מאות תמונות של מגיני המולדת. מאות תמונות של ספורטאי ארץ ישראל. זהו סיפורו של אלבום נדיר ויוצא דופן מאוספי הספרייה הלאומית שמצאנו וסרקנו.
אך לא הייתה זו הסוכנות היהודית שהוציאה את האלבום הנדיר מסוף שנות ה-30. גם לא הייתה זו קרן היסוד וגם לא קק"ל; מי שאסף וקיבץ את התמונות הנדירות היא "דובק", חברת הסיגריות הוותיקה כחול-לבן.
האלבום זכה לשם "משמר וספורט":
"משמר וספורט, רצינות ומשחק, לכאורה שני מושגים מתנגדים לזה לזה, בכל זאת אופיניים הם לתכונות הנשגבות והנעלות ביותר של האדם והעם: גבורה וחרות, כוח וגאולה, אומץ וכבוד", נכתב בפתח האלבום.
ובהמשכו:
"אוסף התמונות 'משמר וספורט' מתכוון להיות תרומה קטנה לקידום רעיון החינוך הגופני ביישוב, ולעודד את הקהל ליצירת האמצעים הדרושים לנוער לטפוח הספורט. תמונות ה'משמר' הן נסיון קט להראות לישוב בבואה מהפעולות, הקרבנות וההישגים בהגנת המולדת. דף זיכרונות והוקרה צנועה לאלה שבמסירותם הרבה ובאומץ רוחם הם מגינים על חיי כולנו ועל חופש העם".
מהעיתונים שיצאו באותה שנה אנחנו למדים על התהליך: חברת דובק אספה תמונות מהקהל הארץ-הישראלי, ובתמורה נתנה להם את האלבום שהכינה מהתמונות. התמונות האלה צורפו לקופסאות הסיגריות השונות של דובק, ובסופו של התהליך כאמור – קובצו לאלבום תמונות יוקרתי ומהודר.
קצת מוזר שדווקא חברת סיגריות היא הראשונה לעודד חינוך גופני, או אולי אין זה מוזר כלל, שכן חברת דובק הייתה סמל לתעשייה משגשגת בכחול ולבן, בתקופה שבה נזקי העישון היו ידועים רק במקצתם. בין השאר אנשי היישוב יכלו לעשן סיגריית "עליה" ולסמל בכך את קיבוץ הגלויות לארץ ישראל, או סיגריה על הבוקר של המותג "עתיד" המסמל את חזון הציונות רוקם עור וגידים בארץ ישראל.
"אם הספר אשר לפנינו יעזור לעורר ולהעמיק בישוב לכל שדרותיו את ההבנה בערכו הרב של החינוך הספורטיבי," נכתב בעמודו האחרון של האלבום, "ואם יצליח להוכיח לקהל הרחב את הקשר הישר והחזק הקיים בין השומרים והספורטאים, בין תנועת הספורט והגנת המולדת, הרי הגשים בזה את תכלית שאיפתו ותרם בזה את חלקו בפתרון התפקידים הגדולים והקשים המוטלים עוד עלינו".
אפשר רק לדמיין את הנוטר הצעיר או את הספורטאי היהודי המחונן, מסכם שעה של אימון גופני או שמירה במגדל בעישון סיגריית "דובק" – לתפארת מדינת ישראל.
"אוטומוביל" בירושלים. צילום: Lowell Historical Society
בתחילת המאה ה-20 עזב איש בוסטון, צ'רלס גלידן, עם רעייתו קרסטה, למסע מסביב לעולם. אבל לא היה זה סתם מסע, שכן גלידן לקח איתו את מכוניתו. גלידן היה איש עסקים אמריקאי, אחד מחלוצי התקשורת הטלפונית, אבל היה לו גם תחביב: מכוניות. אל המסע יצא בין השאר כדי להוכיח שהרכב הממונע הוא העתיד, ויום אחד לכולנו יהיה כזה. צדק.
ואז, יום אחד בסוף חודש מרץ 1908, שהוא לקראת סוף הטיול חובק העולם שלו, הגיע מר גלידן לארץ הקודש. הייתה זו הפעם הראשונה אי פעם שבה נראתה מכונית בארץ ישראל.
המסע כלל גם את יפו ואת יריחו, אבל גולת הכותרת הייתה העיר ירושלים. "אחד מהאורחים החדשים שבקרו את עירנו הביאו עמו מחו"ל 'אויטומוביל'", דיווח העיתון הירושלמי 'חבצלת' בהתלהבות. "חדשה אשר לא נהיתה עוד בארץ הקודש".
מובן שגם תושבי ירושלים לא היו אדישים למחזה, וההמונים ליוו בהתלהבות את מסעו של הגביר מבוסוטון. "וכאשר עברה העגלה בהרחוב הגדול אצל שער יפו, עמדו קהל גדול לראות את הפלא הזה", דיווח עיתון 'השקפה' של אליעזר בן יהודה, שגם העניק שם עברי לפלא הטכנולוגי – "עגלה מכונית".
דרך אגב, לפחות לפי עיתוני התקופה, הדרך מיפו לירושלים ארכה למר גלידן 4 שעות בלבד. לא רע בכלל!
הביקור עם העגלה-מכונית בארץ ישראל נמשך כמה ימים בסך הכול, אבל ימים מועטים אלה הכניסו את איש העסקים היקר מבוסטון אל ספרי ההיסטוריה שלנו.
אהוד מנור, 1969. צילום: שלום בר טל, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית
"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו." (וינסטון צ'רצ'יל)
"שלטון העם, על ידי העם, למען העם." (אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג)
""את האנרכיה ידחה כל אדם נבון; בדיקטטורה יבחל כל אדם חופשי. התבונה והחרות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט." (מנחם בגין)
הבחירות של 2019 בחודש אפריל, לעיתים הזכירו לחלק מאזרחי ישראל את הסדרה הפופולרית שהסתיימה – "משחקי הכס". תככים ומזימות, בריתות ותהפוכות בלתי צפויות, ולאחר מכן טוויסט לא צפוי בדמות ההכרזה על הבחירות הנוספות הצפויות להתקיים בספטמבר 2019.
האכזבה מהמשחק הדמוקרטי הביאה לתסכול רב בקרב הציבור, וכן למורת רוח מהשיטה הפוליטית. בדמוקרטיה, תמיד נראה לחלק מהאנשים כי השיטה אינה יעילה כלל ולא באמת מבטאת את רצון העם, שהוא לפי שיטה זו, הריבון.
אבל אם חשבתם שמורת רוח מאופן ההתנהלות של השיטה וביקורת עליה הן עניין של השנים האחרונות בלבד, ייתכן שרשומת בלוג זו תפתיע אתכם. במסגרת פעילות "האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון", במהלך סריקת האוסף של כלת פרס ישראל נעמי פולני, התגלתה סקיצה שעד כה לא ידועה, של שיר שכתב חתן פרס ישראל והפזמונאי הידוע אהוד מנור ז"ל, בשם "טנגו דמוקרטיה".
כבר משם השיר, החיבור בין ריקוד ה"טנגו" ל"דמוקרטיה", מרמז על עמדתו הביקורתית של אהוד מנור. הטנגו נחשב בתחילת דרכו לריקוד נחות שהמקום הראוי לבצע אותו היה בתי בושת ובהמשך בתי קפה. כיוון שהוא נחשב לפרובוקטיבי, בתחילה נאסר על גברים ונשים לרקוד אחד עם השני. ייתכן כי בכך רצה אהוד מנור לבקר ולהצביע על רדידות ההליך הדמוקרטי וחוסר האמון שבו.
מילות השיר (וישנן כמה גרסאות היות שמדובר בסקיצה שלא יצאה לפועל) הינן כדלקמן:
"אני מכיר אותך יותר טוב ממך,
לכן עליך עוד אינני סומך,
במצבים המשתנים בלי הרף,
את עלולה עוד להיות לטרף,
אני יודע לכוון אותך לערוצים המועילים,
אני מציל אותך כשאת טועה ומתבלבלת במילים.
את עדינה ואת נשברת בקלות,
ושנינו הן מאמינים בתלות,
שבין רצוי ומצוי בחלד,
כשאין ברירה- אז גם אפור הוא תכלת,
כי כוונות טובות עוד לא הביאו יום יפה יותר,
וגם בדרך לגן עדן יש פקקי תנועה אם אין שוטר
הנה האופק מתאדם (וקרטיה)
ועוד מעט שוב נרדם (וקרטיה)
מחר נקום ונתקדם (קרטיה)
לעבר…".
בבית הראשון, הדובר בשיר מודיע לדמוקרטיה עימה הוא "רוקד טנגו", כי הוא מכיר היטב את השיטה ולכן אינו סומך עליה. במצבי קיצון, הדמוקרטיה עלולה "להיות טרף". מעניין לציין כי המילה "טרף" נכתבה בעיפרון בעוד ששאר השיר נכתב בעט, מה שייתכן שמעיד כי חיפש אחר הדימוי הנכון. בהתחשב במה שידוע לנו על נפילת דמוקרטיות למשטרים טוטליטריים, נראה שהדימוי "להיות טרף" לכוחות אפלים התאים בסופו של דבר.
הדובר ממשיך ואומר שהוא "מכוון אותך לערוצים המועילים" ו"אני מציל אותך כשאת טועה ומתבלבלת במילים", כלומר, הדמוקרטיה היא כלי ולא תכלית לכשעצמה. על מנת שהשיטה תעבוד באמת, יש צורך בבוחרים ביקורתיים וחושבים שלא "יתבלבלו ממילים".
בבית השני, הדובר מונה את חולשות השיטה, אך גם נוקט בגישה של התייחסות מורכבת; הוא מזהה את הפשרה שבדמוקרטיה, את ההסתפקות במצוי על אף שאינו "האידיאל" הרצוי: "ושנינו הן מאמינים בתלות, שבין רצוי ומצוי בחלד, כשאין ברירה, אז גם אפור הוא תכלת". על פניו נראה כי אהוד מנור יוצא כאן בזכות הפרגמטיזם בדמוקרטיה ונגד טהרנות אידיאולוגית, "כי כוונות טובות עוד לא הביאו יום יפה יותר", ו"גם בדרך לגן עדן יש פקקי תנועה אם אין שוטר", דהיינו, ללא השלטת חוק וסדר בידי המדינה, תהיה אנרכיה או "פקק תנועה".
יש תלות בין הרצוי למצוי, כך שאם צריך לבחור בבחירה שהיא "אפורה", כלומר לא האופטימלית מבחינתו של הדובר (או הבוחר הפוטנציאלי בדמוקרטיה), הוא יבחר בה.
בפזמון ישנה חזרה לחששותיו של הדובר בשיר בנוגע לכיוון שאליו הדמוקרטיה לוקחת אותנו, "הנה האופק מתאדם (וקרטיה)", כלומר האופק שוב אינו כה ברור ואנו לקראת שקיעה, לפניה האופק נהיה אדום, אולי אף רמיזה למלחמה ולאלימות? "ועוד מעט שוב נרדם (וקרטיה)". הדובר חוזר לכך שדמוקרטיה זקוקה לציבור עירני כדי שישמור עליה. "מחר נקום ונתקדם (וקרטיה)", הכיוון מחר יהיה חדש, לעבר… זו המילה האחרונה בשיר, ונראה שכאן גם התכוון אהוד מנור לסיים אותו, בשלוש נקודות. לא ברור. העתיד לא ידוע. זוהי גורלה של כל דמוקרטיה, אשר תדיר צריכה להתמודד עם איומים על החופש והשיוויון שעל פניו היא מאפשרת.
האם השיר עדיין אקטואלי ורלוונטי לימינו? התשובה תלויה כמובן בקוראים. אנו מקווים שהשיר אשר נגנז בזמנו יקבל עיבוד מודרני על ידי מוסיקאים שירימו את הכפפה. אי אפשר לצפות מראש את מידת הפופולריות של שיר, לכו תדעו – אולי הוא אף יגיע למידת הפופולריות של שיר אחר שכתב אהוד מנור אשר מתכתב במידה מסויימת בתמה שלו עם "טנגו דמוקרטיה"; שיר שהתפרש, הן על ידי תומכי הימין והן על ידי תומכי השמאל כהבעת תמיכה בעמדותיהם, "אין לי ארץ אחרת":
"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה, להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה".
אנו מאחלים לעם ישראל חג דמוקרטיה שמח ובחירות מועילות.
לאונרד כהן מופיע בפני חיילים ישראלים במהלך מלחמת יום כיפור. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות
"אני בביתי המיתי, אבל אין לי שום הוכחה ואין לי אפשרות לנהל דיון ואין כל סכנה שאתחיל להאמין… מכיוון שאני לא דובר עברית, אני נהנה משתיקה לגיטימית"
כך תיאר לאונרד כהן, הזמר והמשורר היהודי-קנדי, את ביקורו בישראל בסתיו 1973, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. כהן שהה אז באי היווני הידרה עם בת זוגו, סוזן אלרוד, ובנם אדם. מערכת היחסים ביניהם עלתה אז על שרטון ולכהן הייתה זו תקופה קשה.
אפשר שהחלטתו הפתאומית להזמין כרטיס טיסה לישראל הושפעה חלקית מהמתח ההולך וגובר בין המדינה היהודית לשכנותיה, אבל נראה שהיו לכך גם סיבות אחרות. בספרו שלא ראה אור, The Final Revision of My Life inArt, כתב כהן: "בגלל שהעניינים בינינו איומים כל כך, אני אלך ואעצור את הקליע המצרי. תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח".
כהן לא הכיר אף אחד בארץ. זוג בטיסה הציע לו לשהות אצל קרובים שלהם בהרצליה. הביוגרף של כהן, איירה נדל, טען שהזמר קיים כמה רומנים עם מגוון נשים באותה תקופה, ושלעיתים קרובות העביר את שעות הערב בשוטטות ברחובות תל אביב, כשהוא בודד למדי.
יום אחד, אחרי שפרצה המלחמה, ישבה קבוצת מוזיקאים ישראלים – ובהם הזמרים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא – בקפה "פינתי" הפופולרי בתל אביב, ולוי הבחין פתאום באדם שישב לבדו בפינה ונראה בדיוק כמו לאונרד כהן. לוי ניגש אליו, וידא שאכן איו טעות בידו, ואז שאל הזמר המקומי את אליל הפופ הבין-לאומי מה הוא עושה בישראל. כהן השיב שהוא מתכוון להתנדב בקיבוץ, כדי שיוכל לעזור בקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה.
המוזיקאים הישראלים הסבירו לכהן שתקופת הקציר חלפה מזמן, והוסיפו שבקרוב יסעו למדבר סיני כדי להופיע שם בפני החיילים, שמנסים בכל כוחם להדוף את מתקפת הפתע המצרית. הם הציעו לכהן להצטרף אליהם. האורח היסס והעלה כמה תירוצים: היותו פציפיסט, מחסור בגיטרה, שיריו העצובים – אבל כל אלה נהדפו, ולבסוף הסכים כהן להצטרף ללהקה.
הזמר היה אהוב בישראל, חרף העובדה שרק שנה קודם לכן הביע את עמדותיו הפוליטיות הפרו-ערביות. בריאיון לעיתון "דבר" אמר: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים". בניסיון להסביר את השינוי בעמדתו הפוליטית אמר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?".
כהן דיבר על חוויותיו בסיני בחברת המוזיקאים הישראלים גם בריאיון שנתן לרובין פייק בכתב העת "זיגזג" שנה לאחר מכן: "פשוט הגענו לכל מיני מקומות קטנים, כמו בסיס טילים, והם האירו עלינו בפנסים שלהם ואנחנו שרנו כמה שירים. או שנתנו לנו ג'יפ ונסענו לעבר החזית ובכל פעם שראינו כמה חיילים מחכים למסוק או משהו כזה – שרנו להם קצת. וכשחזרנו לבסיס חיל האוויר לפעמים היינו מרימים הופעה קטנה, לפעמים עם מגברים. זה היה מאוד לא רשמי, ואתה יודע – מאוד אינטנסיבי".
את כהן, שהיה רק עוד זמר בשורה של זמרים שהופיעו בפני החיילים, ליווה אז מתי כספי בגיטרה. הוא גם שימש מתורגמן של כהן כשהזמר היה נושא כמה מילים בפני החיילים המותשים מקרבות. בהקלטה בגלי צה"ל נשמע כהן מציג את הלהיט שלו, "סוזן": "השירים האלה שקטים מדי בשביל המדבר. צריך לשיר אותם במקום שיש בו נשים ומשהו לשתות. במקום שבו אני מקווה שתהיו כולכם בקרוב מאוד".
כספי מתאר בעמוד הבית שלו כמה מחוויותיהם המשותפות, ומספר כיצד נכתב שירו המפורסם של כהן, "Lover, Lover, Lover" במהלך הופעותיהם המשותפות: "הוא בעצם כתב והלחין את זה על הבמה במהלך הופעה מול חיילים, ומהופעה להופעה הוא שיפר את זה".
ומי ייתן ורוח זה השיר
ינשוב בחופש הטהור
והוא יהיה לך שריון
מול האויב ומול הקור
– הבית האחרון מתוך "Lover, Lover, Love" ללאונרד כהן, בתרגום שלומי שבן
מתי כספי ממשיך ומספר: "אני זוכר תמונה סוריאליסטית שבה אנחנו ברפידים ליד מסלול הנחיתה בשדה התעופה, ראינו מטוס הרקולס נוחת, ומתוכו יצאו עשרות חיילים. לשמע הפקודה, הם התיישבו על המסלול ואני ליוויתי את לאונרד כהן ששר את שירו 'כמו ציפור על חוט תיל'. בסיום השיר, על פי פקודה, הם עלו על משאיות שנסעו לכיוון תעלת סואץ. מיד אחר כך, נחת הרקולס נוסף והכול חזר על עצמו. הם התיישבו על המסלול ולאונרד כהן שר את אותו שיר ומיד הם עלו על המשאיות שנסעו לכיוון התעלה".
כהן וכספי העבירו כך את כל היום, כשעוד ועוד משאיות מלאות בחיילים זוכות בהופעה קצרה של כוכב בינלאומי במקומות הכי פחות צפויים. אחרי שירד הערב עלו המוזיקאים על המשאית האחרונה ונסעו מערבה. הם חצו את תעלת סואץ והגיעו למובלעת בצד המצרי שנכבשה בידי חיילי צה"ל בפיקודו של האלוף אריאל שרון. כספי הוסיף: "מצאנו את עצמנו עוזרים לסחוב חיילים פצועים להליקופטרים. אלו אותם חיילים שהופענו לפניהם שעות מספר קודם לכן".
הסתייגותו של כהן מהמלחמה עולה בבירור מזיכרונותיו מהפגישה עם שרון: "הציגו בפניי את הגנרל הגדול, 'אריה המדבר'. אני לוחש לעברו, 'איך אתה מעז?'. הוא לא מכה על חטא. אנחנו יושבים על החול בצל טנק, שותים קצת קוניאק. אני רוצה את העבודה שלו".
חוויותיו של כהן במלחמת יום כיפור שימשו מקור השראה לאלבום הבא שהקליט, "עור חדש לטקס ישן", שיצא באוגוסט 1974. נוסף על השיר "Lover, Lover, Lover" נכללו באלבום גם שירים שנשאו את השמות "Field Commander Cohen", "There is a War" ו-"Who by Fire" – שיר המבוסס על תפילת יום הכיפורים, "ונתנה תוקף".
כהן סיפר לרובין פייק כיצד השפיעה עליו המלחמה מבחינה רגשית: "…זה תופס אותך. והמדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים".
לאונרד כהן הוסיף לבקר ולהופיע בישראל כל חייו. הוא נפטר בנובמבר 2016.
עוד על חייו של לאונרד כהן ועל חוויותיו במלחמת יום כיפור אפשר לקרוא בביוגרפיה מאת נדל, Various Positions – A Life of Leonard Cohen, הזמינה באוסף הספרייה הלאומית.
את התמונות ששולבו בכתבה שלעיל אפשר למצוא בגלריה פרקש.