ספרות גדולה עוסקת, כידוע, בנושא שמעסיק יותר מכל את הנפש האנושית מקדמת דנא: האהבה. זו יכולה להיות אהבה רומנטית, אהבת אם ואב, אהבה בין אחים, חברות ורעות, וגם אהבה יום-יומית לדברים שעושים את החיים למה שהם. וכבר כתבו גדולים ממני על האהבה המניעה את השמש והכוכבים (אליגיירי), ועל איך כל מה שצריך זאת אהבה (לנון).

מרגש כה עז אי אפשר להתעלם, ולכבוד יום האהבה העברי, ט"ו באב, כינסנו כאן כמה מהזוגות הספרותיים שקמו בספרות העברית־ישראלית לדורותיה. יש כאן זוגות מכל המינים – חברים שעבדו יחד, סופרים ומאיירים, זוגות נשואים ועוד כיד הדמיון הטובה. מוקדש לכם באהבה.

 

ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי

האבות המייסדים של שיתופי הפעולה הזוגיים בספרות העברית; ג'ון ופול של עולם האגדה היהודי. נכון, אנחנו מתעלמים קצת מההיסטוריה היהודית הקדומה יותר ומזוגות כדוגמת שמעיה ואבטליון או הלל ושמאי. אבל שמות אלו היו ודאי מוכרים פחות בחברה הישראלית החילונית לולא השניים האלה. שיתוף הפעולה ביניהם התחיל עוד ב-1891, אז פרסם רבניצקי בעיתונו את שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור". אך שמם של השניים נחקק יחד לעד כשעבדו על מפעלם הגדול "ספר האגדה", שבו קיבצו וליקטו אגדות ומדרשים מאוצרות ספרות האגדה היהודית בתקופת חז"ל. הפרוייקט המונומנטלי שהתחיל ב-1903 הושלם סופית רק ב-1930, ולאחר שהשניים התיישבו בארץ ישראל.

 

 

אפרים קישון וקריאל גרדוש (דוש)

שני יהודים ילידי הונגריה, ניצולי שואה ובעלי חוש הומור נפגשים במערכת עיתון. שלא תצא מזה מערכת יחסים ספרותית? קישון ודוש היו רק שניים מהחבורה ששלטה במסדרונות העיתון "מעריב" וכונתה "המאפיה ההונגרית" (איתם עבדו שם גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסט זאב), ומשם יצאו השניים לדרך משותפת ופורייה. לרוב היה קישון אחראי על הלשון המחודדת, ודוש על הקווים העוקצניים. דוש אייר רבים מספריו של קישון, אך שיא תוצרתם המשותפת מתבטא בצמד הספרים "סליחה שניצחנו" (1967) ו"אוי למנצחים" (1969). שני הספרים בעלי הכותרות הסרקסטיות עוסקים בסאטירה על מצבה המדיני של ישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. "סליחה שניצחנו" נעשה להיט מצליח במיוחד, והוא מורכב מטורים שכתב קישון בזמן המלחמה ולאחריה, המלווים בקריקטורות היומיות שצייר דוש לעיתון "מעריב" באותה התקופה.

 

 

מכאן נצלול לעולם ספרות הילדים השוקק זוגות ספרותיים שעבדו יחד. למה? אולי כי קשה מאוד לכתוב ספרות ילדים איכותית, וטובים השניים מן האחד במאמץ הזה. ואולי משום הסיבה הפרוזאית, שבמוקד ספרות הילדים לפעוטות עומד זוג יוצרים – הסופר/ת והמאייר/ת. אם תנסו להיזכר בספרי הילדים האהובים עליכם מילדותכם, ודאי תיזכרו מיד גם באיורים שהגיעו עם המילים, איורים שהם לרוב חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, ולעיתים אף מגלים יותר מהטקסט. בחרנו שלושה זוגות כאלו.

 

דינה וארי רון

על הספר שכתבה דינה רון ואייר ארי, בעלה, שמה של הכותבת כלל לא מופיע. מי שקיבלה את הקרדיט על הטקסט המחורז היא דווקא לאה גולדברג, שלזכותה נזקף בזיכרון הקולקטיבי הספר "איה פלוטו". הכלב המפורסם, גיבור הספר, היה כלבם של הזוג רון שאותו אייר בחן ארי בעבור בתם אסנת, ולה גם מוקדש הספר. אולי בניגוד לנהוג, כאן צורפו הסיפורים של דינה לאיורים של ארי בדיעבד, ולא להיפך. הציורים והסיפורים שקיבלו מקום של כבוד בחדר האוכל בקיבוץ מגידו התגלגלו לידיה של לאה גולדברג, שבשיתוף בני הזוג עיבדה את הסיפור וזכתה לקרדיט היוקרתי. פרט טריוויה חביב נוסף על ארי רון המעצב הגרפי: הוא זה שעיצב את קלפי הטאקי, ובזאת אחראי לשני דברים לפחות שכמעט כל ילדי ישראל מכירים.

 

ט. כרמי ושושנה הימן

זוג נשוי נוסף שכתב ספר ביחד, אך לא תמצאו כך את שמם בשום ביבליוגרפיה לילדים. כרמי היה משורר והימן הייתה פסלת וציירת ממייסדות כפר האומנים עין הוד. הזוג כתב ספר לכבוד בנם המשותף (מוטיב חוזר ביצירה לילדים?) ששמו גדי, כמו גיבור הספר הקצר, המוכר בשם "שמוליקיפוד". אם תבדקו, תראו שמחבר הספר נקרא בשם כוש – שם העט המשותף שאותו בחרו השניים, ראשי תיבות של כרמי ושושנה. שנים אחר כך סיפר גדי שהוריו נאלצו לספר על קיפוד שבא לבקר ושב אל הוריו, כדי להסביר כיצד קיפוד שהגיע לחצרם נעלם זמן קצר לאחר מכן. למען האמת, בעת יציאתו לאור (רק שנה אחרי "איה פלוטו"), זכה "שמוליקיפוד" לביקורות קשות, אך נראה שמהר מאוד צבר פופולריות בקרב הקהל, ועובד לשלל הצגות ותסכיתי רדיו. בעיבודים הייחודיים יותר היו תקליט ילדים מצליח שביצעה הזמרת דליה פרידלנד, והצגה דו לשונית שבה הקיפוד דובר עברית ואילו גדי דובר ערבית.

 

מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

הזוג האחרון גם הוא זוג של סופר ומאייר, וגם המודרני שבהם. הפעם, לשם שינוי, לא מדובר בזוג נשוי, אלא פשוט בזוג חברים שמכירים כבר ארבעים שנה בערך. מאיר שלו ויוסי אבולעפיה שיתפו פעולה בשורה ארוכה של ספרי ילדים ופעוטות שרבים מכירים: "הכינה נחמה", "אבא עושה בושות", "הטרקטור בארגז החול" וספרי "קרמר החתול". את העבודה המשותפת הם תיארו בעבר כשיתוף פעולה מלא, הכולל הערות הדדיות והקפדה בלתי מתפשרת לפרטים. אנחנו כבר מחכים לספר הילדים הבא שלהם.

בחלוף השנים פעלו זוגות רבים ונרשמו הרבה שיתופי פעולה ספרותיים, גם בספרות העברית וגם בספרות העולמית – כאלה שיצרו ספרים ששווה להתכרבל איתם בט"ו באב. מיהם הזוגות האהובים עליכם?

עשרה קבין של תוכניות שלום ירדו לעולם ותשעה לקחה ירושלים ולקח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ערימות של דפי עמדה, מסמכי עקרונות, חוברות מהודרות וחוזים משפטיים ניסו לשים סוף לסכסוך ארוך השנים באזורנו. מקום של כבוד בספרייה הזאת ניתן לתוכניות השלום של הפעיל המדיני, העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי ז"ל, שחיבר בחלוף השנים כמה תוכניות כאלו. האדם שנפגש בפומבי עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת בתקופת קרבות מלחמת לבנון, שנועדה לכאורה להביא לגירושו של ערפאת מהשכנה הצפונית, מי שכבר בשלב מוקדם מאוד קרא להביא להסדר עם הפלסטינים, ניסה לפעול גם למען השינוי הזה.

מקצת התוכניות היו ריאליות יותר, חלקן פחות. בארכיונו של אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית קיימים עותקים של רבות מהן. באותו ארכיון מצאנו גם עותק מתורגם של אחת התוכניות המוקדמות ביותר שחיבר אבנרי, ואחת המעניינות שבהן: תוכנית "איחוד ירדן".

גרסאותיה הראשונות של התוכנית הועלו על הכתב ככל הנראה עוד באמצע שנות החמישים, אם כי הן התבססו על רעיונות מוקדמים אפילו יותר של אבנרי. זיכרונות המלחמה הקשה שבעקבותיה קמה מדינת ישראל עודם טריים בזיכרון הקולקטיבי. על רקע התמודדות ביטחונית עם מסתננים בגבולות, קיימת ההבנה שתוצאות מלחמת העצמאות אינן בנות קיימא, ו"סיבוב שני" בוא יבוא. מעטים עדיין האמינו בסיכוי להגיע לפתרון בדרכי שלום. במציאות כזו, נראה שלא היה קהל רב לתוכנית שלום עם העם השכן ככלל, ובפרט לא לתוכנית שגם היום נשמעת די מופרכת – אם כי רלוונטית.

מלבד טיוטות התוכנית שהודפסו במכונת כתיבה ונשמרו בארכיונו של אבנרי, פורסמו בשנת 1957 עיקרי התוכנית מעל דפי העיתון שערך והוציא לאור, "העולם הזה". בסיוע איורים צבעוניים, מפות ופרטי טריוויה על האזור, הציג אבנרי לקוראים עתיד שונה מזה שוודאי דמיינו.

אז מה היה בתוכנית? כבר בפתיחתה אפשר למצוא הצהרות וטענות שרוב הקוראים כיום יופתעו אולי לגלות אצל מי שנתפס כסמן שמאלני, כולל ציטוט מאת ז'בוטינסקי. אבנרי פותח בהכרה בזכותו של העם העברי על כל חלקיה של ארץ ישראל – כולל גדת הירדן המזרחית. הוא טוען שתוצאות מלחמת העצמאות הותירו את הארץ מבותרת ואת היישוב העברי חנוק, וששחרור אמיתי עדיין לא הגיע. מיד לאחר מכן מגיעה ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני על הארץ.

אבנרי כותב כי הפתרונות האפשריים למצב הם חלוקת הארץ, השמדה של אחד העמים, או שותפות. לטענתו, מלחמת העצמאות הוכיחה כי החלוקה נכשלה כישלון חרוץ, ועל כן יש לפנות לנתיב השותפות. השותפים כאן הם מדינת ישראל, שאבנרי מכיר בנחיצותה וטוען שתהיה ריבונית גם במסגרת התוכנית המוצעת; ו"פלסטין המשוחררת". כל אחת מהמדינות תהיה ריבונית בשטחה והן יהיו מאוחדות במסגרת העל הפדרטיבית.

עד כאן המצע האידיאולוגי. מכאן נעבור לצעדים המעשיים בתוכניתו של אבנרי (את רמת המעשיות תשפטו בעצמכם). אם לא נרעשתם עד עכשיו, ראשית כל הציע אבנרי לפרק את ממלכת ירדן ולהפוך אותה למדינה הפלסטינית המשוחררת. הוא כינה את הממלכה ההאשמית "ממלכת בובות" שהיא "כלי משחק בידי מעצמות אימפריאליסטיות זרות". ישראל, על פי התוכנית, צריכה לסייע לעם הפלסטיני להפיל את השלטון הירדני, ובמידת הצורך לאפשר הקמת ממשלה פלסטינית גולה בשטחה. עם זאת, הדגיש, אין לבצע זאת בכוח הזרוע או בפלישה זרה, אלא בפעולה עצמית של העם הפלסטיני.

התוכנית נקראה, כמובן, על שמה של הפדרציה המתוכננת: איחוד הירדן. על פי התוכנית, תהיה ממשלה פדרטיבית בראשותו של נשיא שייבחר בידי כל בני הארץ, והיא תהיה אחראית על הכלכלה המאוחדת וכן – על סידורי הביטחון. במידה שהנשיא הנבחר יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני, ולהיפך. בד בבד, ישמרו המדינות על הפרלמנטים המקומיים שלהם. בניגוד לכנענים, אבנרי הכיר בקיומו של העם היהודי, ובקשר בין מדינת ישראל ליהודים בתפוצות. על כן ביקש בתוכניתו כי ישראל תוכל להמשיך להבטיח עלייה חופשית לכל יהודי לשטחה. כל מדינה בפדרציה – ישראל ופלסטין – תהיה אחראית על קליטת המהגרים מבני עמה. התוכנית תמכה בפירוש בשובם של הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות אל שטחי המדינה הפלסטינית החדשה.

נקודה חשובה נוספת הייתה זו: אבנרי הציע שלכל תושבי האיחוד תהיה אזרחות אחת, אולם זכות התושבות תהיה נפרדת – תושבי מדינת ישראל יצטרכו אישור מיוחד כדי להתיישב בשטח המדינה האחות, ולהיפך. עם זאת, התנועה בין המדינות תהיה חופשית. אין בתוכנית התייחסות מעמיקה ביחס למעמדם של הערבים תושבי ישראל. בגירסאות מאוחרות יותר צוין הצורך לשלבם בכל מנגנוני המדינה, כולל בצבא.

סוף התוכנית עוסק בתוכניות לעתיד. כאן התייחס אבנרי לסוגיית החינוך וקבע כי כל הסתה אנטישמית תיאסר – אך בגרסתו מדובר גם על הסתה נגד עמים שמיים שאינם יהודים. כמו כן, במוקד החינוך תוצב ההיסטוריה המשותפת, לכאורה, של עמי האזור, ויודגש מקומן ההיסטורי של מדינות אסיה ואפריקה. מבחינה מדינית, האמין אבנרי כי בסופו של דבר צריכות המדינות המרכיבות את הפדרציה להתאחד למדינה אחת, וכי הפדרציה תשמש מרכז לשיתוף פעולה של כלל "המרחב השמי" – אזור המשתרע מצפון מרוקו ועד עיראק ובו עמים הדוברים לשונות שמיות, ובעלי תרבות משותפת, כך על פי אבנרי. אבנרי הציע להקים שורה של ארגונים אזוריים שידאגו לשיתוף פעולה כזה.

התוכנית הייתה לאחר מכן חלק מרכזי בפעילותה של תנועת "הפעולה השמית", שאותה הקים אבנרי עם אחד מראשי הלח"י לשעבר, נתן ילין־מור, ועם עיתונאים ואנשי רוח דוגמת עמוס קינן, בועז עברון ואחרים. התנועה קראה להקמת פדרציה יהודית-פלסטינית ולשיתוף פעולה אזורי ברחבי "העולם השמי". את ביטאון התנועה, "אתגר", שיצא מספר שנים בשנות ה-60 ערך ילין־מור, וכתבו בו בעיקר חברי התנועה האחרים. שם נתנו במה לעמדות שנחשבו קיצוניות באותה תקופה: התנגדות למשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסיה הערבית, התנגדות לאימפריאליזם שבאה לידי ביטוי בתמיכה בעצמאות אלג'יריה וקריאה להכרה בה, ואפילו תמיכה במהפכת קסטרו בקובה. בין לבין, לעיתים הודפסו בביטאון גם שירים וסיפורים של משוררים כמו יונתן רטוש, וגם כמה משירי המשוררת הצעירה אז, דליה רביקוביץ'.

תנועת הפעולה השמית אימצה את תוכנית "איחוד ירדן" ופרסמה את עיקריה בחוברת בשם "המנשר העברי" משנת 1958. עיקריו דומים לתוכנית שהופיעה קודם לכן ב"העולם הזה", אך הוא מפורט יותר והוסיף חלקים הקוראים לאי הזדהות במאבק העולמי דאז בין ארצות הברית לברית המועצות. חלקים נוספים עוסקים בסוג המשטר (דמוקרטי חילוני), בקריאה לעלייה יהודית אך ביטול הענקת האזרחות האוטומטית, וכן בנושאי כלכלה, חינוך ותרבות.

למען האמת, אבנרי העיד כי הרעיונות על השתלבות ב"מרחב השמי" ועל שיתוף פעולה עם העמים הערביים באזור ניטעו בו עוד בשנות מלחמת העולם השנייה. רעיונות כאלה ודומים להם הביע עוד בקבוצות מוקדמות יותר שהקים, דוגמת "ארץ ישראל הצעירה" (הידועה גם בשמה "במאבק"), עוד ב-1946. תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בקולו את עיקרי הרעיון בקטע הזה, מתוך "אוסף תולדות ישראל" המתעד את דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית:

אלו עיקרי תוכנית "איחוד ירדן" שהגה אורי אבנרי עוד בשנות החמישים. ברבות השנים, כפי שהעיד, שינה את טעמו ולא האמין ששיתוף פעולה נרחב כזה עשוי עוד להתקיים. ומה אתם אומרים? האם במאה ה-21 לרעיונות האלה תהיה תקומה מחודשת? מה דעתכם?

 

בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, יצא לאור הספר "בשדות פלשת – 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אורי אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה, בעת שהיה חייל בפלוגת "שועלי שמשון". אפשר לומר שאבנרי היכה על הברזל בעודו חם – ואף לוהט – משום ש"בשדות פלשת" היה הספר הראשון שעסק במלחמה שאך נסתיימה. הספר נחל הצלחה עצומה ואבנרי נעשה חביב הקהל. בתוך פחות משנה הודפסו עשר מהדורות ונערכו אירועים חגיגיים בהשתתפות קציני צה"ל שבהם הוקראו קטעים נבחרים. לפי עדותו של אבנרי, לא הייתה בר מצווה שבה לא הוענק הספר במתנה לחתן השמחה.

אומנם ההצלחה נעמה לאבנרי, אך לטענתו הוא חש שהיא הגיעה מהטעמים הלא נכונים. אבנרי חשב שהמסרים שניסה להעביר באמצעות כתיבתו בשדה הקרב לא נקלטו, בין השאר בעטיה של הצנזורה שעברו הטורים, וגם בעקבות צנזור עצמי כדי לא לחשוף את ערוותם של חבריו לפלוגה. באחד מהסיפורים המוכרים מהתקופה, סיפר אבנרי כי נתקל בשני נערים באוטובוס, והם הביעו צער על שלא הספיקו להשתתף בלחימה. בעקבות זאת החליט למהר ולהוציא לאור ספר נוסף, שהיה מבחינתו חציו השני של "בשדות פלשת – 1948". הוא קרא לו "הצד השני של המטבע" שראה אור ב-1950.

אך לספר הזה לא נמצאו כרזות פרסומת ענקיות, ולכבוד הספר הזה לא נערכו מסיבות השקה בהשתתפות כוכבי התקופה. בשביל הוצאת הספר הזה נאלץ אבנרי לכתת את רגליו בין המוציאים לאור עד שהצליח למצוא מי שיסכים להוציאו לאור. בארכיונו של אבנרי, השמור בספרייה הלאומית, נמצא מכתב ששלח לפרופ' עקיבא ארנסט סימון (פילוסוף ואיש חינוך מחברי תנועת "ברית שלום" שדגלה במדינה דו־לאומית), ובו תיאר מעט את הקשיים שבהם נתקל. מעבר למטרות הנאצלות, אבנרי הדגיש במכתב את רצונו בבמה להפצת רעיונותיו, לאחר שבעיתון "הארץ" שבו עבד, סירבו לפרסם מקצת מטוריו.

לבסוף, קיבל על עצמו המו"ל יוסף שמעוני להוציא את הספר, ואף נשא בעלויות ההפצה. עם זאת, כחודשיים לאחר מכן סירב המו"ל להדפיס מהדורה נוספת אם לא ייערכו תיקונים בספר. לאבנרי הותר להדפיס מהדורה לא מתוקנת בעצמו. גם החוזה ונספחו נמצאו בארכיונו של אבנרי.

נראה, אם כן, שהקוראים היו נלהבים פחות לקרוא את הספר הזה. אבנרי תיאר בו את זכרונותיו מזמן הקרבות, מהתקופה שלפני המלחמה, ומתקופת אשפוזו בבית חולים לאחר שנפצע בבטנו בסוף 1948. אולם הפעם, בהשפעת הספר המפורסם על מלחמת העולם הראשונה, "במערב אין כל חדש", בחר אבנרי להציג בלי כחל ושרק גם את הצדדים היפים פחות בלחימה. הוא תיאר את גירוש התושבים מכפרים שנכבשו, סיפר על מקרי ביזה, התעללות בשבויים, רצח חפים מפשע ועוד. הפעם לא הסתיר גם את הווי החיילים שסבב לא מעט סביב מין. גם אחרי 70 שנה, הקריאה בספר עדיין מעוררת תחושות קשות. וגם בזמן אמת, פרצה מיד סערה סביב אבנרי והספר: המבקרים כינו אותו "פורנוגרפי", "זול" ו"מסוכן".

הביקורות שצפו מכל קצות הקשת הפוליטית. אהרן ראובני, אחיו של הנשיא לעתיד יצחק בן צבי (וסופר חשוב בפני עצמו בעברית וביידיש), פרסם חוברת קצרה בשם "'הצד השני וספרות 'על חטא'" ובה תקף את המפקפקים בנחיצות הצעדים שננקטו במלחמה. הוא התמקד באבנרי ובספרו, וכינה את המסרים שבספר "הומניות צבועה", ואת הספר עצמו "גרוע מפורנוגרפיה".

מן העבר השני, הופיע בביטאון סֻלָּם (שייצג את אנשי הלח"י לשעבר) טור מאת עורך כתב העת, ישראל שייב (לימים אלדד) ובו כתב, בהתייחסו לתפקידו של אבנרי כבעלי השבועון "העולם הזה": "מרגל הוא צדיק גמור ביחס לאבנרי… אילו מושג הכבוד וקדושת הדם היו ערכים בצבאנו, לא היה בחור כזה מסוגל לשבת תחתיו לא "בעולם הזה" ולא ב"עולם הבא", מעוצמת המלקות שהיו מלקים אותו אלה וחברי אלה בצבא ישראל שהוא מעליל על כולם" (בתמונה למעלה). בעקבות דברים אלו, הוגשה נגדו תביעה בטענה שמדובר בהסתה. המשפט זכה לכותרות בזמן שהתקיים, ואבנרי אף נקרא להעיד. עדותו נעשתה עד מהרה ויכוח פומבי על מלחמת העצמאות, ובמסגרתו לא בחלו אבנרי והסניגור במילים חריפות מאוד (בין השאר "גבלס" ו"טרבלינקה").

שייב הפסיד במשפט ונדרש לשלם קנס על סך חמש לירות ישראליות. אבנרי נתקל בעוד מכשולים בעקבות צאת הספר. לטענתו, במסגרת משטר הצנע באותן שנים, ניצל משרד האספקה את כוחו וסירב להקציב דפים להדפסת מהדורה נוספת של הספר. המהדורה הבאה יצאה רק ב-1976. טיוטת הקדמה למהדורה הנוספת שיצאה בשנת 1990, עם הערותיו של אבנרי בכתב יד, שמורה גם היא בארכיונו, ובה מובא בקצרה סיפור ההתנגדות לספר השערורייתי.

תוכלו לשמוע את אבנרי מספר בעצמו על העליות והמורדות באותן שנים, הודות לריאיון שנערך במסגרת "אוסף תולדות ישראל", העוסק בתיעוד דור תש"ח ומופקד בספרייה הלאומית. צפו בקטע כאן:

 

לקריאה נוספת:

אורי אבנרי: ללא מורא וללא משוא פנים

אוסף תולדות ישראל: סיפורה של ה"מארין קארפ"