מודל 2019 – שירה | הרצף שנשבר באמצעו

"מַשֶׁהוּ קָפָא. וְלֹא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפֵא אָדָם עַל עָמְדּוֹ, אוֹ כְּפִי שֶׁמַּצָב עִנְיָנִים כָּזֶה אוֹ אַחֵר קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו, אֶלָא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפְאִים פְּנֵי הַנָּהָר בַּחֹרֶף, עוֹטִים בִּן לַיְלָה מַעֲטֶה סַגְפָנִי שֶׁל צִנָּה שְׁקוּפָה". קטע מתוך ספרה החדש של דנה אמיר

דפנה קפמן, מעגל (צרעה מזרחית), זכוכית בעיבוד מבער, גודל 1:1, 2019

.

מתוך "קדיש על חשיכה ועל אור" / דנה אמיר

.

חלק ראשון

כָּל חֶדֶר וְחֶדֶר בַּבַּיִת הַזֶּה אוֹצֵר זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁלוֹ. הִיא יוֹדַעַת אֶת מִסְפַּר הַמַּדְרֵגוֹת הַמּוֹבִילוֹת מִן הַמְּבוֹאָה אֶל קוֹמַת חַדְרֵי הַשֵּׁנָה, מַכִּירָה עַל בֻּרְיוֹ אֶת הַמַּעֲבָר הַצַּר בֵּין קִיתוֹן הָרַחֲצָה וַחֲדַר הַכְּבִיסָה, וָהָלְאָה מִמֶּנוּ, תְּעוּקַת הַצְּרָצָרִים עַל הַגְּזוּזְטְרָה הַצּוֹפָה מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל הַגַּן. אַף לֹא אֶחָד מִן הַזִּכְרוֹנוֹת הַלָּלוּ הוּא טוֹב מִדַּי אוֹ רַע מִדַּי. הֵם נִפְקָחִים בְּתוֹכָה מִדֵּי לַיְלָה, כִּפְקָעוֹת.

עָבֶה כְּכָל שֶׁהָיָה הַמָּסָךְ שֶׁמֵאֲחוֹרָיו הִתְנַהֲלוּ הַחַיִּים הַהֵם, הוּא הָיָה שָׁקוּף לְהַפְלִיא. תַּכְלִית הַחַיִּים הָאֵלֶּה לֹא הָיְתָה כְּפוּפָה אֶלָּא לֶחָזוֹן שֶׁלָהֶם עַצְמָם, אַחְדוּת עֲשִׁירָה מִכָּל זִכָּרוֹן אוֹ יֶדַע. כְּדֵי לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרָהּ נְחוּצוֹת הָיוּ אֵפוֹא מִלִּים חַסְרוֹת תַּקָּנָה, מִלִּים נוֹדְדוֹת, כָּאֵלֶה שֶׁיִתְבְּעוּ מִמֶּנָה לְהַעֲנִיק לָהֶן שׁוּב וָשׁוּב אֶת חֵרוּתָן וּבִתְמוּרָה יַנִּיחוּ לָה לֶאֱחוֹז בָּרֶצֶף הַהוּא, שֶׁנִשְׁבַּר בְּאֶמְצָעוֹ.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים כָּתְבָה כְּמִי שֶׁמְּנַסָּה לְהָבִיא אֶת עַצְמָהּ לוֹמַר דְּבַר־מָה, אַךְ הַדָּבָר הַהוּא, שֶׁנִּפְרָשֹ עַל פְּנֵי אֵינְסְפוֹר עַמּוּדֵי דְּפוּס, נוֹתָר עָלוּם. דּוֹרוֹת בָּאוּ וְחָלְפוּ, עוּבְדוֹת חַסְרוֹת פֵּשֶׁר הִתְחַפְּשֹוּ לְנִסִּים אוֹ לִגְּזֵרוֹת גּוֹרָל, אִישׁ לֹא הִרְחִיק רְאוֹת מִמֶּנָהּ. אִישׁ גַּם לֹא יָדַע כָּמוֹהָ בְּאֵיזוֹ קַלּוּת מִתְגָּרָה מוּקֶמֶת קוֹמַת עַמּוּדִים חֲדָשָׁה עַל חָרְבוֹת זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ.

מֵרֶגַע שֶׁהֶעֱמִידָה עַצְמָהּ לִרְשׁוּתָם הָיוּ הָאֲנָשִׁים רוֹאִים בָּה אֶת מָה שֶׁבִּקְּשׁוּ לִרְאוֹת בְּעַצְמָם. אַפָּהּ הַנִּשְׁרִי שִׁוָּה לְפָנֶיהָ אֲרֶשֶׁת הָאָפְיָנִית לִזְקַן עוֹפוֹת הַלַּיְלָה, וְעֵינֶיהָ, שֶׁמֻּסְכָּם הָיָה עַל הַכֹּל שֶׁהָיוּ הָאֵיבָר הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּפָּנִים הָאֵלֶּה, אָצְרוּ בְּתוֹךְ מַבָּעָן סוּג מְיֻחָד שֶׁל הִסּוּס, כְּמוֹ הִבִּיטוּ תָּדִיר דַּרְכָּהּ אוֹ מֵעֵבֶר לָה. מִי שֶׁנִּתְקַל בָּהּ אִמֵּץ אוֹתָהּ אֵפוֹא אֶל לִבּוֹ בְּאוֹתָהּ קַלּוּת שֶׁבָּהּ הִבְחִין בָּהּ.

אוּמְלָלוּת בְּנֵי הָאָדָם רִתְּקָה אוֹתָהּ כְּשֵׁם שֶׁרִתְּקוּ אוֹתָהּ פִּתּוּלִים אַדְרִיכָלִיִים מְסֻיָּמִים שֶׁיָּצְרוּ פְּתָחִים חֲבוּיִים בְּמִשְׁטָחִים שֶׁנִּדְּמוּ כְּקִירוֹת: חֲלָלִים צָרִים, מְאֻלָּצִים עַד זָרָא. רֹב הַזְּמַן הָיוּ הַדְּבָרִים תְּפֵלִים מִכְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מוּפְתַּעַת מֵהֶם. אַךְ הָיָה סוֹד הַטָמוּן בְּכָל זֶה, וְלֹא זֹאת בִּלְבָד אֶלָא שֶׁרֹאשׁוֹ הַמְּדֻבְלָל הֵגִיחַ יוֹם אֶחָד מִתּוֹךְ אַחַד הַפְּתָחִים הָאֵלֶּה.

הַסּוֹד הַהוּא לֹא נֵחַן בְּשֶׁמֶץ מִן הַהִשְׁתָּאוּת וְהָאֵימָה שֶׁסּוֹפְחִים אֲלֵיהֶם שֶׁכְּמוֹתוֹ. נַהֲפוֹךְ הוּא. תַּחַת שֶׁיַּבְלִיט אֶת עַצְמוֹ הוּא הִזְּדַּחֵל, חֲרִישִׁי, לְתוֹךְ הֶחָלָל הַמִּשְׁפַּחְתִי תּוֹךְ שֶׁהוּא מִסְתַּוֶּה כְּעִנְיָן שֶׁל מַה בְּכָךְ, גַּחֲמָה שֶׁתַּחֲלֹף כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה. אַף כִּי לֹא הָיָה בְּכָךְ כְּדֵי לְרַכֵּךְ אֶת הַמַכָּה שֶׁנִחֲתָּה עַל בְּנֵי הַבַּיִת עִם גִּלּוּיוֹ, נֶחְסְכָה מֵהֶם, אוֹ שֶׁמָא נִמְנְעָה מֵהֶם, הַצַּוְּחָנוּת הַמִּתְלַוָּה לְשַׁעֲרוּרִיּוֹת כְּגוֹן אֵלֶּה. עִם זֹאת, הָיָה עֲלֵיהֶם לְהוֹדוֹת, מֵרֶגַע שֶׁנִּתְגַּלָּה, גְּזֵרַת הַפְּרִישׁוּת הָפְכָה מֻחְלֶטֶת.

מַשֶׁהוּ קָפָא. וְלֹא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפֵא אָדָם עַל עָמְדּוֹ, אוֹ כְּפִי שֶׁמַּצָב עִנְיָנִים כָּזֶה אוֹ אַחֵר קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו, אֶלָא כְּמוֹ שֶׁקּוֹפְאִים פְּנֵי הַנָּהָר בַּחֹרֶף, עוֹטִים בִּן לַיְלָה מַעֲטֶה סַגְפָנִי שֶׁל צִנָּה שְׁקוּפָה: מֵעֵין הִתְיַצְּבוּת הַבָּזָה לְמִגְבְּלוֹתֶיהָ, הִתְמַסְּרוּת שֶׁשְּׁלִיטָתָה בִּנְקוּדַת הַמַּבָּט שֶׁלָהּ מֻשְׁלֶמֶת. וְכָךְ, בְּעוֹד הַחַיִּים מִחוּצָה לוֹ מִטַּלְטְלִים הֵנָּה וָשׁוֹב, הָפַךְ הַבַּיִת עַל צְלָלָיו הָאֲרֻכִּים חוֹמָה, תְּנַאי, דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַעֲבִירוֹ הַלְאָה.

 

חלק שני

הִיא סְבוּרָה שֶׁהָיוּ אֵלֶּה אוֹרְנִיוֹת. הִיא לִקְּטָה שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע מֵהֶן לְתוֹךְ כִּיסֵי שִֹמְלָתָהּ וְהִתְכַּוְּנָה לְהַפְתִּיעַ בָּהֶן אֶת אִמָּהּ לִקְרַאת אֲרוּחַת הָעֶרֶב. פְּנֵי אִמָּהּ הָיוּ טְרוּדוֹת תָּמִיד, אַךְ בְּכָל שָׁעָה לָבְשָׁה הַטִּרְדָה הָזֹאת פֵּשֶׁר אַחֵר. כָּעֵת הָיְתָה הַטִּרְדָה קְשׁוּרָה בְּכָךְ שֶׁהִיא לִכְלְכָה אֶת שִֹמְלָתָהּ. הִיא זוֹכֶרֶת אֶת הָרֶגַע שֶׁבּוֹ נִשְׁבְּרוּ רַגְלֵי הַפִּטְרִיוֹת בְּתוֹךְ אֶגְרוֹפֶיהָ הַקְּפוּצִים מֵחֲמַת הַפַּחַד: הִיא תִּכְעַס. הִיא שׁוּב כּוֹעֶסֶת.

בַּלֵּילֹות נָהֲגָה לְהַסְתִּיר תַּחַת הַשְֹּמִיכָה סְפָרִים מִסִּפְרִיַּת הוֹרֶיהָ. שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת, מִיכָאֵל שֶׁלִּי, צֶמַח בָּר, נֶחְרְשׁוּ הָלוֹךְ וָשׁוֹב כְּמוֹ בִּקְּשָׁה לִמְצֹא בָּהֶם אֵיזוֹ סִבָּה, הִיא הִשְׁתָּהֲתָה לְרֶגַע, הָאֻמְנָם סִבָּה? אוֹ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הַיֹּפִי עַצְמוֹ, מְפַעֲפֵּעַ בֵּינוֹת לַדַּפִּים כְּמִלְמוּל הַגַּלִּים הַצָּרוּד מִבַּעַד לְדָפְנוֹת הָאֹהֶל שֶׁהוֹרֶיהָ נָהֲגוּ לְהָקִים בְּחֻפְשׁוֹת הַקַּיִץ עַל הַחוֹף.

שֹׁבֶל אוֹר חִוֵּר הָיָה מָשׁוּךְ בַּלֵּילוֹת מֵחַדְרֵי הַיְּלָדִים אֶל גֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּפֻתָּל. הַמָּצוּי בַּקּוֹמָה הַתַּחְתוֹנָה הָיָה עַל כֵּן מוּדָע לְקִיּוּמָהּ שֶׁל קוֹמָה נוֹסֶפֶת, שֶׁלֹּא הָיָה לָה כָּל שִׁמּוּשׁ צִבּוּרִי וּלְמַעֲשֶֹה לֹא נִרְאֲתָה מֵעוֹלָם לְעֵינֵי אִישׁ מִן הַמְּבַקְרִים. בָּאֲוִיר עָמְדָה תָּדִיר תְּחוּשָׁה שֶׁל מַאֲמָץ. דָּבָר מִן הַחֲפָצִים הַפְּזוּרִים סָבִיב בְּרִשּׁוּל לֹא הֻנַּח בִּמְקוֹמוֹ בְּמִקְרֶה. הָחֵל בְּכַן הַתָּוִים וְכַלֵּה בְּצִנְצְנוֹת הַתַּבְלִינִים הַזְּעִירוֹת, בַּכֹּל הוּשְׁקְעָה כַּוָּנַת מְכַוֵּן.

חוּשֶׁיהָ הָיוּ מְחֻדָדִים תָּמִיד. הִיא יָדְעָה לְהַבְחִין בְּרַחֲשֵׁי בְּנֵי הַבַּיִת מִבַּעַד לְדֶלֶת חַדְרָהּ, צְעָדָיו הַכְּבֵדִים שֶׁל אָבִיהָ לְעֻמַּת פְּסִיעוֹתֶיהָ הַנִּמְרָצוֹת שֶׁל אִמָּהּ, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא כִּוְּנָה אֶת תְּנוּעָתָהּ בַּמֶּרְחָב לְעֵבֶר מַטָרָה אַחַת אֶלָּא הָיְתָה שׁוֹלַחַת יָדָה בַּכֹּל: אוֹסֶפֶת וּמְקַפֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּשְׁלָכִים עַל הָאֲרוֹנִית, מְגִיפָה חַלּוֹן אֶחָד וּמְסִיטָה וִילוֹן מֵעַל אַחֵר, כָּל זֹאת בְּדַּרְכָּהּ לְכַבּוֹת אֶת תַּנּוּר הַנֵּפְט הַמְּעַשֵּׁן בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח.

בֵּין הַצְּלִילִים הַשְּׁגוּרִים הָאֵלֶּה קָרָה שֶׁצְּלִיל מְסוּיָם הִרְעִים לְפֶתַע וְנִקֵּב אֶת אָזְנֶיהָ. הַקּוֹל הַזֶּה הִסִּיג אֶת גְּבוּלָהּ מִבְּלִי שֶׁהִשִֹּיג אוֹתוֹ, וְאָז הִסְתַּלֵּק מִטְּוַח שְׁמִיעָתָהּ כְּמוֹ הִפְצִיר בָּהּ לְבַקֵּשׁ אַחֲרָיו עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ, שֶׁהִסְתַּחְרְרוּ בִּמְהִירוּת גְּדֵלָה וְהוֹלֶכֶת, אִיְּמוּ לְהִתְנַפֵּץ לְתוֹךְ עַצְמָן.

עוֹרָהּ הָיָה שָׁקוּף לְמֶחֱצָה, כִּנְיַר אוֹרֶז. בְּיַנְקוּתָהּ נָהַג אָבִיהָ לְשַׁגֵּר בָּזֶה אַחַר זֶה תַּפּוּזִים כְּתוּמִים לֶחָלָל הַאֲוִיר כְּדֵי שֶׁדַּעְתָּה תּוּסַח וְאִמָהּ תּוּכַל, בְּהֶרֶף הָרֶגַע שֶׁבּוֹ פָּעֲרָה הַקְּטַנָּה אֶת פִּיהָ בְּהַפְתָּעָה, לִתְחֹב לְתּוֹכוֹ כַּף דַּיְסָה. מִן הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֶעֶרְתָה הָאוֹמֶנֶת לִגְרוֹנָהּ חָלָב רוֹתֵחַ וְהִיא בַּת חֳדָשִׁים סְפוּרִים, דָּחֲתָה מֵעָלֶיהָ כָּל סוּג שֶׁל מָזוֹן. פָּנֶיהָ דָּמוּ לָכֵן לְחֻגַּת חוֹף חִוֶּרֶת, וְתַּחַת חִיּוּכֵי הַתִּינוֹקֶת נֶחְבְּאָה אֵיזוֹ עַצְבוּת שֶׁגָּרְמָה לַסּוֹבְבִים אוֹתָה לְהִתְאַמֵּץ תָּמִיד לְהַצְחִיקָהּ.

מֵעוֹלָם לֹא נֵיחָנָה בַּיּוֹפִי שֶׁבּוֹ נֵיחָנָה אֲחוֹתָהּ, שֶׁנּוֹלְדָה בְּהִירַת עֵינַיִם וְשֵֹעָר. אַךְ שַׁתְקָנוּתָהּ שִׁוְּתָה לָה כֹּבֶד רֹאש שֶׁל מִי שֶׁגָּמְרָה אֹמֶר לְהִשָּׁאֵר סְמוּכָה לִפְנֵי הַדְּבָרִים, קְשׁוּבָה לְרַחַשׁ הַטִּיחַ הַנּוֹשֵׁר, לַמִּקְצָב הַטּוֹרְדָנִי שֶׁל גִּשְׁמֵי הַחֹרֶף בַּמַּרְזְבִים, לַקִּינָה חַסְרַת הַתּוֹחֶלֶת שֶׁל קִירוֹת הַבַּיִת בָּעֶרֶב.

בַּת שֵׁשׁ, בַּת שְׁמוֹנֶה, שְׁבוּיָה בְּתוֹךְ חָלָל־זְמַן הוֹלֵךְ וְנֶעְלָם, נָהֲגָה לְהַאֲזִין בַּחֲשַׁאי לַקּוֹלוֹת הַלְּכוּדִים מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר. הַהֶמְיָה, הַזִּמְזוּם הַצּוֹרְמָנִי שֶׁל תַּחֲנַת הָרַדְּיוֹ הַמְּקוֹמִית, הַכֹּל נִדְּמָה כְּנִשְׁעָן עַל הַדֹּפֶן הַדַּקָּה הַמַּפְרִידָה בֵּין הַחֲדָרִים. הַחֲשֵׁכָה הָיְתָה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת. הִיא נֶאֶגְרָה בַּחֲרִיצֵי הַמִּרְצָפוֹת, הִזְדַּחֲלָה, כָּךְ חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה, לְתוֹךְ הַסְּדָקִים הַצָּרִים שֶׁהוֹתִירוּ הַסְּפָרִים בֵּינֵיהֶם, בְּעִקָּר אֵלֶּה שֶׁלֹא נִשְׁלְפוּ תָּדִיר מִן הַמַּדָּף וְשִׁכְבַת אָבָק דַּקִּיקָה הִסְגִּירָה אֶת בְּדִידוּתָם. בַּצַּר לָהּ הָיְתָה מְקָרֶבֶת אֶת עֵינָהּ אֶל חֹר הַמַּנְעוּל הַקָּבוּעַ בַּחֲזִית הַפְּסַנְתֵּר וּמַבִּיטָה בַּעֲדוֹ אֶל הַפְּנִים הַמּוּאָר, נוּרָה דָּלְקָה בְּתוֹכוֹ יוֹם וַלַּיְלָה לְהָגֵן מִפְּנֵי הַלַּחוּת, שָׁם דִּמְּתָה לְעַצְמָהּ בַּיִת אַחֵר שֶׁבּוֹ הַחַיִּים מְתֻקָּנִים וְהַצְּלָלִים אֲסוּפִים, צַיְתָנִיִּים, רַק בַּפִּינוֹת שֶׁיּוֹעָדוּ לָהֶם.

 

חלק שלישי

הֵם הָיוּ אַרְבָּעָה שֶׁחָבְרוּ כְּעַיִן לְפֶה, כְּפֶה לְאֹזֶן. שְׁתֵי אֲחָיוֹת וּשְׁנֵי אַחִים. כֹּחַ מוּזָר הָפַךְ אוֹתָם לְיֵשׁוּת בַּעֲלַת אַרְבָּעָה רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם פּוֹנֶה לְעֵבֶר אַחֵר. אַרְבָּעָה אַחִים, אַרְבַּע רוּחוֹת.

הָיוּ אֵינְסְפוֹר דְּרָכִים לְמַיֵּן אֶת הַרְבִיעִיָּה הַשּׁוֹקֶקֶת הַזּוֹ: הַפַּטְפְּטָנִים כְּנֶגֶד הַמַּחֲרִישִׁים, הַנּוֹטִים לַמַּעֲשֶֹה כְּנֶגֶד הַנּוֹהִים אַחַר הָרוּחַ, הַמּוּזִיקָאִים כְּנֶגֶד אֳמָנֵי הַמִּכְחוֹל. שְׁנוּנִים וּבַעֲלֵי הוּמוֹר, חַדִּים וּמְהִירֵי מַחְשָׁבָה, שִׁמְּשׁוּ זֶה לָזֶה יְרִיבִים עֲקֻבִּים מִדָּם אַךְ גַּם חֶבֶר נֶאֱמָנִים סָמוּךְ וּמֻחְלָט. יוֹתֵר מִכֹּל דָּמְתָה הַבְּרִית בֵּינֵיהֶם לַבְּרִית הַכְּרוּתָה בֵּין הָעוֹנוֹת, זוֹ שֶׁבְּתוֹכָהּ מְסַמְּנִים שִׁלְהֵי הָאַחַת אֶת רֵאשִׁית הָאַחֶרֶת וְחוֹזֵר חָלִילָה.

הֵם הָיוּ אֲחֵרִים זֶה מִזֶּה וַאֲחֵרִים מִן הָאֲחֵרִים, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה מָשׁוּךְ בֵּינֵיהֶם אֵיזֶה חוּט דַּק שֶׁל דִּמְיוֹן. הִיא תָּהֲתָה לִפְעָמִים אֵיךְ יֵרָאֶה הָעוֹלָם בְּלִי נוֹכְחוּתָם הַמַּתְמֶדֶת. בֵּינֵיהֶם הִרְגִּישָׁה תָּמִיד כְּמוֹ אֵיבָר הֶחָשֹוּף לִקְרִינָה בִּלְתִי נִרְאֵית. הֵם חָיוּ לְיָדָהּ אֶת אוֹתָם חַיֵּי יוֹם-יוֹם, וְאַף עַל פִּי כֵן נֶאֶלְצָה לַחֲצוֹת בְּכָל לַיְלָה מֵעֵין מְצוּלָה כֵּהָה, כָּךְ דִּמְּתָה אוֹתָה לְעַצְמָהּ, רַק עַל מְנַת לְהָגִיחַ מִמֶנָה הַיְשֵׁר אֶל שֻׁלְחָן אֲרוּחַת הַבֹּקֶר הַהוֹמֶה שֶׁהֵם יְשׁוּבִים סְבִיבוֹ.

הִיא רָשְׁמָה בְּלִבָּהּ הַכֹּל. הַנְּמָלִים הָרוֹחֲשׁוֹת תַּחַת מִרְצְפוֹת הָאֶבֶן הַסְּמוּכוֹת לַכְּנִיסָה, מַחֲטֵי הָאֹרֶן הַמְּכַסּוֹת אֶת הָאֲדָמָה בְּשִׁכְבָה טְחוּבָה, הַנִּחוֹחַ הַמְּיֻחָד, הַמְּשַׁכֵּר, שֶׁל הַגָּדֵר הַחַיָּה הַמּוֹבִילָה אֶל הַבַּיִת. אָהֲבָה לְהַקְשִׁיב, מִפְּנִים חַדְרָהּ, לְקוֹלוֹתֵיהֶם הַמִּתְגַּלְגְּלִים בְּמוֹרָד הָרְחוֹב, דּוֹהֲרִים עַל עֶגְלַת הָעֵץ הַקְּטַנָּה שֶׁהִרְכִּיבוּ בְּאוֹפֶן מְאֻלְתָּר, מְפִיצִים סְבִיבָם רְסִיסֵי הֲמוּלָה וּצְחוֹק.

בְּכָל שָׁנָה, בִּסְבִיבוֹת חֹדֶשׁ אַפְּרִיל, הָיָה הַבַּיִת מִתְהַפֵּךְ הַחוּצָה עַל תְּכוּלָתוֹ וּקְרָבָיו. הֵם נִתְבְּעוּ לַמְּשִֹימָה כַּחֲבוּרַת פּוֹעֲלִים קְטַנִּים, אוֹחֲזִים מִי בְּמִבְרֶשֶׁת, מִי בְּמַקְדֵּחָה, מִי בְּסֻלָּם. לְמֶשֶׁךְ שָׁבוּעַ שְׁבוּעַיִם הָיָה הֶחָלָל מִתְמַלֵּא רֵיחוֹת סִיד וָצֶבַע, וּפִינוֹת הַבַּיִת הַמֻּצָּלוֹת הָיוּ מִתְמַלְּאוֹת הַלְמוּת תּוּפִּים שֶׁלֹא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. כָּךְ נִלְכַּד הַחֲלוֹף בְּתוֹךְ אֵינְסְפוֹר צוּרוֹת שֶׁל בִּזְבּוּז מְשַׁוֵּעַ. טִקְסֵי הַשִּׁפּוּץ הַלָלוּ, שֶׁתּוֹצְאוֹתֵיהֶם לֹא הֶאֱרִיכוּ יָמִים, יָצְרוּ מַצַּג שָׁוְא שֶׁל יְעִילוּת, מִלָּה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל אִמָּהּ בִּמְיֻחָד וְאִילוּ הִיא תֵּעֲבָה בְּכָל מְאוֹדָהּ. יְעִילוּת הָיְתָה דַּרְכָּן שֶׁל אִמָּהּ וְסָבָתָהּ לִשְׁלוֹל אֶת עוֹלָם הַחֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ שֶׁלָהּ. הָיוּ אֵי אֵלּוּ מִלִּים כָּאֵלֶּה, מִלִּים שֶׁהֵצִיפוּ אֶת אֲפֵלַת חַדְרָה, מִלִּים שֶׁלַּהֲגִיָּתָן כְּשֶׁלְעַצְמָהּ הָיָה הַכֹּחַ לְהַשְׁלִיכָהּ בְּכֹחַ מִתּוֹךְ קוּרֵי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ.

יֵשׁ שֶׁהָיְתָה מִסְתַּתֶּרֶת כְּרוּחַ רְפָאִים מִחוּץ לְחַלּוֹנוֹת בָּתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ וְסוֹפֶגֶת רֵיחוֹת חֲבִיתָה וְסָלָט, מְחָאוֹת קְטַנּוֹת טֶרֶם מִקְלְחוֹת הָעֶרֶב, הֵדֵי וִיכּוּחִים הַהוֹלְכִים וְשׁוֹקְעִים לְתוֹךְ הֶמְיָה סְמִיכָה. שֶׁטַח הַהֶפְקֵר הַתָּמוּהַּ הַזֶּה, חַיֵּי מִשְׁפָּחָה, עוֹרֵר בָּהּ דַּחַף לִכְרֹךְ בְּחִפָּזוֹן דָּבָר בְּמִשְׁנֵהוּ בְּטֶרֶם יַהֲפֹךְ נַחֲלַת הֶעָבָר: שִׁלּוּב שֶׁל עֹנֶג וְאֵימָה.

שֶׁכֵּן כָּל זֶה הִדִּיף רֵיחַ שֶׁל סוֹף קָרֵב. הִיא יָדְעָה זֹאת. מָה שֶׁהָיָה אָרוּג לִבְלִי הַפְרֵד עָתִיד הָיָה לְהִפָּרֵם. מָה שֶׁנִּצַּב זָקוּף עָתִיד הָיָה לְהִתְהַפֵּךְ וְרֹאשׁוֹ אֶל הָאֲדָמָה.

 

דנה אמיר, "קדיש על חשיכה ועל אור", אפיק, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 – שירה בגיליון קודם של המוסך: שירים מתוך "התוואי האופקי" מאת רות ביגר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | נסעתי לפולין כדי למצוא מילים

"לא חיפשתי בית. לא משפחת אמי ולא משפחת אבי מוצאן מוורשה. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו". שני פרקים מהספר "במקום שהגשר עמד בו" מאת חנה פוטשניק

שי עבאדי, טירת ההונצולרן, צריבה חשמלית וטכניקה מעורבת על או־אס־בי (פרט), 2008

.

שני פרקים ראשונים מתוך "במקום שהגשר עמד בו" / חנה פוטשניק

.

פרק 1: ביום אביב ורשאי

ביום אביב ורשאי אני צועדת על תלי הריסות. הגרמנים החריבו את ורשה עד היסוד, ואחרי המלחמה העיר נבנתה מחדש. לא ניתן היה לפנות כמות כה אדירה של הרס, אז כיסו אותו ברחובות ובבתים.

"זכרתי את קמפו די פיורי", כתב מילוש באפריל 1943כשראה את גטו ורשה הבוער מבעד לחשמלית שעצרה בפקק תנועה, ונזכר בכיכר ברומא שהפילוסוף ג'ורדאנו ברונו הועלה בה על המוקד ובה שרפו את התלמוד.

זָכַרְתִּי אֶת קַמְפּוֹ דִּי-פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת,
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטְּחֵי הַיֶּרִי בַּגֶּטוֹ
עִמְעֵם הַלַּחַן הָעַלִּיז*

מסע של יומיים בוורשה, מרחוב ששמו שונה לרחוב שהיה פעם רחוב אחר, מבית משוחזר לבית ששרד לבית חדש. מדי פעם גובהות אבני המרצפת לכדי תלולית. פה ושם רואים בין הבתים גבעות קטנות מכוסות דשא. ברחוב המוביל לטירה אני חולפת על פני הפסלים של מיצקייביץ וקופרניקוס, ספסלי שיש שמסלול טיוליו של שופן חרוט עליהם, ובכל נקודה אפשר לשמוע מנגינה שלו בלחיצת כפתור. אני הולכת במסלול המוביל מאנדרטת לוחמי הגטו ועד אומשלאג פלאץ, עוקבת אחרי אבני מרצפות המסמנות את מקום החומה של הגטו ומגיעה למקום שבו, מעל רחוב הומה, נבנה גשר העץ שחיבר את הגטו הקטן עם הגטו הגדול.

היום נמתח חוט ברזל חשוף במקום שהגשר עמד בו. כאז כן עכשיו, מלא הרחוב שמתחת תקתוקי חשמליות וקולות אנשים אוחזים תיקים או סלי קניות, הממהרים לדרכם.

יומיים צעדתי בוורשה. צעדתי מבוקר עד ערב. צעדתי ברחובות בהם:

בִּדְּרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנְּעָרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִּים בּוֹעֲרִים,

ברחובות בהם:

צָחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.*

לא חיפשתי בית. לא משפחת אמי ולא משפחת אבי מוצאן מוורשה. שנים ארוכות סירבתי לנסוע לפולין, כי מהו בית בלי האנשים שחיים בו. גם כשנקרתה לי הזדמנות באביב ההוא היססתי ובסופו של דבר נסעתי. לא חיפשתי קבר. נסעתי לפולין למצוא את שלושים ושתיים שנות חייה של אנדה, נסעתי כדי למצוא מילים.

____________________

* מתוך השיר "קמפו די פיורי”, צ'סלב מילוש, בתוך "אור יום – מבחר שירים”, תרגם והוסיף הערות ואחרית דבר דוד ווינפלד, אבן חושן, 2013.

 

 

פרק 2: בביתי תלויה תמונה

בביתי תלויה תמונה של אנדה המביטה במראה. רואים אותה פעמיים. היא עומדת בפרופיל, בצד, ודמותה כולה נשקפת מן המראה. לבושה בשמלה דקה עם שרוולים תפוחים המכסים את המרפקים. חגורה עבה למתניה וקפלי הבד היורדים מקו הירכיים מדגישים עוד יותר את גזרתה הדקה. ידה השמאלית מהדקת פרח גדול מבד אל כתפה וידה השנייה מונחת על מסגרת המראה. שערה השופע אסוף לפקעת, שפתיה צבועות באודם, אני משערת שהוא אדום חזק. היא מתבוננת בעצמה בתשומת לב, מחייכת. נראה שהיא מרוצה. צבעי השחור-לבן של התמונה מדגישים עוד יותר את יופייה. אפשר לראות בתווי פניה את תווי הפנים של אמי; האף הישר, הגבות, השפתיים.

מסגרת המראה תוחמת את ההשתקפות. זו מראה צרה, גבוהה למדי. אולי זו המראה שעמדה מעל שידת המגירות בחדר השינה של סבתא ברחוב בן יהודה פינת אידלסון? מראה צרה, ארוכה, מעל שידה נמוכה מכוסה בזכוכית ולצדה מעין ארון לילה בעל שלוש מגירות, מכוסה אף הוא בלוח זכוכית.

לא פעם, כשבאתי לבקר, הייתי מבקשת מסבתא שתיתן לי לסרק אותה. גם לה היה שיער עבה וארוך, אך כבר נזרקו בו פסים של שיבה. סבתא היתה מתירה את שיערה ומתיישבת על הכיסא מול המראה הצרה והגבוהה. הייתי פותחת את מגירות השידה, מוציאה את המסרק והמברשת ועוד כהנה וכהנה סיכות ומכבנות, עורכת אותן על הזכוכית, נעמדת מאחוריה, מסרקת אותה בעדינות ואוספת את שיערה לפקעת. לפעמים הסכימה סבתא שאקלע לה צמה. התבוננו זו בזו מבעד למראה, שאלתי אותה אם התסרוקת מוצאת חן בעיניה ודמותה שבמראה חייכה אלי. החזרתי לה חיוך ועינינו נפגשו במראה.

ברגעים הללו בין המציאות למראה נולדה בתוכי השתיקה והיא הלכה וצמחה והתבגרה איתי. שנים נדרשו לי לפרוץ את הגדרות שהקיפה אותי בהן. אני רוצה להאמין שהתמונה של אנדה צולמה ברגע של אושר, כשהתכוננה לפגישה עם אהוב, תמונה של צעירה שחיה במשפחה אוהבת ושמחה. הייתי רוצה להאמין שהענקתי כמה רגעים של רוך לסבתי בתוך הצער והאובדן שהקיפו אותה. הייתי רוצה להאמין שהיא הרגישה עד כמה אהבתי אותה, ושאהבה אותי מאד למרות שלא היתה מסוגלת לומר לי, כמו שאני אומרת לנכדותיי, הכי פשוט שבעולם, אני אוהבת אתכן.

אני רוצה להאמין, אבל כולם שתקו ולי לא היתה ואין דרך לדעת. נותרתי עם החלל הריק שיצרה השתיקה ועכשיו אני מנסה למלא אותו במילים, כי חוסר האפשרות לומר, אפילו את הנורא מכל, הוא נורא יותר.

 

חנה פוטשניק, "במקום שהגשר עמד בו", כרמל, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: פרק מתוך הספר "לגדול על מים" מאת אשרה גרינבלט, על פגיעה מינית בחברה הדתית

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרויקט מיוחד לקראת החזרה לבית הספר: מזהים את עצמכם בתמונות?

בואו לזהות ולתייג אתכם, בני משפחתכם וחבריכם בתמונות נדירות של תלמידים ותלמידות משנות ה-50 ועד שנות ה-90 מתוך אוספי התצלומים של הספרייה הלאומית

חזרה ללימודים

צילום: דני גוטפריד, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הספרייה הלאומית ופייסבוק ישראל ממשיכות בשיתוף הפעולה ויוצאות בפרויקט מרגש לקראת פתיחת שנת הלימודים. למעלה מאלף תמונות היסטוריות של תלמידים ותלמידות, שטרם נחשפו לקהל הרחב יונגשו בסיוע ומימון פייסבוק למיליוני המשתמשים ברשת החברתית בישראל.

לכבוד החזרה לבית הספר נעלה החל מהיום אלבומי תמונות מיוחדים ואנו מזמינים את הקהל הרחב לזהות ולתייג את עצמו, בני משפחתו וחבריו לספסל הלימודים שמופיעים בתצלומים, וכך שמותיהם יונצחו בארכיון של הספרייה הלאומית ויישמרו למען הדורות הבאים לצד אוצרות התרבות והמורשת של המדינה והעם.

אוסף התצלומים הנדיר של הספרייה הלאומית מכיל מיליוני תמונות שלא ידועים לנו פרטים עליהן. ברבים מהמקרים אנו יודעים רק את מועד ומקום הצילום, כגון "צולם בתל-אביב, 1974". לאור זאת, החלטנו שוב להיעזר בקהל הרחב, ובעזרת פייסבוק ישראל להפיץ את התמונות לכמה שיותר ישראלים, בכדי שיוכלו לעזור ולהוסיף את המידע החשוב ביותר על התצלומים – מי מצולם בתמונה ומה הסיפור מאחוריה.

הצילומים, המאגדים בתוכם את חוויות הכיתה ובית הספר פרושים על פני כארבעה עשורים – משנותיה הראשונות של ישראל בשנות החמישים ועד שנות התשעים הצבעוניות, יוצגו באתר ובעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית ויאפשרו לכל אחד ואחת חוות ולשתף רגעים מרגשים ומיוחדים, כפי שנתפסו בעדשות המצלמה של בכירי הצלמים שפעלו בעשורים הראשונים והמאוחרים יותר של מדינת ישראל.

עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל, אמרה: "שיתוף הפעולה של פייסבוק עם הספרייה הלאומית מתקיים כבר יותר משנה וכל פרויקט מצליח לרגש אותי מחדש. היכולת שלנו היום, בעידן הדיגיטלי, להביא לחיים פיסות היסטוריה, לספר את הסיפור של המדינה דרך עיני המצלמה, זאת זכות גדולה. אוצר התמונות של הספרייה הלאומית מספר את סיפורה של המדינה לאורך כל שלביה ומחבר אותנו לאנשים שהיו שם. אני מקווה שדרך פרויקט זה נוכל לתת שמות לפנים בתמונות הכה מיוחדות הללו".

 

בהצלחה בלימודים!

לאלבומים המלאים:

ילדי שנות ה-50-60

ילדי שנות ה-70

ילדי שנות ה-80-90

שלום כיתה א': לקט מוזיקלי מיוחד

לכבוד החזרה לבית הספר, אנו מגישים לכם לקט מוזיקלי מיוחד מאוצרות מחלקת המוזיקה

בית ספר

דני גוטפריד, מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ערפילי הבוקר וקרירות האוויר האופיינית לשלהי תקופת הקיץ מוצאת ביטויה בשיר "שלום כיתה א'" מאת המשוררת והמלחינה נעמי שמר. בדומה לדנה גיבורת השיר, היוצאת ל"מסע גדול", כך גם אנו יוצאים למסע מוזיקלי מיוחד לכבוד החזרה לבית הספר.

תיאור יומה הראשון של תלמידת כיתה א', דנה, מובאת בדמות שירה של נעמי שמר "שלום כיתה א'". לפניכם הקלטת השיר המקורית (1976) המבוצע בידי שלישיית "הגשש החיוור" מתוך אוסף סרטוני "קול ישראל", וסריקת השיר מתוך ספר שירי הילדים של נעמי שמר "הכל פתוח" בעריכת ללי שמר ותמר רודנר, מלווה באיורי המאיירת מיכל בוננו.

סריקת השיר מתוך ספר שירי הילדים של נעמי שמר הכל פתוח

נקודת מבט אופטימית קצת פחות מוגשת בשיר בראשון לספטמבר. במכתב משנת 2003, מתאר הזמר והשחקן משה בקר – שבעבורו נכתב השיר, את "סיפורו של שיר": "היום העצוב ביותר בחיי היה בראשון לספטמבר 1960, כן אני יודע שזו אמורה להיות חגיגה – היום הראשון של בית הספר, אבל אני ידעתי שכאן מתחיל מסע של ייסורים… עם הזיכרון הזה באתי לנעמי שלהבדיל ממני כל כך אהבה את בית הספר, אבל יחד עם זאת כל כך התחברה לכאב, לחרדה למצוקה והעניקה לי את המתנה הנפלאה הזו, בראשון לספטמבר".

https://www.youtube.com/watch?v=biViFuWKWNQ&feature=youtu.be

לפניכם טיוטה ראשונית בכתב ידה של נעמי שמר של השיר "בראשון לספטמבר"', וכן תגובה של משה בקר לללי שמר, בתה של נעמי:

טיוטה ראשונית בכתב ידה של נעמי שמר של השיר "בראשון לספטמבר".

 

תגובתו של משה בקר אל נעמי שמר ביחס לטיוטת השיר "בראשון לספטמבר"

יום הלימודים הראשון מוצא ביטויו בכמה שירים בזמר העברי. כך, שירם של המשורר עלי מוהר והמלחין יוני רכטר 'כל עוד' מתוך הספר "מה תנגנו", המצוי באוסף מאיר נוי לזמר העברי במחלקת המוזיקה.

שירם של המשורר עלי מוהר והמלחין יוני רכטר "כל עוד"

שיעור מולדת בגרסתו של עלי מוהר מוצגת בשירם המשותף של מוהר והמלחין אפרים שמיר. בקובץ "ספר השירים לתלמיד בעריכת גיל אלדמע והד"ר נתן שחר, מובא השיר, מילים ולחן, בתוספת מידע על נסיבות כתיבתו.

 

 

"​ספר השירים לתלמיד" הוא גרסה מאוחרת יחסית לאוספים מוזיקליים שלוקטו במיוחד בעבור תלמידי בתי הספר. אוספי מחלקת המוזיקה כוללים מגוון רחב של ספרים שכותרתם ספר שירים ומנגינות: "לבית הספר ולעם", "ספר שירים ומנגינות לגני ילדים ולבתי ספר", "ספר שירים בשביל גן הילדים והמחלקות הנמוכות של בית הספר העממי" ודומים אחרים.

"בדרכי נועם / בית ספרנו / בגיל נלמד תורתנו / ובהתמדה פה נלמדה/ עברית לשון קודשנו", כתב אליהו יעקבי ב"מזמור לתלמידי בתי הספר העבריים בית ספרנו", שיצא לאור בשנת 1953, מתוך אוסף יעקב מיכאל למוזיקה יהודית. היצירה לקול בליווי פסנתר, מאפשרת למוסדות השונים להכליל את שמם בטקסט השירי. בהערה המופיעה בגוף הטקסט נכתב "כל בית ספר ישים במזמור את שמו המיוחד במקום "דרכי נועם" כגון ב"אוהל משה" או סתם ב"תלמוד תורה" או "בישיבתנו"".

 

50 קינדערלידער: פאר קינדערהיימען, שולן און פאמיליע הוא פרסום מאת המוזיקאי יואל אנגל שיצא לאור בברלין בשנת 1923, וכולל חמישים שירי ילדים, בהם שירים לבית הספר ולמשפחה, כך השיר הפותח את הקובץ "מודה אני".

בואו של בן השלוש אל "החדר" המסורתי ללימוד א'-ב' בידי המלמד, מוגש ביצירה 'אין חדר' מאת משה מילנר (1953-1886). לפניכם ביצוע היצירה בידי האינפורמנט מאיר בוגדנסקי (דקה 34:38), בהקלטה משנת 1997, במסגרת הקלטות שערכה החוקרת שושנה וייך-שחק.

 

אין חדר [ביצוע מוקלט]

​בארכיון הצליל מצויות הקלטות רבות המתעדות לימוד בתלמודי-תורה (חדרים) בנוסחים שונים. לפניכם מקבץ המתעד לימוד אלף-בית, משניות, גמרא וקריאת פרקי תהלים.

 

לימוד אלף בית

לימוד אותיות האלף בית בכֻּתָאבּ (חדר תימני) הוקלט בירושלים 1958. המורי (מורה) קורא את שם האות, ולאחר מכן התלמיד חוזר אחריו. ניתן לשים לב להגייה האופיינית לעדת התימנית, לשמות האותיות וכן לנעימה העוברת בדיוק נמרץ בין מורה לתלמיד.

 

לימוד משניות

הקלטה של לימוד משניות בכיתה ד', תלמוד תורה מאה שערים, ירושלים, 1967. המלמד קורא בלחן מיוחד משפט מתוך המשנה ומתרגם אותו ליידיש, ולאחר מכן הכיתה חוזרת על המשנה ותרגומה. הלחן נועד לעזור לתלמידים לפסק, להבין ולבסוף גם לזכור את המשנה. מעניין לשמוע את ההבדל בין המלמד לבין התלמידים במשפט השני "מכבדים את הבית ואחר כך נוטלים לידים". המלמד קורא אותו ללא סיומת, כיוון שהוא קטע את המשפט לשני חלקים, והתלמידים לעומתו קוראים את המשפט כסיומת. הבדל זה מעיד על הפנמת הלחן בקרב התלמידים עד שהם "מתקנים" את רבם (גם במקום שבו אין צורך בכך).

 

קריאת פרקי תהילים

הקלטה של קריאת תהלים בחדר "זרע יעקב" בנתיבות, 1983. הילדים קוראים יחדיו כמה פסוקים המקדימים את הקריאה בתהילים, ולאחר מכן כל תלמיד קורא לבד פסוק וכל התלמידים קוראים יחדיו את הפסוק הבא (תהלים צ'-ק"ח). התלמידים קוראים בנעימה האופיינית לקריאת תהילים (במקרה זה מדובר בלחן אופייני למסורת האי ג'רבה). התפקיד של המלמד הוא לעזור לתלמידים ולתקן אותם.

 

[קריאות ולימוד] [הקלטת שמע] : למוד ותפילה ב"חדר" הקלטת פונקציה

 

לימוד גמרא

הקלטה של שיעור גמרא בכיתה ה' בתלמוד תורה "תולדות יעקב יוסף" בזכרון משה, ירושלים, 2000. ההקלטה מתחילה ב-02:14. המלמד שואל את תלמידיו מי קדם – רבא או ר' נחמן – ומבקש מהם להביא ראיה מי קדם למי. בהמשך ההקלטה (12:00) ניתן לשמוע כיצד הכיתה קוראת ביחד את הגמרא ומתרגמת ליידיש, בתוספת הסברים ושאלות של המלמד. כדאי לשים לב לכך שיש מנגינה אשר מלווה את הלימוד כולו, מנגינה זו עוזרת לתלמידים לפסק את הגמרא וכן היא עוזרת לתלמידים להבין מתי מדובר בקושיא ומתי בתשובה. לחן זה אופייני ללימוד הגמרא במזרח-אירופה.