מסה | בריחתו המתמדת של חורחה לואיס בורחס

"בורחס האיש כותב מה שהוא כותב, ולאחר מכן, בחלוף זמן, תמיד לאחר מכן בחלוף זמן, הדברים עושים את דרכם ומגיעים אל מי שקוראים אותם, והאיש בורחס כבר אחר". יורם מלצר ברשימה אישית לרגל 120 שנה להולדת הסופר הארגנטינאי הגדול

אמיר זליגובסקי, גילוף בחומר, 26×32 ס"מ, 2005 (צילום: אבי חי)

.

ככל שאנו קוראים את בורחס, כך אנו מכירים אותו פחות: רשימה אישית במלאת 120 שנה להולדתו

מאת יורם מלצר

 

***

.

בורחס ואני / חורחה לואיס בורחס

מספרדית: יורם מלצר

.

האחר, בורחס, הוא מי שקורים לו הדברים. אני מתהלך בבואנוס איירס ומתעכב, אולי כבר באופן מכני, כדי להביט בקשת של המסדרון המוליך לחצר ובדלת הרשת; מבורחס מגיעות אליי ידיעות בדואר ואני רואה את שמו בשלישייה של פרופסורים או במילון ביוגרפי. אני אוהב שעוני חול, מפות, את הטיפוגרפיה של המאה השמונה־עשרה, אטימולוגיות, את טעמו של הקפה ואת הפרוזה של סטיבנסון: האחר חולק את ההעדפות הללו, אך עושה זאת באורח גאוותני שהופך אותן למאפיינים של שחקן. יהיה זה מוגזם לקבוע שהיחסים בינינו הם יחסי עוינות; אני חי, אני נותן לעצמי לחיות, כדי שבורחס יוכל לטוות את הספרות שלו, והספרות הזאת מצדיקה אותי. אין לי כל קושי להודות שהוא הצליח להפיק עמודים מוצדקים אחדים, אך העמודים הללו אינם יכולים להציל אותי, אולי כיוון שמה שטוב כבר אינו שייך לאף אחד, אפילו לא לאחר, אלא ללשון או למסורת. מעבר לכך, אני מיועד לאבוד באורח סופי, ורק איזשהו רגע ממני יוכל לשרוד באחר. אט־אט אני מעביר לו את הכול, אם כי חורה לי מנהגו המעוות לזייף ולהעצים. שפינוזה הבין שכל הדברים רוצים להתמיד בהווייתם: האבן לנצח רוצה להיות אבן, והנמר – נמר. אני עתיד להיוותר בבורחס, לא בי (אם אני בכלל מישהו), אך אני מזהה את עצמי פחות בספריו מאשר ברבים אחרים או מאשר בפריטה מאומצת של גיטרה. לפני שנים ניסיתי להשתחרר ממנו ועברתי מן המיתולוגיה של שכונת השוליים למשחקים עם הזמן והאינסוף, אך המשחקים הללו הם כעת של בורחס ויהיה עליי להעלות בדעתי דברים אחרים. כך חיי הם בריחה ואני מאבד הכול והכול הוא של השִכחה, או של האחר.

איני יודע מי משנינו כותב את הדף הזה.

 

***

 

האם אנחנו מכירים את בורחס? בדיוק כפי שאנחנו מכירים את קפקא, את וירג'יניה וולף, את ג'ויס, את דנטה, את סנקה, ואת כל מי שאנו קוראים בכתביהם הניצבים על מדפינו. ככל שסופר מצליח בתוכניותיו הספרותיות, ככל שהוא הופך לבן־בית במדפיהם, בחדרי השינה ובלבבותיהם של רבים, כך אנחנו מכירים אותו פחות. אותו. אותה. את זה. כי על כך מדבר כאן בורחס. הוא מביט בדמותו של הסופר הארגנטיני הנודע בעולם, חורחה לואיס בורחס, כמי שמביט בנקודה של אור בשמי הלילה. על מסכו של העולם, בתודעתם של הדורות ההופכים להיות דורות עתיד, מתנתקים מן ההווה שהאיש בורחס שותף לו, עד שיבוא מותו, עד קץ ימיו כאדם בעל מספר זהות ודרכון, כתובת ותיק במס הכנסה, אפשרות להותיר סימני קפה על שפתו של ספלון חרסינה ועקבות ברחוב רטוב מגשם.

כי הם שניים, תמיד שניים, לפחות שניים ועל פי רוב יותר. יש ביניהם מיני פערים שהראשון שבהם הוא פער של זמן. בורחס האיש כותב מה שהוא כותב, ולאחר מכן, בחלוף זמן, תמיד לאחר מכן בחלוף זמן, הדברים עושים את דרכם ומגיעים אל מי שקוראים אותם, והאיש בורחס כבר אחר, כבר כותב משהו אחר, כבר אוהב משהו אחר, זרם כבר עם הנהר של הרקליטוס, הנהר שבורחס האיש והסופר אהבו כל ימיהם והמשיכו להשתכשך בו דף אחר דף, במשך שנים. ולא פחות מכך קיים פער הקיום: בורחס הביולוגי הוא אחד, בורחס הסופר הוא מושג מופשט, המיוצג באותיות מודפסות על נייר, ראשית האותיות המרכיבות את שמו ולאחר מכן האותיות המסתדרות יחד לכדי יצירתו. בכל פעם שמישהו פותח ספר של בורחס, קורא שיר או סיפור או מסה, הוא מקים בתוכו את בורחס שלו, איזו צללית של בורחס כללי, פיסת נייר רטובה בדבק הנוספת לדמות הקרטון המשותפת המייצגת את מי שכתב את מה שאנו קוראים. לדמות הזאת לא יכול להיות קשר של זהות לבורחס הביולוגי, לאזרח בורחס, כי קיומם אינו אותו קיום.

כמה אירוני וחמקמק גורלו של בורחס המסופר לנו כאן. הוא שינה טעמיו, שינה תחומי התעניינות, ולא הצליח להשתחרר "ממנו", מבורחס השב אליו בסימנים בדואר, בהדים של המקום שלו בציבור, בעולם, עוד מעט גם בנצח. כי ברגע שהוא כתב על התחומים החדשים, ברגע שהוא שינה את התכנים וחצב לעצמו עוד מאורה קטנה, הוא לא הותיר אותה לעצמו, אלא פרסם אותה ברבים, הטביע אותה בסלעי הנייר השרוטים בדיו האותיות, ובמחי עט יצר עוד בורחס פומבי, עוד בורחס ציבורי.

הרי בורחס "מיועד לאבוד", כמו כולנו עד האחרון שלעולם אינו אחרון, כי גם הוא, באובדנו, מסמן רק את בואו של עוד אחד שהיה מיועד לאבוד, וגם הוא יאבד. תשוקה משונה, בלתי נמנעת, יש לבורחס המספר את עצמנו כאן, והיא להעביר לאחר את הכול, ולכן חייו הם "בריחה". והבריחה הזאת, fuga במקור, היא בספרדית גם "הימלטות", ומדוע לא להזכיר גם את הצורה המוזיקלית, הרב־קולית, שבה קול אחד נשמע, מביא את הנושא לחלל האוויר, ואחריו בא קול אחר, משלים ומחקה, שנכנס בהמשך הדברים, בפער של זמן, וכך נוצרת שרשרת שנעה קדימה בספירלה חוזרת על פני הזמן הקווי. גם כך מתאר בורחס את חייו, והם יימשכו עד להתרוקנות, שהיא סופה של כל fuga שמתרחשת בכלי קיבול. החיים כדליפת עצמך אל היוצר שיישאר אחריך, אל הדמות הווירטואלית שתיווצר מכתביך, בקריאה שיקראו בהם לעתיד לבוא.

המקום בנצח מעסיק כל ילד מגלומני ומלא פליאה, וכזה הייתי גם אני. בספרדית "ללדת" –dar a luz – פירושו המילולי הוא "לתת לאור", כמעט "להוציא לאור". כך שעם היציאה אל העולם והרצון להתבטא בו, מתחילה גם הפרידה. הפרידה מעצמך, והמבט אל הסימנים שאתה מותיר בעולם המוחשי. במקרה שלי היה זה סימן בעולם החומרי, בציור. והציור לא היה שלי, אלא יצירה של ממש, "היער" של צייר קובני נהדר שגלה להונדורס, חלסיו חימנס (Gelasio Giménez), ציור שבו נראה עץ גדול, מעט בצד, ולידו פתח גדול של אור בוהק, מזמין להיכנס אל היער, קורן מתוך סודותיו. ולמרגלות העץ, שיח ירוק, עגול, עליו מעט פרועים. הציור היה תלוי בתערוכה הראשונה של חלסיו שראיתי, ואני בן פחות משש. מישהו, אולי הצייר, אמר שהשיח היה קודם לכן ראש של אריה, שתרם את צורתו לשיח הירוק הכהה. ריח צבעי השמן היה מפתה, מעט משכר, ואני קטן הקומה התהלכתי בין הציורים, הוריי משוחחים עם הצייר המזוקן, המפחיד, בעל המבטא המוזר.

לא הייתה לי ברירה. חזרתי אל היער, שלחתי אצבע אל השיח, ונגעתי בצבע הרטוב, מותיר סימן שחשבתי שאיש לא יבחין בו, אבל שעתיד להישאר שם. להפתעתי, ימים אחדים לאחר מכן, התגלה לי שהוריי רכשו את התמונה, והיא באה לשכון על אחד מקירות ביתנו. הסימן היה שם. לא ידעתי אם אני רואה אותו, אבל הוא היה שם. אולי חלסיו הבחין בנזק שגרמתי ותיקן, אולי הבחין והותיר את הנגיעה הנוספת, אבל הסימן היה שם, חלק מחלסיו חימנס שנותר לאחר מותו, והוא שם עד היום, על קיר אחר, בבית אחר, גם הוא ביתם של הוריי. חלסיו הלך לעולמו כבר מזמן, ובבוא היום גם הוריי, גם אני, לא נהיה עוד. והסימן? גם אם הציור ייעלם ויאבד, הסימן עוד יהיה שם. הוא היה שלי, והוא עתיד להיות שלו, של האחר, הוא שקורים לו הדברים. כי כעת שסיפרתי את הדברים, הוא, לא אני, הוא מי שהותיר את הסימן ביער.

 

הסיפור הקצרצר "בורחס ואני" מאת חורחה לואיס בורחס ראה אור לראשונה ב-1957 ומאוחר יותר נכלל בספרו El Hacedor. יורם מלצר תרגם אותו במיוחד לרשימה זו. ספרו של מלצר, "עקבות בים", אסופת רשימות אישיות אגב תרגום וקריאה בשיריו של בורחס, ראה אור בשנת 2018.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו