושה זוגות כאלו.

 

דינה וארי רון

על הספר שכתבה דינה רון ואייר ארי, בעלה, שמה של הכותבת כלל לא מופיע. מי שקיבלה את הקרדיט על הטקסט המחורז היא דווקא לאה גולדברג, שלזכותה נזקף בזיכרון הקולקטיבי הספר "איה פלוטו". הכלב המפורסם, גיבור הספר, היה כלבם של הזוג רון שאותו אייר בחן ארי בעבור בתם אסנת, ולה גם מוקדש הספר. אולי בניגוד לנהוג, כאן צורפו הסיפורים של דינה לאיורים של ארי בדיעבד, ולא להיפך. הציורים והסיפורים שקיבלו מקום של כבוד בחדר האוכל בקיבוץ מגידו התגלגלו לידיה של לאה גולדברג, שבשיתוף בני הזוג עיבדה את הסיפור וזכתה לקרדיט היוקרתי. פרט טריוויה חביב נוסף על ארי רון המעצב הגרפי: הוא זה שעיצב את קלפי הטאקי, ובזאת אחראי לשני דברים לפחות שכמעט כל ילדי ישראל מכירים.

1
מתוך כריכת ההוצאה הראשונה של הספר (שנת תשי"ז). איור העטיפה שונה מזה המוכר לנו היום.

1

 

ט. כרמי ושושנה הימן

זוג נשוי נוסף שכתב ספר ביחד, אך לא תמצאו כך את שמם בשום ביבליוגרפיה לילדים. כרמי היה משורר והימן הייתה פסלת וציירת ממייסדות כפר האומנים עין הוד. הזוג כתב ספר לכבוד בנם המשותף (מוטיב חוזר ביצירה לילדים?) ששמו גדי, כמו גיבור הספר הקצר, המוכר בשם "שמוליקיפוד". אם תבדקו, תראו שמחבר הספר נקרא בשם כוש – שם העט המשותף שאותו בחרו השניים, ראשי תיבות של כרמי ושושנה. שנים אחר כך סיפר גדי שהוריו נאלצו לספר על קיפוד שבא לבקר ושב אל הוריו, כדי להסביר כיצד קיפוד שהגיע לחצרם נעלם זמן קצר לאחר מכן. למען האמת, בעת יציאתו לאור (רק שנה אחרי "איה פלוטו"), זכה "שמוליקיפוד" לביקורות קשות, אך נראה שמהר מאוד צבר פופולריות בקרב הקהל, ועובד לשלל הצגות ותסכיתי רדיו. בעיבודים הייחודיים יותר היו תקליט ילדים מצליח שביצעה הזמרת דליה פרידלנד, והצגה דו לשונית שבה הקיפוד דובר עברית ואילו גדי דובר ערבית.

1

 

מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

הזוג האחרון גם הוא זוג של סופר ומאייר, וגם המודרני שבהם. הפעם, לשם שינוי, לא מדובר בזוג נשוי, אלא פשוט בזוג חברים שמכירים כבר ארבעים שנה בערך. מאיר שלו ויוסי אבולעפיה שיתפו פעולה בשורה ארוכה של ספרי ילדים ופעוטות שרבים מכירים: "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הטרקטור בארגז החול" וספרי "קרמר החתול". את העבודה המשותפת הם תיארו בעבר כשיתוף פעולה מלא, הכולל הערות הדדיות והקפדה בלתי מתפשרת לפרטים. אנחנו כבר מחכים לספר הילדים הבא שלהם.

1

1

בחלוף השנים פעלו זוגות רבים ונרשמו הרבה שיתופי פעולה ספרותיים, גם בספרות העברית וגם בספרות העולמית – כאלה שיצרו ספרים ששווה להתכרבל איתם בט"ו באב. מיהם הזוגות האהובים עליכם?