.
מכונת הכתיבה בת מאה ותשעים
מאת דפנה לוי
.
חגיגות הפרידה ממכונת הכתיבה החלו באמצע שנות השמונים, כשנדמה היה שמעבדי התמלילים השלימו את השתלטותם ודנו את המכונות המעוצבות, המנופפות בזרועות מתכת מעוקלות ומשמיעות קולות תקתוק, למוות. ההספדים היו אולי מינוריים, בהשוואה לאזהרות שהושמעו כשהרכבת, ואחריה המכונית, החליפו את הכרכרה הרתומה לסוסים ש"ימלאו את עמקינו המוריקים באש ועשן", אבל הקינות היו ספוגות עצב וביכו את האותנטיות הנעלמת, כמקובל וכצפוי בכל פעם שטכנולוגיה אחת מפנה את מקומה לאחרת.
אלא שהשמועות על מותה – כפי שאמר מארק טוויין על עצמו – היו מוגזמות מאוד, ומוגזמות היו גם ההצהרות על "סופה של תקופה", כמו זו שהשמיעו אנשי מוזיאון המדע בלונדון לפני שבע שנים, כשקיבלו את מכונת הכתיבה האחרונה מפס הייצור של מפעל Brother שנסגר. התקופה לא ממש תמה. להפך, מכונת הכתיבה זוכה בשנים האחרונות להתעניינות מחודשת, דגמים חדשים, מעוצבים ויקרים להחריד, נמכרים בחנויות לאנינים עשירים, ובחיפוש מהיר מצאתי לפחות שש אפליקציות המשנות את צורת המקלדת בסמארטפון ובטאבלט למקשי מכונת כתיבה ישנים ומלוות את ההקלדה בצלילי תקתוק רמים.
מפתה לשייך את העדנה הזו לאותה אופנה היפסטרית שהשיבה לחיים גם את הפטיפון ותקליטי הוויניל או את מצלמות הפילם והקלטות המגנטיות, ולהתרפק על איכות הטקסטים שרק הקלדה מאומצת ואצבעות מרוחות בדיו מאפשרות. אלא שמכונת הכתיבה שייכת לז'אנר אחר של טכנולוגיה. למכונת הכתיבה היה בראשיתה תפקיד חשוב בשחרורן הכלכלי של נשים, והיום היא משמשת כלי המתריס נגד המעקב הטכנולוגי הבלתי פוסק שבו אנחנו נתונים.
לכל המכשירים הישנים הללו יש איזו הילה, כאילו רעשי הרקע, הלכלוך והקושי לתקן טעויות כמעט מכריחים את היצירות הנוצרות או נמסרות באמצעותם להיות כנות ואמיתיות יותר, ולא מזויפות כמו אלה הנולדות במה שנתפס כחטא דיגיטלי. יוצרים רבים בווידאו וסאונד מעדיפים את איכות הצליל והתמונה של המכשירים חסרי הפילטרים, המציגים את מה שנקלט בעדשה או במיקרופון בזמן אמת. צלמים רבים נשבעים כי לתערובת הכסף המתפתחת באגן כימיקלים בחדר חושך יש איכויות שלא ניתן לשעתק דיגיטלית. וכך גם שוחרי מכונת הכתיבה. בהיותה מכשיר מכני, איטי, שאפשר – אבל לא קל – לשאת אותו מקום למקום, מכונת הכתיבה מחייבת הרבה יותר מחשבה, אולי אפילו השלמה של משפטים ופסקאות בראש הרבה לפני שהם מופקדים אל הנייר. כל חרטה והתנסחות מחודשת תובעת השלכת הנייר לפח, או במקרה הטוב מריחה של נוזל מחיקה שיש להמתין שיתייבש ולקוות שהאותיות שיוקלדו עליו יהיו קריאות. יש בוודאי גם כותבים שהאפשרות לכתיבה ומחיקה, לעריכה אינסופית, בכלי כתיבה דיגיטלי, משתקת אותם. אבל אלה קשורים לאופי הכותב ולבחירותיו האישיות. כפי שנראה מיד, המכונות הצנועות והיפהפיות האלה חוללו בעולם רעש גדול בהרבה מסתם תוק־תיק־תוק.
החודש, ב־23 באוגוסט, ימלאו 190 שנה לפטנט מס' 5581X שרשם ויליאם אוסטין ברט (Burt), ממציאו האמריקני של מכשיר הטיפוגרף, סב־סבה של מכונת הכתיבה. ברט בנה דגם אחד של המכשיר – קופסת עץ מלבנית ובה חוגה של אותיות טבולות בדיו, שצריך היה לסובב, ללחוץ ולהדפיס באמצעותן על נייר שהיה מונח על רצועה עשויה מקטיפה. הדגם, וגם התיאור המלא של אופן פעולתו, הושמדו בשרפה שכילתה ב-1836 את ארכיב משרד הפטנטים בוושינגטון, ומאחר שברט לא מצא משקיעים גם לא נבנו דגמים נוספים של המכונה שלו לשיווק מסחרי. ניסיונות לבנות מכונות דפוס לשימוש אישי נודעו עוד הרבה לפני ברט, והמפורסמת ביותר בהן היא כנראה המכונה שנבנתה באיטליה בשלהי המאה השש־עשרה ונשאה את השם Scrittura Tattile. מאז והלאה ההיסטוריה של מכונות הכתיבה מעורפלת, ורצופה ממציאים מכל העולם הטוענים לכתר. אבל ברט היה הראשון שהבטיח את מעמדו רשמית. רק לקראת אמצע המאה התשע־עשרה החלו להופיע המכונות הדומות בצורתן ובקלות השימוש בהן למכונת הכתיבה שאנו מכירים, ורק בראשית המאה העשרים החלו מיוצרים דגמים ניידים. וכשמכונות כתיבה כאלה החלו מיוצרות בייצור המוני ומופצות לכל משרד וחברה מסחרית, הן תרמו תרומה משמעותית לעצמאותן הכלכלית של נשים.
.
.
במאמר שפורסם בכתב העת Industrial and Labor Relations Review והוקדש לפמיניזציה של כוח העבודה המשרדי באמריקה בראשית המאה העשרים, מצוטט מדריך לטכנולוגיה משרדית משנת 1905, המסביר כי "בחורות" יכולות להתמחות בשימוש במכונות חישוב שיאפשרו למנהלי חשבונות ורואי חשבון להקדיש את זמנם ומרצם למשימות רבות ערך יותר. מדריכים רבים כאלה, מתברר, נכתבו כדי להרגיע גברים שחששו כי הצעירות המצטרפות לפתע לכוח העבודה ידחקו את רגליהם. לא די שנשים נשכרו לבצע כל עבודה שהיא בתקופות מלחמה, למשל, כשכוח העבודה הגברי היה מצומצם מאוד, אלא שגם כשהגברים חזרו מן החזית הנשים עדיין נחשבו למועמדות טבעיות לטיפול במכשור עדין כמו מכונות כתיבה, למשל, המצריך ידיים קטנות ותשומת לב לפרטים זעירים.
הפילוסופית הבריטית סיידי פלאנט (Plant) הקדישה את ספרה Zeroes + Ones (משנת 1997) לחלקן של הנשים בתרבות הדיגיטלית ולאופן שבו מאז ומעולם טכנולוגיות חדשות אפשרו לנשים להרחיב את גבולות עולמן. כך היה, היא אומרת, כשהומצאו הנול, מרכזת הטלפון, מכונת הכתיבה ולאחריה גם המחשב. כל טכנולוגיה כזו, כשהפכה להמונית, תופעלה על ידי נשים. כל טכנולוגיה כזו הזמינה עוד ועוד נשים לקחת חלק בתעשייה, בייצור, במסחר, בכלכלה. מכונות הכתיבה אפשרה לקלדנית אחת לתפוס את מקומם של עשרה לבלרים. איש לא נזקק יותר לכתב ידם המסולסל כשהמכונה, והצעירה שלמדה במהירות לתפעל אותה, יכלו להשלים מסמכים, רשומות ומכתבים במהירות גדולה פי עשרה. העולם עדיין נשלט בידי גברים, אבל לנשים – שעד אז עמדו בפניהן אפשרויות תעסוקה מצומצמות בהרבה משל גברים – הזדמנה דרך טבעית לצאת מגבולות הבית והמשפחה, ופלאנט משוכנעת שאלה היו צעדים ראשוניים וחשובים מאוד במהפכה הפמיניסטית הנמשכת.
מותר להניח שהפמיניזם לא עמד בראש מעיניה של משטרת ניו יורק, שהמשיכה שנים רבות מאוד להשתמש במכונות כתיבה ורק ב-2015 קיבלה החלטה גורפת לחייב את שוטריה לנטוש אותן לטובת המחשב. על פי הוול סטריט ז'ורנל גם ברבים מבתי הכלא בארצות הברית עדיין משתמשים במכונות כתיבה, והתירוץ הרשמי הוא שלחלק גדול מהטפסים שהם נדרשים למלא עדיין אין גרסה דיגיטלית. במקומות אחרים בעולם, למשל בגרמניה, אימצו מחדש את מכונות הכתיבה לכתיבת מסמכים רגישים. מאותה סיבה, גם משרדי ממשלה ברוסיה הזמינו לאחרונה מכונות כתיבה בתקציב של חצי מיליון רובל. למכשיר שאינו אלקטרוני, אינו משדר או קולט מידע וגם אינו מחובר לשום רשת, קשה הרבה יותר לצותת.
הפרטיות והאנונימיות הן המעלות הגדולות המלבות את ההתאהבות המחודשת במכונות הכתיבה גם אצל יחידים. באינספור האתרים והפורומים ברשת המוקדשים לאהבת מכונות הכתיבה, אפשר למצוא נאו־לודטים – מתנגדי טכנולוגיה המסרבים לגעת במחשב ומספרים זה לזה סיפורי אימה על עתיד מלא רובוטים רצחניים (נד לוד, האיש שעל שמו הם נקראים, ניפץ בראשית המאה התשע־עשרה נול אריגה אוטומטי במחאה על האיום שהציבו המכונות על הפרנסה). עוד אפשר למצוא באתרים את המעשיים, הבטוחים כי החיים פשוטים יותר בלי תוכנות, שדרוגים, וירוסים, האקרים ובלי חשמל, הסבורים כי הכתיבה במכונה מלמדת חסכנות מילולית והתנסחות ברורה, באין דרך פשוטה לתקן טעויות על נייר; את שוחרי האסתטיקה, שלדבריהם לא רק שהמכונות יפהפיות, גם האותיות שהן מטביעות על נייר יפות מכל גופן ממוחשב; ואת הרומנטיקנים, שמשוכנעים שכתיבה במכונה מעידה על רצינות גדולה יותר, יחס של כבוד לספרות או להגות, ומאמינים שיש במכונה משהו ש"מחובר יותר לשפה, לחיי האנשים." כמו שכותב ריצ'רד מילטון, המנהל ברשת מוזיאון למכונות כתיבה: "כל סופר היה רוצה לשבת כמו אגתה כריסטי מול מכונת כתיבה, ולכתוב רומן נפלא."
פול אוסטר הוא אחד מאלה. אוסטר משתמש במכונת כתיבה ישנה ואין לו מחשב כלל. "אני מרגיש חופשי בלי העומס והסחות הדעת של החידושים הטכנולוגיים," הוא אמר לי פעם בריאיון. ואיפה הוא מוצא סרטי דיו? "עדיין מיצרים כאלה באינדונזיה ויש חנות מחוץ לניו יורק שמייבאת אותם. קניתי מלאי שכנראה יספיק לי לכל חיי. אני כותב במכונת כתיבה מסוג "אולימפיה" שקניתי ב-1974 מחבר של חבר שלא השתמש בה, היא עלתה לי ארבעים דולר והיו בה פיסות מתכת שהחלידו, אבל קרה לי נס, אבא של חבר אחר מת והוא הביא לי עוד מכונה, זהה, ומצאתי בניו יורק את פול שוויצר שמשקם מכונות כתיבה והוא הרכיב לי משתיהן אחת שנראית חדשה לגמרי."
.
.
רשימת הכותבים שסירבו להיפרד ממכונת הכתיבה שלהם גם כשכולם סביבם עברו למעבדי תמלילים כוללת, בין השאר, את דניאל סטיל, שבכל ריאיון מזכירה את ה"אולימפיה" שלה מ-1946, שבה חיברה למעלה ממאה רומנים; ג'ורג' ר"ר מרטין, מחבר משחקי הכס; מאיה אנג'לו, שהמכונה שלה נמכרה לאחר מותה באלפי דולרים לאספן שהצהיר כי "רציתי מכונה שאנג'לו נגעה בה"; ודגלאס אדמס, האיש שספריו, המלאים בהמצאות טכנולוגיות מוזרות, נכתבו כולם על מכונה מסוג "הרמס." קוונטין טרנטינו, אגב, מצוטט בראיונות כמי שמעדיף להשתמש בטכנולוגיה קדומה עוד יותר, זמינה, פשוטה לתפעול וניידת מאוד: העיפרון. ריצ'רד פלוט (Plot), מחבר מהפכת מכונת הכתיבה, מעין מניפסט שראה אור ב-2015, מסביר כי כתיבה במכונה אינה עומדת בניגוד לשימוש במחשב. להפך. מבחינתו מחשב הוא העולם הרחב המלא אפשרויות, ומכונת הכתיבה היא הבית שבו גדל, ונעים לו לחזור אליו לביקור. המחשב (מק־בוק, במקרה שלו) משמש אותו לכתיבה ברשתות חברתיות, לכתיבת מכתבים רשמיים ולכל דבר מעשי אחר. רשימות אישיות הוא כותב במכונת כתיבה, "במכשיר שמיועד לדבר אחד בלבד, לכתיבה, ולכן מאפשר לי להתרכז בו במלוא הרצינות."
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
