ביקורת – פרוזה | חדרי בריחה

"האיום הבלתי פוסק מבחוץ מקשה את מלאכת הטיוח של האיומים מבפנים, ואלה הולכים ומתעצמים עד שכל אחד מבני המשפחה נאלץ למצוא לעצמו אסטרטגיית הישרדות משלו, מעין חדר ביטחון פנימי המגן עליו גם מפני האחרים." דפנה לוי על "נמר גימ"ל" מאת לירן גולוד

יובל שאול, זברה, פוחלץ, 125X210X59 ס"מ, 2000–2001

..

מאת דפנה לוי

 

עלילת נמר גימ״ל מתרחשת במקום חסר שם, בשנים שלירן גולוד אינה נוקבת בהן במפורש. מפירורי המידע שהיא מפזרת לאורך הדרך, ברור שמדובר ביישוב כפרי צפוני, לא גדול במיוחד, החי תחת איום מתמיד של נפילת קטיושות וחדירת מחבלים, אבל דווקא הטשטוש הקל הזה מעצים את התחושה כי למעשה מדובר בכל מקום אחר בארץ, כל מקום שהתרגל לנהל את חייו בהתאם לקצב השריקות, ההתרעות, הסיסמאות הנלחשות בגל השקט והריצה אל המיגוניות. ביישוב המסוים הזה, לא רק בני אדם, אלא אפילו הטבע כבר הסתגל, ואחרי השריקה המפתיעה שפותחת את הספר, ״השדות כבר התכוננו בדרכם – שיחים נמוכים הרטיטו עלים באוויר נטול הרוח, גרגירי האדמה נדחקו זה לזה וכלאו בתוכם תולעים עיוורות, ובמטעים שלחו עצי התפוז הצעירים שורשים מהוססים לחפש להם מים. עוד רגע יגיע הפיצוץ ואחריו בור ואחריו שקט.״

בתוך המציאות הזו מנסה לשרוד משפחת רוגוב: גבי ואלה ובנותיהם מיקה ומילי. הם אמנם חיים באזור יפה, ירוק כל כך, שבין שריקה לשריקה היה יכול להיות אפילו פסטורלי. אבל האיום הבלתי פוסק מבחוץ מקשה את מלאכת הטיוח של האיומים מבפנים, ואלה הולכים ומתעצמים עד שכל אחד מבני המשפחה נאלץ למצוא לעצמו אסטרטגיית הישרדות משלו, מעין חדר ביטחון פנימי המגן עליו גם מפני האחרים. גולוד מיטיבה לתאר את שני הכוחות הנגדיים האלה, המשיכה והניכור, לאורך כל הספר, לצד שני כוחות עצומים לא פחות המכתיבים את חייהם של גיבוריה: הטראומה שהם חווים בחיי היומיום שלהם והניסיון הנואש לומר לעצמם שבעצם לא קרה דבר. כפי שהיא כותבת: ״הלילה הביא עימו חלום משותף שהטריד את כל בני הבית, אך הם לא סיפרו אותו זה לזה ונחמה ממנו לא נמצאה להם. ובחלום אנשי הרים הגיעו, פרצו בצרור יריות את הדלת הראשית או נכנסו דרך החלון. זה השתנה בכל פעם […] כל אחד מאנשי המשפחה החולמת ידע לאן עליו לברוח״. בהמשך מתברר כי בימים בני הבית היו מהלכים בין החדרים כדי לבדוק את הדלתות והמנעולים ולחפש מקומות מסתור חדשים ונתיבי בריחה, אבל לא אמרו על כך מילה, ובלילות חזרו לברוח לבדם.

ההכחשה הזו היא כוכבת ראשית בסיפור, וגם מבחינה זו הוא כנראה היה יכול להתרחש בכל מקום אחר בארץ. המעברים בין האימה – קולות הנפץ, הניסיונות הספוגים בחרדה לברר אם לכולם שלום – לשגרה הם מהירים ונחושים. עד כדי כך נחושים שמיקה, הבת המתבגרת, אינה מזנקת ממקומה כשנופלת קטיושה אלא מפגינה ניכור נערי אופייני ומקפידה לקום לאט, לסגור את הספר שקראה במרפסת ורק אז להיכנס הביתה, ואביה עסוק בתוכניות להרחבת הבית ושיפוצו, בעוד סביבם מתפוררים מבנים ונפערים מכתשים המדיפים ריח חומר נפץ. מילי, הבת הקטנה, שטרם הפנימה את התביעה החברתית לחשוק שיניים ולהחזיק מעמד, מאותתת באינספור דרכים על מצוקתה: היא ממשיכה להתגנב מדי לילה למיטת ההורים, היא נושכת ילדים, היא קורעת את אלבום התמונות המשפחתי, היא עורפת את ראשי הבובות שלה ונתקפת התקפי בכי. אבל איש מלבד אחותה אינו מבחין בזה, וגם כשהגננת או המורה מכריחה אותם להביט, הם מעדיפים לעצום עיניים. משום שהודאה בכך שהילדה זקוקה לעזרה כמוה כהודאה שהמשפחה כולה, ובוודאי גם החברה שבתוכה היא מתנהלת, זקוקה לעזרה לא פחות.

דמותה של זוהרה, אחותה של אלה, שעזבה את היישוב לפני שנים ועברה להתגורר בעיר, גם היא משמשת את גולוד כדי לחדד את הפער הזה בין המתרחש למושתק. הדרמה אינה רק מועצמת כשזוהרה נכנסת לתמונה, היא גם מתפתלת ומתהפכת, וככל שבני המשפחה מעדיפים להמשיך להעמיד פנים כי מפני הסכנות האורבות לביתם ניתן להתגונן באמצעות מקלטים וכלי נשק, כך הסודות הדרמטיים ההולכים ונחשפים מבהירים כי סכנה לא פחות גדולה אורבת מבפנים.

כוכבת נוספת בספר היא שפתה של גולוד. היא עשירה מאוד, וגולוד נעה בעדינות מתוחכמת בין רבדיה. היא אינה מצועצעת אבל יש בה איזה הידור ועדינות ובעיקר דיוק, שמיטיב להעביר למילים מצבי נפש מורכבים. משפטיה של גולוד מצומצמים וטעונים. כך למשל כשגבי מביט בזוגתו המרגיעה בזרועותיה את ילדתם המבוהלת הנלפתת בה: ״כמו כיסא נדנדה הן נראו לו. כיסא שאך לפני רגע ישב בו מישהו ולפתע קם, משאיר אותו לזוע קלות מעלה־מטה עד שיידום״. ובזיכרונות ילדותו, כשהוא יושב במיטתו ומביט אל ההרים, ״הם מקיפים את העמק כקשישים המבקשים נשיקה, קודקודיהם הלבנים חפויים בעננים והנחלים הקרים שוצפים מטה־מטה עד אליו, מציפים את ערוצי ביתו בהפצרה אילמת, מתחננים לאהבה״.

השם ״נמר גימ״ל״ לקוח מן הסיסמה המכריזה על חדירת מחבלים ליישוב, ואף שזו המעטפת החונקת, כמעט קלסטרופובית, של הרומן, הוא חורג מתחומי ההווה, ונע הלוך ושוב אל העבר וממנו, בפרקים קצרים הלוקחים את גבי בחזרה אל ילדותו ואל האם שנטשה אותו, וחוזרים אל ילדותן של האחיות אלה וזוהרה ומערכת היחסים המורכבת שצמחה ביניהן. המעברים הללו ספוגים בתיאורי רגש, זיכרונות שגיבורי הספר אינם מצליחים להתאושש מהם, אבל גולוד מסתפקת בתיאורים עקיפים, רומזניים, שדי בהם כדי ללמד על הסערות מבלי להיסחף לרגשנות קלישאית. הפרחים שהיא מתארת יוצאים מדעתם מרוב פריחה, אבל תינוקות נטושים רק תולים עיניים מיואשות בפס האור החודר מן התריס בתקווה שאימא תבוא עוד פעם אחת.

גם עלילת ספרה הקודם של גולוד, עבודת אדמה, מתרחשת בכפר שכזה, והיבט מרכזי בה – שמצוי במידת מה גם בנמר גימ״ל – הוא השינויים הכלכליים העוברים על המקום והשפעתם על יחסי הורים ילדים ויחסי השכנוּת ביישוב. בימים אלה, כך אמרה גולוד לאחרונה בריאיון לגילי איצקוביץ בהארץ (7.8.19), היא כותבת את השלישי במה שמתגבש למין טרילוגיה של סְפָר. כמה משמח. בשפתה הכמעט שירית ובהתבוננות הפיכחת שלה, ראוי שגולוד תחזור לבקר בפריפריה, ותחזור משם עם סיפורים נוספים.

 

 

לירן גולוד, "נמר גימ"ל", עם עובד, 2019.

 

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: נעמה ישראלי על "אישה נחה" מאת מעין גולדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו