כאשר אנו חושבות על פלסטין\ארץ ישראל המנדטורית, אנו נוטות לשייך רעיונות דוגמת ״פיתוח״ ו״בניין הארץ״ למתיישבים הציונים ולרשויות המנדט. עם זאת, מחקרים עכשוויים מראים כי סוגיות אלו העסיקו במידה שווה גם קפיטליסטים ויזמים ערבים פלסטינים בני התקופה. עיון בדיונים הרבים אודות ״תנועת הבניין״ בעיתונות הערבית של שנות המנדט, מאפשרת להמשיך ולהפריך את הרעיון השגוי הגורס כי הציונים או הבריטים עסקו בסוגיות ״מודרניות״ באופן תכוף ומעמיק יותר בהשוואה למקביליהם הפלסטינים.

ידיעות אשר עקבו אחר התנודות בענף הבניין בארץ הופיעו ברבים מן העיתונים הערביים של תקופת המנדט. כך למשל, ״אל-דפאע״, הקדיש בראשית אוקטובר 1935 מספר מאמרים קצרים להאטת הבנייה בחיפה, בעודו מצביע על עליית מחירי חומרי הבניין ושכר העבודה כגורמים העיקריים לה. בנובמבר אותה שנה, פרסם העיתון נתונים סטטיסטיים  לשנים 1933-1934 אשר השוו בין קצב הבנייה בערי פלסטין המנדטורית, ההוצאות על ענף הבניין ומספר אישורי הבנייה שהעניקו השלטונות. עיתון ״פִלסטין״ מצידו, עקב גם כן אחר הסוגיה. בשנים שבין מלחמת העולם השנייה ל-1948, הקדיש העיתון ידיעות לתכניות בניין ממשלתיות ולתנועת הבניין בכלל, בדגש על זו בשכונות היהודיות של הארץ. באותה התקופה, שני העיתונים הקדישו גם כתבות למחסור בחומרי בניין ומחיריהם העולים, אשר פגעו בפיתוחם של פרויקטי בנייה פלסטינים שיענו על צרכי הדיור של האוכלוסייה הערבית בארץ.

״השוואה במצב הבנייה״, אל-דפאע, 5 בנובמבר, 1935

״אודות עליית מחירי הבניין: גילוי דעת מאת מחלקת הכלכלה הערבית״, פלסטין, 6 בדצמבר, 1945

מלבד פרסומים שהוקדשו למסחר, דוגמת אלו של לשכות המסחר השונות, לא היה ככל הנראה עיתון שעסק בצורה מעמיקה ומפורטת יותר בענף הבניין מ״מראאת אל-שרק״. האופן בו סיקר העיתון את בועת הנדל״ן שהתפוצצה בירושלים בראשית 1933, מספק לנו הצצה לחשיבה הכלכלית-הקפיטליסטית של עורכיו ולתשומת הלב שהקדישו לשינויים ולהתפתחויות בכלכלה העולמית.

הבצורת הקשה של קיץ 1932 הביאה לכך ששלטונות המנדט הפעילו מדיניות קיצוב מים מחמירה בירושלים. לפי דיווחי ״מראאת אל-שרק״, למדיניות זו היו השלכות חמורות במיוחד על הבנייה בעיר. ב-27 ביולי אותה השנה, פרסם העיתון כי האיסור על שימוש במים לעבודות בניין, אשר נדרשו בין השאר ליצירת מלט ובטון, הביא לעצירה מוחלטת של הבנייה בעיר. כתוצאה מכך, פועלי הבניין של העיר ויתר העובדים בתעשיות הקשורות לענף כמו נגרים, סתתים ועובדי המחצבות, סבלו לא רק מקיצוב המים ממנו סבלו כל תושביה, אלא גם מצאו עצמם כמעט ללא עבודה או הכנסות. עם זאת, הידיעה הסתיימה בנימה אופטימית, בהבעת תקווה של העורכים כי תנועת הבניין תחודש לכשהמשבר יחלוף.

״האם תשוב תנועת הבניין בירושלים״, מראאת אל-שרק, 27 ביולי, 1932

ואכן, בחודשים לאחר מכן תנועת הבניין בעיר התחדשה. אלא שלטענת עורכי ״מראאת אל-שרק״, היא עשתה זאת בתנופה כזו שיצרה בעיה שונה בתכלית – בועת נדל״ן ירושלמית. בגיליונות ה-29 באפריל וה-3 במאי 1933, פרסם העיתון בעמודו הראשון סדרה בת שני מאמרים על תנועת הבניין בעיר. את מקומה של התקווה לחידוש הבניין תפסה במאמרים אלו האשמה חריפה – עושרם של תושבי ירושלים מתבזבז לשווא, ״על אבנים וטיח״, שאינם מפיקים דבר. הבעיה בעיני עורכי העיתון כבר לא הייתה היעדר הבנייה, אלא היפוכה. בעלי ההון הירושלמים בנו כאחוזי בולמוס. אם, ״לפני עשר שנים חיפשת בעששית ופתיל בית [לגור בו],״ הרי שהיום ״תמצא מאות בתים… [אך] אין מי שישכיר אותם.״

לאחר שנועץ ב״כלכלנים גדולים״, הסיק כותב המאמרים כי שיגעון הבניין הירושלמי נוגד את ״העקרונות הכלכליים האמתיים״, ועל כן נועד לכישלון. לפי עקרונות אלו כתב, ייתכן והיה הגיון בשיגעון עשור לפני כן, כאשר הגעתם של פקידים בריטים רבים והגירה יהודית מוגברת יצרו עלייה בביקושים ובעלות השכירות. ייתכן גם, לפי המאמרים, כי לבעלי ההון נראה היה הגיוני לבנות בקצב מואץ כאשר חזו בירידת ערכו של הפאונד הבריטי וחששו כי גורלו יהיה כשל המארק הגרמני שקרס ב-1931. אך האם לא הבחינו בעלי ההון כי מספר הפקידים הבריטים מוגבל וכי מאז האלימות של 1929, יהודים נרתעים מלשכור דירות מבעלי בתים ערבים ואף מלגור בשכונות ערביות? או כי הפאונד הבריטי ״איננו המארק הגרמני״, משום שאימפריה שלמה וחלקים אדירים מן הכלכלה העולמית כולה כרוכים בו?

העמוד הראשון של מראאת אל-שרק, 29 באפריל 1929, כותרת המאמר בצידו השמאלי של העמוד ״תנועת הבניין בירושלים: הכסף נשפך על אבנים וטין״

הבעיה, לפי ״מראאת אל-שרק״, הייתה שבעלי ההון הירושלמים אימצו לעצמם דפוסי התנהגות ומנהגים בלתי הגיוניים ובלתי כלכליים בעליל. בעוד ניתוח זה מעניין מאוד בפני עצמו, מעניין גם להיווכח כיצד הסיט באמצעותו העיתון את מוקד הביקורת שלו, באופן ששיקף במובלע גם שינוי בהבנת יחסי הכוח הכלכליים בעיר ובידי מי מצויה היכולת לשנות את המציאות הכלכלית בארץ. פחות משנה לפני כן, תיאר העיתון את עתידה הכלכלי של ירושלים כמצוי לחלוטין בידי מדיניות קיצוב המים הבריטית ונתון לחסדי הטבע, הרי שעתה הונחה האשמה לפתחם של מעמד בעלי ההון הערבים של הארץ. היה זה בכוחם לאמץ את ״העקרונות הכלכליים האמתיים״, ולנתב את כלכלתה של ירושלים הרחק מאסון.

״תנועת הבניין בירושלים: ׳כיצד מתבזבז כספם של אנשים׳״, חלקה השני של סדרת המאמרים במראאת אל-שרק, 3 במאי, 1933

מאמרים אלו מתוך ״מראאת אל-שרק״ ממחישים היבטים חשובים מן ההיסטוריה של החברה הפלסטינית ותקופת המנדט אשר המחקר נטה עד לאחרונה לפסוח על פניהם. הם מדגימים את מרכזיותן של חשיבה ואידיאולוגיות כלכליות עבור חלק מבעלי ההון והאינטלקטואלים הערבים של פלסטין המנדטורית, כמו גם את ניסיונותיהם לבנות כלכלה פלסטינית שתתבסס על עקרונות כלכליים ״אמיתיים״ או ״מדעיים״, מן הסוג אותו תיעדה באחרונה ההיסטוריונית שירין סייקלי בספרה ״Men of Capital". לצד מאמרים אחרים אשר עסקו בענף הבניין, הם מראים כיצד הממדים המעשיים של ״בניין הארץ״ –  נושא אותו אנו רגילים לקשר בראש ובראשונה לציונות – העסיק חלקים חשובים מן הציבוריות הפלסטינית. לבסוף, הם גם ממחישים כיצד בניגוד לנטייה לצייר את הפלסטינים בתקופת המנדט כפסיביים או כמי שרק הגיבו אל מהלכי הציונות והבריטים, האופן בו העיתונות הפלסטינית של התקופה התמודדה עם המציאויות משתנות עוצב גם על ידי תפיסה שראתה בפלסטינים סוכנים היסטוריים וכלכליים בעלי השפעה וכוח.

"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לכל האחרות שנוסו." (וינסטון צ'רצ'יל)

"שלטון העם, על ידי העם, למען העם." (אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג)

""את האנרכיה ידחה כל אדם נבון; בדיקטטורה יבחל כל אדם חופשי. התבונה והחרות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט." (מנחם בגין)

הבחירות של 2019 בחודש אפריל, לעיתים הזכירו לחלק מאזרחי ישראל את הסדרה הפופולרית שהסתיימה – "משחקי הכס". תככים ומזימות, בריתות ותהפוכות בלתי צפויות, ולאחר מכן טוויסט לא צפוי בדמות ההכרזה על הבחירות הנוספות הצפויות להתקיים בספטמבר 2019.

האכזבה מהמשחק הדמוקרטי הביאה לתסכול רב בקרב הציבור, וכן למורת רוח מהשיטה הפוליטית. בדמוקרטיה, תמיד נראה לחלק מהאנשים כי השיטה אינה יעילה כלל ולא באמת מבטאת את רצון העם, שהוא לפי שיטה זו, הריבון.

אבל אם חשבתם שמורת רוח מאופן ההתנהלות של השיטה וביקורת עליה הן עניין של השנים האחרונות בלבד, ייתכן שרשומת בלוג זו תפתיע אתכם. במסגרת פעילות "האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון", במהלך סריקת האוסף של כלת פרס ישראל נעמי פולני, התגלתה סקיצה שעד כה לא ידועה, של שיר שכתב חתן פרס ישראל והפזמונאי הידוע אהוד מנור ז"ל, בשם "טנגו דמוקרטיה".

כבר משם השיר, החיבור בין ריקוד ה"טנגו" ל"דמוקרטיה", מרמז על עמדתו הביקורתית של אהוד מנור. הטנגו נחשב בתחילת דרכו לריקוד נחות שהמקום הראוי לבצע אותו היה בתי בושת ובהמשך בתי קפה. כיוון שהוא נחשב לפרובוקטיבי, בתחילה נאסר על גברים ונשים לרקוד אחד עם השני. ייתכן כי בכך רצה אהוד מנור לבקר ולהצביע על רדידות ההליך הדמוקרטי וחוסר האמון שבו.

מילות השיר (וישנן כמה גרסאות היות שמדובר בסקיצה שלא יצאה לפועל) הינן כדלקמן:

"אני מכיר אותך יותר טוב ממך,
לכן עליך עוד אינני סומך,
במצבים המשתנים בלי הרף,
את עלולה עוד להיות לטרף,
אני יודע לכוון אותך לערוצים המועילים,
אני מציל אותך כשאת טועה ומתבלבלת במילים.

את עדינה ואת נשברת בקלות,
ושנינו הן מאמינים בתלות,
שבין רצוי ומצוי בחלד,
כשאין ברירה- אז גם אפור הוא תכלת,
כי כוונות טובות עוד לא הביאו יום יפה יותר,
וגם בדרך לגן עדן יש פקקי תנועה אם אין שוטר

הנה האופק מתאדם (וקרטיה)
ועוד מעט שוב נרדם (וקרטיה)
מחר נקום ונתקדם (קרטיה)
לעבר…".

בבית הראשון, הדובר בשיר מודיע לדמוקרטיה עימה הוא "רוקד טנגו", כי הוא מכיר היטב את השיטה ולכן אינו סומך עליה. במצבי קיצון, הדמוקרטיה עלולה "להיות טרף". מעניין לציין כי המילה "טרף" נכתבה בעיפרון בעוד ששאר השיר נכתב בעט, מה שייתכן שמעיד כי חיפש אחר הדימוי הנכון. בהתחשב במה שידוע לנו על נפילת דמוקרטיות למשטרים טוטליטריים, נראה שהדימוי "להיות טרף" לכוחות אפלים התאים בסופו של דבר.

הדובר ממשיך ואומר שהוא "מכוון אותך לערוצים המועילים" ו"אני מציל אותך כשאת טועה ומתבלבלת במילים", כלומר, הדמוקרטיה היא כלי ולא תכלית לכשעצמה. על מנת שהשיטה תעבוד באמת, יש צורך בבוחרים ביקורתיים וחושבים שלא "יתבלבלו ממילים".

בבית השני, הדובר מונה את חולשות השיטה, אך גם נוקט בגישה של התייחסות מורכבת; הוא מזהה את הפשרה שבדמוקרטיה, את ההסתפקות במצוי על אף שאינו "האידיאל" הרצוי: "ושנינו הן מאמינים בתלות, שבין רצוי ומצוי בחלד, כשאין ברירה, אז גם אפור הוא תכלת". על פניו נראה כי אהוד מנור יוצא כאן בזכות הפרגמטיזם בדמוקרטיה ונגד טהרנות אידיאולוגית, "כי כוונות טובות עוד לא הביאו יום יפה יותר", ו"גם בדרך לגן עדן יש פקקי תנועה אם אין שוטר", דהיינו, ללא השלטת חוק וסדר בידי המדינה, תהיה אנרכיה או "פקק תנועה".

יש תלות בין הרצוי למצוי, כך שאם צריך לבחור בבחירה שהיא "אפורה", כלומר לא האופטימלית מבחינתו של הדובר (או הבוחר הפוטנציאלי בדמוקרטיה), הוא יבחר בה.

בפזמון ישנה חזרה לחששותיו של הדובר בשיר בנוגע לכיוון שאליו הדמוקרטיה לוקחת אותנו, "הנה האופק מתאדם (וקרטיה)", כלומר האופק שוב אינו כה ברור ואנו לקראת שקיעה, לפניה האופק נהיה אדום, אולי אף רמיזה למלחמה ולאלימות? "ועוד מעט שוב נרדם (וקרטיה)". הדובר חוזר לכך שדמוקרטיה זקוקה לציבור עירני כדי שישמור עליה. "מחר נקום ונתקדם (וקרטיה)", הכיוון מחר יהיה חדש, לעבר… זו המילה האחרונה בשיר, ונראה שכאן גם התכוון אהוד מנור לסיים אותו, בשלוש נקודות. לא ברור. העתיד לא ידוע. זוהי גורלה של כל דמוקרטיה, אשר תדיר צריכה להתמודד עם איומים על החופש והשיוויון שעל פניו היא מאפשרת.

האם השיר עדיין אקטואלי ורלוונטי לימינו? התשובה תלויה כמובן בקוראים. אנו מקווים שהשיר אשר נגנז בזמנו יקבל עיבוד מודרני על ידי מוסיקאים שירימו את הכפפה. אי אפשר לצפות מראש את מידת הפופולריות של שיר, לכו תדעו – אולי הוא אף יגיע למידת הפופולריות של שיר אחר שכתב אהוד מנור אשר מתכתב במידה מסויימת בתמה שלו עם "טנגו דמוקרטיה"; שיר שהתפרש, הן על ידי תומכי הימין והן על ידי תומכי השמאל כהבעת תמיכה בעמדותיהם, "אין לי ארץ אחרת":

"אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה, להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה".

אנו מאחלים לעם ישראל חג דמוקרטיה שמח ובחירות מועילות.

כתבות נוספות

"אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?" – אהוד מנור מבכה את אחיו יהודה

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי