שירה | החושך רוחץ את היום מתחלואיו

שירים מאת דבורה שטיינהרט, שני כץ, עומר ברקמן, אורלי עסיס

מאיר אפלפלד, מתרחצות, שמן על בד, 78X68 ס"מ, 2017 (צילום: יורם בוזגלו)

.

דבורה שטיינהרט

שָׁנִים שֶׁאָנוּ סוֹבְבִים
בִּמְסִלּוֹת הַמִּהֲמוּהַ
שְׁפוּפִים בֵּין דַּבְּשׁוֹת
הַמְּעֻמְעָם וְהַמָּהוּהַּ
לֹא חוֹלְמִים לַחֲלוֹם
מַיִם שֶׁיִּשְׁטְפוּ
לֹא־בִּמְשׂוּרָה עַל גְּמַלְגוּפֵנוּ.
וּבְסוֹכְכֵנוּ עַל עֵינֵינוּ נִרְאֶה רַק
גְּבָעוֹת, גְּבָעוֹת
כְּמוֹ גִּמְגּוּם.
אַךְ יֵשׁ וּנְנַחֵשׁ
מִבַּעַד לִצְעִיפֵי הַחֹם
פְּסָגוֹת יְרַקְרַקּוֹת
אַף נְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ
בִּשְׁרִיקַת הַסִּירוֹקוֹק
אוֹ בְּאַנְחַת הַחוֹל בְּהִגָּרְעוֹ
מִתַּחַת לְפַרְסוֹת הַבְּהֵמוֹת
מִלְמוּל מַיִם מֵרָחוֹק:
חֹרֶף מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ שָׁם
וּכְשֶׁנָּשׁוּב –
אֵיךְ דָּגוּפֵנוּ יְעֻנַּג!
בַּמַּפָּלִים יֻמְתַּק.
בְּעֹמֶק הֶהָרִים עַכְשָׁו
גּוֹאִים הַוָּאדִיּוֹת
וַאֲשָׁדִים מִתְרַסְּסִים
לַאֲפִיקִים צוֹעֲנִיִּים
שָׁם בְּנֵי־זִימִים מְזַגְזְגִים
בַּאֲזוֹבִים וְהֵם
וַדָּאִיִּים, צְלוֹפָחִיִּים.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת ומלמדת בלוס אנג'לס. תרגמה לעברית ארבעה רומנים אמריקאיים, מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין.

 

.

שני כץ

מִתּוֹךְ חָלָב שְׁקֵדִים אַתְּ נִגְלֵית לִי
מְנַשֶּׁקֶת נְמָשִׁים עַל רִצְפַּת הַמִּטְבָּח
מְנַקֶּדֶת מִלִּים בְּפֵרוּרֵי עוּגִיּוֹת
מְרֻכֶּזֶת כְּסַרְגֵּל
גַּב אֶל מַשְׁקוֹף, מוֹתַחַת סֶנְטִימֶטְרִים נוֹסָפִים עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

נַפְשִׁי מְרֻכֶּזֶת בָּךְ
מַבָּטִי
עַיִן בְּעַיִן

נִסִּיתִי בְּכָל כֹּחִי לִלְמֹד אֶת רַחַשׁ רִקּוּד הָעֲגָלוֹת סְבִיבִי
שִׂמְלָתִי מִתְנַפְנֶפֶת

אֲנִי יוֹצֶרֶת עֵינַיִם נוֹסָפוֹת
כְּפִי שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אִמִּי
עַיִן וְעוֹד עַיִן
וְעוֹד
הַמַּסְרֵגָה בּוֹרַחַת לִי

קָשֶׁה לִי לִשְׁכֹּחַ אֶת שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרָה

שִׂמְלָתֵךְ מִתְנַפְנֶפֶת

 

מדוע נסחפים יונקים ימיים אל החוף?

אַתְּ מְנַסָּה לִסְפֹּר אֶת כָּל הָעֵצִים בַּיַּעַר
רוֹשֶׁמֶת כָּל אֶחָד בְּסִפְרֵךְ הַקָּטָן
כַּמָּה עָמֹק הוּא מַגִּיעַ
כַּמָּה גָּבוֹהַּ

הַאִם הוּא נִרְאֶה מֻדְאָג מֵרוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
מֵהַשָּׁמַיִם
הַאִם הוּא חוֹשֵׁשׁ מֵהָאֲדָמָה שֶׁהוּא שַׁיָּךְ לָהּ

אַתְּ מְחַפֶּשֶׂת קַוֵּי דִּמְיוֹן
חִיּוּךְ
הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ הוּא אוֹחֵז בַּעֲנָפָיו
הַאִם גַּם הוּא מַחֲזִיק אֶת הַחֲשֵׁכָה בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת

לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים חָלָה הָעֵץ בְּגִנָּתֵךְ
הִבַּטְתְּ בּוֹ בִּזְמַן שֶׁדִּמֵּם שָׂרָף

קָרָאת פַּעַם שֶׁשָּׂרָף שֶׁהתְאַבֵּן הוֹפֵךְ לְעִנְבָּר
וְשֶׁמֻמְלָץ לְנֶהָגֵי מוֹנִיּוֹת לֹא לְהוֹרִיד נוֹסְעִים לְיַד הַגֶּשֶׁר

 

בְּנֵי אָדָם נִרְקָמִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ בִּנְשִׁימָתָם,
נְשִׁיפָה וּשְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
שְׁאִיפָה
נְשִׁיפָה
נִפְרָמִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ בִּנְשִׁימָה

שׁוֹאֲפִים חֲלוֹמוֹת פְּנִימָה, נוֹשְׁפִים גַּעְגּוּעִים
בִּגְדֵיהֶם מֻטָּלִים עַל רִצְפָּה,
מְסֻדָּרִים בָּאֲרוֹנוֹת.

כַּמָּה חֲפָצִים נִתָּן לִסְגֹּר בָּאֲרוֹנוֹת מֵעֵץ
כַּמָּה מֵהֵם נִתָּן לְהַשְׁעִין עַל מדפי אַלּוֹן
חֵפֶץ מַחְזִיר נְשִׁימָתוֹ נֶאֱסָף לַחֲדָרִים עֲמוּסִים. מִתְגַּעְגֵּעַ

שִׂמְלָה מְחַפֶּשֶׂת גּוּף
סֵפֶר מְחַפֵּשׂ יָדַיִם
תְּמוּנָה מְחַפֶּשֶׂת מַבָּט לִתְלוֹת בּוֹ זִכָּרוֹן

כַּמָּה מְעַט גַּעְגּוּעַ נִתָּן לְהַסְתִּיר בָּאֲרוֹנוֹת מֵעֵץ
בְּנֵי אָדָם נִּפְרָמִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ בִּנְשִׁימָתָם.

פְּרִימַת הָאֲוִיר מוֹתִירָה בְּגוּפֵנוּ סִימָנִים מִבִּפְנִים

 

שני כץ, ילידת 1985, אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, איור, וידאו־ארט, צילום ועבודות מיצב. סטודנטית ללימודי האומנות בקוביה, חיה ויוצרת בירושלים. בימים אלה משלימה את ספר שיריה הראשון.

 

.

עומר ברקמן

שחור לבן

הַצְּבָעִים רוֹדְפִים אוֹתוֹ גַּם בַּחֲשֵׁכָה
צוּרָתוֹ חוֹזֶרֶת לְגוּפוֹ בְּהַדְרָגָה
הַתְּרִיסִים מְגִיפִים אֶת פָּנָיו
וְהַמֶּנְטְשָלָ'ך נִשְׁמָטִים
הוּא יוֹרֵד בְּמוֹרָד הָרְחוֹב
וְחוֹשֵׁב מַחְשָׁבָה אֲרֻכָּה
לְלֹא מִלִּים אוֹ כַּוָּנָה
הוּא לֹא הֶאֱמִין שֶׁיַּגִּיעַ לָזֶה
אֲבָל טָעָה

הֵם רוֹדְפִים אוֹתוֹ
גַּם כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה
שׁוֹלַחַת אֶת קַרְנֶיהָ מֵאֲחוֹרָיו
וְהָרְחוֹב שֶׁיּוֹרֵד וְאֵינוֹ נִגְמָר
גַּם אִם יַהֲפֹךְ פָּנָיו
תְּהֵא זוֹ יְרִידָה

 

מי שעומד

כָּל הָעוֹמֵד מִלְּפָנַי
כְּשֶׁאֶפְקַח אֶת עֵינַי
לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ זֵכֶר
לָכֵן אֲנִי סוֹפֵר תָּמִיד מוּל קִיר

כָּל הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרַי
כְּשֶׁאֲסוֹבֵב אֶת פָּנַי
יַהֲפֹךְ לִנְצִיב מֶלַח
אֲנִי פּוֹנֶה לְשֶׁטַח הֶפְקֵר

כָּל הָעוֹמֵד מִצְּדָדַי
הוּא שֹׁבֶל שֶל אֵשׁ
מְסַמֵּן לִי מַסְלוּל הַמְרָאָה
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹסֵק סוֹף־סוֹף
כָּל שֶׁמֵּעָלַי וְכָל שֶׁמִתַּחְתַּי
נֶעֱלָם וְנִגְלֶה
אֲנִי בִּתְנוּעָה
וְכָל הָעוֹלָם
הוּא הָעוֹמֵד

 

עומר ברקמן, יליד 1974, מתכנת בימים, כותב בלילות. פרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך. 

 

.

אורלי עסיס

שני שירים מתוך "והגדת לבתך" (כתב יד בעבודה)

1

הַלֵּב רוֹכֵל חֲסַר בּוּשָׁה. בֶּן זְנוּנִים
עִם הַמְחָאָה דְּחוּיָה. מְטַלְטֵל יַשְׁבָן סָמוּק מִצַּד לְצַד
מְהַדֵּס עִם כֹּל הַסְּחוֹרָה בַּחוּץ
מְקוֹשֵׁש שְׁאֵריּוֹת שֶׁל נְגִיעָה.
מְפַצֵּחַ פַּחַד כְּמוֹ גַּרְעִינִים. וְאֵין כָּמוֹהוּ בָּר פְּלֻגְתָּא לְהִתְמַקֵּחַ אִם הָיָה
אוֹ לֹא הָיָה. לִפְתֹחַ בְּתִגְרָה.
וְאֵין לִי לֵב לוֹמַר לוֹ אֶת הָאֱמֶת בַּפָּנִים.
הָיָה.

 

2

מכתב לְאֵם

הַחֹשֶׁךְ רוֹחֵץ אֶת הַיּוֹם מִתַּחְלוּאָיו.
יָכֹלְתְּ לָלֶכֶת עַכְשָׁו. לֶאֱרֹז תִּיק עִם הַדְּבָרִים הַהֶכְרֵחִיִּים. נִדְרָשׁוֹת רַק שְׁתֵּי דַּקּוֹת. לָצֵאת בְּחָסוּת הָאֲפֵלָה בְּלִי שֶׁאִישׁ יַשְׁגִּיחַ בָּךְ. לְהַשְׁאִיר אֶת הַבְּגָדִים לֹא מְקֻפָּלִים, אֶת הַכֵּלִים מְלֻכְלָכִים, אֶת הַפִּיּוֹת הַקְּטַנִּים רְעֵבִים. מִי הָיָה יוֹדֵעַ אוֹ זוֹכֵר. מִי הָיָה נוֹטֵר.
יָכֹלְתְּ לְהַתְנִיעַ בְּשֶׁקֶט. לִנְסֹעַ לְאַט, בְּהִסּוּס, לַכְּבִיש הָרָאשִׁי. לְנוֹפֵף לְיָדִיד חוֹלֵף כְּמוֹ הָיִית בְּדַרְכֵּךְ לִקְנִיּוֹת. דְּבָרִים קָשִׁים מֵאֵלּה כְּבָר קָרוּ בִּקְלִילוּת מַפְתִּיעָה יוֹתֵר. סִמְכִי עָלַי.
הַדֶּרֶךְ הָיְתָה נְמַסָּה תַּחַת רַגְלַיִךְ. הָעֵצִים הָיוּ מַרְכִּינִים רֹאשׁ בַּעֲנָוָה. מָה הֵם מְבִינִים בְּחַיֵּי אִשָּׁה. הַכְּאֵב הָיָה מַחְלִיק לִגְרוֹנוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה. הַחְמָצָה הָיְתָה בַּת חֲלוֹף. שֶׁלֶט נֵאוֹן רָחוֹק הָיָה הַבְטָחָה.
כְּבִישׁ תֵּשַׁע. כְּבִישׁ אַרְבַּע. כְּבִישׁ אַחַת. בַּסּוֹף הָיִית מַגִּיעָה. מִישֶׁהוּ הָיָה מְחַכֶּה לָךְ. מַשַּׁב רוּחַ הָיָה מְעַרְסֵל אוֹתָךְ פְּנִימָה. ג'וֹאְן בָּאאֵז הָיְתָה שָׁרָה לָךְ שִׁיר אַהֲבָה. ג'וֹנִי מִיטְשֶׁל הָיְתָה מַזְמִינָה לָךְ מוֹנִית צְהֻבָּה. כָּךְ. בְּלִי אַשְׁמָה. בְּלִי מָה הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת. כְּמוֹ שֶׁאַתְּ. נְקִיָּה.
יָכֹלְתְּ וְנִשְׁאַרְתְּ. דְּבָרִים קָשִׁים מֵאֵלּוּ כְּבָר קָרוּ בִּקְלִילוּת מַפְתִּיעָה יוֹתֵר.

 

אורלי עסיס היא עיתונאית במעריב. ספר שיריה הראשון, "חרפות קטנות", ראה אור ב-2014 בהוצאת ספרי עתון 77.

 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, חגית מנדרובסקי, ורדית שלפי וגיל דיטקובסקי

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | פטנט מס' 5581X

לרגל 190 שנה לרישום הפטנט על מכונות הכתיבה, דפנה לוי ברשימה על תרומתה לשחרור האישה, ועל אלה שמעדיפים לדבוק בטכנולוגיה המתקתקת

דרורה וייצמן, סימנייה, אסמבלאז' ספר, סימנייה וכריכה, 25.5X21 ס"מ, 2018

.

מכונת הכתיבה בת מאה ותשעים

מאת דפנה לוי

.

חגיגות הפרידה ממכונת הכתיבה החלו באמצע שנות השמונים, כשנדמה היה שמעבדי התמלילים השלימו את השתלטותם ודנו את המכונות המעוצבות, המנופפות בזרועות מתכת מעוקלות ומשמיעות קולות תקתוק, למוות. ההספדים היו אולי מינוריים, בהשוואה לאזהרות שהושמעו כשהרכבת, ואחריה המכונית, החליפו את הכרכרה הרתומה לסוסים ש"ימלאו את עמקינו המוריקים באש ועשן", אבל הקינות היו ספוגות עצב וביכו את האותנטיות הנעלמת, כמקובל וכצפוי בכל פעם שטכנולוגיה אחת מפנה את מקומה לאחרת.

אלא שהשמועות על מותה – כפי שאמר מארק טוויין על עצמו – היו מוגזמות מאוד, ומוגזמות היו גם ההצהרות על "סופה של תקופה", כמו זו שהשמיעו אנשי מוזיאון המדע בלונדון לפני שבע שנים, כשקיבלו את מכונת הכתיבה האחרונה מפס הייצור של מפעל Brother שנסגר. התקופה לא ממש תמה. להפך, מכונת הכתיבה זוכה בשנים האחרונות להתעניינות מחודשת, דגמים חדשים, מעוצבים ויקרים להחריד, נמכרים בחנויות לאנינים עשירים, ובחיפוש מהיר מצאתי לפחות שש אפליקציות המשנות את צורת המקלדת בסמארטפון ובטאבלט למקשי מכונת כתיבה ישנים ומלוות את ההקלדה בצלילי תקתוק רמים.

מפתה לשייך את העדנה הזו לאותה אופנה היפסטרית שהשיבה לחיים גם את הפטיפון ותקליטי הוויניל או את מצלמות הפילם והקלטות המגנטיות, ולהתרפק על איכות הטקסטים שרק הקלדה מאומצת ואצבעות מרוחות בדיו מאפשרות. אלא שמכונת הכתיבה שייכת לז'אנר אחר של טכנולוגיה. למכונת הכתיבה היה בראשיתה תפקיד חשוב בשחרורן הכלכלי של נשים, והיום היא משמשת כלי המתריס נגד המעקב הטכנולוגי הבלתי פוסק שבו אנחנו נתונים.

לכל המכשירים הישנים הללו יש איזו הילה, כאילו רעשי הרקע, הלכלוך והקושי לתקן טעויות כמעט מכריחים את היצירות הנוצרות או נמסרות באמצעותם להיות כנות ואמיתיות יותר, ולא מזויפות כמו אלה הנולדות במה שנתפס כחטא דיגיטלי. יוצרים רבים בווידאו וסאונד מעדיפים את איכות הצליל והתמונה של המכשירים חסרי הפילטרים, המציגים את מה שנקלט בעדשה או במיקרופון בזמן אמת. צלמים רבים נשבעים כי לתערובת הכסף המתפתחת באגן כימיקלים בחדר חושך יש איכויות שלא ניתן לשעתק דיגיטלית. וכך גם שוחרי מכונת הכתיבה. בהיותה מכשיר מכני, איטי, שאפשר – אבל לא קל – לשאת אותו מקום למקום, מכונת הכתיבה מחייבת הרבה יותר מחשבה, אולי אפילו השלמה של משפטים ופסקאות בראש הרבה לפני שהם מופקדים אל הנייר. כל חרטה והתנסחות מחודשת תובעת השלכת הנייר לפח, או במקרה הטוב מריחה של נוזל מחיקה שיש להמתין שיתייבש ולקוות שהאותיות שיוקלדו עליו יהיו קריאות. יש בוודאי גם כותבים שהאפשרות לכתיבה ומחיקה, לעריכה אינסופית, בכלי כתיבה דיגיטלי, משתקת אותם. אבל אלה קשורים לאופי הכותב ולבחירותיו האישיות. כפי שנראה מיד, המכונות הצנועות והיפהפיות האלה חוללו בעולם רעש גדול בהרבה מסתם תוק־תיק־תוק.

החודש, ב־23 באוגוסט, ימלאו 190 שנה לפטנט מס' 5581X שרשם ויליאם אוסטין ברט (Burt), ממציאו האמריקני של מכשיר הטיפוגרף, סב־סבה של מכונת הכתיבה. ברט בנה דגם אחד של המכשיר – קופסת עץ מלבנית ובה חוגה של אותיות טבולות בדיו, שצריך היה לסובב, ללחוץ ולהדפיס באמצעותן על נייר שהיה מונח על רצועה עשויה מקטיפה. הדגם, וגם התיאור המלא של אופן פעולתו, הושמדו בשרפה שכילתה ב-1836 את ארכיב משרד הפטנטים בוושינגטון, ומאחר שברט לא מצא משקיעים גם לא נבנו דגמים נוספים של המכונה שלו לשיווק מסחרי. ניסיונות לבנות מכונות דפוס לשימוש אישי נודעו עוד הרבה לפני ברט, והמפורסמת ביותר בהן היא כנראה המכונה שנבנתה באיטליה בשלהי המאה השש־עשרה ונשאה את השם Scrittura Tattile. מאז והלאה ההיסטוריה של מכונות הכתיבה מעורפלת, ורצופה ממציאים מכל העולם הטוענים לכתר. אבל ברט היה הראשון שהבטיח את מעמדו רשמית. רק לקראת אמצע המאה התשע־עשרה החלו להופיע המכונות הדומות בצורתן ובקלות השימוש בהן למכונת הכתיבה שאנו מכירים, ורק בראשית המאה העשרים החלו מיוצרים דגמים ניידים. וכשמכונות כתיבה כאלה החלו מיוצרות בייצור המוני ומופצות לכל משרד וחברה מסחרית, הן תרמו תרומה משמעותית לעצמאותן הכלכלית של נשים.

.

הטיפוגרף

.

במאמר שפורסם בכתב העת Industrial and Labor Relations Review והוקדש לפמיניזציה של כוח העבודה המשרדי באמריקה בראשית המאה העשרים, מצוטט מדריך לטכנולוגיה משרדית משנת 1905, המסביר כי "בחורות" יכולות להתמחות בשימוש במכונות חישוב שיאפשרו למנהלי חשבונות ורואי חשבון להקדיש את זמנם ומרצם למשימות רבות ערך יותר. מדריכים רבים כאלה, מתברר, נכתבו כדי להרגיע גברים שחששו כי הצעירות המצטרפות לפתע לכוח העבודה ידחקו את רגליהם. לא די שנשים נשכרו לבצע כל עבודה שהיא בתקופות מלחמה, למשל, כשכוח העבודה הגברי היה מצומצם מאוד, אלא שגם כשהגברים חזרו מן החזית הנשים עדיין נחשבו למועמדות טבעיות לטיפול במכשור עדין כמו מכונות כתיבה, למשל, המצריך ידיים קטנות ותשומת לב לפרטים זעירים.

הפילוסופית הבריטית סיידי פלאנט (Plant) הקדישה את ספרה Zeroes + Ones (משנת 1997) לחלקן של הנשים בתרבות הדיגיטלית ולאופן שבו מאז ומעולם טכנולוגיות חדשות אפשרו לנשים להרחיב את גבולות עולמן. כך היה, היא אומרת, כשהומצאו הנול, מרכזת הטלפון, מכונת הכתיבה ולאחריה גם המחשב. כל טכנולוגיה כזו, כשהפכה להמונית, תופעלה על ידי נשים. כל טכנולוגיה כזו הזמינה עוד ועוד נשים לקחת חלק בתעשייה, בייצור, במסחר, בכלכלה. מכונות הכתיבה אפשרה לקלדנית אחת לתפוס את מקומם של עשרה לבלרים. איש לא נזקק יותר לכתב ידם המסולסל כשהמכונה, והצעירה שלמדה במהירות לתפעל אותה, יכלו להשלים מסמכים, רשומות ומכתבים במהירות גדולה פי עשרה. העולם עדיין נשלט בידי גברים, אבל לנשים – שעד אז עמדו בפניהן אפשרויות תעסוקה מצומצמות בהרבה משל גברים – הזדמנה דרך טבעית לצאת מגבולות הבית והמשפחה, ופלאנט משוכנעת שאלה היו צעדים ראשוניים וחשובים מאוד במהפכה הפמיניסטית הנמשכת.

מותר להניח שהפמיניזם לא עמד בראש מעיניה של משטרת ניו יורק, שהמשיכה שנים רבות מאוד להשתמש במכונות כתיבה ורק ב-2015 קיבלה החלטה גורפת לחייב את שוטריה לנטוש אותן לטובת המחשב. על פי הוול סטריט ז'ורנל גם ברבים מבתי הכלא בארצות הברית עדיין משתמשים במכונות כתיבה, והתירוץ הרשמי הוא שלחלק גדול מהטפסים שהם נדרשים למלא עדיין אין גרסה דיגיטלית. במקומות אחרים בעולם, למשל בגרמניה, אימצו מחדש את מכונות הכתיבה לכתיבת מסמכים רגישים. מאותה סיבה, גם משרדי ממשלה ברוסיה הזמינו לאחרונה מכונות כתיבה בתקציב של חצי מיליון רובל. למכשיר שאינו אלקטרוני, אינו משדר או קולט מידע וגם אינו מחובר לשום רשת, קשה הרבה יותר לצותת.

הפרטיות והאנונימיות הן המעלות הגדולות המלבות את ההתאהבות המחודשת במכונות הכתיבה גם אצל יחידים. באינספור האתרים והפורומים ברשת המוקדשים לאהבת מכונות הכתיבה, אפשר למצוא נאו־לודטים – מתנגדי טכנולוגיה המסרבים לגעת במחשב ומספרים זה לזה סיפורי אימה על עתיד מלא רובוטים רצחניים (נד לוד, האיש שעל שמו הם נקראים, ניפץ בראשית המאה התשע־עשרה נול אריגה אוטומטי במחאה על האיום שהציבו המכונות על הפרנסה). עוד אפשר למצוא באתרים את המעשיים, הבטוחים כי החיים פשוטים יותר בלי תוכנות, שדרוגים, וירוסים, האקרים ובלי חשמל, הסבורים כי הכתיבה במכונה מלמדת חסכנות מילולית והתנסחות ברורה, באין דרך פשוטה לתקן טעויות על נייר; את שוחרי האסתטיקה, שלדבריהם לא רק שהמכונות יפהפיות, גם האותיות שהן מטביעות על נייר יפות מכל גופן ממוחשב; ואת הרומנטיקנים, שמשוכנעים שכתיבה במכונה מעידה על רצינות גדולה יותר, יחס של כבוד לספרות או להגות, ומאמינים שיש במכונה משהו ש"מחובר יותר לשפה, לחיי האנשים." כמו שכותב ריצ'רד מילטון, המנהל ברשת מוזיאון למכונות כתיבה: "כל סופר היה רוצה לשבת כמו אגתה כריסטי מול מכונת כתיבה, ולכתוב רומן נפלא."

פול אוסטר הוא אחד מאלה. אוסטר משתמש במכונת כתיבה ישנה ואין לו מחשב כלל. "אני מרגיש חופשי בלי העומס והסחות הדעת של החידושים הטכנולוגיים," הוא אמר לי פעם בריאיון. ואיפה הוא מוצא סרטי דיו? "עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב במכונת כתיבה מסוג "אולימפיה" שקניתי ב-1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי ארבעים דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו, אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי עוד מכונה, זהה, ומצאתי בניו יורק את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי."

.

פול אוסטר (צילום: דייוויד שנקבון)

.

רשימת הכותבים שסירבו להיפרד ממכונת הכתיבה שלהם גם כשכולם סביבם עברו למעבדי תמלילים כוללת, בין השאר, את דניאל סטיל, שבכל ריאיון מזכירה את ה"אולימפיה" שלה מ-1946, שבה חיברה למעלה ממאה רומנים; ג'ורג' ר"ר מרטין, מחבר משחקי הכס; מאיה אנג'לו, שהמכונה שלה נמכרה לאחר מותה באלפי דולרים לאספן שהצהיר כי "רציתי מכונה שאנג'לו נגעה בה"; ודגלאס אדמס, האיש שספריו, המלאים בהמצאות טכנולוגיות מוזרות, נכתבו כולם על מכונה מסוג "הרמס." קוונטין טרנטינו, אגב, מצוטט בראיונות כמי שמעדיף להשתמש בטכנולוגיה קדומה עוד יותר, זמינה, פשוטה לתפעול וניידת מאוד: העיפרון. ריצ'רד פלוט (Plot), מחבר מהפכת מכונת הכתיבה, מעין מניפסט שראה אור ב-2015, מסביר כי כתיבה במכונה אינה עומדת בניגוד לשימוש במחשב. להפך. מבחינתו מחשב הוא העולם הרחב המלא אפשרויות, ומכונת הכתיבה היא הבית שבו גדל, ונעים לו לחזור אליו לביקור. המחשב (מק־בוק, במקרה שלו) משמש אותו לכתיבה ברשתות חברתיות, לכתיבת מכתבים רשמיים ולכל דבר מעשי אחר. רשימות אישיות הוא כותב במכונת כתיבה, "במכשיר שמיועד לדבר אחד בלבד, לכתיבה, ולכן מאפשר לי להתרכז בו במלוא הרצינות."

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | כל אישה מכירה את העץ שלה

תרגומים לשירה טורקית עכשווית מאת בז'אן מאטור, אפה דויאן ומוהסין ארדה

לירון אוחיון, מקננת, מתוך עבודת הווידאו־ארט "מקננת" (תיעוד של פרפורמנס הקמת קן במגרש נטוש בעפולה), 37 דק', 2018

 

שירה טורקית עכשווית

 

בז'אן מאטור (Bejan Matur)

תרגום: עידן בריר

כל אישה מכירה את העץ שלה

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֵלֶיךָ
עָמַדְתִּי לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפַי
וְלָעוּף מָעַל הָעִיר הַנְּטוּשָׁה הַזֹּאת
הַבְּנוּיָה אֲבָנִים שְׁחֹרוֹת,
לְהִתְיַשֵּׁב עַל אֶחָד מֵעֲנָפָיו שֶׁל עֵץ שֶׁאֶמְצָא
וְלִזְעֹק בִּכְאֵב.

כָּל אִשָּׁה מַכִּירָה אֶת הָעֵץ שֶׁלָּהּ.

בַּלַּיְלָה הַהוּא עַפְתִּי,
עָבַרְתִּי בָּעִיר שֶׁאֵלֶיהָ פָּחֲדָה הַחֲשֵׁכָה לְהִכָּנֵס
וּבְהֶעְדֵּר צִלִּי, נַפְשִׁי הָיְתָה בּוֹדֵדָה. יִלַּלְתִּי.

 

קרחון

זֶה אַלְפֵי שָׁנִים אֲנִי מֵת בָּאֲגַם הַזֶּה, מֻקָּף קֶרַח.
הֵעַרְתָּ אוֹתִי.
הִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי יָשֵׁן בְּאִבּוּכֵי יַעַר שָׂרוּף.
גּוּפִי נִצְמַד לַלַּיְלָה.

הַלֹּבֶן הַזּוֹרֵם לָעוֹר מֵאוֹר הַמַּעֲמַקִּים שֶׁל קַרְחוֹן
הִזְכִּיר לִי:

אַתָּה צָעַדְתָּ בָּאֲגַם הַזֶּה
וְהוֹתַרְתָּ אַחֲרֵיִךָ עוֹר וַעֲקֵבוֹת.

 

אם זו קינה

מְדַבְּרִים עַל אֶרֶץ לֹא קַיֶּמֶת
עַל שָׂפָה לֹא קַיֶּמֶת, עַל אַחֲוָה.
וְאֵין דְּבָרִים.
מִלִּים אַיִן.

וְאִם נוֹעַדְנוּ לְהָבִין אֶת הָעוֹלָם
מִי יַסְבִּיר אֶת הַמָּוֶת?
אֶת נְשִׁימוֹת הֶהָרִים?
אֶת הָאֲפֵלָה הַיּוֹרֶדֶת?
מִי יַסְבִּיר
מָה צוֹמֵחַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד,
מִי?

כַּנְפֵי צִפּוֹרִים מְרַפְרְפוֹת אֵלַי
הַיְשֵׁר מִמָּשָׁל עַתִּיק,
קִרְבַת הַגּוּף לָאֶבֶן
שֶׁעָלֶיהָ מְסַפְּרוֹת נָשִׁים זְקֵנוֹת.

אֲנִי מְקוֹנֶנֶת, אֵין כָּל שְׁאֵלָה,
וְעִם רֶדֶת אֲפֵלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה בְּזִכְרוֹנִי מַבִּיט בִּי בְּיִסּוּרִים.

אִם זוֹ קִינָה,
הַבֶּכִי טֶרֶם הֵחֵל.

 

בז'אן מאטור, משוררת טורקייה, נולדה בעיר מראש בדרום טורקיה בשנת 1968 למשפחה כורדית־אלווית. היא נחשבת לאחת המשוררות הבולטות של דור המשוררים הצעיר בטורקיה. מאטור סיימה תואר במשפטים באוניברסיטת אנקרה ופרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אחוזות טרופות רוחות", בשנת 1996. מאז פרסמה עוד חמישה קובצי שירה, זכתה בפרסים רבים בטורקיה ומחוץ לה ושירתה תורגמה ליותר מ־25 שפות. שירתה מלאה בשיחות עם האל, במיסטיקה, באזכורים לסיפורים מספרי הקודש וממיתולוגיות מזרח־תיכוניות ויש בהם עיסוק רב בנושאי נשים ובטבע.

.

עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקות ללימודי המזרח התיכון ולפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2107). תרגומיו לשירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך.

 

.

אפה דויאן (Efe Duyan)

נמלה מתרוצצת

תרגום: מתי שמואלוף

סוֹף הָעוֹלָם קָרֵב
וְהָאוֹר הַבָּהִיר מִדַּי שֶׁמַּגִּיעַ מִדְּרוֹם־מַעֲרָב
הוֹלֵם בְּפָנֵינוּ, מְעוֹרֵר מִיגְרֵנָה

לִפְעָמִים חֲלוֹמוֹתֵינוּ מִתְגַּשְּׁמִים
מַשְׁאִירִים שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת עַל עֶצֶם הַשּׁוֹק
מֻגְלָה כְּחֻלָּה סְמִיכָה מְמִסָּה אֶת הַתְּפָרִים וּמְטַפְטֶפֶת
כְּמוֹ מִתּוֹךְ שְׂרִיטוֹת חָתוּל שֶׁרוֹצֶה
שֶׁתִּפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן,

כְּמוֹ טַבְלִיָּה מִתְמוֹסֶסֶת
אֲנִי מַשְׁלִיךְ אֶת כָּל מַחְשְׁבוֹתַי עַל הַמַּהְפֵּכָה
לְתוֹךְ הַמַּיִם לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן
אֲנִי בֶּאֱמֶת אוֹהֵב מִשּׁוּם־מָה אֶת הַתֵּזוֹת עַל פוֹיֶרְבָּך
אַחַר כָּךְ אֲנִי דּוֹחֵס אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהִזָּכֵר בָּהֶם
לְתוֹךְ בַּקְבּוּק מַיִם

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּנְּמָלָה הַמִּתְרוֹצֶצֶת
בְּטֵרוּף, רוֹשֵׁם הֶעָרוֹת
לַנְּאוּם הָאָרֹךְ
שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֵּן לָשֵׂאת

 

נקודות דמיון בין מהפכות

תרגום: טל ניצן

גַּם מַהְפֵּכוֹת
כְּמוֹ תָּכְנִיּוֹת דְּגוּלוֹת
אִי אֶפְשָׁר לִרְקֹם לִפְרָטֵי־פְּרָטֵיהֶן

כְּמוֹ רַכָּבוֹת דַּיְקָנִיּוֹת
הֵן מַשְׁרוֹת שַׁלְוָה
וּמֵרֶגַע שֶׁיָּצְאוּ לְדַרְכָּן אַף פַּעַם לֹא יַבִּיטוּ לְאָחוֹר

כְּמוֹ הִתְאַבְּדוּת
כָּל פַּעַם הֵן קוֹשְׁרוֹת
בֵּינֵינוּ וּבֵין מָה שֶׁלֹּא אוּכַל לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ

כְּמוֹ חֲבֵרִים קְרוֹבִים
הֵן יְעִילוֹת לְהַסְתָּרַת פְּגָמֵינוּ

כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת צוֹוְחִים בְּשִׂמְחָה
לְעוֹלָם אֵינָן מִתְעַיְּפוֹת

כָּמוֹנִי
הֵן – לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר – לֹא אוֹהֲבוֹת הֲמוֹן אָדָם

כְּמוֹ כֻּלָּנוּ
שֶׁקֶר הוּא שֶׁהֵן שׁוֹאֲפוֹת לַטּוֹב בְּיוֹתֵר עֲבוּר כֻּלָּם

כְּמוֹ כָּל הָאֵלִים
הֵן מְשֻׁכְנָעוֹת שֶׁיּוּכְלוּ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּיָמִים אֲחָדִים

כְּמוֹ מַעַרְכוֹת יְחָסִים
אַתָּה מְגַלֶּה פִּתְאוֹם שֶׁהִשְׁתַּעְבַּדְתָּ

כְּמוֹ נָשִׁים
אַתָּה יָכוֹל רַק לְשַׁעֵר שֶׁאַתָּה מֵבִין אוֹתָן

כְּמוֹ מְאַהֶבֶת
הֵן יְכוֹלוֹת רַק לְאַכְזֵב אוֹתְךָ

כְּמוֹ אַהֲבָה אַפְּלָטוֹנִית
הֵן יָפוֹת אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל

 

מביט בך

תרגום: טל ניצן

הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה אֶת הַצָּב, נִמְלֶטֶת
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, הַצָּב רוֹאֶה שָׁמַיִם

 

אֶפֶה דוּיָאן, משורר וארכיטקט, נולד באיסטנבול ב-1981. למד ארכיטקטורה ופילוסופיה באוניברסיטה הטכנולוגית המזרח־תיכונית ומלמד ארכיטקטורה באוניברסיטת מימאר סינאן. פרסם שלושה ספרי שירה והיה חבר מערכת בכתבי עת רבים. ספרו "עיצוב הדמויות בשירתו של נאזים חיכמת" ראה אור ב-2008.

.

מתי שמואלוף הוא משורר, עורך וסופר. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם: "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" (פרדס, 2017; בעריכת אלון בר). ספר סיפוריו "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" ראה אור בשנת 2014 (זמורה־ביתן, בעריכת תמר ביאליק ויגאל שוורץ). תסכית פרי עטו, Das künftige Ufer, שודר ב-2018 בתחנת הרדיו הגרמנית WDR. בשנת 2019 עתידות לראות אור אסופת מאמריו (הוצאת עיתון 77) ואסופה ראשונה משיריו (הוצאת AphorismA, גרמניה). שיריו וסיפוריו תורגמו לכמה שפות – כורדית, ערבית, גרמנית, יפנית, אנגלית ועוד. ייסד את קבוצות השירה "גרילה תרבות" ו"החאפלה הפואטית" וכעת חבר ב"Anu אנו نحن: Jews and Arabs Writing in Berlin".

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת. ממקימות ועורכות המוסך.

 

.

מוהסינה ארדה (Muhsine Arda)

תרגום: דורית ויסמן

הנערה האפריקאית

הָיִיתִי נַעֲרָה אַפְרִיקָאִית

הַטֶּבַע הַנִּפְלָא שֶׁל הַיַּבֶּשֶׁת שֶׁלִּי
עָשָׂה אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת

אָהַבְתִּי
אֶת שִׁבְטִי
וְגַם אֶת הָאֲחֵרִים

אַפְרִיקָה הִיא עֲצוּמָה
עֲנָקִית

כְּמוֹ הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם גְּבוּל
הִיא אֵינְסוֹפִית
עַל אַדְמָתָהּ וּפוֹרִיּוּתָהּ
עַל חֻמָּהּ וּצְחִיחוּתָהּ

יִחוּדִיִּים
אִסוּרֶיהָ וְחַיוֹּתֶיהָ

מְשֻׁלָּבִים בָּהּ
הַמִּכְרוֹת שֶׁלָּהּ וּכְאֵבֶיהָ

נִצְחִיִּים
הַחֹשֶׁךְ וְהַזְּהִירוּת שֶׁלָּהּ,
תְּמִימוּתָהּ וְחָכְמָתָהּ אֵינְסוֹפִיּוֹת
אֵינְסוֹף בְּגִידוֹת, מוּסִיקָה וְרִקּוּדִים

אָמָּנִים
יְכוֹלִים לְצַיֵּר אָפֹר
עַל יְדֵי עִרְבּוּב לָבָן וְשָׁחֹר
אוֹ הַהֵפֶךְ
עִרְבּוּב שָׁחֹר בְּלָבָן

שֶׁקֶר שֶׁקֶר שֶׁקֶר!
לָבָן הוּא לָבָן
שָׁחֹר הוּא שָׁחֹר בְּאַפְרִיקָה

הַטֶּבַע הֶעֱנִיק נָשִׁיּוּת
אֲבָל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה גָּדְעָה אֶת הַדַּגְדְּגָן
בְּטַעֲנָה שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ

פָּחַדְתִּי
הָיִיתִי מְבֹעֶתֶת מִלַּהַב סַכִּין הַגִּלּוּחַ שֶׁל הַמְּכַשֵּׁפָה־הָרוֹפְאָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁדָּחֲפָה אוֹתִי פְּנִימָה

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁאֲנִי צָרַחְתִּי

אִמָּא בָּכְתָה
כְּשֶׁהָרֶחֶם שֶׁלִּי דִּמֵּם

אִמָּא בָּכְתָה
כְּאִלּוּ נִפְרַדְתִּי מֵאַפְרִיקָה

הַקְשִׁיבִי, אִמִּי הָאַפְרִיקָאִית שְׁחוֹרַת־הָעוֹר:

אִשָּׁה נוֹצֶרֶת
אֲפִלּוּ אִם הַמָּסֹרֶת מַקְרִיבָה אוֹתָהּ
אֲפִלּוּ אִם הַטַּאבּוּ מַשְׁתִּיק אוֹתָהּ

הִיא תִּגָאֵל
אִם תִּלְמַד לֶאֱהֹב
אֶת עַצְמָהּ
וְאֶת כָּל הַנָּשִׁים

 

המשוררת מוּהסינֶה אַרדָה נולדה בטורקיה ב-1952. חיתה בבריטניה, גרמניה, ערב הסעודית וארה"ב, למדה באוניברסיטת ניו יורק וכיום מתגוררת בעיר מולדתה בּוּרסה. פרסמה חמישה ספרי שירה וספר סיפורים קצרים, ועליו זכתה ב-1997 בפרס Ömer Seyfettin. מאז 1999 היא עורכת וכותבת מאמרים בכתב העת הספרותי Dikili Ekin. מסותיה ראו אור בספר ב-2018. ב-2015 פרסמה את הרומן İntihar Gözyaşları והוא תורגם לשוודית ולספרדית. השיר "הנערה האפריקאית" ייכלל באנתולוגיית שירת מחאה חברתית־נשית בינלאומית, בעריכת דורית ויסמן.

.

דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, הוציאה עד כה עשרה ספרי שירה וספר פרוזה וערכה את האנתולוגיה של שירת מחאה חברתית נשית, "מלכה עירומה". מבחר תרגומיה השני לשירת צ'רלס בוקובסקי, "מה יגידו השכנים", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2018. זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד "דראגה קלרי", שיראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ויסמן מפיצה אחת לשבוע שיר בתרגומה מאנגלית לעברית, במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע", ומייסדת ועורכת אמנותית – מאז 2013 – של המדור "מקום לשירה" בטלוויזיה, ערוץ 98.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשוררת הרוסייה זויה אזרוחי, בתרגום ולרי מיכאילובסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | החיים כמופע

"'אישה נחה' למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו". נעמה ישראלי על פרפורמנס בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן

מתן אורן, כוס וצלחת, שמן על בד וברזל, 2018

.

כמה מחשבות על פרפורמנס של נשים בעידן הריאליטי, בעקבות ספרה של מעין גולדמן, "אישה נחה"

מאת נעמה ישראלי

 

תמיד עשיתי את זה. טוב, כולנו עושות את זה ברמה כזאת או אחרת, לפחות כך נדמה לי, או כך הייתי רוצה להאמין. כי מאז ומעולם הרגשתי שאני מגלמת תפקיד. לא שחשבתי שמישהו מסתכל או אפילו רציתי שמישהו יסתכל, ועדיין, תמיד חייתי כאילו החיים הם סרט וכל מעשיי ודבריי הם חלק מתסריט. תמיד בחנתי את עצמי מבחוץ; כשהייתי לבד, מול המראה בבית, בשיחות שניהלתי כאילו הן דיאלוגים בקומדיית מצבים, בהחלטות רומנטיות מפוקפקות שהתקבלו על סמך עלילת סרט נשכח, ואפילו בניסיון העיקש (הילדותי?) להיות כותבת ולוותר על יציבות תעסוקתית בשם איזו פנטזיה רומנטית על חיי רוח בוהמייניים וזוהרים – מהסוג שחיים אחרים, אף פעם לא את.

לא פלא אם כן שלקריאה שלי באישה נחה התלוותה תחושת הקלה, בבחינת נחמת טיפשים. אבל לפני שאסביר מדוע, כמה מילים כלליות על הספר: הרומן שכתבה מעין גולדמן הוא מונולוג בגוף ראשון מפי אישה בת 39, בלי ילדים, עורכת תוכנית ריאליטי מצליחה לשעבר שאיבדה את עבודתה בעקבות סגירת הערוץ. העלילה נפתחת אחרי פיטוריה ומזמינה אותנו להצטרף אליה כשהיא בעיצומו של תהליך התאיינות: מבלה את ימיה מרוחה על הספה בחלוקה הביתי, מכונסת בתוך עצמה, מסוגרת מהעולם, מבן הזוג, ממטלות הבית ובעיקר מאי־הוודאות של העתיד.

הרבה דברים מעניינים קורים בספר הזה, לחלקם אגיע בהמשך, אך מה שתפס את תשומת ליבי במיוחד זה האופן שבו הגיבורה של גולדמן תמיד מתבוננת בעצמה מבחוץ. רק מבחוץ. כאילו כל העת יש מי שמסתכל עליה. אפשר לראות את זה כבר בעמוד הראשון בפרולוג, שנכתב דווקא בגוף שני:

יש לך ריח של חולי. יש לך ריח חזק של חולשה. הוא לא טוב, הוא כמעט מוצא חן בעינייך. מבחינתכם זו צחנה, אני יודעת, את אומרת למצלמה אפשרית באזור המטבח הפתוח, מבחינתכם זו כאילו, אני, נקודה. אישה העלולה לחטוף כאב ראש נוראי בצהריים רק בגלל איזה משב של מיצי הגוף של עצמה. אבל זה לא נגמר ככה. חכו, את מוסיפה בחיוך שיש בו משהו ענוג, כמו כדי לפצות על הריח. במסך הפלזמה את מזהה הבהוב חשוד של אור.

וזאת רק ההתחלה, ככל שהרומן מתקדם הגיבורה פונה יותר ויותר למצלמות אמיתיות או פיקטיביות, מביימת את עצמה ואת חייה תוך כדי התכתבות בלתי נגמרת עם סרטי נעורים, קומדיות מצבים וכמובן עם תוכניות הריאליטי על כל סוגיהן, החל בתוכניות פריים טיים וכלה בפרויקטים דוקומנטריים משונים ומיצגים אמנותיים בעירום חלקי עד מלא. אפילו כינויי החיבה שהיא ובן זוגה נותנים זה לזו לקוחים מהעולם הטלוויזיוני: ג'רי ואיליין, כשמות הדמויות בסיינפלד הנצחית. אם כי בשלב כלשהו היא מודה בפני עצמה שלא בטוח שהם עדיין ראויים לכך: "[אני] מוצאת אותנו חבוטים מאוד. אילו היינו ג'רי ואיליין לא היינו מצליחים לרתק את הקהל אפילו לשנייה".

לכאורה זהו עניין שולי, הרגל ישן הנגזר מהעיסוק הקודם של הגיבורה. אך ככל שהרומן מתקדם הפרפורמנס מתגלה כתמה מרכזית, שכן הגיבורה תמיד בוחנת את חייה קודם כול כסיפור או כעלילה הנדרשים לעמוד בתו תקן אסתטי. קחו לדוגמה את מחשבותיה בעיצומה של סיטואציה דרמטית מול בן הזוג:

האמת, כל התרחיש הזה עושה לי בחילה. הוא כתוב ממש נורא, הוא לא אמין. המצמוצים האיטיים של אוהד. העיניים שלי שמתאמצות להיות רכות, לא אטומות, אבל מה בין רכות למאמץ בכלל. הפאוזות בין השאלות. הניסיון לא לשבור זה את זה עם מילה כבדה או חדה מדי. אי־אפשר להתייחס אלינו ברצינות.

הנטייה של הגיבורה להתמקד באסתטיקה עולה בבירור גם מהביקורת שעורר סרט הגמר שהגישה כסטודנטית. השופטים בוועדה טענו כי הסרט "אסתטי מדי", "ובעצם נטול כל משמעות". אך הגיבורה לא מוטרדת מכך, "יפה, מופשט, לשם כיוונתי", היא אומרת להם. והנה, זוהי כל התורה על רגל אחת. זהו ההיגיון המוליך את הגיבורה וגם חוק הטבע שנדמה כי כבר מזמן הכריע את כולנו: הבחירה המתמדת בעטיפה על פני התוכן, ההצטמצמות אל השפה, אל הנראות, ובדומה לכך – עיסוקינו הגובר בייצוג תוך התעלמות מהחוויה בשטח. או במילים אחרות: "אם לא פרסמתי תמונה מפולטרת מהחופשה/מסעדה/מפגש חברתי, האם הם קרו באמת?"

דניאל כהנמן, הפסיכולוג זוכה פרס הנובל, חקר במשך שנים את האושר האנושי. במחקריו הוא מבחין בין "האני החווה" ל"אני הזוכר". הראשון, כראוי לשמו, מתייחס לטיב החוויה היומיומית, כלומר, עד כמה נהנינו מכל רגע ורגע בחופשה. השני הוא מידת הסיפוק שלנו מהחיים, מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החוויה – לשון אחר, איך החופשה הצטלמה לפייסבוק. ואין צורך לומר שבין הסיפור לחוויה לא תמיד יש הרבה במשותף. מחקריו של כהנמן התמקדו באני החווה, שכן האושר, לפחות לפי התפיסה המסורתית, הוא בחוויה. אך לפני כשנה נתקלתי בריאיון עם כהנמן ב"הארץ", ובו הסביר שזנח את מחקריו אלו לפני כמה שנים, לאחר שהגיע למסקנה שלפיה אנשים כבר אינם מעוניינים באושר מסוג זה, כלומר, באושר שבחוויה. למרבה האימה הוא מתאר כיצד הבין בהדרגה שרובנו נותנים קדימות דווקא לאני הזוכר; ואם מה שחשוב לנו היום זה הסיפור שאנחנו מספרים לסביבה ולעצמנו, מה הטעם לחקור דרכים לשיפור החוויה?

אולי זה לא מפתיע. אולי זה תמיד היה כך במובן מסוים, והיום שלל הפלטפורמות שיצרה הטכנולוגיה פשוט מעודדות ביתר שאת את הקולנוענית הקטנה החבויה בכל אחת מאיתנו. אולי זה אפילו אלמנטרי. ובעצם, נדמה לי שבדיוק מנקודת המוצא הזאת נכתב הרומן אישה נחה. אך דווקא משום שהגיבורה בו כל הזמן בוחנת את החוויה הפנימית דרך הסיפור שאפשר לבנות סביבה, מה שעולה מהקריאה ברומן זו ההבנה המערערת שאין להעדפה הזו כל משמעות; הפער שדמיינו כי מפריד בין מציאות לבדיון כבר מזמן מחוק.

אי־הרלוונטיות של ההבחנה בין הקול הפנימי לחיצוני ברורה עד כדי כאב בתיאור ההתעלסות של הגיבורה עם בן זוגה באישה נחה. בתחילת התיאור היא תוהה איך בכלל הגיעה למצב הזה, איך קרה שנעתרה לבן זוגה למרות כל העניינים המטרידים אותה באותו רגע. בראשה עולות שתי אפשרויות. בראשונה – "לפחות לפי תנועת הגוף הנלהבת שלי נוצר הרושם שאני משתפת פעולה, משכיחה את כל מה שהטריד אותי, מוותרת על חוט מחשבה, עוצמת עיניים". ואילו בשנייה הכול שקרי, היא מתוודה כי בשום שלב לא שכחה את טרדותיה ובין לבין הספיקה לשאול את עצמה, "בטון מלא תיעוב: מה את עושה? תגידי, מה העניין עם הבעות הפנים האלה שלך? את כאילו שחקנית עכשיו? […] ואני בודקת מדי פעם, כשאוהד לא שם לב, האם אפשר גם לשכב מתחתיו בלי להיאנח, בלי לזוז ובלי להביע שום עונג/כאב בעיניים. וכן, אפשרי בהחלט. קל אפילו". בכל זאת הגיבורה מחליטה, בינה לבין עצמה, להעדיף את הגרסה הראשונה.

עוד לפני שאפשר לומר משהו על הסצנה הזאת, אי אפשר שלא להיזכר בסצנה הבלתי נשכחת מתוך חיי אהבה של צרויה שלו מ-1997 – תיאור ההתעלסות של הגיבורה עם הגבר המבוגר שעימו היא מנהלת רומן מחוץ לנישואים, כשמהצד צופה בהם חברו:

השתדלתי לשבת [עליו] עם גב זקוף ולהתנועע בחן, כמו שחקנית, כי הרגשתי את העיניים של שאול עליי כל הזמן, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי קהל, וידעתי שזה מחייב […] התחלתי לגנוח, לא רק מהנאה, דווקא התחיל לכאוב לי וגם קצת להימאס, אבל הרגשתי תחושת חובה לספק גם את הסאונד, שלא יהיה סרט אילם.

הדמיון בין שתי הסצנות האלו מדהים בעיניי, ועדיין, לא יפתיע אותי כלל אם אגלה שגולדמן מעולם לא קראה את חיי אהבה. שכן כנשים אנחנו תמיד מעלות הצגה; נשים תמיד שיחקו משחקים כדי להתאים את עצמן לפנטזיות גבריות שנטמעו בהן עד שהפכו להיות גם הפנטזיות שלהן.

כמובן, יש גם כמה הבדלים ברורים בין הסצנות. בתור התחלה, אצל שלו מדובר ביחסי מין אסורים, רומן מחוץ לנישואים, ואילו אצל גולדמן מדובר ביחסי מין עם בן הזוג. אבל מה שיותר מעניין בעיניי זה שאצל שלו ההצדקה העלילתית של הממד הפרפורמטיבי היא בקהל הממשי הנלווה להתעלסות – החבר השלישי שנמצא שם – ואילו אצל גולדמן הפרפורמנס מכוון רק לגיבורה עצמה. הרי בן זוגה כלל לא שם לב אם היא מקפידה לגלם את התפקיד שיועד לה, אם היא נאנחת ומביעה עונג. וכאן לדעתי טמון ההבדל המכריע בין שתי הסצנות, ואולי גם בין הקונפליקט הנשי אז והקונפליקט הנשי היום: בעוד אצל שלו יש הפרדה ברורה בין התחושות של הגיבורה כלפי פנים לבין המופע שהיא מעלה עבור שני הגברים, אצל גולדמן הגיבורה מעלה מופע רק עבור עצמה, וההבחנה בינו לבין תחושתה האישית מיטשטשת.

אישה נחה למעשה מרים את מכסה המנוע של הפרפורמנס וחושף את הלא־כלום שמתחתיו; אנחנו הרי כבר מזמן לא מבחינים מתי אנחנו מגלמים דמות ומתי אנחנו עצמנו, ובכלל לא ברור אם ההבחנה הזאת רלוונטית לחיינו היום. אבל המודעות לכך היא בדיוק מה שמאפשר לגיבורה של גולדמן להשתמש במודלים הנשיים הישנים לצרכיה. נניח, כשהיא מתארת היריון כ"רשות חד־משמעית להרים ידיים סוף סוף, גם אם זמנית. זה בדיוק כמו שתפרוץ מלחמה […] שהערוץ ייסגר. אירוע שכבר לא תלוי בהן. גדול מהן. הרי מה זה היריון, בינינו, אם לא רשות לשכב בבית ולאכול לחם במיטה, להפסיק להתאפר או לסדר את השיער, להניח לכל ניסיון מעורר רחמים לקדם את הקריירה כאילו יש לאן". אמירה מסוג זה, לא זו בלבד שהיא כבר לוקחת כמובן מאליו את האופן שאישה בהיריון נבחנת בו על ידי החברה, אלא היא גם מתארת – בציניות רצינית לחלוטין – מה אפשר להרוויח מכך.

אולי אין זה מקרה שבשנים האחרונות אנחנו רואים סופרות הכותבות דמויות שמבקשות להעלים את עצמן, כאילו כל חייהן הם מלכתחילה רק עלילות ספרותיות שאפשר לשכתב, למחוק ולהתחיל מחדש. דוגמאות מקומיות הן המורה של מיכל בן־נפתלי והיה הייתה של יעל נאמן, והדוגמה הבולטת ביותר בספרות העולמית היא כמובן סדרת הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה שכבשה את העולם בסערה. בכל אחד מהספרים הללו מתוארת אישה שביקשה למחוק את עצמה, ולעומתה ניצבת המספרת (או הסופרת) כקול נגדי המבקש דווקא להנציח. את המפגש בין השתיים אפשר להבין כייצוג ספרותי להתלבטות שנשים רבות ניצבות בפניה היום: מצד אחד הדחף לחמוק ממבטי החברה, הבוחנת אותנו ביחס למודלים נשיים מסורתיים שבדו גברים, ומצד שני ההבנה המחלחלת שאי אפשר רק למחוק, שאולי יש צורך במודלים חדשים, בנשיות שתתכונן מתוך עצמה.

במסה שהתפרסמה בכתב העת אודות כותבת שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים ומזהה את שתי הדמויות הראשיות בספרים כדמות אחת מפוצלת. כך לטענתה נוצר נוסח חדש לזהות נשית "מחוקה, נזילה וחסרת גבולות ברורים". לכאורה היה אפשר לומר כי גם הגיבורה של גולדמן נזילה ומפוצלת, שכן היא בוחנת את עצמה ללא הרף דרך אינספור עלילות ונקודות מבט עד שזהותה האינהרנטית – אם אפשר עוד לדבר במונחים מסוג זה – כאילו מתמסמסת. ועדיין, באישה נחה אנחנו פוגשים גיבורה בעלת קול אחיד, חד ונוקב, המתאפשר אולי דווקא בשל ההתמסרות המוחלטת שלה למבט מבחוץ. סתיו כותבת על המספרת ברומאנים הנפוליטניים כי "נראה שככל שהיא פועלת לגלות, להגדיר ולבצר את עצמיותה ואת זהותה כך נעשות העצמיות והזהות מפורזות ופרושות, וכך מיטשטש תיחומן". לדעתי אצל הגיבורה של גולדמן קורה בדיוק ההפך: דווקא הוויתור מראש על זהות אישית יחידה והיכולת להזדהות עם אינספור עלילות שונות בעליל הם המאפשרים לה תחושת עצמיות חזקה, גם אם שקרית, ומי יודע, אולי גם את היכולת לחרוג מהעלילות הישנות והמוכרות.

ככל שאנו מתפצלות בין עלילות ומודלים רבים יותר, כך קשה לנו יותר להגדיר במדויק עצמי יחיד וקבוע. ובהקשר זה ספרה של גולדמן מציג דרך פעולה מעניינת. הרי אם ממילא כבר לא ניתן להפריד בין הייצוג למציאות, מדוע להיאבק כדי לשרטט את הגבולות ביניהם? ותחת זאת, מדוע לא נתמסר לפרפורמנס, נאמץ בכל רגע נתון את המודל המתאים לנו כמו היה בגד בארון, בהבנה שאולי דווקא על ידי כך תוכל להבקיע אל פני השטח אישיותנו המובחנת, אף על פי כן. מלכתחילה מרבית המודלים הזמינים לנשים כשהן מבקשות דמויות להידמות להן עוצבו בידי גברים, ואולי באמצעות אימוץ כמה מודלים שונים ואף הופכיים נוכל גם לחרוג מהם, ליצור משהו חדש; להפציע במרחב שאינו ניתן לצמצום אל השפה – לכל הפחות עד ששפה חדשה תתהווה. וגם אם לא, תמיד נוכל, כמו הגיבורה ואחותה בסוף הרומן, לצלול לתוך "איזה סרט יפה, רצוי קומדיה", ולשכוח לשעה קלה כי בקרוב הוא יסתיים.

 

נעמה ישראלי, ילידת 1990, בעלת תואר ראשון ושני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מתגוררת בתל אביב. ביקורת פרי עטה על הספר "שנות העשרים" מאת יערה שחורי התפרסמה בגיליון 52 של המוסך.
.
מעין גולדמן, "אישה נחה", פרדס, 2018.

 

.

» ריאיון עם פרופ' דניאל כהנמן, "הארץ", 2.10.2018.

» שירה סתיו על הרומאנים הנפוליטניים, אודות 4.

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: אורית נוימאיר פוטשניק על "תפוס מקום לגשם" מאת שחר־מריו מרדכי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן