פרוזה | פסל קינטי, רקמה מתה

"בתי הוואדי כבר מוכרים לי. יש עשרות מהם סביבי ואין אחד שדומה למשנהו. אצל רובם הפתחים חסומים בבלוקים, אבל משום מה מי שחסם אף פעם לא סגר את כל הפתחים. תמיד נשאר פתח אוויר לבית, שהוא גם פתח כניסה לדיירים מזדמנים." סיפור קצר מאת גליה אביאני

אמיר תומשוב, קולאז' וחיתוך נייר, 45×80 ס"מ, 2018

.

מות העיר

מאת גליה אביאני

 

ג'ול תמיד שואל אותי: כשאהיה זקן ובלי גרוש על התחת, תסכימי לתת לי מקום לישון וקצת אוכל? ומיד אחר כך הוא מתחנחן: גם פרוסה עם קוטג' זה מספיק, ואני מבטיח שלא אתפוס אצלך הרבה מקום, את יודעת… זה רק כדי שאני לא אהיה זרוק ברחוב. אני בעיקר צוחקת כשהוא שואל אותי את השאלות האלו. לא יודעת מה לעשות עם הפחד שלו להישאר בסוף לבד ועני, ולפעמים אומרת לו שגם אני לא בטוחה איפה אגמור עם כל הבתים האלה שאני מתגלגלת ביניהם. את תמיד מוצאת פתרון, ואני הולך עם הראש בקיר, הוא עונה לזה, והקיר יום אחד ישבור אותי, אני יודע.

רַאיי מתעורר.* הקור בבית מתחרה בזה שבחוץ ונראה שגם מנצח אותו. אני מלבישה את ראיי בתוך המיטה, מקווה שחמימות השינה מתחת לשתי השמיכות תישאר בגופו הקטן עד שאסיים להתארגן. הוא כבר רוצה לצאת ממיטת הסורגים אבל אני מפתה אותו בכדור גומי צבעוני להישאר שם עוד קצת. אני מתארגנת במהירות ותוך עשר דקות שנינו יוצאים אל הגן שנמצא במעלה שני רחובות שמחברים אותם שני גרמי מדרגות ארוכים. רַאיי בידי האחת, על הכתף התיק לגן, והעגלה המתקפלת ביד השנייה. זו הפעם השלישית שאנו מחליפים גן. החלפתי גם שני בתים מאז נולד. מה שנשאר קבוע בחיינו הוא המדרגות הללו. שונאת את העיר הזו שמתחבאת בין עליות וירידות. לעלות כבד יותר, אבל לרדת עם ראיי מפחיד יותר. במיוחד בגשם, כשאבני המדרגות חלקלקות. לפעמים יש לי הרגשה שמדובר בהתנכלות אישית מצידה של העיר שבחרה להתקיים על הר. ג'ול, בניגוד אליי, דווקא אוהב אותה, את העיר. כלומר, הוא לא אומר שהוא אוהב, זה לא הסגנון שלו, אבל יחסית לעצמו הוא כמעט לא מקטר עליה. מזה אני מבינה שאותה הוא אוהב, ורק את המדינה הוא שונא.

אנו מגיעים אל הגן, כבר כמעט חם לי מהדרך עם כל מה שאני סוחבת עליי. אחרי משא ומתן קצר עם רַאי, הוא מסכים להישאר בגן, ואחרי משא ומתן ארוך יותר עם הגננת היא מסכימה להעלות עוד שתי מעלות במזגן ואני יורדת לעבודה.

ג'ול מספר שבפָמָגוּסְטה שבקפריסין, עוד עיר של מגורשים, כבר עשרות שנים שמגדלי העיר הריקים קורסים. האוניות השטות מול חופיה עיוורות לריק שמכלה מולן את העיר. בבית הספר הקרוב לאזור הנטוש הפעמון מצלצל מדי שעה, ואינו מופרע כלל מצליל הקריסה האיטית אך המתמדת של הבניינים לצידו. את לא מבינה כמה שזה יפה, הוא מתלהב, אף אחד לא נוגע, לא מפנה, לא הורס, לא מתנגד למראות. כל כאבי האנשים, הנשים, הילדים שחיו שם, שעזבו משם, הכול נמצא בקריסה האיטית שמפסלת בכל רגע את הבתים והרחובות מחדש. האסתטיקה של ההרס. והנה, הוא אומר, גם לנו יש את היופי הזה. את ההדר שבכאב, את התנועה של הכלום שמעצבת מחדש את הבתים ואת הרחובות, הכל קיים גם אצלנו, כי לנו יש ממש פה את הוואדי! כעת אני מדמיינת אותו מרים את ידיו מעלה בעת הדגשת המילה האחרונה, כמו שחקן שמארגן לו בן רגע במה מאולתרת באמצע הרחוב. נואם בקולי קולות, מתעלם כהרגלו מהעוברים ושבים, שמתקשים להתעלם ממנו. הוואדי, הוא מרעים, זה הפסל הקינטי שלנו, ואנחנו חיים איתו בלי לראות אותו! אצלנו, הוא אומר עכשיו בלחישה קולנית, כאילו עבר לשחק בסרט אימה, העיר נעה ומתקיימת שנה ועוד שנה, ובליבה יש חור.

אני לא יודעת לגבי פסלים קינטיים, אבל יודעת שכשאני עוברת בוואדי פעמיים ביום, בוקר וערב, בניגוד לתנועה שג'ול מרגיש, אני מרגישה את האין, את השממה. אף אחד כמעט לא עובר שם. אף אחד כמעט לא מתגורר שם, העיר צומחת וגדלה סביב הוואדי הריק כמו רקמה מתחדשת שסוגרת על שוליו של פצע. אני הולכת משם כי זו הדרך הקצרה יותר לעבודה ואין לי כסף לנסיעות באוטובוס, שעובר מסביב לשולי הרקמה המתה, בדרכו אל התאים החיים בשכונות המיושבות, שם יש נוסעים לאסוף. בוואדי אפשר לאסוף את רמון, אבל הוא אף פעם לא יוצא משם ממילא.

בוקר טוב, אני אומרת לרמון שנמצא מתחת להר של שמיכות מעברו השני של פתח הקרוע בקיר הבית לצד השביל. רמון לא עונה כי הוא אף פעם לא עונה כל כך מוקדם בבוקר. אני ממשיכה לרדת ומזיזה את ענפי השיחים שנתפסו בין האבנים על השביל. מדי פעם אני מרימה עיניים אל הנמל ממול. מה שאני אוהבת בים זה שבניגוד לעיר, שתוקעת לך את ההר מול הפרצוף, בים את יכולה לראות למרחק. אבל עכשיו אוניית הנוסעים הענקית שעומדת ברציף כמו בניין רב קומות חוסמת לי את המרחק הזה.
אני מסיטה את מבטי מהמפרץ בחזרה אל השביל, שנעשה קשה יותר לתנועה ככל שאני יורדת בו. האבנים שנעתקו מהבתים מסביב מתדרדרות מטה וחוסמות את המעבר.

אני מגיעה אל הבית של מג'ד. טוב, זה לא בדיוק הבית שלה. היא לא מאלו שנקרעו מהבתים כאן ברגע. מג'ד סיפרה לי שכשהייתה ילדה קטנה זה אכן היה הבית שלהם, אבל הם עזבו עוד לפני המלחמה. מבין כל הבתים שאני רואה כאן, זה הבית שנראה הכי מתאים לי. היחיד שהוא בן קומה אחת ויש בו רק שלושה חדרים. קטן יחסית לארמונות הריקים. בית קטן שמתאים לי כי אצטרך להשקיע בו פחות, ובכלל, ראיי ואני לא צריכים ארמון. גם טוב שהוא לא של מג'ד. זה היה יכול להיות לא נעים, להתעניין בו. המתווך שמגיע כל בוקר לשתות קפה אצלנו בחנות אומר שהרבה לוטשים עיניים דווקא לארמונות. יש שתי אסכולות, הוא אומר, האחת היא להרוס הכול ולבנות מחדש, השנייה לשפץ את מה שניתן לשפץ ולמכור ביוקר לאלו שאוהבים אותנטיות. העירייה עוד לא החליטה. אני חושבת שאף אחת מהאסכולות האלה לא תעזור לי בעניין הבית. היא בטח גם לא תעזור לאלו שגרו פה, נכון? אני שומעת את ג'ול חופר לי בראש.

אני כבר בשוּק והבוס גם כן שם. הוא מעדיף שאפתח את החנות לפני שהוא מגיע אבל זו לא פעם ראשונה שלבוקר שלי יש רצונות שונים משלו. בוקר טוב, אני צוהלת לקראתו כדי להיות הראשונה שקובעת את טון הפגישה שלנו. הוא נוהם ומסמן לי להכין את התה הראשון של הבוקר. החברים שלו כבר מגיעים מהחנויות הסמוכות ומתיישבים בשולחן שהכין בפתח החנות. אני נכנסת לסדר את התצוגה לעוברים ושבים.

המתווך מגיע בתשע. תמיד על הדקה. אני לא מבינה מה יש לו לחפש כאן כל בוקר. זה לא שנפתח פה משרד למכירת הבתים שאף אחד לא רוצה לקנות. בשבוע שעבר שאלתי אותו אם הוא יודע כמה יכול לעלות הבית של מג'ד. הוא צחק ואמר לי שהסיפור של מכירת השטח עדיין רחוק מלהסתיים. מכירת השטח הוא אמר, למה לא מכירת הבתים? שאלתי את ג'ול והוא אמר לי, איך את יכולה לחשוב על קנייה של בית שהוא לא שלך? אמרתי לו, אז איפה נראה לך שתוכל לגור אצלי? אם אתה רוצה שאארח אותך ועוד על חשבוני, תתמוך בי בבקשה, כי אני יכולה לקנות רק חורבה. הוא אמר לי שאני בכלל מפנטזת על משהו שבחיים לא יקרה. את האחרונה שהם ימכרו לה, אמר. לא הבנתי מי זה הם, ולמה אני אחרונה, אבל לא שאלתי כי ידעתי שהוא יסגור לי עוד דרכים לצאת מהבור שלי.

לא מזמן ראיתי שהמתווך פרשׂ מפה מול עיני הבוס, על שני שולחנות קפה קטנים, וראיתי שבמרכזה יש כתם ירוק מעל מה שזיהיתי שהוא השוק. הכתם הירוק כיסה כמעט את כל השטח שבו אמורים להיות בתי הוואדי. צוירו בו עצים, וגן משחקים לילדים. הכתם הירוק היה עליז יחסית לבתים שאני עוברת על פניהם בכל יום. הם נמחקו מהמפה. זה העביר לי צמרמורת בגב. לבוס שלי יש שתי חנויות בשוק, ובית שעזב פעם בוואדי. תגיד, שאלתי אותו מיד כשהמתווך עזב, מה קורה פה, העירייה החליטה פתאום להפסיק את מדיניות ה"לא רואה, לא יודעת" ומתחילה להתעניין בוואדי? מה קורה פה, נהם, כלום לא קורה פה. חמישים שנה הוואדי עומד כאן, וימשיך לעמוד עד שייפול. הבוס שלך טיפש, אמר לי ג'ול. משהו תמיד קורה, ובגלל זה משהו גם יקרה, עוד שנה או עוד עשר שנים. אבל לא משנה מה קורה ומה עוד יקרה, הוא הוסיף, לך באמת אין למה לצפות, העניים רבים על הפירורים והעשירים יאכלו את כל העוגה.

בסוף יום העבודה אני מתחילה לטפס בוואדי על ההר.

שום דבר לא עומד במקום, אני חושבת בעודי עולה בוואדי. נראה שככל שהזמן מתקדם אני הולכת לאחור. יותר חובות, פחות אוכל במקרר. ככל שראיי גדל, העולם שלו מתרחב ושלי מצטמצם. אני נעצרת להתבונן על הבית של מג'ד וגם לנשום קצת לפני גרם המדרגות ביציאה מהוואדי. מתי כבר תעברי לכאן? קולו של רמון מקפיץ אותי.

הבהלת אותי, אני אומרת לפנים המכוסים בסחבות. רמון משחרר קצת באזור הפה את הבדים שמחממים את ראשו, והחיוך שלו משתחרר החוצה. אז מתי את באה להיות שכנה שלי? רמון, אתה יודע שזה לא כל כך פשוט. פשוט, פשוט מאוד, הוא אומר. להיכנס, לגור ואז לסדר מה שצריך לסדר. לאט־לאט. בואי, תיכנסי ונסתכל על זה יחד. אחר צהריים עכשיו, והשמש כבר שוקעת במפרץ מאחורינו, ולכן אני אומרת לו: אין לי זמן, רמון, אני צריכה להוציא את ראיי מהגן. אין לך זמן לבית חלומותייך? הוא צוחק. בואי לכמה דקות… אנחנו נכנסים. בבית שלושה חדרים ענקיים, מלאים בזבל שדיירי העשורים האחרונים השאירו שם. אני רואה בסיפוק שכמעט כל החלונות נמצאים במקומם. חלק מהקירות טחובים והקור מקפיא. נו, שואל רמון, לא עושה לך חשק? ההמ… מזכיר לי את הבית שאני חיה בו היום, אני צוחקת. מה עם מים וחשמל? מה הבעיה, תביאי לך קונטיינר למים וגנרטור לחשמל. כמו החלוצים, אני מחייכת, ואז שואלת: ומה, אף אחד לא יבוא לדרוש אותו? חזקה, הוא עונה, את יודעת מה זה? תעשי לך חזקה על המקום. אבל האנשים שגרו פה, לא הייתה להם חזקה? בטח. להרבה הייתה, אבל את האחרונה בשרשרת. את כאן עכשיו. אני לא מצליחה להיזכר ממתי אני זוכרת את רמון. אי אפשר לדעת עליו את גילו. מישהו אמר לי שכל ניסיונות הפינוי לא הצליחו להוציא אותו מכאן, וכבר זמן רב שלא מנסים לפנות אותו יותר.

בתי הוואדי כבר מוכרים לי. יש עשרות מהם סביבי ואין אחד שדומה למשנהו. אצל רובם הפתחים חסומים בבלוקים, אבל משום מה מי שחסם אף פעם לא סגר את כל הפתחים. תמיד נשאר פתח אוויר לבית, שהוא גם פתח כניסה לדיירים מזדמנים. הבית שאני עוברת על פניו עכשיו הוא הבית הכי מפואר. כלומר היה מפואר, אבל עדיין נראה כמו ארמון הארמונות של הוואדי. עומד גבוה מעל כולם, ובמרפסת המעוטרת קשתות שבקומה השנייה יושבת עכשיו רנה עם כוס קפה. היי רנה, מה שלומך? אני בטוב חבּיבְּתי, היא מחייכת את חיוך מיליון הדולר שלה, רחב וחסר כמה שיניים. איך המשפחה? אני ממשיכה. כולם יופי, תכף חוזרים. הבנים של רנה אוספים במעלה ההר דברים שאנשים זורקים מחוץ לבית ומוכרים בחנות של בעלה בשוק למטה. וראיי? היא שואלת. הוא בסדר, גדל, אני עונה, ממשיכה לטפס, ותוך כדי כך אומרת לה, רמון אמר לי לקחת את הבית של מג'ד, מה את אומרת? תיקחי, בטח שתיקחי. תגורי בו וכשהדיירים יגיעו חזרה נחפש לך בית אחר. את מכירה אותם? בטח מכירה. הייתי קטנה כשהלכו, אבל זוכרת, משפחה טובה.

אני ממשיכה לעלות וחושבת שאם יהיה לי בית סוף־סוף, כנראה אהיה פחות עייפה. גם מהעליות האלו. אולי אהיה אפילו קצת יותר שמחה.

כמה מדרגות לפני הגן אני עוצרת לנשום. אני חושבת על ראיי שמחכה לי, ואיך בכל פעם שהוא רואה אותי בפתח הגן הוא קופץ על מקומו, שמח כל כך, ואז אני באה אליו, מרימה אותו ומצמידה את ליבו אל ליבי, ושנינו שמחים. אני מתמלאת בכוחות וחושבת שוב על הבית בוואדי. אולי בכל זאת? חייבת כבר לנוח. אני ממשיכה לעלות עד הכניסה לגן, אבל אז אני שומעת אותו פתאום מגחך. שתוק ג'ול! שתוק כבר!!! אני טורקת אחריי את השער, ונכנסת אל הגן.

_____________

* רַאיי – בערבית: דעה, רעיון.

 

גליה אביאני, מתגוררת בחיפה. פעילה פוליטית פמיניסטית. בימים אלו שותפה ליצירת תערוכה היסטורית על מרד וואדי סליב. כתבה עד כה מאמרים על מזרחיות בישראל, חיים משותפים בחיפה, תעסוקת נשים, מגדר והסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו לה פרסום ספרותי ראשון.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שלוש בעשר", סיפור מאת רמי מארק רום

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה. אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ התמחות: נגה שיאון. מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן. גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו