.

מות העיר

מאת גליה אביאני

ג'ול תמיד שואל אותי: כשאהיה זקן ובלי גרוש על התחת, תסכימי לתת לי מקום לישון וקצת אוכל? ומיד אחר כך הוא מתחנחן: גם פרוסה עם קוטג' זה מספיק, ואני מבטיח שלא אתפוס אצלך הרבה מקום, את יודעת… זה רק כדי שאני לא אהיה זרוק ברחוב. אני בעיקר צוחקת כשהוא שואל אותי את השאלות האלו. לא יודעת מה לעשות עם הפחד שלו להישאר בסוף לבד ועני, ולפעמים אומרת לו שגם אני לא בטוחה איפה אגמור עם כל הבתים האלה שאני מתגלגלת ביניהם. את תמיד מוצאת פתרון, ואני הולך עם הראש בקיר, הוא עונה לזה, והקיר יום אחד ישבור אותי, אני יודע.

רַאיי מתעורר.* הקור בבית מתחרה בזה שבחוץ ונראה שגם מנצח אותו. אני מלבישה את ראיי בתוך המיטה, מקווה שחמימות השינה מתחת לשתי השמיכות תישאר בגופו הקטן עד שאסיים להתארגן. הוא כבר רוצה לצאת ממיטת הסורגים אבל אני מפתה אותו בכדור גומי צבעוני להישאר שם עוד קצת. אני מתארגנת במהירות ותוך עשר דקות שנינו יוצאים אל הגן שנמצא במעלה שני רחובות שמחברים אותם שני גרמי מדרגות ארוכים. רַאיי בידי האחת, על הכתף התיק לגן, והעגלה המתקפלת ביד השנייה. זו הפעם השלישית שאנו מחליפים גן. החלפתי גם שני בתים מאז נולד. מה שנשאר קבוע בחיינו הוא המדרגות הללו. שונאת את העיר הזו שמתחבאת בין עליות וירידות. לעלות כבד יותר, אבל לרדת עם ראיי מפחיד יותר. במיוחד בגשם, כשאבני המדרגות חלקלקות. לפעמים יש לי הרגשה שמדובר בהתנכלות אישית מצידה של העיר שבחרה להתקיים על הר. ג'ול, בניגוד אליי, דווקא אוהב אותה, את העיר. כלומר, הוא לא אומר שהוא אוהב, זה לא הסגנון שלו, אבל יחסית לעצמו הוא כמעט לא מקטר עליה. מזה אני מבינה שאותה הוא אוהב, ורק את המדינה הוא שונא.

אנו מגיעים אל הגן, כבר כמעט חם לי מהדרך עם כל מה שאני סוחבת עליי. אחרי משא ומתן קצר עם רַאי, הוא מסכים להישאר בגן, ואחרי משא ומתן ארוך יותר עם הגננת היא מסכימה להעלות עוד שתי מעלות במזגן ואני יורדת לעבודה.

ג'ול מספר שבפָמָגוּסְטה שבקפריסין, עוד עיר של מגורשים, כבר עשרות שנים שמגדלי העיר הריקים קורסים. האוניות השטות מול חופיה עיוורות לריק שמכלה מולן את העיר. בבית הספר הקרוב לאזור הנטוש הפעמון מצלצל מדי שעה, ואינו מופרע כלל מצליל הקריסה האיטית אך המתמדת של הבניינים לצידו. את לא מבינה כמה שזה יפה, הוא מתלהב, אף אחד לא נוגע, לא מפנה, לא הורס, לא מתנגד למראות. כל כאבי האנשים, הנשים, הילדים שחיו שם, שעזבו משם, הכול נמצא בקריסה האיטית שמפסלת בכל רגע את הבתים והרחובות מחדש. האסתטיקה של ההרס. והנה, הוא אומר, גם לנו יש את היופי הזה. את ההדר שבכאב, את התנועה של הכלום שמעצבת מחדש את הבתים ואת הרחובות, הכל קיים גם אצלנו, כי לנו יש ממש פה את הוואדי! כעת אני מדמיינת אותו מרים את ידיו מעלה בעת הדגשת המילה האחרונה, כמו שחקן שמארגן לו בן רגע במה מאולתרת באמצע הרחוב. נואם בקולי קולות, מתעלם כהרגלו מהעוברים ושבים, שמתקשים להתעלם ממנו. הוואדי, הוא מרעים, זה הפסל הקינטי שלנו, ואנחנו חיים איתו בלי לראות אותו! אצלנו, הוא אומר עכשיו בלחישה קולנית, כאילו עבר לשחק בסרט אימה, העיר נעה ומתקיימת שנה ועוד שנה, ובליבה יש חור.

אני לא יודעת לגבי פסלים קינטיים, אבל יודעת שכשאני עוברת בוואדי פעמיים ביום, בוקר וערב, בניגוד לתנועה שג'ול מרגיש, אני מרגישה את האין, את השממה. אף אחד כמעט לא עובר שם. אף אחד כמעט לא מתגורר שם, העיר צומחת וגדלה סביב הוואדי הריק כמו רקמה מתחדשת שסוגרת על שוליו של פצע. אני הולכת משם כי זו הדרך הקצרה יותר לעבודה ואין לי כסף לנסיעות באוטובוס, שעובר מסביב לשולי הרקמה המתה, בדרכו אל התאים החיים בשכונות המיושבות, שם יש נוסעים לאסוף. בוואדי אפשר לאסוף את רמון, אבל הוא אף פעם לא יוצא משם ממילא.

בוקר טוב, אני אומרת לרמון שנמצא מתחת להר של שמיכות מעברו השני של פתח הקרוע בקיר הבית לצד השביל. רמון לא עונה כי הוא אף פעם לא עונה כל כך מוקדם בבוקר. אני ממשיכה לרדת ומזיזה את ענפי השיחים שנתפסו בין האבנים על השביל. מדי פעם אני מרימה עיניים אל הנמל ממול. מה שאני אוהבת בים זה שבניגוד לעיר, שתוקעת לך את ההר מול הפרצוף, בים את יכולה לראות למרחק. אבל עכשיו אוניית הנוסעים הענקית שעומדת ברציף כמו בניין רב קומות חוסמת לי את המרחק הזה.
אני מסיטה את מבטי מהמפרץ בחזרה אל השביל, שנעשה קשה יותר לתנועה ככל שאני יורדת בו. האבנים שנעתקו מהבתים מסביב מתדרדרות מטה וחוסמות את המעבר.

אני מגיעה אל הבית של מג'ד. טוב, זה לא בדיוק הבית שלה. היא לא מאלו שנקרעו מהבתים כאן ברגע. מג'ד סיפרה לי שכשהייתה ילדה קטנה זה אכן היה הבית שלהם, אבל הם עזבו עוד לפני המלחמה. מבין כל הבתים שאני רואה כאן, זה הבית שנראה הכי מתאים לי. היחיד שהוא בן קומה אחת ויש בו רק שלושה חדרים. קטן יחסית לארמונות הריקים. בית קטן שמתאים לי כי אצטרך להשקיע בו פחות, ובכלל, ראיי ואני לא צריכים ארמון. גם טוב שהוא לא של מג'ד. זה היה יכול להיות לא נעים, להתעניין בו. המתווך שמגיע כל בוקר לשתות קפה אצלנו בחנות אומר שהרבה לוטשים עיניים דווקא לארמונות. יש שתי אסכולות, הוא אומר, האחת היא להרוס הכול ולבנות מחדש, השנייה לשפץ את מה שניתן לשפץ ולמכור ביוקר לאלו שאוהבים אותנטיות. העירייה עוד לא החליטה. אני חושבת שאף אחת מהאסכולות האלה לא תעזור לי בעניין הבית. היא בטח גם לא תעזור לאלו שגרו פה, נכון? אני שומעת את ג'ול חופר לי בראש.

אני כבר בשוּק והבוס גם כן שם. הוא מעדיף שאפתח את החנות לפני שהוא מגיע אבל זו לא פעם ראשונה שלבוקר שלי יש רצונות שונים משלו. בוקר טוב, אני צוהלת לקראתו כדי להיות הראשונה שקובעת את טון הפגישה שלנו. הוא נוהם ומסמן לי להכין את התה הראשון של הבוקר. החברים שלו כבר מגיעים מהחנויות הסמוכות ומתיישבים בשולחן שהכין בפתח החנות. אני נכנסת לסדר את התצוגה לעוברים ושבים.

המתווך מגיע בתשע. תמיד על הדקה. אני לא מבינה מה יש לו לחפש כאן כל בוקר. זה לא שנפתח פה משרד למכירת הבתים שאף אחד לא רוצה לקנות. בשבוע שעבר שאלתי אותו אם הוא יודע כמה יכול לעלות הבית של מג'ד. הוא צחק ואמר לי שהסיפור של מכירת השטח עדיין רחוק מלהסתיים. מכירת השטח הוא אמר, למה לא מכירת הבתים? שאלתי את ג'ול והוא אמר לי, איך את יכולה לחשוב על קנייה של בית שהוא לא שלך? אמרתי לו, אז איפה נראה לך שתוכל לגור אצלי? אם אתה רוצה שאארח אותך ועוד על חשבוני, תתמוך בי בבקשה, כי אני יכולה לקנות רק חורבה. הוא אמר לי שאני בכלל מפנטזת על משהו שבחיים לא יקרה. את האחרונה שהם ימכרו לה, אמר. לא הבנתי מי זה הם, ולמה אני אחרונה, אבל לא שאלתי כי ידעתי שהוא יסגור לי עוד דרכים לצאת מהבור שלי.

לא מזמן ראיתי שהמתווך פרשׂ מפה מול עיני הבוס, על שני שולחנות קפה קטנים, וראיתי שבמרכזה יש כתם ירוק מעל מה שזיהיתי שהוא השוק. הכתם הירוק כיסה כמעט את כל השטח שבו אמורים להיות בתי הוואדי. צוירו בו עצים, וגן משחקים לילדים. הכתם הירוק היה עליז יחסית לבתים שאני עוברת על פניהם בכל יום. הם נמחקו מהמפה. זה העביר לי צמרמורת בגב. לבוס שלי יש שתי חנויות בשוק, ובית שעזב פעם בוואדי. תגיד, שאלתי אותו מיד כשהמתווך עזב, מה קורה פה, העירייה החליטה פתאום להפסיק את מדיניות ה"לא רואה, לא יודעת" ומתחילה להתעניין בוואדי? מה קורה פה, נהם, כלום לא קורה פה. חמישים שנה הוואדי עומד כאן, וימשיך לעמוד עד שייפול. הבוס שלך טיפש, אמר לי ג'ול. משהו תמיד קורה, ובגלל זה משהו גם יקרה, עוד שנה או עוד עשר שנים. אבל לא משנה מה קורה ומה עוד יקרה, הוא הוסיף, לך באמת אין למה לצפות, העניים רבים על הפירורים והעשירים יאכלו את כל העוגה.

בסוף יום העבודה אני מתחילה לטפס בוואדי על ההר.

שום דבר לא עומד במקום, אני חושבת בעודי עולה בוואדי. נראה שככל שהזמן מתקדם אני הולכת לאחור. יותר חובות, פחות אוכל במקרר. ככל שראיי גדל, העולם שלו מתרחב ושלי מצטמצם. אני נעצרת להתבונן על הבית של מג'ד וגם לנשום קצת לפני גרם המדרגות ביציאה מהוואדי. מתי כבר תעברי לכאן? קולו של רמון מקפיץ אותי.

הבהלת אותי, אני אומרת לפנים המכוסים בסחבות. רמון משחרר קצת באזור הפה את הבדים שמחממים את ראשו, והחיוך שלו משתחרר החוצה. אז מתי את באה להיות שכנה שלי? רמון, אתה יודע שזה לא כל כך פשוט. פשוט, פשוט מאוד, הוא אומר. להיכנס, לגור ואז לסדר מה שצריך לסדר. לאט־לאט. בואי, תיכנסי ונסתכל על זה יחד. אחר צהריים עכשיו, והשמש כבר שוקעת במפרץ מאחורינו, ולכן אני אומרת לו: אין לי זמן, רמון, אני צריכה להוציא את ראיי מהגן. אין לך זמן לבית חלומותייך? הוא צוחק. בואי לכמה דקות… אנחנו נכנסים. בבית שלושה חדרים ענקיים, מלאים בזבל שדיירי העשורים האחרונים השאירו שם. אני רואה בסיפוק שכמעט כל החלונות נמצאים במקומם. חלק מהקירות טחובים והקור מקפיא. נו, שואל רמון, לא עושה לך חשק? ההמ… מזכיר לי את הבית שאני חיה בו היום, אני צוחקת. מה עם מים וחשמל? מה הבעיה, תביאי לך קונטיינר למים וגנרטור לחשמל. כמו החלוצים, אני מחייכת, ואז שואלת: ומה, אף אחד לא יבוא לדרוש אותו? חזקה, הוא עונה, את יודעת מה זה? תעשי לך חזקה על המקום. אבל האנשים שגרו פה, לא הייתה להם חזקה? בטח. להרבה הייתה, אבל את האחרונה בשרשרת. את כאן עכשיו. אני לא מצליחה להיזכר ממתי אני זוכרת את רמון. אי אפשר לדעת עליו את גילו. מישהו אמר לי שכל ניסיונות הפינוי לא הצליחו להוציא אותו מכאן, וכבר זמן רב שלא מנסים לפנות אותו יותר.

בתי הוואדי כבר מוכרים לי. יש עשרות מהם סביבי ואין אחד שדומה למשנהו. אצל רובם הפתחים חסומים בבלוקים, אבל משום מה מי שחסם אף פעם לא סגר את כל הפתחים. תמיד נשאר פתח אוויר לבית, שהוא גם פתח כניסה לדיירים מזדמנים. הבית שאני עוברת על פניו עכשיו הוא הבית הכי מפואר. כלומר היה מפואר, אבל עדיין נראה כמו ארמון הארמונות של הוואדי. עומד גבוה מעל כולם, ובמרפסת המעוטרת קשתות שבקומה השנייה יושבת עכשיו רנה עם כוס קפה. היי רנה, מה שלומך? אני בטוב חבּיבְּתי, היא מחייכת את חיוך מיליון הדולר שלה, רחב וחסר כמה שיניים. איך המשפחה? אני ממשיכה. כולם יופי, תכף חוזרים. הבנים של רנה אוספים במעלה ההר דברים שאנשים זורקים מחוץ לבית ומוכרים בחנות של בעלה בשוק למטה. וראיי? היא שואלת. הוא בסדר, גדל, אני עונה, ממשיכה לטפס, ותוך כדי כך אומרת לה, רמון אמר לי לקחת את הבית של מג'ד, מה את אומרת? תיקחי, בטח שתיקחי. תגורי בו וכשהדיירים יגיעו חזרה נחפש לך בית אחר. את מכירה אותם? בטח מכירה. הייתי קטנה כשהלכו, אבל זוכרת, משפחה טובה.

אני ממשיכה לעלות וחושבת שאם יהיה לי בית סוף־סוף, כנראה אהיה פחות עייפה. גם מהעליות האלו. אולי אהיה אפילו קצת יותר שמחה.

כמה מדרגות לפני הגן אני עוצרת לנשום. אני חושבת על ראיי שמחכה לי, ואיך בכל פעם שהוא רואה אותי בפתח הגן הוא קופץ על מקומו, שמח כל כך, ואז אני באה אליו, מרימה אותו ומצמידה את ליבו אל ליבי, ושנינו שמחים. אני מתמלאת בכוחות וחושבת שוב על הבית בוואדי. אולי בכל זאת? חייבת כבר לנוח. אני ממשיכה לעלות עד הכניסה לגן, אבל אז אני שומעת אותו פתאום מגחך. שתוק ג'ול! שתוק כבר!!! אני טורקת אחריי את השער, ונכנסת אל הגן.

_____________

* רַאיי – בערבית: דעה, רעיון.

גליה אביאני, מתגוררת בחיפה. פעילה פוליטית פמיניסטית. בימים אלו שותפה ליצירת תערוכה היסטורית על מרד וואדי סליב. כתבה עד כה מאמרים על מזרחיות בישראל, חיים משותפים בחיפה, תעסוקת נשים, מגדר והסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו לה פרסום ספרותי ראשון.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "שלוש בעשר", סיפור מאת רמי מארק רום

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "קדיש על חשיכה ועל אור" / דנה אמיר

.

חלק ראשון

כָּל חֶדֶר וְחֶדֶר בַּבַּיִת הַזֶּה אוֹצֵר זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁלוֹ. הִיא יוֹדַעַת אֶת מִסְפַּר הַמַּדְרֵגוֹת הַמּוֹבִילוֹת מִן הַמְּבוֹאָה אֶל קוֹמַת חַדְרֵי הַשֵּׁנָה, מַכִּירָה עַל בֻּרְיוֹ אֶת הַמַּעֲבָר הַצַּר בֵּין קִיתוֹן הָרַחֲצָה וַחֲדַר הַכְּבִיסָה, וָהָלְאָה מִמֶּנוּ, תְּעוּקַת הַצְּרָצָרִים עַל הַגְּזוּזְטְרָה הַצּוֹפָה מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל הַגַּן. אַף לֹא אֶחָד מִן הַזִּכְרוֹנוֹת הַלָּלוּ הוּא טוֹב מִדַּי אוֹ רַע מִדַּי. הֵם נִפְקָחִים בְּתוֹכָה מִדֵּי לַיְלָה, כִּפְקָעוֹת.

עָבֶה כְּכָל שֶׁהָיָה הַמָּסָךְ שֶׁמֵאֲחוֹרָיו הִתְנַהֲלוּ הַחַיִּים הַהֵם, הוּא הָיָה שָׁקוּף לְהַפְלִיא. תַּכְלִית הַחַיִּים הָאֵלֶּה לֹא הָיְתָה כְּפוּפָה אֶלָּא לֶחָזוֹן שֶׁלָהֶם עַצְמָם, אַחְדוּת עֲשִׁירָה מִכָּל זִכָּרוֹן אוֹ יֶדַע. כְּדֵי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרָהּ נְחוּצוֹת הָיוּ אֵפוֹא מִלִּים חַסְרוֹת תַּקָּנָה, מִלִּים נוֹדְדוֹת, כָּאֵלֶה שֶׁיִתְבְּעוּ מִמֶּנָה לְהַעֲנִיק לָהֶן שׁוּב וָשׁוּב אֶת חֵרוּתָן וּבִתְמוּרָה יַנִּיחוּ לָה לֶאֱחוֹז בָּרֶצֶף הַהוּא, שֶׁנִשְׁבַּר בְּאֶמְצָעוֹ.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים כָּתְבָה כְּמִי שֶׁמְּנַסָּה לְהָבִיא אֶת עַצְמָהּ לוֹמַר דְּבַר־מָה, אַךְ הַדָּבָר הַהוּא, שֶׁנִּפְרָשֹ עַל פְּנֵי אֵינְסְפוֹר עַמּוּדֵי דְּפוּס, נוֹתָר עָלוּם. דּוֹרוֹת בָּאוּ וְחָלְפוּ, עוּבְדוֹת חַסְרוֹת פֵּשֶׁר הִתְחַפְּשֹוּ לְנִסִּים אוֹ לִגְּזֵרוֹת גּוֹרָל, אִישׁ לֹא הִרְחִיק רְאוֹת מִמֶּנָהּ. אִישׁ גַּם לֹא יָדַע כָּמוֹהָ בְּאֵיזוֹ קַלּוּת מִתְגָּרָה מוּקֶמֶת קוֹמַת עַמּוּדִים חֲדָשָׁה עַל חָרְבוֹת זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ.

מֵרֶגַע שֶׁהֶעֱמִידָה עַצְמָהּ לִרְשׁוּתָם הָיוּ הָאֲנָשִׁים רוֹאִים בָּה אֶת מָה שֶׁבִּקְּשׁוּ לִרְאוֹת בְּעַצְמָם. אַפָּהּ הַנִּשְׁרִי שִׁוָּה לְפָנֶיהָ אֲרֶשֶׁת הָאָפְיָנִית לִזְקַן עוֹפוֹת הַלַּיְלָה, וְעֵינֶיהָ, שֶׁמֻּסְכָּם הָיָה עַל הַכֹּל שֶׁהָיוּ הָאֵיבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּפָּנִים הָאֵלֶּה, אָצְרוּ בְּתוֹךְ מַבָּעָן סוּג מְיֻחָד שֶׁל הִסּוּס, כְּמוֹ הִבִּיטוּ תָּדִיר דַּרְכָּהּ אוֹ מֵעֵבֶר לָה. מִי שֶׁנִּתְקַל בָּהּ אִמֵּץ אוֹתָהּ אֵפוֹא אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתָהּ קַלּוּת שֶׁבָּהּ הִבְחִין בָּהּ.

אוּמְלָלוּת בְּנֵי הָאָדָם רִתְּקָה אוֹתָהּ כְּשֵׁם שֶׁרִתְּקוּ אוֹתָהּ פִּתּוּלִים אַדְרִיכָלִיִים מְסֻיָּמִים שֶׁיָּצְרוּ פְּתָחִים חֲבוּיִים בְּמִשְׁטָחִים שֶׁנִּדְּמוּ כְּקִירוֹת: חֲלָלִים צָרִים, מְאֻלָּצִים עַד זָרָא. רֹב הַזְּמַן הָיוּ הַדְּבָרִים תְּפֵלִים מִכְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מוּפְתַּעַת מֵהֶם. אַךְ הָיָה סוֹד הַטָמוּן בְּכָל זֶה, וְלֹא זֹאת בִּלְבָד אֶלָא שֶׁרֹאשׁוֹ הַמְּדֻבְלָל הֵגִיחַ יוֹם אֶחָד מִתּוֹךְ אַחַד הַפְּתָחִים הָאֵלֶּה.

הַסּוֹד הַהוּא לֹא נֵחַן בְּשֶׁמֶץ מִן הַהִשְׁתָּאוּת וְהָאֵימָה שֶׁסּוֹפְחִים אֲלֵיהֶם שֶׁכְּמוֹתוֹ. נַהֲפוֹךְ הוּא. תַּחַת שֶׁיַּבְלִיט אֶת עַצְמוֹ הוּא הִזְּדַּחֵל, חֲרִישִׁי, לְתוֹךְ הֶחָלָל הַמִּשְׁפַּחְתִי תּוֹךְ שֶׁהוּא מִסְתַּוֶּה כְּעִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָךְ, גַּחֲמָה שֶׁתַּחֲלֹף כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה. אַף כִּי לֹא הָיָה בְּכָךְ כְּדֵי לְרַכֵּךְ אֶת הַמַכָּה שֶׁנִחֲתָּה עַל בְּנֵי הַבַּיִת עִם גִּלּוּיוֹ, נֶחְסְכָה מֵהֶם, אוֹ שֶׁמָא נִמְנְעָה מֵהֶם, הַצַּוְּחָנוּת הַמִּתְלַוָּה לְשַׁעֲרוּרִיּוֹת כְּגוֹן אֵלֶּה. עִם זֹאת, הָיָה עֲלֵיהֶם לְהוֹדוֹת, מֵרֶגַע שֶׁנִּתְגַּלָּה, גְּזֵרַת הַפְּרִישׁוּת הָפְכָה מֻחְלֶטֶת.

מַשֶׁהוּ קָפָא. וְלֹא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפֵא אָדָם עַל עָמְדּוֹ, אוֹ כְּפִי שֶׁמַּצָב עִנְיָנִים כָּזֶה אוֹ אַחֵר קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו, אֶלָא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפְאִים פְּנֵי הַנָּהָר בַּחֹרֶף, עוֹטִים בִּן לַיְלָה מַעֲטֶה סַגְפָנִי שֶׁל צִנָּה שְׁקוּפָה: מֵעֵין הִתְיַצְּבוּת הַבָּזָה לְמִגְבְּלוֹתֶיהָ, הִתְמַסְּרוּת שֶׁשְּׁלִיטָתָה בִּנְקוּדַת הַמַּבָּט שֶׁלָהּ מֻשְׁלֶמֶת. וְכָךְ, בְּעוֹד הַחַיִּים מִחוּצָה לוֹ מִטַּלְטְלִים הֵנָּה וָשׁוֹב, הָפַךְ הַבַּיִת עַל צְלָלָיו הָאֲרֻכִּים חוֹמָה, תְּנַאי, דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַעֲבִירוֹ הַלְאָה.

חלק שני

הִיא סְבוּרָה שֶׁהָיוּ אֵלֶּה אוֹרְנִיוֹת. הִיא לִקְּטָה שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע מֵהֶן לְתוֹךְ כִּיסֵי שִֹמְלָתָהּ וְהִתְכַּוְּנָה לְהַפְתִּיעַ בָּהֶן אֶת אִמָּהּ לִקְרַאת אֲרוּחַת הָעֶרֶב. פְּנֵי אִמָּהּ הָיוּ טְרוּדוֹת תָּמִיד, אַךְ בְּכָל שָׁעָה לָבְשָׁה הַטִּרְדָה הָזֹאת פֵּשֶׁר אַחֵר. כָּעֵת הָיְתָה הַטִּרְדָה קְשׁוּרָה בְּכָךְ שֶׁהִיא לִכְלְכָה אֶת שִֹמְלָתָהּ. הִיא זוֹכֶרֶת אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נִשְׁבְּרוּ רַגְלֵי הַפִּטְרִיוֹת בְּתוֹךְ אֶגְרוֹפֶיהָ הַקְּפוּצִים מֵחֲמַת הַפַּחַד: הִיא תִּכְעַס. הִיא שׁוּב כּוֹעֶסֶת.

בַּלֵּילֹות נָהֲגָה לְהַסְתִּיר תַּחַת הַשְֹּמִיכָה סְפָרִים מִסִּפְרִיַּת הוֹרֶיהָ. שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, מִיכָאֵל שֶׁלִּי, צֶמַח בָּר, נֶחְרְשׁוּ הָלוֹךְ וָשׁוֹב כְּמוֹ בִּקְּשָׁה לִמְצֹא בָּהֶם אֵיזוֹ סִבָּה, הִיא הִשְׁתָּהֲתָה לְרֶגַע, הָאֻמְנָם סִבָּה? אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הַיֹּפִי עַצְמוֹ, מְפַעֲפֵּעַ בֵּינוֹת לַדַּפִּים כְּמִלְמוּל הַגַּלִּים הַצָּרוּד מִבַּעַד לְדָפְנוֹת הָאֹהֶל שֶׁהוֹרֶיהָ נָהֲגוּ לְהָקִים בְּחֻפְשׁוֹת הַקַּיִץ עַל הַחוֹף.

שֹׁבֶל אוֹר חִוֵּר הָיָה מָשׁוּךְ בַּלֵּילוֹת מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל גֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּפֻתָּל. הַמָּצוּי בַּקּוֹמָה הַתַּחְתוֹנָה הָיָה עַל כֵּן מוּדָע לְקִיּוּמָהּ שֶׁל קוֹמָה נוֹסֶפֶת, שֶׁלֹּא הָיָה לָה כָּל שִׁמּוּשׁ צִבּוּרִי וּלְמַעֲשֶֹה לֹא נִרְאֲתָה מֵעוֹלָם לְעֵינֵי אִישׁ מִן הַמְּבַקְרִים. בָּאֲוִיר עָמְדָה תָּדִיר תְּחוּשָׁה שֶׁל מַאֲמָץ. דָּבָר מִן הַחֲפָצִים הַפְּזוּרִים סָבִיב בְּרִשּׁוּל לֹא הֻנַּח בִּמְקוֹמוֹ בְּמִקְרֶה. הָחֵל בְּכַן הַתָּוִים וְכַלֵּה בְּצִנְצְנוֹת הַתַּבְלִינִים הַזְּעִירוֹת, בַּכֹּל הוּשְׁקְעָה כַּוָּנַת מְכַוֵּן.

חוּשֶׁיהָ הָיוּ מְחֻדָדִים תָּמִיד. הִיא יָדְעָה לְהַבְחִין בְּרַחֲשֵׁי בְּנֵי הַבַּיִת מִבַּעַד לְדֶלֶת חַדְרָהּ, צְעָדָיו הַכְּבֵדִים שֶׁל אָבִיהָ לְעֻמַּת פְּסִיעוֹתֶיהָ הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל אִמָּהּ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא כִּוְּנָה אֶת תְּנוּעָתָהּ בַּמֶּרְחָב לְעֵבֶר מַטָרָה אַחַת אֶלָּא הָיְתָה שׁוֹלַחַת יָדָה בַּכֹּל: אוֹסֶפֶת וּמְקַפֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּשְׁלָכִים עַל הָאֲרוֹנִית, מְגִיפָה חַלּוֹן אֶחָד וּמְסִיטָה וִילוֹן מֵעַל אַחֵר, כָּל זֹאת בְּדַּרְכָּהּ לְכַבּוֹת אֶת תַּנּוּר הַנֵּפְט הַמְּעַשֵּׁן בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח.

בֵּין הַצְּלִילִים הַשְּׁגוּרִים הָאֵלֶּה קָרָה שֶׁצְּלִיל מְסוּיָם הִרְעִים לְפֶתַע וְנִקֵּב אֶת אָזְנֶיהָ. הַקּוֹל הַזֶּה הִסִּיג אֶת גְּבוּלָהּ מִבְּלִי שֶׁהִשִֹּיג אוֹתוֹ, וְאָז הִסְתַּלֵּק מִטְּוַח שְׁמִיעָתָהּ כְּמוֹ הִפְצִיר בָּהּ לְבַקֵּשׁ אַחֲרָיו עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ, שֶׁהִסְתַּחְרְרוּ בִּמְהִירוּת גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אִיְּמוּ לְהִתְנַפֵּץ לְתוֹךְ עַצְמָן.

עוֹרָהּ הָיָה שָׁקוּף לְמֶחֱצָה, כִּנְיַר אוֹרֶז. בְּיַנְקוּתָהּ נָהַג אָבִיהָ לְשַׁגֵּר בָּזֶה אַחַר זֶה תַּפּוּזִים כְּתוּמִים לֶחָלָל הַאֲוִיר כְּדֵי שֶׁדַּעְתָּה תּוּסַח וְאִמָהּ תּוּכַל, בְּהֶרֶף הָרֶגַע שֶׁבּוֹ פָּעֲרָה הַקְּטַנָּה אֶת פִּיהָ בְּהַפְתָּעָה, לִתְחֹב לְתּוֹכוֹ כַּף דַּיְסָה. מִן הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֶעֶרְתָה הָאוֹמֶנֶת לִגְרוֹנָהּ חָלָב רוֹתֵחַ וְהִיא בַּת חֳדָשִׁים סְפוּרִים, דָּחֲתָה מֵעָלֶיהָ כָּל סוּג שֶׁל מָזוֹן. פָּנֶיהָ דָּמוּ לָכֵן לְחֻגַּת חוֹף חִוֶּרֶת, וְתַּחַת חִיּוּכֵי הַתִּינוֹקֶת נֶחְבְּאָה אֵיזוֹ עַצְבוּת שֶׁגָּרְמָה לַסּוֹבְבִים אוֹתָה לְהִתְאַמֵּץ תָּמִיד לְהַצְחִיקָהּ.

מֵעוֹלָם לֹא נֵיחָנָה בַּיּוֹפִי שֶׁבּוֹ נֵיחָנָה אֲחוֹתָהּ, שֶׁנּוֹלְדָה בְּהִירַת עֵינַיִם וְשֵֹעָר. אַךְ שַׁתְקָנוּתָהּ שִׁוְּתָה לָה כֹּבֶד רֹאש שֶׁל מִי שֶׁגָּמְרָה אֹמֶר לְהִשָּׁאֵר סְמוּכָה לִפְנֵי הַדְּבָרִים, קְשׁוּבָה לְרַחַשׁ הַטִּיחַ הַנּוֹשֵׁר, לַמִּקְצָב הַטּוֹרְדָנִי שֶׁל גִּשְׁמֵי הַחֹרֶף בַּמַּרְזְבִים, לַקִּינָה חַסְרַת הַתּוֹחֶלֶת שֶׁל קִירוֹת הַבַּיִת בָּעֶרֶב.

בַּת שֵׁשׁ, בַּת שְׁמוֹנֶה, שְׁבוּיָה בְּתוֹךְ חָלָל־זְמַן הוֹלֵךְ וְנֶעְלָם, נָהֲגָה לְהַאֲזִין בַּחֲשַׁאי לַקּוֹלוֹת הַלְּכוּדִים מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר. הַהֶמְיָה, הַזִּמְזוּם הַצּוֹרְמָנִי שֶׁל תַּחֲנַת הָרַדְּיוֹ הַמְּקוֹמִית, הַכֹּל נִדְּמָה כְּנִשְׁעָן עַל הַדֹּפֶן הַדַּקָּה הַמַּפְרִידָה בֵּין הַחֲדָרִים. הַחֲשֵׁכָה הָיְתָה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת. הִיא נֶאֶגְרָה בַּחֲרִיצֵי הַמִּרְצָפוֹת, הִזְדַּחֲלָה, כָּךְ חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה, לְתוֹךְ הַסְּדָקִים הַצָּרִים שֶׁהוֹתִירוּ הַסְּפָרִים בֵּינֵיהֶם, בְּעִקָּר אֵלֶּה שֶׁלֹא נִשְׁלְפוּ תָּדִיר מִן הַמַּדָּף וְשִׁכְבַת אָבָק דַּקִּיקָה הִסְגִּירָה אֶת בְּדִידוּתָם. בַּצַּר לָהּ הָיְתָה מְקָרֶבֶת אֶת עֵינָהּ אֶל חֹר הַמַּנְעוּל הַקָּבוּעַ בַּחֲזִית הַפְּסַנְתֵּר וּמַבִּיטָה בַּעֲדוֹ אֶל הַפְּנִים הַמּוּאָר, נוּרָה דָּלְקָה בְּתוֹכוֹ יוֹם וַלַּיְלָה לְהָגֵן מִפְּנֵי הַלַּחוּת, שָׁם דִּמְּתָה לְעַצְמָהּ בַּיִת אַחֵר שֶׁבּוֹ הַחַיִּים מְתֻקָּנִים וְהַצְּלָלִים אֲסוּפִים, צַיְתָנִיִּים, רַק בַּפִּינוֹת שֶׁיּוֹעָדוּ לָהֶם.

חלק שלישי

הֵם הָיוּ אַרְבָּעָה שֶׁחָבְרוּ כְּעַיִן לְפֶה, כְּפֶה לְאֹזֶן. שְׁתֵי אֲחָיוֹת וּשְׁנֵי אַחִים. כֹּחַ מוּזָר הָפַךְ אוֹתָם לְיֵשׁוּת בַּעֲלַת אַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם פּוֹנֶה לְעֵבֶר אַחֵר. אַרְבָּעָה אַחִים, אַרְבַּע רוּחוֹת.

הָיוּ אֵינְסְפוֹר דְּרָכִים לְמַיֵּן אֶת הַרְבִיעִיָּה הַשּׁוֹקֶקֶת הַזּוֹ: הַפַּטְפְּטָנִים כְּנֶגֶד הַמַּחֲרִישִׁים, הַנּוֹטִים לַמַּעֲשֶֹה כְּנֶגֶד הַנּוֹהִים אַחַר הָרוּחַ, הַמּוּזִיקָאִים כְּנֶגֶד אֳמָנֵי הַמִּכְחוֹל. שְׁנוּנִים וּבַעֲלֵי הוּמוֹר, חַדִּים וּמְהִירֵי מַחְשָׁבָה, שִׁמְּשׁוּ זֶה לָזֶה יְרִיבִים עֲקֻבִּים מִדָּם אַךְ גַּם חֶבֶר נֶאֱמָנִים סָמוּךְ וּמֻחְלָט. יוֹתֵר מִכֹּל דָּמְתָה הַבְּרִית בֵּינֵיהֶם לַבְּרִית הַכְּרוּתָה בֵּין הָעוֹנוֹת, זוֹ שֶׁבְּתוֹכָהּ מְסַמְּנִים שִׁלְהֵי הָאַחַת אֶת רֵאשִׁית הָאַחֶרֶת וְחוֹזֵר חָלִילָה.

הֵם הָיוּ אֲחֵרִים זֶה מִזֶּה וַאֲחֵרִים מִן הָאֲחֵרִים, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מָשׁוּךְ בֵּינֵיהֶם אֵיזֶה חוּט דַּק שֶׁל דִּמְיוֹן. הִיא תָּהֲתָה לִפְעָמִים אֵיךְ יֵרָאֶה הָעוֹלָם בְּלִי נוֹכְחוּתָם הַמַּתְמֶדֶת. בֵּינֵיהֶם הִרְגִּישָׁה תָּמִיד כְּמוֹ אֵיבָר הֶחָשֹוּף לִקְרִינָה בִּלְתִי נִרְאֵית. הֵם חָיוּ לְיָדָהּ אֶת אוֹתָם חַיֵּי יוֹם-יוֹם, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶאֶלְצָה לַחֲצוֹת בְּכָל לַיְלָה מֵעֵין מְצוּלָה כֵּהָה, כָּךְ דִּמְּתָה אוֹתָה לְעַצְמָהּ, רַק עַל מְנַת לְהָגִיחַ מִמֶנָה הַיְשֵׁר אֶל שֻׁלְחָן אֲרוּחַת הַבֹּקֶר הַהוֹמֶה שֶׁהֵם יְשׁוּבִים סְבִיבוֹ.

הִיא רָשְׁמָה בְּלִבָּהּ הַכֹּל. הַנְּמָלִים הָרוֹחֲשׁוֹת תַּחַת מִרְצְפוֹת הָאֶבֶן הַסְּמוּכוֹת לַכְּנִיסָה, מַחֲטֵי הָאֹרֶן הַמְּכַסּוֹת אֶת הָאֲדָמָה בְּשִׁכְבָה טְחוּבָה, הַנִּחוֹחַ הַמְּיֻחָד, הַמְּשַׁכֵּר, שֶׁל הַגָּדֵר הַחַיָּה הַמּוֹבִילָה אֶל הַבַּיִת. אָהֲבָה לְהַקְשִׁיב, מִפְּנִים חַדְרָהּ, לְקוֹלוֹתֵיהֶם הַמִּתְגַּלְגְּלִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹב, דּוֹהֲרִים עַל עֶגְלַת הָעֵץ הַקְּטַנָּה שֶׁהִרְכִּיבוּ בְּאוֹפֶן מְאֻלְתָּר, מְפִיצִים סְבִיבָם רְסִיסֵי הֲמוּלָה וּצְחוֹק.

בְּכָל שָׁנָה, בִּסְבִיבוֹת חֹדֶשׁ אַפְּרִיל, הָיָה הַבַּיִת מִתְהַפֵּךְ הַחוּצָה עַל תְּכוּלָתוֹ וּקְרָבָיו. הֵם נִתְבְּעוּ לַמְּשִֹימָה כַּחֲבוּרַת פּוֹעֲלִים קְטַנִּים, אוֹחֲזִים מִי בְּמִבְרֶשֶׁת, מִי בְּמַקְדֵּחָה, מִי בְּסֻלָּם. לְמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ שְׁבוּעַיִם הָיָה הֶחָלָל מִתְמַלֵּא רֵיחוֹת סִיד וָצֶבַע, וּפִינוֹת הַבַּיִת הַמֻּצָּלוֹת הָיוּ מִתְמַלְּאוֹת הַלְמוּת תּוּפִּים שֶׁלֹא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. כָּךְ נִלְכַּד הַחֲלוֹף בְּתוֹךְ אֵינְסְפוֹר צוּרוֹת שֶׁל בִּזְבּוּז מְשַׁוֵּעַ. טִקְסֵי הַשִּׁפּוּץ הַלָלוּ, שֶׁתּוֹצְאוֹתֵיהֶם לֹא הֶאֱרִיכוּ יָמִים, יָצְרוּ מַצַּג שָׁוְא שֶׁל יְעִילוּת, מִלָּה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל אִמָּהּ בִּמְיֻחָד וְאִילוּ הִיא תֵּעֲבָה בְּכָל מְאוֹדָהּ. יְעִילוּת הָיְתָה דַּרְכָּן שֶׁל אִמָּהּ וְסָבָתָהּ לִשְׁלוֹל אֶת עוֹלָם הַחֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ שֶׁלָהּ. הָיוּ אֵי אֵלּוּ מִלִּים כָּאֵלֶּה, מִלִּים שֶׁהֵצִיפוּ אֶת אֲפֵלַת חַדְרָה, מִלִּים שֶׁלַּהֲגִיָּתָן כְּשֶׁלְעַצְמָהּ הָיָה הַכֹּחַ לְהַשְׁלִיכָהּ בְּכֹחַ מִתּוֹךְ קוּרֵי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ.

יֵשׁ שֶׁהָיְתָה מִסְתַּתֶּרֶת כְּרוּחַ רְפָאִים מִחוּץ לְחַלּוֹנוֹת בָּתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ וְסוֹפֶגֶת רֵיחוֹת חֲבִיתָה וְסָלָט, מְחָאוֹת קְטַנּוֹת טֶרֶם מִקְלְחוֹת הָעֶרֶב, הֵדֵי וִיכּוּחִים הַהוֹלְכִים וְשׁוֹקְעִים לְתוֹךְ הֶמְיָה סְמִיכָה. שֶׁטַח הַהֶפְקֵר הַתָּמוּהַּ הַזֶּה, חַיֵּי מִשְׁפָּחָה, עוֹרֵר בָּהּ דַּחַף לִכְרֹךְ בְּחִפָּזוֹן דָּבָר בְּמִשְׁנֵהוּ בְּטֶרֶם יַהֲפֹךְ נַחֲלַת הֶעָבָר: שִׁלּוּב שֶׁל עֹנֶג וְאֵימָה.

שֶׁכֵּן כָּל זֶה הִדִּיף רֵיחַ שֶׁל סוֹף קָרֵב. הִיא יָדְעָה זֹאת. מָה שֶׁהָיָה אָרוּג לִבְלִי הַפְרֵד עָתִיד הָיָה לְהִפָּרֵם. מָה שֶׁנִּצַּב זָקוּף עָתִיד הָיָה לְהִתְהַפֵּךְ וְרֹאשׁוֹ אֶל הָאֲדָמָה.

דנה אמיר, "קדיש על חשיכה ועל אור", אפיק, 2019.

» במדור מודל 2019 – שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מתוך "התוואי האופקי" מאת רות ביגר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן