בעבודה | לילה בארץ השמש העולה

"המלחמה תיגמר, אמרתי לחוה, במוקדם או במאוחר. היפאנים ימלכו בכל חצי הכדור, ולהם – אין דבר איתנו. טוב לנו שאנחנו בדרכים. גם הקיסר מכיר אותנו, אמרה חוה. בוודאי, לחשתי. הקיסר דואג לנו באופן אישי." קטע מתוך רומן מאויר בכתובים, מאת בועז לביא ועפרה אייל

עפרה אייל, איור מתוך הספר (פרט)

..

קטע מתוך "עצמי את עינייך", רומן מאויר מאת בועז לביא ועפרה אייל

.

ליל ירח מלא. חודש מרס. אני כותב את דבריי בפנקס של הצי היפאני הקיסרי, שניתן לי לבקשתי במספנת יוקוהמה. את פנקסי שלי השארתי בדירתנו במֶגוּרוּ־קוּ, עם תקליטיו של זבולון קוורטין וספרי התווים והקודש. נסענו שלוש שעות בדרך. אינני יודע מדוע התארכה הנסיעה כל־כך. פה ושם עצרנו והנהג, שלושה כוכבים על כתפו, יצא ועישן. גם בנסיעה עישן. באחד הצמתים, אחרי איזה גשר, נטש אותנו עם סיגריה בידו ונעלם בתוך מבנה קטן, מואר בסגול. אחרי חצי שעה חזר. במקום אחר הצטרף לחבריו שהצטופפו סביב עץ, ומשם חזר עם שש או שבע חפיסות סיגריות. אני ישבתי מאחור, ובטי ישבה על ברכי חוה, לצד הנהג. הוא עישן ועישן. כל הדרך לא אמר לנו מילה, וגם לוּ אמר, מה לנו ולזה; אל יפאן באנו אמנם לפני שבע שנים, אך היפאנית סתומה כפי שהייתה. פסנתר אני מלמד בלוויית מתורגמן כסוף שיער בשם אויגן זוּלצבַּאך, פקיד בקונצרן התרגום הבינלאומי 'סֶפְּטוּאָגִינְטָה', שליווה גם את החייל היפאני בשעה שזה הקיש באישון לילה על דלתנו. הכינור, כמה חפצי ערך קטנים, אלבום, כל מסמכינו, כולם לצדי. מקרקש הכינור על ספסל הברזל.

אנחנו ממתינים בקצהו של אולם רחב ידיים. בשמונה בבוקר תפליג הספינה לדרכה. את המילה בוקר אנחנו מבינים, וגם את המילה שמונה. שאלנו בגרמנית לאן מועדות פני הספינה, אך איש אינו יודע, או שאינו מבין גרמנית. מאה חיילים צועדים הלוך ושוב על הרציף – אנחנו רואים אותם מבעד לחלון גדול, כאשר קם אחד מאיתנו ועומד. תרגילי סדר, לא נבדלים הרבה מאלו של חיילי צבא אוסטריה האמיצים, בצעדם ברוב טקס על מרצפות רינגשטראסה. הגישו לנו תה וממתק. השעה כבר שש ושלושים, מורה שעון שתלוי על קיר. את שעון היד שלי הסרתי ואני שומר עליו בכיסי. לא מתוך חשש; החיילים היפאנים לא ייטלו ממני דבר, אלא שעל פרק ידי הוא נוצץ מדי, מושך רוחות רעות. זאת לי הפעם החמישית ביוקוהמה – שנייה רק לטוקיו בגודלה מבין ערי יפאן, או שלישית רק לטוקיו ואוסקה, ולכל היותר רביעית. חלפנו ליד שוק דגים, הומה אדם בשעת זריחה, כדרכם של שוקי דגים. דייג וסוחר התמקחו על מחיר תמנון. בטי ישנה, ועורפה של חוה הבהיק באור פנס. ריח תנובת מפרץ טוקיו.

 

 

מה עושים בלילה זה האוטומובילים בנתיבי אירופה, שם הערב רק מתחיל? לחוה שני אחים שהשאירה בחמיאלניק, ובתחילת המלחמה נאלמו דום. אולי ברחו לברית המועצות. לאחד מהם ילדה וילד, השני רווק. אני שכחתי כבר מאין באתי, שכחתי אב ואם ושתי אחיות, ועוד אחות בשיקגו. עד פרל הארבור כתבנו מכתבים. אחריה ננעלו הדלתות. אם נלקחנו ליוקוהמה, אמרתי לחוה, בוודאי נרחיק עוד. יוקוהמה היא משפך, שמזרבוביתו מַשְׁקָה יפאן את האוקיינוס בגייסות. כדור השמש האדום, דגל הקיסר, מפיץ את אורו מיוקוהמה לכל רוח, מתים אנגלים ואמריקנים ירוו את הקרקעית. משפחת בלאס תיתן כתף גם היא: באיי סלומון רוצים ללמוד פסנתר. בפלאו מייחלים לצליל כינור. בטי תשחה כמו דג לחוף ים הפיליפינים. המלחמה תיגמר, אמרתי לחוה, במוקדם או במאוחר. היפאנים ימלכו בכל חצי הכדור, ולהם – אין דבר איתנו. טוב לנו שאנחנו בדרכים. גם הקיסר מכיר אותנו, אמרה חוה. בוודאי, לחשתי. הקיסר דואג לנו באופן אישי. בהוראתו הביאונו לכאן. מתקפה אמריקנית תבוא שוב על טוקיו, הקיסר יודע זאת. מרגלים יש לו בכל פינה. בניינים יופלו מן האוויר. הקיסר ירום הודו מילט אותנו מן האש, זה כורש בן זמננו. אוהב יהודים גדול, ואוהב של המוזיקה.

הגישו לנו שלושה כדורי אורז. בטי התעוררה, מתייפחת. חוה לקחה אותה בידיה והלכה אל החלון הגדול. בחוץ הסתיימו תרגילי הסדר, ועכשיו קמה תכונה חדשה: שיירה של אוטומובילים מסיעה חיילים אל כבש ספינה. לבד על רצפת האבן, עלתה מול עיניי דמותו של אויגן זולצבאך. כל שידעתי על המלחמה בגלגולה האחרון, למדתי מן הגרמני. בחורף 1941 עוד האזנו חוה ואני לשידורי הגלים הקצרים של הרייך, אלא שבוקר קר אחד החרים שוטר מקוף יפאני את מכשיר הרדיו. אנחנו זרים. אמנם לא אנגלים או אמריקנים, שאז היו שולחים אותנו למחנה בהרים, אבל זרים דיים. גאיג'ין. ובוגדני הוא מכשיר הרדיו. ניסיתי בכל מאודי לזכור דברים שאמר לי הגרמני. מה סיפר על זירת האוקיינוס? כשפתח בתיאור פלישת הצבא הקיסרי לאיזו שרשרת איים באמצע סוף העולם, שאפילו השטן בעצמו לא היה דורך שם גם אם היו נותנים לו הר שלם מזהב, בדיוק אז רתח תמיד הקומקום, או הגיעה השעה להסיר מן התקליט את המחט. ביקשתי את סליחתו והתרוממתי. גם הוא התרומם. כבוד מר הדוקטור מנצח התזמורת, אמר. כששבנו אל השולחן, חוה מן הקומקום או אני מן הגרמופון, שכחנו כבר באיזו זירה עסקינן, ועל כל פנים רצינו לשמוע רק על זירה אחת. הוא ידע זאת היטב, אך קפדנותו הפרוסית אילצה אותו לספר לנו בדיוק באותו אורך רוח על כל זירה וזירה: קרב מָלָאִיָּה כמו דנקרק. ואם העדיף את צבאות הציר על פני אלו של בעלות הברית, פניו לא גילו זאת.

כשהורה השעון שמונה הובילו גם אותנו אל כבש הספינה. השקפנו מטה מן הסיפון, אל מספנות יוקוהמה. העיר שקקה מאחור, והרים בגבה. בטי פיזמה איזה פזמון. זכרתי את מסעי הארוך, מן הכפר בפאתי מזרח, ועד וינה. ואז שוב מזרחה, הרחק מזרחה, ליפאן דרך האוקיינוס ההודי, בהזמנת הקיסר ירום הודו, והנה, שנית שטים אנו אל פני השמש. לפתע צץ על הרציף אוטומוביל שחור, דהר על דרך הגישה, וחרק בבלמיו. קצין יפאני נפלט מן המושב האחורי, ובעקבותיו – ראו ראו! מר אויגן זולצבאך. הגרמני הצל על עיניו, הביט כה וכה, והחל לפסוע אל הכבש. בעקבותיו מיהר הקצין, ובידו מזוודת עור. הנה, יש לנו פֶּה וגם אזניים, אמרתי לחוה. חוה קראה אליו: אדון זולצבאך! ונופפה בידה. הוא הנהן הנהון בלתי נראה והמשיך לצעוד, השמש בעיניו. ברוך הבא! קראה חוה. היא הרימה את בטי והצביעה לעברו. מר זולצבאך, תראי! בפניו החתומות טיפס הגרמני על כבש הספינה. עשרות חיילים יפאנים הקיפונו אבל הוא פילס דרכו ביניהם והתקרב אלינו. בוקר טוב, אדוני הדוקטור מנצח התזמורת, אמר. ובוקר טוב גברת הדוקטור המנצח. בוקר טוב לך מר זולצבאך, אמרתי לו, אני שמח לפגוש אותך כאן. הגרמני נגע בכובעו. זהו כבוד גדול עבורי ועבור חברת 'סֶפְּטוּאָגִינְטָה' להצטרף אל האדון הדוקטור מנצח התזמורת ואל הגברת בהפלגתכם המיוחדת שבפיקוח מפקדת הצי הקיסרי, אמר בלי לעפעף. אדוני יודע במקרה לאן אנחנו מפליגים? שאלתי. בהחלט, אמר הגרמני, אל האוקיינוס. בספינת הצי הקיסרי 'אוּמִיגֶטְסוּ'. שמשמעו – חודש אחרון של היריון.

 

בועז לביא הוא כותב, במאי ותסריטאי. חיבר בין השאר את הרומן הגרפי The Divine (עם אסף ותומר חנוכה), שהיה רב מכר של הניו יורק טיימס וזכה בפרס המנגה הבינלאומי, ואת המחזה "נפילים" (עם יונתן לוי), שהוצג בפסטיבל ישראל ובקאמרי. סיפוריו ראו אור בכתבי עת שונים, ביניהם מעין, גרנטה ואלכסון, וטור סיפורים קבוע שלו התפרסם במגזין "המקום הכי חם בגיהנום".
עפרה אייל היא ציירת ומאיירת, מרצה ומורה. בעלת תואר שני באמנות בבצלאל. הציגה במוזיאונים ובתערוכות. מאיירת בין השאר במגזינים "עיניים" ו"אדם צעיר". איירה עטיפות וסיפורים קצרים, וכן את הספרים "פלמינגו: ימי אהבה" מאת חוה ניסימוב (פרדס, 2019) ו"שנה אחת בכפר" מאת יערה ענבר (משכל, 2018).

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "מסכה", שירה בפרוזה מאת ענת רוסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו