רגע של הולדת

על הולדתו של השיר "ירח", ועל הולדתו של דור משוררים חדש.

כוכב נולד

השנה היא שנת 1938 ובעולם השירה העברית נפל דבר. ואולי, ליתר דיוק: נולד דבר. ספר השירה הראשון של נתן אלתרמן, ספר שכה רבים ציפו לו, יצא לאור בהוצאת "יחדיו". הספר ענה לשם "כוכבים בחוץ".

 

.

חבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט,1938. מימין לשמאל:יוכבד בת מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה לפשיץ.

מתוך: עתונות יהודית היסטורית. עיתון דבר 18 בפברואר 1938

 

בשנה זו כבר היה נתן אלתרמן בן ה-28 דמות מוכרת בעולם הספרות העברי.

.

רבים קראו את שיריו שפורסמו בעיתון דבר במדור האקטואליה "סקיצות תל-אביביות" (בשם העט "האלוף נון") ואת טוריו במדור "רגעים" (בשם העט "אגב"). בנוסף היה אלתרמן הצעיר פזמונאי בכיר של תיאטרון "המטאטא". כמה משיריו כבר הספיקו לראות אור בכתב העת "כתובים" ובכתב העת "גזית" וגם במוסף הספרות של הארץ.

.
.חבורת "מחברות לספרות" בבית הקפה קנקן, ברחוב דיזינגוף בראשית שנות הארבעים. מימין לשמאל: א"ד שפיר,, ש' גינס, ד' פילר, אליהו טסלר נתן אלתרמן,ישראל זמורה וצילה בינדר.

 

בניגוד למשוררים צעירים רבים המחכים להצטברות כמות של שירים על מנת לאוספם יחד לספר ביכורים, בחר אלתרמן לגנוז את רוב רובם של שיריו הראשונים שכבר פרסם עד אמצע שנות השלושים, ולהביא אל העולם את ספרו הראשון כיצירה חדשה, שלמה ומקורית:

הוא חלם את "כוכבים בחוץ" כספר שיפתח מהלך חדש, ספר שכל שיריו יתכתבו זה עם זה, ויצרו ביניהם הרמוניה: כעין סיפור מתמשך. ספר ששיריו יהיו אחוזים זה בזה ושלובים זה בזה, וישרטטו מהלך גדול – מהלכו של ההלך, בעל הניגון, האמן, שנכסף ונחשף לפלאיה של התבל.

כוכבים בחוץ בהוצאתו הראשונה, "הוצאת יחדיו" 1938

הספר "כוכבים בחוץ" על ארבעת פרקיו, ערוך כסימפוניה גדולה – עמוסת מצלולים ומראות יפים.

נושא מרכזי אחד חורז את שירי הספר כולם: ההלך, או המשורר – האמן – בעל הניגון, העומד במרכז הקובץ, מצליח לעורר במראות התבל הנושנים כולם את "רגע ההולדת", את אותה נקודת ראשוניוּת שטמונה בהם. כך מציג המשורר את התופעות השונות לעיני הקורא "מחדש": את הדרך, את אילות השדה, את העיר על מגדליה וצריחיה, הרוח והשדות, הפונדק על יושביו ועוד ועוד.

השיר המנסח בצורה הטובה ביותר את נושא הקובץ, הוא השיר "ירח" בו הציג אלתרמן באופן מכליל את הפרויקט הגדול של ספרו "כוכבים בחוץ", ואולי, את הפרויקט הגדול של הספרות כולה: היכולת לשוב באמצעות המילים אל רגע הראשית של כל דבר שגור ורגיל בעולמנו, היכולת לערוך "הזרה" במציאות הקרובה, ליצור אותה מחדש כמציאות שונה ואחרת בעזרת התיאור, ובעקבותיו – לחוות את המציאות מחדש מעט אחרת.

ממש כשם שהירח הרוטיני, שזורח מעל לראשנו לילה לילה, זוכה לרגע של מולד – כך כל מראה ומראה בעולם. (ביהדות נתפס הרגע המדויק שבו מתרחש מולד הירח כרגע חגיגי ביותר, וההכרזה על המולד בבית הכנסת אחת לחודש היא אחד המנהגים הקדומים בעולם היהודי).

 

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

 

ירח על כידון הביקורת

השיר "ירח" זכה לאהדה רבה בקרב קוראיו של אלתרמן, והיה לאחד מסמליו המובהקים של ספרו "כוכבים בחוץ". בזכות המוסיקליות המודגשת שלו הוא זכה למספר הלחנות ועיבודים והפך לאחד השירים המוכרים ביותר מקובץ שירי כוכבים בחוץ.

אולם, בשנות השישים הפך השיר "ירח", למוקד של מתקפה על כותבו.

את המרד של משוררי דור המדינה במשוררי דור שלונסקי ואלתרמן דומה שאין צורך להציג. היה זה רגע מכונן בהיסטוריה של השירה העברית: בהנהגתו של זך, החלה חבורת המשוררים הצעירים בני דור המדינה, לסמן את שינוי הטעם בשירה העברית. למרד הפואטי הזה היו היבטים רבים. חלקם מתחומה של הצורה (כמו המעבר לחרוז החופשי, וביטול המשקל הסדיר) וחלקם היבטים מתחומם של התוכן והמהות (לדוגמא: מעבר לנושאי כתיבה קונקרטיים יותר ופחות סימבוליים). אולם ברור היה שכדי להשליט את הטעם החדש, יש לצאת כנגד מי שסימל את הנורמה השלטת יותר מכל: נתן אלתרמן.

בשנת 1959, עשרים שנה אחרי פרסום "כוכבים בחוץ", כתב נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" ופרסם אותו בכתב העת "עכשיו". המאמר פעל את פעולתו וגרם לתהודה רבה בקרב קוראים ומשוררים בני התקופה. כגיבוי והרחבה למאמר זה, פרסם זך בשנת 1966 מסה גדולה בשם "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", ובה תקף באופן שיטתי את שירתו של אלתרמן, תוך שהוא משרטט גבולות גזרה חדשים לשירה העברית.

זך ראה בשירת אלתרמן מוגבלות רגשית, ואובססיה מוזיקלית חסרת טעם. כאשר נפנה להדגים את טיעוניו על שירתו של אלתרמן, הוא בחר דווקא את השיר "ירח" ששימש כסמל ומופת של שירה "אלתרמנית" מובהקת.

צילום: מוטי קיקיון.

 

וכך כותב זך על השיר 'ירח':

.

"על מלודיוּת שירו של נתן אלתרמן, לא נמצאו, כמדומה, עוררים רבים. יתר על כן, מלודיות זו היא גם שקסמה כל כך לאותם צעירים ששירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, שטיינברג ואחרים צלצלה באוזניהם, לעתים כה קרובות, כפרוזה, מאחר שלא שמעו עוד את הנגינה האשכנזית בה נכתבה. ניגוניות מובהקת זו של השיר האלתרמני נוצרת, בדרך-כלל, על-ידי הפעלה נמרצת של סכימה משקלית (בשיר שלפנינו – היאמב), שאינה מסתפקת במעמד של מנגינת רקע, כי אם חותרת להיות סדרה חזיתית של נקישות-הטעמה חזקות…"

בהמשך יאשים זך את אלתרמן כי המוסיקליות של שיריו היא בסך הכל "היפנוזה" של הקוראים, המביאה אותם למצב של היענות גמורה לשיר, תוך שהיא מרדימה לגמרי את חושיהם הבריאים ביחס לשירה ולאפשרות לבקר אותה. הוא יטען כי ההנאה ששואבים קוראיו של אלתרמן מן המשקל והמוסיקליות של השיר היא ההנאה הפרימיטיבת ביותר שיכול השיר להעניק לקוראיו, ומכאן יסיק על כישלונה של שירתו של אלתרמן.

זך בחן את "ירח" באופן מדוקדק, והדגים כיצד חרוזיו מייצרים רושם מכאניסטי על הקורא. בניסיונו לעצב את טעמו של דור הקוראים החדש הוא ביטל את הישגיו של השיר בזה אחר זה.

מאמציו של זך נשאו פרי והובילו למהפכה בכל הנוגע לשינוי הטעם הספרותי ומנגנוני היצירה השירית, אך נדמה שאת השיר "ירח" של אלתרמן לא הצליח זך להוריד ממעמדו. השיר נותר פופולרי ואהוד, וזכה בשמונים שנות קיומו להקראות, הלחנות וביצועים רבים, כיאה לשיר המנסח תובנה של אמת על החיים, האומנות, וכל מה שבין שני אלה.

לאונרד כהן למען לוחמי מלחמת יום הכיפורים

סיפורו של הכוכב הבינלאומי היהודי, שהגיע לשיר לחיילי צה"ל שנלחמו בסיני במהלך מלחמת יום כיפור

leonard1 - uri dan 715

לאונרד כהן מופיע בפני חיילים ישראלים במהלך מלחמת יום כיפור. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

"אני בביתי המיתי, אבל אין לי שום הוכחה ואין לי אפשרות לנהל דיון ואין כל סכנה שאתחיל להאמין… מכיוון שאני לא דובר עברית, אני נהנה משתיקה לגיטימית"

כך תיאר לאונרד כהן, הזמר והמשורר היהודי-קנדי, את ביקורו בישראל בסתיו 1973, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. כהן שהה אז באי היווני הידרה עם בת זוגו, סוזן אלרוד, ובנם אדם. מערכת היחסים ביניהם עלתה אז על שרטון ולכהן הייתה זו תקופה קשה.

אפשר שהחלטתו הפתאומית להזמין כרטיס טיסה לישראל הושפעה חלקית מהמתח ההולך וגובר בין המדינה היהודית לשכנותיה, אבל נראה שהיו לכך גם סיבות אחרות. בספרו שלא ראה אור, The Final Revision of My Life in Art, כתב כהן: "בגלל שהעניינים בינינו איומים כל כך, אני אלך ואעצור את הקליע המצרי. תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח".

כהן לא הכיר אף אחד בארץ. זוג בטיסה הציע לו לשהות אצל קרובים שלהם בהרצליה. הביוגרף של כהן, איירה נדל, טען שהזמר קיים כמה רומנים עם מגוון נשים באותה תקופה, ושלעיתים קרובות העביר את שעות הערב בשוטטות ברחובות תל אביב, כשהוא בודד למדי.

יום אחד, אחרי שפרצה המלחמה, ישבה קבוצת מוזיקאים ישראלים – ובהם הזמרים אושיק לוי, מתי כספי ואילנה רובינא – בקפה "פינתי" הפופולרי בתל אביב, ולוי הבחין פתאום באדם שישב לבדו בפינה ונראה בדיוק כמו לאונרד כהן. לוי ניגש אליו, וידא שאכן איו טעות בידו, ואז שאל הזמר המקומי את אליל הפופ הבין-לאומי מה הוא עושה בישראל. כהן השיב שהוא מתכוון להתנדב בקיבוץ, כדי שיוכל לעזור בקציר וכך לאפשר למקומיים לצאת למלחמה.

המוזיקאים הישראלים הסבירו לכהן שתקופת הקציר חלפה מזמן, והוסיפו שבקרוב יסעו למדבר סיני כדי להופיע שם בפני החיילים, שמנסים בכל כוחם להדוף את מתקפת הפתע המצרית. הם הציעו לכהן להצטרף אליהם. האורח היסס והעלה כמה תירוצים: היותו פציפיסט, מחסור בגיטרה, שיריו העצובים – אבל כל אלה נהדפו, ולבסוף הסכים כהן להצטרף ללהקה.

משמאל לימין: אילנה רובינא, מתי כספי ולאונרד כהן. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

הזמר היה אהוב בישראל, חרף העובדה שרק שנה קודם לכן הביע את עמדותיו הפוליטיות הפרו-ערביות. בריאיון לעיתון "דבר" אמר: "אני מצטרף לאחיי הנלחמים במדבר. לא אכפת לי אם המלחמה צודקת או לא. אני רק יודע שהמלחמה היא אכזרית, שהיא מכתימה את האדמה הקדושה בעצמות, בדם ובכתמים נוראים". בניסיון להסביר את השינוי בעמדתו הפוליטית אמר כהן: "יהודי נשאר יהודי. עכשיו עת מלחמה, ואין צורך בהסברים. קוראים לי כהן, לא?".

כהן דיבר על חוויותיו בסיני בחברת המוזיקאים הישראלים גם בריאיון שנתן לרובין פייק בכתב העת "זיגזג" שנה לאחר מכן: "פשוט הגענו לכל מיני מקומות קטנים, כמו בסיס טילים, והם האירו עלינו בפנסים שלהם ואנחנו שרנו כמה שירים. או שנתנו לנו ג'יפ ונסענו לעבר החזית ובכל פעם שראינו כמה חיילים מחכים למסוק או משהו כזה – שרנו להם קצת. וכשחזרנו לבסיס חיל האוויר לפעמים היינו מרימים הופעה קטנה, לפעמים עם מגברים. זה היה מאוד לא רשמי, ואתה יודע – מאוד אינטנסיבי".

את כהן, שהיה רק עוד זמר בשורה של זמרים שהופיעו בפני החיילים, ליווה אז מתי כספי בגיטרה. הוא גם שימש מתורגמן של כהן כשהזמר היה נושא כמה מילים בפני החיילים המותשים מקרבות. בהקלטה בגלי צה"ל נשמע כהן מציג את הלהיט שלו, "סוזן": "השירים האלה שקטים מדי בשביל המדבר. צריך לשיר אותם במקום שיש בו נשים ומשהו לשתות. במקום שבו אני מקווה שתהיו כולכם בקרוב מאוד".

כספי מתאר בעמוד הבית שלו כמה מחוויותיהם המשותפות, ומספר כיצד נכתב שירו המפורסם של כהן, "Lover, Lover, Lover" במהלך הופעותיהם המשותפות: "הוא בעצם כתב והלחין את זה על הבמה במהלך הופעה מול חיילים, ומהופעה להופעה הוא שיפר את זה".

ומי ייתן ורוח זה השיר
ינשוב בחופש הטהור
והוא יהיה לך שריון
מול האויב ומול הקור

– הבית האחרון מתוך "Lover, Lover, Love" ללאונרד כהן, בתרגום שלומי שבן

 

 

מתי כספי ממשיך ומספר: "אני זוכר תמונה סוריאליסטית שבה אנחנו ברפידים ליד מסלול הנחיתה בשדה התעופה, ראינו מטוס הרקולס נוחת, ומתוכו יצאו עשרות חיילים. לשמע הפקודה, הם התיישבו על המסלול ואני ליוויתי את לאונרד כהן ששר את שירו 'כמו ציפור על חוט תיל'. בסיום השיר, על פי פקודה, הם עלו על משאיות שנסעו לכיוון תעלת סואץ. מיד אחר כך, נחת הרקולס נוסף והכול חזר על עצמו. הם התיישבו על המסלול ולאונרד כהן שר את אותו שיר ומיד הם עלו על המשאיות שנסעו לכיוון התעלה".

 

צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

כהן וכספי העבירו כך את כל היום, כשעוד ועוד משאיות מלאות בחיילים זוכות בהופעה קצרה של כוכב בינלאומי במקומות הכי פחות צפויים. אחרי שירד הערב עלו המוזיקאים על המשאית האחרונה ונסעו מערבה. הם חצו את תעלת סואץ והגיעו למובלעת בצד המצרי שנכבשה בידי חיילי צה"ל בפיקודו של האלוף אריאל שרון. כספי הוסיף: "מצאנו את עצמנו עוזרים לסחוב חיילים פצועים להליקופטרים. אלו אותם חיילים שהופענו לפניהם שעות מספר קודם לכן".

הסתייגותו של כהן מהמלחמה עולה בבירור מזיכרונותיו מהפגישה עם שרון: "הציגו בפניי את הגנרל הגדול, 'אריה המדבר'. אני לוחש לעברו, 'איך אתה מעז?'. הוא לא מכה על חטא. אנחנו יושבים על החול בצל טנק, שותים קצת קוניאק. אני רוצה את העבודה שלו".

האלוף אריאל שרון, גיבור מלחמה שנוי במחלוקת ולימים ראש ממשלה, פגש את כהן כשזה שהה בסיני. רגשותיו של הזמר כלפי הקצין היו מעורבים. צלם: אורי דן, אוסף גלריה פרקש, כל הזכויות שמורות

חוויותיו של כהן במלחמת יום כיפור שימשו מקור השראה לאלבום הבא שהקליט, "עור חדש לטקס ישן", שיצא באוגוסט 1974. נוסף על השיר "Lover, Lover, Lover" נכללו באלבום גם שירים שנשאו את השמות "Field Commander Cohen", "There is a War" ו-"Who by Fire" – שיר המבוסס על תפילת יום הכיפורים, "ונתנה תוקף".

כהן סיפר לרובין פייק כיצד השפיעה עליו המלחמה מבחינה רגשית: "…זה תופס אותך. והמדבר יפהפה ולרגע או שניים אתה חושב שיש לחיים שלך משמעות. והמלחמה נפלאה. לעולם לא יוותרו עליה. זו אחת הפעמים הבודדות שבהן בני אדם פועלים כמיטב יכולתם. היא חסכונית כל כך מבחינות של מחווה ושל תנועה: כל מחווה היא מדויקת, כל מאמץ הוא בשיאו. אף אחד לא מפשל. כולם ערבים איש לאחיו. תחושת הקהילתיות והקִרבה והאחווה, המסירות. ישנן הזדמנויות להרגיש דברים שפשוט אי אפשר להרגיש בחיים העירוניים המודרניים".

לאונרד כהן הוסיף לבקר ולהופיע בישראל כל חייו. הוא נפטר בנובמבר 2016.

 

עוד על חייו של לאונרד כהן ועל חוויותיו במלחמת יום כיפור אפשר לקרוא בביוגרפיה מאת נדל, Various Positions – A Life of Leonard Cohen, הזמינה באוסף הספרייה הלאומית.

 

את התמונות ששולבו בכתבה שלעיל אפשר למצוא בגלריה פרקש.

מיוחד | קודם יוצפו ערי החוף

בעקבות שריפת יערות הגשם בברזיל, ולפתחו של אסון אקולוגי וחברתי שלא נודע כמותו, מקבץ שירים מאת מירלה משה אלבו

אליסיה שחף, עבודה מהסדרה "enclosed spaces", צילום מטופל, הדפסה על לוח אלומיניום, 60X40 ס"מ, 2012

.

שירי סוף / מירלה משה אלבו

.

Global Warming

קֹדֶם יוּצְפוּ עָרֵי הַחוֹף.
קוֹמוֹת רִאשׁוֹנוֹת יַבְהִיקוּ בְּתוֹךְ הַכָּחֹל
וּלְאַט, יַצְחִין כֵּהֶה וְשֻׁמָּנִי הַיָּם. תַּנִּינִים בְּמֶרְכְּזֵי קְנִיּוֹת
יַצְלִיפוּ בִּזְנָבָם אוֹ יִשְׁהוּ מִתַּחַת לַמַּיִם
כְּמוֹ גּוֹנְדּוֹלוֹת הֲפוּכוֹת
עֵינֵיהֶם הַצְּהַבְהַבּוֹת
יְנַצְנְצוּ לְאוֹר פָּנָס

שׁוֹשַׁנּוֹת הַיָּם יִפְרְשׁוּ זְרוֹעוֹת אֶל אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשִׁים

מְכָלִיּוֹת יִסָּחֲפוּ
מֶדוּזוֹת יְרַחֲפוּ כְּמוֹ פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים
הַסְּפִינָה סָנְטָה מָרִיָּה
תִּפְגַּע בְּאַחַד הַבִּנְיָנִים וְתֵעָצֵר.

בְּקוֹמַת הַגַּג יַלְדָּה בִּמְצוֹפֵי בַּרְוַז
תְּכַרְסֵם אִישׁ־גִ'ינְגֶ'ר וְתַבִּיט בַּמַּיִם גּוֹאִים.
"זֶה עָמֹק?" תִּשְׁאַל.
אִמָּהּ שֶׁתִּנְשֹׁף בְּגַלְגַּל יָם תַּפְסִיק לְרֶגַע
תִּתְנַשֵּׁם וְתַעֲנֶה, פָּנֶיהָ לְבָנוֹת
״הַגַּלִּים הַקְּטַנִּים מִתַּחַת לַדֶּלֶת
נִקְרָאִים אֲדָווֹת
ומוֹחַ שֶׁל תַּנִּין שׁוֹקֵל כְּמוֹ חָמֵשׁ עוּגִיּוֹת״.

 

מגיפת השינה

וְהִנֵּה הַיְּלָדִים רָצִים אֵלֵינוּ
מִן הֶעָתִיד
מְטַלְטְלִים אוֹתָנוּ יֵשׁוּ יֵשׁוּ
מִתְנַשְּׁמִים וּמוֹשְׁכִים בְּאַפָּם וּבְשַׁרְווּלֵינוּ קוּמוּ קוּמוּ
מוֹכֶרֶת הָאִצְטְרֻבָּלִים
הַנַּעֲרָה מֵתָה וְהוּא אָמַר הַנַּעֲרָה נָמָה
וּבִקֵּשׁ יָפֶה טַלִיתָא קוּמִי, נִעֵר, קוּמִי קוּמִי
וְהֵרִים אוֹתָהּ
כְּמוֹ שֶׁמַּחְזִיקִים תִּינוֹק, אֲבָל כְּחֻלָּה
וְהָלַךְ עַל הַמַּיִם
וְהִיא שׁוֹכֶבֶת לוֹ בַּיָּדַיִם
נִרְאוּ כְּמוֹ צְלָב שֶׁהוֹלֵךְ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ וְאָז
הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ הִסְתּוֹבֵב וְהוּא צָעַק אֵלֵינוּ, הַמַּגֵּפָה
הַמַּגֵּפָה שֶׁל הַשֵּׁנָה
מָה אַתֶּם נוֹעֲצִים עֵינַיִם קוּמוּ
תָּעִירוּ אֶת כֻּלָּם זוֹ קְרִיאַת הַשְׁכָּ
פִתְאוֹם הוּא שָׁקַע בַּלָּגוּנָה אִמָּא
בַּבֻּצָּה שֶׁל הַשַּׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק וְעוֹד נִסָּה לְהַגִּיד קוּ –
בֶּאֱמֶת אִמָּא
לֹא נָעַצְנוּ לֹא זָרַקְנוּ לֹא עָשִׂינוּ כְּלוּם.

 

שִׁירֵי סוֹף

רַבִּים מִהֲרוּ אֶל הַגֶּשֶׁר. הַלַּיְלָה
הָיָה נִמְהָר וִיפֵהפֶה "לֹא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה"
הִסְפִּיד מִי שֶׁהִסְפִּיק.

נֹגַהּ זָר זָהַר בַּשָּׁמַיִם. גָּוֶן שֶׁאֵינוֹ שְׁזִיפִי
ואֵינוֹ דֻמְדְּמָנִיּ, אַף כִּי
עִם הָעִתִּים, גָּבַר הַצּוֹק וְדֻמְדְּמָנִיּוֹת
פָּקְעוּ בְּכָתְנוֹת כֻּלָּם.

נֵס הַפֶּטֶל הַקָּדוֹשׁ, הָמוּ הַצּוֹפִים
אֵינוֹ אֻכַּל, הָמְתָה לִבַּת הָאֵשׁ.

הַפַּעַם זוֹ צֶ'רנוֹבִּיל, דִּוְּחָה רְאוּת הַלַּיְלָה.
הָאָדָם קְצַר רֹאִי עַד מְאֹד, הוֹדָה הָאָסוֹן, כָּל הַבָּא
בִּסְבַךְ הַפֶּטֶל לֹא יֵצֵא עוֹד.

טַעַם מַתֶּכֶת בִּלְשׁוֹנִי, אָמַר הַיֶּלֶד.
אַתָּה שׁוֹמֵעַ צוֹפָרִים? שָׁאַל הָאָב.
קֶרֶן שִׁפְּדָה אֶת רֵאוֹת הַלַּיְלָה, גִּחֵךְ הַקַּרְנַף.
רַכָּה כְּשֶׁלֶג, אָמַר הַפֶּטֶל, נְשֹׁרֶת מַלְאָכַי הַכֵּהִים.

 

גן הילדים

צִפּוֹר אֵינֶנָּה אֱגוֹז קוֹקוֹס. וּבְכָל זֹאת
נִשְׁמָטוֹת כָּאן צִפּוֹרִים מֵתוֹת, לְלֹא אַזְהָרָה מִן הָעֵץ.
מַסּוֹק אִם יַחְלֹף, לֹא יְגַלֶּה זֹאת.

עֵצִים אֲחָדִים עָמְדוּ כאן, עַד שקָּרָה מָה שֶׁקָּרָה
יַעַר־עַד, עָלָיו בַּשְׂרָנִיִּים וּנְהַר הַכְלוֹרוֹפִיל
זוֹרֵם לְאָרְכָּם וזוֹהֵר בְּאוֹרו הַמְּשֻׁנֶּה.

חָשׁוּב לְהַבְהִיר,
מָה שֶׂאֵין לוֹ צוּרָה הִתְגַּבֵּשׁ פִּתְאוֹם לִכְלָל צוּרָה:
שֶׁלֹּא כְּמוֹ דְּבִיבוֹן הַנִּקְלָע לְיַעַר
חֲזִיר בַּר, אוֹ יַלְדָּה עִם סַלְסִלַּת פֵּרוֹת
הַיַּעַר לֹא נִקְרָה פִּתְאוֹם וְאֵין לִפְטֹר זֹאת בְּלֹא־כְלוּם.
זֶה הַיַּעַר זֶה יָפְיוֹ. תֶּכֶף

תִּתְגַּלֶּה הָעֲיָרָה – פְּקַעַת רְפָאִים, פֻּנְדְּקָאִית
שֶׁגֹּלֶם נְטָשָׁהּ. אֲבָל הָעֵצִים, אֲבָל
צְבָתוֹת עַנְפֵיהֶם, פִּלְּסוּ דַּרְכָּם בַּבֶּטוֹן וּבָאוּ
כְּמוֹ גְּרוּרוֹת בַּחֲדָרִים, וּכְמוֹ הָאָדָם, הַחוֹתֵר תַּחַת עַצְמוֹ
נִקְּבוּ אֶת דַּלְתוֹת הָעֵץ, אֲדִישִׁים
לְמוֹצָאָם הַמְּשֻׁתָּף.

לוּלֵי הַבַּרְזֶל רֵיקִים מִתִּינוֹקוֹת וְשׁוֹרְצִים
סַרְטְנֵי חֲלוּדָה
דֻּבּוֹן אֲפַרְפַּר פּוֹכֵר יָדַיִם
בַּקְבּוּק חָלָב שֶׁאָבְדָה פִּטְמָתוֹ
עוֹר רַגְלֵיהֶן הַבָּהִיר שֶׁל שְׁתֵּי בֻּבּוֹת.
יָדָהּ שֶׁל הָאַחַת חֲבוּשָׁה.
הַשְּׁנִיָּה בְּתַחְתּוֹנֶיהָ בִּלְבַד, נִכַּר שֶׁהָיוּ פַּעַם לְבָנִים.
אֲבָל צַוָּארָן וְרֹאשָׁן הֵיכָן

בַּרְדַּס גּוּמִי הָדוּק בִּרְצוּעוֹת אֶל פְּנֵיהֶן. חִדְקוֹ אֲרֹךְ וּפַחְמִי
עֵיניו לְטוּשׁוֹת, כְּמוֹ פָּרְחָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אֵדְוּאַרְד מוּנְק
מִגֶּשֶׁר הָעֵץ בְּנוֹרְבֶגְיָה
וּבָאָה עַד כָּאן, צַעֲקַת הַטֶּבַע, הָאֲפֵלָה.

הַגַּן פָּתוּחַ
לְחֻלְדּוֹת עֲנָק, לְגָּאלָה חֲגִיגִית בְּתֵאַטְרוֹן הַמָּוֶת.
גִּבּוֹרֶיהָ
קוֹרְנִים, קְּהָלָהּ צַעֲצוּעִים רַדְיוֹאַקְטִיבִיִּים
וּפַעֲמוֹנֶיהָ
מוֹנֵי גַּיְגֶּר מְצַלְצְלִים מְצַלְצְלִים

 

הַגַּחְלִילִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִכַּדּוּר הָאָרֶץ.

בְּמוּזֵאוֹן דִּמְיוֹנִי
סְדוּרוֹת הַחִפּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת
כַּנְפֵיהֶן קֻפְּלוּ עַל סָטֶן לָבָן.

בְּלוּחִית הַכֶּסֶף נֶחְרַט
׳כִּבּוּי אוֹרוֹת׳.

 

בּסֵּפֶר הַצִּפּוֹרִים הָאָדֹם
נִצְפּוּ
עַיִט זָהֹב ותַּחְמָס מִצְרִי
קְבוּרִים
בְּעַרְפִּיחַ שֶׁל נְיַר

.

* הספר האדום – הערכת מצב ההכחדה.

 

צעצוע

לִלְכֹּד עַכְבָּר מֶכָנִי וּלְהַאֲזִין
לְצִפּוֹר אַקְרָאִית שָׁרָה
בַּאֲתַר הַחַיּוֹת
הַנִּכְחָדוֹת

 

אִם תִּזְדַּמֵּן אֶל בֵּית הַנְּכוֹת, אָנָּא
גַּשׁ לִכְלוּב הַצִּפּוֹרִים
לְאוֹתוֹ אַפְרוּר אַפְרִיקָנִי הַשָּׁב וְשׁוֹאֵל
"סְלִיחָה מָה הַשָּׁעָה סְלִיחָה סְלִיחָה"
הַשֵּׁב לֹו
מְאֻחָר, מְאֻחָר

 

אִם שָׂרְדוּ אֶת הַכְּלָבִים אֶת חֲזִירֵי הַפֶּרֶא
אֶת הָעַכְבְּרוֹשִׁים,
מַתְחִילִים צַבֵּי הַיָּם הַחֵרְשִׁים
נִסְמָכִים עַל אוֹר יָרֵחַ
אֶת מַסָּעָם אֶל הַיָּם.

אִם יְזֹהַם הָאוֹר
בְּפָנָסֵי מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת – יִתְעוּ אֶל הַכְּבִישׁ.

בְּשַׁבְרִיר
לִפְנֵי שֶׁיִּמָּחֲצוּ אֶל הָאַסְפַלְט
יְדַמּוּ נַחְשׁוֹלֵי מְכוֹנִיּוֹת לְקֶצֶף הַגַּלִּים.

 

הפוחלץ

סָבִיר שֶׁאִשָּׁה בַּלּוֹבִּי שֶׁל מָלוֹן סַבוֹי, מוֹסְקְבָה
(אֲבָל לֹא רַק שָׁם) תָּסִיר צָעִיף מְנֻמָּר וְתֵשֵׁב עִם בַּעֲלָהּ לְקָפֶה.
סָבִיר שֶׁהָאוּלָם מֻסָּק, שֶׁהַשֻּׁלְחָן זוּגִי, שֶׁהַצָּעִיף הֻנַּח עַל מִסְעַד הַכֻּרְסָה
שֶׁשְּׁתֵּי הַכֻּרְסָאוֹת הֲדוּרוֹת
שֶׁהִיא לוֹגֶמֶת לְאַט וְנִזְהֶרֶת שֶׁלֹּא לִנְקֹשׁ כַּפִּית בַּסֵּפֶל
וְסֵפֶל בַּתַּחְתִּית. הִיא מְעֻדֶּנֶת, שִׂמְלַת מֶשִׁי יָרֹק
אוֹ מֶשִׁי כָּחֹל, שֶׁהוֹלֵם אֶת עֵינֶיהָ
שמְחַקֶּה זָהֳרוֹ שֶׁל קַרְחוֹן בַּשֶּׁמֶשׁ
שֶׁחֲלִיפַת הַגֶּבֶר שְׁחֹרָה.

מֵעֲלֵיהֶם נִתְלָה קוּפִּידוֹן אֶל תִקְרַת הַתְּכֵלֶת.
בֵינֵיהֶם דֹּב סִיבִּירִי חוּם, טְלָפָיו
מוּשָׁטוֹת קָדִימָה
כְּמוֹ מֶלְצַר הָאוֹחֵז מַגָּש.

עַל מָה חוֹשֵׁב זֶה בְּחֻלְצָתוֹ הַצְּחֹרָה, צַוְּארוֹנוֹ הַמְּעֻמְלָן
כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בַּלּוֹבִּי
תּוֹחֵב אֶצְבַּע בְּאָזְנוֹ שֶׁל הַדֹּב וּמְחַיֵּךְ
לַמַּצְלֵמָה.

 

שיר המעלות / סוניפיקציה

עַל קְצוֹת האֶצְבְּעוֹת הֵחֵלָּה נְבוּאַת הצֵ'לוֹ וְהִקְפִּיאָה
אֶת הַמַּאֲזִינִים. כְּמוֹ כּוֹרֶה שֶׁאוֹר פָּנָס צָהֹב
מוֹרִיק יָדוֹ הַשְּׁחֹרָה
ומַזְהִיר קָנָרִית
חֲמִימָה עֲדַיִן, צְנוּפָה עַל רִצְפַּת הַכְּלוּב.

קוֹמְפּוֹזִיצְיָה מוֹדֶרְנִית לִרְבִיעִיַּת מֵיתָרִים –
אֲוָז חָלַף בִּשְׂעָרֵנוּ
לֹא אֶת הַצֵּל חַשְׁנוּ, כִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּאֲחֻזַּת הַקֶּבֶר
מְכַרְסֶמֶת בְּעַצְמוֹת נְכָדֵינו.

כְּמוֹ פּוֹעֲלֵי בָּמָה
טִפְּסוּ הַכֵּלִים בַּסֻּלָּמוֹת, מוֹרִידִים מָּסָךְ
עַל הָעוֹלָם
שֶׁעֲשָׂבִים צוֹמְחִים בִּלְחָיָיו, עוֹנוֹתָיו שׁוֹתְקוֹת
וּבְּרִינְהִילְד, הַגְּבֶרֶת הַשְּׁמֵנָה, כְּבָר שָׁרָה
אֶת אֶלֶגְית הָאַקְלִים.
וְכָל הָעֵת הַצֵּ'לוֹ

.

* סוניפיקציה – מוזיקה המבוססת על נתוני טמפרטורות שנאספו לאורך 150 שנה על ידי נאס"א והוסבו לתווים / החוג לגאוגרפיה והחוג למוזיקה, אוניברסיטת מינסוטה.

 

תקופת הפלסטיק

הַשַּׂקִּית הַזּוֹ שֶׁהָרוּחַ עוֹשֶׂה בָּהּ צוּרוֹת
כְּמוֹ צִפּוֹר קְטַנָּה אוֹ יְצוּר חַד־תָּאִי
מְקֻמָּט, תִּינוֹקִי.
הַתָּמִים שָׁקוּף שֶׁאֵינוֹ מַסְתִּיר
בְּבִטְנוֹ דָּבָר
נִּשָּׂא עִם הַזְּרָמִים

הַדַּקִּיק וְהַמֵּמִית אַצּוֹת אַלְמֻגִּים צַבִּים
דְּגֵי טוּנָה כְּרִישִׁים
הָאָטוּם וְהַחוֹנֵק
הַסּוֹגֵר עַל רֹאשָׁן שֶׁל צִפּוֹרִים

 

 

המשוררת מירלה משה אלבו מתגוררת בתל אביב. ספר ביכוריה, "קילו ברזל קילו נוצות", ראה אור בהוצאת עתון 77 ב-2016. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים, "מגיפת השינה". שיריה פורסמו במוסך בגיליונות 26 ו-51.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | פסל קינטי, רקמה מתה

"בתי הוואדי כבר מוכרים לי. יש עשרות מהם סביבי ואין אחד שדומה למשנהו. אצל רובם הפתחים חסומים בבלוקים, אבל משום מה מי שחסם אף פעם לא סגר את כל הפתחים. תמיד נשאר פתח אוויר לבית, שהוא גם פתח כניסה לדיירים מזדמנים." סיפור קצר מאת גליה אביאני

אמיר תומשוב, קולאז' וחיתוך נייר, 45×80 ס"מ, 2018

.

מות העיר

מאת גליה אביאני

 

ג'ול תמיד שואל אותי: כשאהיה זקן ובלי גרוש על התחת, תסכימי לתת לי מקום לישון וקצת אוכל? ומיד אחר כך הוא מתחנחן: גם פרוסה עם קוטג' זה מספיק, ואני מבטיח שלא אתפוס אצלך הרבה מקום, את יודעת… זה רק כדי שאני לא אהיה זרוק ברחוב. אני בעיקר צוחקת כשהוא שואל אותי את השאלות האלו. לא יודעת מה לעשות עם הפחד שלו להישאר בסוף לבד ועני, ולפעמים אומרת לו שגם אני לא בטוחה איפה אגמור עם כל הבתים האלה שאני מתגלגלת ביניהם. את תמיד מוצאת פתרון, ואני הולך עם הראש בקיר, הוא עונה לזה, והקיר יום אחד ישבור אותי, אני יודע.

רַאיי מתעורר.* הקור בבית מתחרה בזה שבחוץ ונראה שגם מנצח אותו. אני מלבישה את ראיי בתוך המיטה, מקווה שחמימות השינה מתחת לשתי השמיכות תישאר בגופו הקטן עד שאסיים להתארגן. הוא כבר רוצה לצאת ממיטת הסורגים אבל אני מפתה אותו בכדור גומי צבעוני להישאר שם עוד קצת. אני מתארגנת במהירות ותוך עשר דקות שנינו יוצאים אל הגן שנמצא במעלה שני רחובות שמחברים אותם שני גרמי מדרגות ארוכים. רַאיי בידי האחת, על הכתף התיק לגן, והעגלה המתקפלת ביד השנייה. זו הפעם השלישית שאנו מחליפים גן. החלפתי גם שני בתים מאז נולד. מה שנשאר קבוע בחיינו הוא המדרגות הללו. שונאת את העיר הזו שמתחבאת בין עליות וירידות. לעלות כבד יותר, אבל לרדת עם ראיי מפחיד יותר. במיוחד בגשם, כשאבני המדרגות חלקלקות. לפעמים יש לי הרגשה שמדובר בהתנכלות אישית מצידה של העיר שבחרה להתקיים על הר. ג'ול, בניגוד אליי, דווקא אוהב אותה, את העיר. כלומר, הוא לא אומר שהוא אוהב, זה לא הסגנון שלו, אבל יחסית לעצמו הוא כמעט לא מקטר עליה. מזה אני מבינה שאותה הוא אוהב, ורק את המדינה הוא שונא.

אנו מגיעים אל הגן, כבר כמעט חם לי מהדרך עם כל מה שאני סוחבת עליי. אחרי משא ומתן קצר עם רַאי, הוא מסכים להישאר בגן, ואחרי משא ומתן ארוך יותר עם הגננת היא מסכימה להעלות עוד שתי מעלות במזגן ואני יורדת לעבודה.

ג'ול מספר שבפָמָגוּסְטה שבקפריסין, עוד עיר של מגורשים, כבר עשרות שנים שמגדלי העיר הריקים קורסים. האוניות השטות מול חופיה עיוורות לריק שמכלה מולן את העיר. בבית הספר הקרוב לאזור הנטוש הפעמון מצלצל מדי שעה, ואינו מופרע כלל מצליל הקריסה האיטית אך המתמדת של הבניינים לצידו. את לא מבינה כמה שזה יפה, הוא מתלהב, אף אחד לא נוגע, לא מפנה, לא הורס, לא מתנגד למראות. כל כאבי האנשים, הנשים, הילדים שחיו שם, שעזבו משם, הכול נמצא בקריסה האיטית שמפסלת בכל רגע את הבתים והרחובות מחדש. האסתטיקה של ההרס. והנה, הוא אומר, גם לנו יש את היופי הזה. את ההדר שבכאב, את התנועה של הכלום שמעצבת מחדש את הבתים ואת הרחובות, הכל קיים גם אצלנו, כי לנו יש ממש פה את הוואדי! כעת אני מדמיינת אותו מרים את ידיו מעלה בעת הדגשת המילה האחרונה, כמו שחקן שמארגן לו בן רגע במה מאולתרת באמצע הרחוב. נואם בקולי קולות, מתעלם כהרגלו מהעוברים ושבים, שמתקשים להתעלם ממנו. הוואדי, הוא מרעים, זה הפסל הקינטי שלנו, ואנחנו חיים איתו בלי לראות אותו! אצלנו, הוא אומר עכשיו בלחישה קולנית, כאילו עבר לשחק בסרט אימה, העיר נעה ומתקיימת שנה ועוד שנה, ובליבה יש חור.

אני לא יודעת לגבי פסלים קינטיים, אבל יודעת שכשאני עוברת בוואדי פעמיים ביום, בוקר וערב, בניגוד לתנועה שג'ול מרגיש, אני מרגישה את האין, את השממה. אף אחד כמעט לא עובר שם. אף אחד כמעט לא מתגורר שם, העיר צומחת וגדלה סביב הוואדי הריק כמו רקמה מתחדשת שסוגרת על שוליו של פצע. אני הולכת משם כי זו הדרך הקצרה יותר לעבודה ואין לי כסף לנסיעות באוטובוס, שעובר מסביב לשולי הרקמה המתה, בדרכו אל התאים החיים בשכונות המיושבות, שם יש נוסעים לאסוף. בוואדי אפשר לאסוף את רמון, אבל הוא אף פעם לא יוצא משם ממילא.

בוקר טוב, אני אומרת לרמון שנמצא מתחת להר של שמיכות מעברו השני של פתח הקרוע בקיר הבית לצד השביל. רמון לא עונה כי הוא אף פעם לא עונה כל כך מוקדם בבוקר. אני ממשיכה לרדת ומזיזה את ענפי השיחים שנתפסו בין האבנים על השביל. מדי פעם אני מרימה עיניים אל הנמל ממול. מה שאני אוהבת בים זה שבניגוד לעיר, שתוקעת לך את ההר מול הפרצוף, בים את יכולה לראות למרחק. אבל עכשיו אוניית הנוסעים הענקית שעומדת ברציף כמו בניין רב קומות חוסמת לי את המרחק הזה.
אני מסיטה את מבטי מהמפרץ בחזרה אל השביל, שנעשה קשה יותר לתנועה ככל שאני יורדת בו. האבנים שנעתקו מהבתים מסביב מתדרדרות מטה וחוסמות את המעבר.

אני מגיעה אל הבית של מג'ד. טוב, זה לא בדיוק הבית שלה. היא לא מאלו שנקרעו מהבתים כאן ברגע. מג'ד סיפרה לי שכשהייתה ילדה קטנה זה אכן היה הבית שלהם, אבל הם עזבו עוד לפני המלחמה. מבין כל הבתים שאני רואה כאן, זה הבית שנראה הכי מתאים לי. היחיד שהוא בן קומה אחת ויש בו רק שלושה חדרים. קטן יחסית לארמונות הריקים. בית קטן שמתאים לי כי אצטרך להשקיע בו פחות, ובכלל, ראיי ואני לא צריכים ארמון. גם טוב שהוא לא של מג'ד. זה היה יכול להיות לא נעים, להתעניין בו. המתווך שמגיע כל בוקר לשתות קפה אצלנו בחנות אומר שהרבה לוטשים עיניים דווקא לארמונות. יש שתי אסכולות, הוא אומר, האחת היא להרוס הכול ולבנות מחדש, השנייה לשפץ את מה שניתן לשפץ ולמכור ביוקר לאלו שאוהבים אותנטיות. העירייה עוד לא החליטה. אני חושבת שאף אחת מהאסכולות האלה לא תעזור לי בעניין הבית. היא בטח גם לא תעזור לאלו שגרו פה, נכון? אני שומעת את ג'ול חופר לי בראש.

אני כבר בשוּק והבוס גם כן שם. הוא מעדיף שאפתח את החנות לפני שהוא מגיע אבל זו לא פעם ראשונה שלבוקר שלי יש רצונות שונים משלו. בוקר טוב, אני צוהלת לקראתו כדי להיות הראשונה שקובעת את טון הפגישה שלנו. הוא נוהם ומסמן לי להכין את התה הראשון של הבוקר. החברים שלו כבר מגיעים מהחנויות הסמוכות ומתיישבים בשולחן שהכין בפתח החנות. אני נכנסת לסדר את התצוגה לעוברים ושבים.

המתווך מגיע בתשע. תמיד על הדקה. אני לא מבינה מה יש לו לחפש כאן כל בוקר. זה לא שנפתח פה משרד למכירת הבתים שאף אחד לא רוצה לקנות. בשבוע שעבר שאלתי אותו אם הוא יודע כמה יכול לעלות הבית של מג'ד. הוא צחק ואמר לי שהסיפור של מכירת השטח עדיין רחוק מלהסתיים. מכירת השטח הוא אמר, למה לא מכירת הבתים? שאלתי את ג'ול והוא אמר לי, איך את יכולה לחשוב על קנייה של בית שהוא לא שלך? אמרתי לו, אז איפה נראה לך שתוכל לגור אצלי? אם אתה רוצה שאארח אותך ועוד על חשבוני, תתמוך בי בבקשה, כי אני יכולה לקנות רק חורבה. הוא אמר לי שאני בכלל מפנטזת על משהו שבחיים לא יקרה. את האחרונה שהם ימכרו לה, אמר. לא הבנתי מי זה הם, ולמה אני אחרונה, אבל לא שאלתי כי ידעתי שהוא יסגור לי עוד דרכים לצאת מהבור שלי.

לא מזמן ראיתי שהמתווך פרשׂ מפה מול עיני הבוס, על שני שולחנות קפה קטנים, וראיתי שבמרכזה יש כתם ירוק מעל מה שזיהיתי שהוא השוק. הכתם הירוק כיסה כמעט את כל השטח שבו אמורים להיות בתי הוואדי. צוירו בו עצים, וגן משחקים לילדים. הכתם הירוק היה עליז יחסית לבתים שאני עוברת על פניהם בכל יום. הם נמחקו מהמפה. זה העביר לי צמרמורת בגב. לבוס שלי יש שתי חנויות בשוק, ובית שעזב פעם בוואדי. תגיד, שאלתי אותו מיד כשהמתווך עזב, מה קורה פה, העירייה החליטה פתאום להפסיק את מדיניות ה"לא רואה, לא יודעת" ומתחילה להתעניין בוואדי? מה קורה פה, נהם, כלום לא קורה פה. חמישים שנה הוואדי עומד כאן, וימשיך לעמוד עד שייפול. הבוס שלך טיפש, אמר לי ג'ול. משהו תמיד קורה, ובגלל זה משהו גם יקרה, עוד שנה או עוד עשר שנים. אבל לא משנה מה קורה ומה עוד יקרה, הוא הוסיף, לך באמת אין למה לצפות, העניים רבים על הפירורים והעשירים יאכלו את כל העוגה.

בסוף יום העבודה אני מתחילה לטפס בוואדי על ההר.

שום דבר לא עומד במקום, אני חושבת בעודי עולה בוואדי. נראה שככל שהזמן מתקדם אני הולכת לאחור. יותר חובות, פחות אוכל במקרר. ככל שראיי גדל, העולם שלו מתרחב ושלי מצטמצם. אני נעצרת להתבונן על הבית של מג'ד וגם לנשום קצת לפני גרם המדרגות ביציאה מהוואדי. מתי כבר תעברי לכאן? קולו של רמון מקפיץ אותי.

הבהלת אותי, אני אומרת לפנים המכוסים בסחבות. רמון משחרר קצת באזור הפה את הבדים שמחממים את ראשו, והחיוך שלו משתחרר החוצה. אז מתי את באה להיות שכנה שלי? רמון, אתה יודע שזה לא כל כך פשוט. פשוט, פשוט מאוד, הוא אומר. להיכנס, לגור ואז לסדר מה שצריך לסדר. לאט־לאט. בואי, תיכנסי ונסתכל על זה יחד. אחר צהריים עכשיו, והשמש כבר שוקעת במפרץ מאחורינו, ולכן אני אומרת לו: אין לי זמן, רמון, אני צריכה להוציא את ראיי מהגן. אין לך זמן לבית חלומותייך? הוא צוחק. בואי לכמה דקות… אנחנו נכנסים. בבית שלושה חדרים ענקיים, מלאים בזבל שדיירי העשורים האחרונים השאירו שם. אני רואה בסיפוק שכמעט כל החלונות נמצאים במקומם. חלק מהקירות טחובים והקור מקפיא. נו, שואל רמון, לא עושה לך חשק? ההמ… מזכיר לי את הבית שאני חיה בו היום, אני צוחקת. מה עם מים וחשמל? מה הבעיה, תביאי לך קונטיינר למים וגנרטור לחשמל. כמו החלוצים, אני מחייכת, ואז שואלת: ומה, אף אחד לא יבוא לדרוש אותו? חזקה, הוא עונה, את יודעת מה זה? תעשי לך חזקה על המקום. אבל האנשים שגרו פה, לא הייתה להם חזקה? בטח. להרבה הייתה, אבל את האחרונה בשרשרת. את כאן עכשיו. אני לא מצליחה להיזכר ממתי אני זוכרת את רמון. אי אפשר לדעת עליו את גילו. מישהו אמר לי שכל ניסיונות הפינוי לא הצליחו להוציא אותו מכאן, וכבר זמן רב שלא מנסים לפנות אותו יותר.

בתי הוואדי כבר מוכרים לי. יש עשרות מהם סביבי ואין אחד שדומה למשנהו. אצל רובם הפתחים חסומים בבלוקים, אבל משום מה מי שחסם אף פעם לא סגר את כל הפתחים. תמיד נשאר פתח אוויר לבית, שהוא גם פתח כניסה לדיירים מזדמנים. הבית שאני עוברת על פניו עכשיו הוא הבית הכי מפואר. כלומר היה מפואר, אבל עדיין נראה כמו ארמון הארמונות של הוואדי. עומד גבוה מעל כולם, ובמרפסת המעוטרת קשתות שבקומה השנייה יושבת עכשיו רנה עם כוס קפה. היי רנה, מה שלומך? אני בטוב חבּיבְּתי, היא מחייכת את חיוך מיליון הדולר שלה, רחב וחסר כמה שיניים. איך המשפחה? אני ממשיכה. כולם יופי, תכף חוזרים. הבנים של רנה אוספים במעלה ההר דברים שאנשים זורקים מחוץ לבית ומוכרים בחנות של בעלה בשוק למטה. וראיי? היא שואלת. הוא בסדר, גדל, אני עונה, ממשיכה לטפס, ותוך כדי כך אומרת לה, רמון אמר לי לקחת את הבית של מג'ד, מה את אומרת? תיקחי, בטח שתיקחי. תגורי בו וכשהדיירים יגיעו חזרה נחפש לך בית אחר. את מכירה אותם? בטח מכירה. הייתי קטנה כשהלכו, אבל זוכרת, משפחה טובה.

אני ממשיכה לעלות וחושבת שאם יהיה לי בית סוף־סוף, כנראה אהיה פחות עייפה. גם מהעליות האלו. אולי אהיה אפילו קצת יותר שמחה.

כמה מדרגות לפני הגן אני עוצרת לנשום. אני חושבת על ראיי שמחכה לי, ואיך בכל פעם שהוא רואה אותי בפתח הגן הוא קופץ על מקומו, שמח כל כך, ואז אני באה אליו, מרימה אותו ומצמידה את ליבו אל ליבי, ושנינו שמחים. אני מתמלאת בכוחות וחושבת שוב על הבית בוואדי. אולי בכל זאת? חייבת כבר לנוח. אני ממשיכה לעלות עד הכניסה לגן, אבל אז אני שומעת אותו פתאום מגחך. שתוק ג'ול! שתוק כבר!!! אני טורקת אחריי את השער, ונכנסת אל הגן.

_____________

* רַאיי – בערבית: דעה, רעיון.

 

גליה אביאני, מתגוררת בחיפה. פעילה פוליטית פמיניסטית. בימים אלו שותפה ליצירת תערוכה היסטורית על מרד וואדי סליב. כתבה עד כה מאמרים על מזרחיות בישראל, חיים משותפים בחיפה, תעסוקת נשים, מגדר והסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו לה פרסום ספרותי ראשון.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שלוש בעשר", סיפור מאת רמי מארק רום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן